מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
מה שחדשתי בע"ה בפוסקים · דף טז:
לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה ר' ישמעאל היא דתני' כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ער בעו רב ירמי' והנה הרמב"ם ז"ל פסק פ"ד מהלכו' שחיטה וז"ל כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש וגו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר הי' נוחר ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקו' לעולם חוץ לעזר' שנ' כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כי ירחק וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' עכ"ל ע"ש וכתב הלח"מ דקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו מפרש רבינו שר"ע יתרץ אותו בכה"ג שלא יוכלו לשחוט אלא קדשים בלבד והנה דברי הרמב"ם אלו תמוהין מה דפסק דאסור לשחוט ולאכול בשר תאוה. ופסק דבשר נחירה הי' מותר להן במדבר ואזי קושי' תוס' ד"ה ר"ע סבר תימא מנ"ל דפליגי ר"י ור"ע דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי במ"ע דלמא ר"י נמי סובר כן שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים אבל על ידי נחירה מותר בשר תאוה ונראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דמצינו למימר דהי' קשה להרמב"ם ו' קושיות בסוגי' זו א' קושית תוס' ד"ה הנ"ל שהקשו שם בסוף הדיבור ומיהו קשה דהו"ל לאוקמא קרא היתד נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה:
ב'. לפ"מ דמתרץ הגמ' נחירתן זו שחיטתן אזי מ"ל דהך ושחט גבי קדשים נמי נימא נחירתן זו היא שחיטתן וא"כ קושי' התוס' מנ"ל דפליגי במ"ע:
ג'. על הא דבעי רב ירמי' אח"ז אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וכתב רש"י ז"ל שהוא אליבא דר"ע קשה דהו"ל לרב ירמי' למימר בהדי' לר"ע מהו:
ד'. מ"ש רש"י ז"ל ד"ה בשר תאוה לא איתסר כלל וז"ל והא דכתב בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורוי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש לי' ראב"ע למדה תורה דרך ארץ וכו' שהוא דחוק דהו"ל להש"ס לפרש זאת אליבא דר"ע בהדי':
ה' קשה על תירוץ רבה דקאמר לעולם שוחטין דהעיקר אתא לאורוי להתיר אכילת בשר חוצה לארץ איך לא הרגיש בקושי' רב יוסף דהו"ל לאשמועינן העיקר שוחטין ואוכלין בשלמא על קושי' שני' מצינו למימר דנ"ל לרבה דלק"מ משום דמ"ל דסבירא לי' דלר"י הותרה הבמות וחזי אקריבו להו טפי וכקושי' התוס' ד"ה וכ"ש אבל על מה שלא הרגיש רבה בקושי' ראשונה:
קשי' ו' קשי' לי' להרמב"ם ז"ל קושי' תוס' לעיל דף ב' ע"ב ד"ה אבל אמר הרי עלי לא וא"ת לר"מ וכו' איך אכלו ישראל שלמים במדבר ומ"ש התוס' וי"ל כיון שנאסרו בענין אחר בבשר הוה כאלו צוה להם המקום לאכול ע"י שלמים ג"ל להרמב"ם דוחק דזהו דוקא לר' ישמעאל דס"ל שנאסר להם בשר תאוה אבל לר"ע דס"ל בשר תאוה לא איתסר כלל הקושי' במ"ע וזהו דוחק לומר דר"מ פליג אר"ע רבי' אשר ע"פ רוב ר"מ בשיטת ר"ע רבו אומר כדאמרינן בגמ' סתם משנה ר"מ כולה סתימתאה אליבה דר"ע. מכח ו' קושיות אלו הוכיח הרמב"ם דבריו ונקדים מ"ש הרשב"א ז"ל בסוגי' זו ד"ה שבתחילה נאסר להם בשר תאוה שרצונו ליישב ב' קושי' תוס' בד"ה שבתחילה כו' על רש"י ז"ל וז"ל ע"כ נראה לפרש וליישב לפי פירוש של רש"י ז"ל כי ממה שכתב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך למד ר' ישמעאל שאסרה להן התורה במדבר לאכול בשר לתיאבון ומעתה ממילא אגלי דהכל הי' בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ואפי' רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אוהל מועד ואם רצה לאכול יביא שלמים ויאכל ואי לאו דכתיב כי ירחיב הייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד אלא קדשים אבל חולין לא ועיקר דברי ר' ישמעאל אינן אלא מקרא דכי ירחיב ולפיכך לא הוצרך ר"י להזכיר אלא עיקר קרא כי ירחיב ולכ"ע ואל פתח אוהל מועד בקדשים ששחטן בחוץ הוא אלא לר"י כיון שאסרה התורה לאכול