מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פרק אותו ואת בנו
דף פ.
תוס' ד"ה זהו איל הבר כו' דא"כ ת"ק היינו רשב"ג ואפשר לתרץ קושית תוס' דה"פ זה איל הבר דנקרא איל בשם בהמה ויש לו כל סמני חי' וכמ"ש המהר"ם לקמן וא"כ הוי כמו שור הבר ותליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי דלקמן גבי שור הבר דלרבנן אזלינן בתר שמו והוי בהמה ולר' יוסי אזלינן בתר הסימנין והרי יש לו כל סמני חי' כמ"ש המהר"ם וא"כ לרבנן הוי איל הבר נמי בהמה ולר' יוסי הוי חי' וע"ז פליג ר' יוסי דאין איל הבר אשר לדידי ודאי חי' אלא ברי' בפ"ע ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה הוא או חי' ורשב"ג סובר שהוא ודאי בהמה אבל לעולם מצי ר"נ ות"ק סוברים כרבנן דר' יוסי דבאיל הבר נמי אזלינן בתר שמו וק"ל:
תוס' ד"ה ודלמא מינא דתאו הוא וקסבר רב אחא דתאו מין חי' הוא הרשב"א הקשה על הרמב"ם שפסוק כחכמים דר' יוסי דשור הבר הוי בהמה מכח דברי תוס' אלו דהא מוכח מדפריך רב אוזא ודלמא מינא דתאו דס"ל לרב אחא כר' יוסי ואיך פסק הרמב"ם כחכמים ויש לתרץ דמ"ל דהרמב"ם מפרש הכי קושית רב אחא ודלמא מינא דתאו הוא על מה שמתרץ רב הונא בר חייא ע"כ לא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא בשור הבר וכו' ודלמא מינא דתאו נינהו וא"כ כמו דפליגי ר"י ורבנן בתיאו עצמו דהיינו בשור הבר כמו כן פליגי מסתמא במינו דתאו ברכך עיזי דבאלא וא"כ מנ"ל למימר דכ"ע מודו אבל לעולם מ"ל דרב אחא ס"ל כחכמים משום דיחיד ורבים הלכה כרבים וק"ל:
תוס' ד"ה מדחשיב לי' בהדי חיות כו' משמע דאי לאו דחשיב לי' בהדי חיות כו' עיין במהר"ם שכתב דמסתברא להו לתוס' דכל הני דחשיב להו קרא בהדי חיות יש להם סמני חי' וא"כ תאו יש לו סמני חי' ואעפ"כ קאמר דמתרגמינן תורבלא לפ"ז צ"ל לרבנן אע"פ דיש לתאו סמני חי' אעפ"כ אזלינן בתר שמו משום דאיכא מין בהמות שאין מצוין בינינו שיש להן סמני חי' וכמ"ש א"ת לעיל דף נ"ט בתוס' ד"ה אלו הן סימני חי' והתוס' הו"מ להקשות לרבנן דהא ודאי ת"ק דלעיל אינו ר' יוסי מדפליג עלי' ר' יוסי אלא ניחא להו לתוס' להקשות לכ"ע וק"ל:
בא"ד וקשה קצת דאיל הבר הוי חי' וכו' ויש לתרץ קושית תוס' דבשלמא גבי שור הבר דמסתמא תורבלא לא מצינן שום חי' ששמה שור אבל באיל הבר איכא נמי חי' אשר חשיב תוך החיות ששמו איל כדכתיב איל וצבי ויחמור רק איל דהוי חי' כתיב בקמץ ואיל דהוי בהמה הוא בחירק וא"כ לק"מ דמאן יימר דמה שקורין העולם איל הבר הוא בחירק דלמא הוא בקמץ ואזי לא נקרא בשם בהמה אפי' אם קורין העולם איל בחירק מ"ל דהוא טעות דבזה בקל לטעות והרי המהרש"א כתב ברש"י בד"ה דלמא מינא דאקו כו' דמ"ל דאע"ג דנקרא עז נשתנה שמו בפי העולם וק"ל:
דף פ:
גמ' קמא מקטל קעלין שני מתקבל בפנים הוא כרת נמי לחייב הנה הו"מ המקשה להקשו' ג"כ אמאי סופג את הארבעים על השני דאי קמא מקטל קטלי' לא הוי השני מחוסר זמן:
רש"י בד"ה שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא כו' כלומר לא מבעי' לענין מלקות כו' דקשה לי' לרש"י דלמה הוצרך לומר מטעם דכמה דלא זריק דם בל"ה הוי השני רעלי' אתי המלקות שחיט' שאינה ראוי' מטעם מחוסר זמן וכו' כמ"ש המהר"ם ע"ש וקשה דלמא מש"ה לא פריך דהוי הב' שחיטה שאינה ראוי' מטעם מחוסר זמן דמ"ל דאע"פ דאינו חייב מלקות משום אותו ואת בנו מטעם מחוסר זמן אעפ"כ מ"ל דמלקינן לי' משום לאו דמחוסר זמן שהוא בלא ירצה כקושית הש"ס אח"ז דהומ"ל דלעולם מצי אתי' כר"ש ואי אתי כר"ש אמרינן דחשיב התנא לאו נוכראי וצ"ע:
גמ' שחיטת קדשים אצטריכא לי' סד"א שחיטה ראוי' היא דהא אי בחיר וזריק דם לא משתרי בשר יש להקשות דהומ"ל בפשוטות דמש"ה איצטריך לאשמועינן שחיטת קדשים דהוה אמינא בקושית תוס' בד"ה קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא כו' דנילף קדשים מקדשים קמ"ל בתירוץ התוס' כיון דעיקר או"ב בחולין נתיב דשור הפסיק הענין וק"ל:
דף פא:
תוס' בד"ה כיון דאלו אתרו בי' פטור תימא מנלן הא וכו' אפשר לומר דאמלקות ומיתה א"צ קרא דסברא הוא דפטור כיון דמלקות הוו קצת כעין מיתה וכדמסיק התוס' דהוו כעין מיתה אריכתא רק לפי מה דס"ד מ"ל דנ"ל כעין מיתה חמורה ומיתה קלה ובודאי בתרי מיתות לא קטלינן לי' וק"ל:
דף פב.
רש"י ד"ה ואמר ריש לקיש אומר הי' ר"ש כו' וקסבר ר"ש כל העומד לפדות וכו' רש"י כתב זאת לרווחא דמלתא שכן האמת דבל"ה נמי איש דלהכי גזרו עלי' שמטמא טומאת אוכלין משום דיכול להיות שיהי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כשימצא אחרת נאה הימנה ויפדה אותה ואזי שיכול להיות שמותרת באכילה בודאי גזרו עלי' משום לא פלוג אך מ"ל דמש"ה כתב רש"י זאת לתרץ בזה מה דקשיא על המקשה דלכאורה תיקשי מאי פריך הש"ס דלמא לענין טומאת אוכלין דהוא מדרבנן וכדקאמר לעיל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא שפיר גזרו רבנן טומאת אוכלין עלי' דחששו שמא ימצא אחרת נאה הימנה ויפדה אותה אבל לענין מלקות לא מ"ל דמש"ה לילקי דשמא ימצא אחרת נאה הימנה דאזי הוו התראת ספק ואינה התראה דלקמן דף פ"ב ע"ב הביא הש"ס ב' תנאי אליבא דר' יהודה אי התראת ספק הוו התראה וא"כ דלמא ס"ל לר"ש כהך תנא אליבא דר' יהודה דהתראת ספק לא שמי' התראה מש"ה כתב רש"י דר"ש ס"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי והוי תיכף כפדוי ואזי לא הוי התראת ספק ופריך הגמ' שפיר וק"ל:
דף פב:
גמ' ממאי מדתנן הזורע כלאים כלאים לוקה וכו' אילימא בזה אחר זה ובשתי התראות תנינא נזיר שהי' שותה יין כו' אלא פשיטא בבת אחת בהתראה אחת פירש רש"י בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן עכ"ל וכתב המהרש"א בחנם נקט בכה"ג דבידו אחת חטה וחרצן וכן בשני' חטה וחרצן נמי הוי כעין ב' זיתים וצ"ע עכ"ל ולפענ"ד נראה ליישב דברי רש"י שמוכרח לפרש כן כי בגמ' מסקינן לעולם רבנן ומלתא אגב אורחי' קמ"ל דאיכא תרי גוונא כלאים ולאפוקי מדרב יאשיה והכה לכאורה י"לד איך משמע זאת דאיכא תרי גוונא כלאים וצ"ל ממאי דנקט הזורע כלאים כלאים והי' לו למנקט הזורע ב' פעמים כלאים א"ו ע"כ איירי בתרי גוונא כלאים ואזי א"ש דמש"ה מוכרח רש"י לפרש דבידו א' חלי וחרצן ובשני' שעורה וחרצן
דף פג.
תוס' ד"ה ומודה ר' יהודה תימא למאן מודה דאימתי דר' יהודה לפרש וכו' ונ"ל דיש לתרץ דהנה כתבו התוס' מקודם בד"ה וכדברי רי"הג כו' דערב י"הכ לא היו אוכלין אלא בשר עוף ודגים דקשיא א"כ מ"ט דרי"הג דאמר אף בגליל דהא בעופות ודגים לא שייך או"ב וצ"ל דבגליל היו שוחטין ג"כ בהמות בערב י"הכ א"כ קשיא להיפוך מ"ט דרבנן ויש לומר הכי דהרוב מבני הגליל שוחטין רק עופות אך ישנו כמה וכמה ששוחטין ג"כ בהמות בערב י"הכ והם המעוט בגליל ורי"הג חושש למעוט לכתחילה ורבנן אין חוששין למעוט לפ"ז מצ"ל ג"כ במוכר האם לחתן אתמול ואת הבת לכלה היום ואורח ארעא למטרח בי חתנא טפי וה"א לפי דטרודי בבי חתנא טפי אין להן פנאי לשחוט ביום החופה דטרידי ביום החופה בשאר צרכי החתונ' בבישול ואפיי' וכמ"ש התוס' בי"ט של חג דמשום דכ"ע טרידין בסוכה ולולב אין להן פנאי לשחוט ע"ש וטרידא בחתנא ג"כ בשאר ענינים הנצרכין לזמן הקרואים על הסעודה ולהאכילן אזי רובן של בי חתנא מכינין מאתמול לשחוט הכל מאתמול שיהא מוכן ועומד לצורך בישול למחר ומעוטין השוחטין ביום החופה וה"א דלא ניחוש למעוטא קמ"ל דמודה ר' יהודה בזה דהוא מצוי טפי ששוחטין ביום החופה מש"ה מודה ר' יהודה בזה לרי"הג וק"ל:
סליק פרק אותו ואת בנו