אפי' חולין אלא א"כ הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול וכן אקשי' לקמן אלא לר"י צבי ואיל גופייהו מי הוי שרי ה"ק אם איתא דאסרה תורה אפי' חולין לשחוט ולאכול אא"כ הקדישן אלמא כל אכילת בשר אסרה התורה אם לא הביאן אל פא"מ וא"כ שור וכשב ועז דראוין להקרבה מקדיש ומביא ושוחט ואוכל אבל צבי ואיל דלא חזי' להקרבה ליתסר לגמרי דמ"ש משור וכשב זהו חולין וזהו חולין ואהדר לי' התרצן אפ"ה לא אסרה התורה אלא מאי דחזי' להקרבה אבל צבי ואיל בהתירן הן עומדין עכ"ל ע"ש באורך ומ"ל דזה נ"ל להרמב"ם דוחק מ"ש הרשב"א ז"ל ואהדר לי' התרצן אפ"ה וכו' דבמאי פליגי המקשה והתרצן ע"כ נראה להרמב"ם ז"ל דבהא פליגי המקשה והתרצן דהמקש' ס"ל כתירוץ התוס' דנפקא לי' לר' שנאסר להם בשר תאוה מדאיצטריך קרא כי ירחיב להתיר להם בשר תאוה מכלל דמעיקרא אסור ואזי נ"ל להמקשה מדכתב בשר סתמא ובקרא דכי ירחיב לא נזכר כלל מלהביא אל פא"מ אזי מוכח דכל בשר תאוה אסור לאכול בין שור וכשב בין צבי ואיל ובין בעלי מומין הכל בכלל בשר ואסור וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכמו הדין בהנודר מן הבשר סתם דאסור בכל בשר ואזי ממילא דאסור לאכול ג"כ בשר נחירה דהוא ג"כ בכלל בשר וא"כ שפיר נ"ל להמקשה דר"י ור"ע פליגי ותירוץ התוס' ד"ה ור"ע סבר ואזי מתורץ ממילא קושי א' קושי' התוס' ומיהו קשה דהו"ל לאוקמי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלפ"ד בעלי מומין הן בכלל בשר סתמא ודברי התרצן נ"ל להרמב"ם ז"ל לפרש הכי כי אסר רחמנא בהמה דחזי' להקרבה דהפי' בדברי ר' ישמעאל הכי דהפסוק ואל פא"מ מגלה דהקרא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך מיירי במאי דחזי' להקרבה דהוא בכלל ואל פא"מ לא הביאו דהיינו אם רצה לשחוט ולאכול דאזי חזי' להקרבה הוצרך להביאו אל פא"מ אבל חי' ובעלי מומין ומה שרוצה לנחור אינו ראוי לבא אל פא"מ היו מותר לגמרי דאינן בכלל וחל פא"מ דדוקא אם רוצה לשחוט צריך להביא זאת אל אה"מ כדכתיב אשר ישחט וגו' וכדס"ל לר"ע ומש"ה מביא הרמב"ם ז"ל ב' פסוקים אלו יחד דהיינו הפסוק כי ירחיב וגו' והפסוק שאח"ז כי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' דה"פ כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר בכל ענין שאתה רוצה לאכול דהיינו כי ירחק ממך המקום וזבחת שמותר לך אפי' לזבוח ולאכול מה שאסרתי לך מקודם לשחוט ולאכול וחזי לפי מה דמסיק הש"ס כי אסר רחמנא וכו' דאינו כדס"ד המקשה דילפותא דר"י רק מקרא דכי ירחיב וכו' אלא סמך עצמו אהאי קרא דכי ישחט וגו' ואל פא"מ לא הביאו וגו' וכמ"ש ג"כ הרשב"א ז"ל אזי ר"י ור"ע לא פליגי כלל דלר"י לא אסרה התורה אלא כשרוצה לשחוט להביא אל פא"מ אבל נחירה הי' מותר ור"ע ג"כ ס"ל כר"י דמאי שרוצה לשחוט הי' צריך להביא אל פא"מ ואזי מתורץ ממילא קושי' ב' דלהמסקנא מ"ל נחירתן זו היא שחיטתן בקדשים וא"כ מנ"ל דפליגי ז"א דהא באמת לפי המסקנא לח פליגי כלל וגם לא מ"ל כלל גבי קדשים נחירתן זו היא שחיטתן דהא עיקר אזהרת התורה על מאי שרוצה לשחוט להקריב אל פא"מ ולפ"ז מתורץ קושי' ג' דמש"ה לא קאמר רב ירמי' בהדי' לר"ע מהו דהא השתא לא פליגי כלל דר"י ג"כ ס"ל דבשר נחירה הי' מותר לפ"ז מתורץ קושי' ד' דאין אנו צריכין לדחוק כדברי רש"י ז"ל דלר"ע האי דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורוי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש לי' ראב"ע וכו' דלפ"ד ר"ע נמי מוקי קרא דכי ירחיב להתיר בשר תאוה לשחוט ולאכול ולאורוי דמקודם במדבר היו אסורין לשחוט ולאכול ולפ"ז מתורץ נמי קושי' ו' קושי' התוס' לעיל דף ב' לר"מ איך אכלו ישראל שלמי' במדבר דלפ"ז ס"ל שפיר דר"מ ס"ל כר"ע רבו ולפי שלא היו רשאין לשחוט כי אם להביא שלמים הוה כאלו צוה להם המקום להקריב שלמים ולא היו צריכין לגדור כלל והשתא מתורץ ג"כ קושי' ה' לפי דעיקר צוואת המקום היו על מה ששוחטין להקריב שלמים שפיר קאמר רבה לעולם שוחטין וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל. ודוק: