מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית
פרק יא · הלכה ב
בשם ר' יוחנן אפי' מרוח אחת וכו'. והכי קאי המסקנא שהרי מעגלות אנו למדין ובאורך ר"ה היו מהלכין. ובמאי דקאמר הכא בלבד ע"י שנים והכי קאמר נמי לעיל בפ' כלל גדול בסוף הלכה כל המלאכות באחת וזו בשתים אבל אינו מבואר מהבבלי כן דבסתם אמרו בהושיט למעלה מעשרה וכו' בדיוטא אחת חייב וכן סתם הרמב"ם לדין דהושיט בדיוטא אחת שם בהל' יח דחייב דמשמע דלא בעינן שיקבלו אחר אלא אפי' הושיט איזה דבר ארוך ונמצא שמונח ברה"י אחר חייב והטעם שמה שלמדין ממה שהיה במשכן היינו אם אותה המלאכה היתה נוהגת במשכן. אבל לא דבעינן שיהא עשיית המלאכה ממש כמו שנעשה במשכן שלא היה אפשר בקרשים בענין אחר. והך דר' מיישא דהכא יחידאה הוא והכי משמע נמי מהתוס' ריש מכלתין דף ג' ד"ה בעשותה וכו' דעיקר הקושיא הכא על האי דמחייב נמי בעלמא בהושטה ע"י שנים דווקא. ופריך בכל אחר וכו' ומשני שכך היתה וכו' וכלומר דלתרוצי להך דר' מיישא דלא תיקשי עליה מבעשותה אבל לקושיא דמילתא איכא למימר דלא קאי האי דר' מיישא מיהו מהאי דכלל גדול משמע דסתמא דהאי ש"ס ס"ל הכי בהושטה:
העומד והחלל מצטרפין בארבעה. במה שפי' בפנים בפירוש הא' הוה ניחא נמי לדינא בענין דגבי חולית הבור מצטרף העומד להחלל ובין ברוחב ובין לגובה עשרה. כדלקמן אלא דא"א לפרש להאי דר' יוחנן דקאי על האי מתני' חדא דהא לקמי' הוא דמציין על המתני' חולית הבור וכו'. ועוד דהא לקמן בהדיא מסיק דמצטרף בין לרחב ד' ובין לגבוה י' ומאי קמ"ל ר' יוחנן בהא ומה איריא דקאמר בארבעה אפי' לגובה מצטרפין הן והאמת יורה דרכו דלקמן בפ"ה דעירובין הוא דשייך להאי דר' יוחנן כדגריס לה התם וכמבואר בפנים. ובענין שכתבו התוס' כאן בדף צ"ט בד"ה מסייע ליה לר' יוחנן וכו' א"נ מייתורא דמתני' שמעינן דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבה וכו' האמת הוא דמצטרף החוליא לרחב ד' כדמשמע בפ' חלון. אבל בהא דסיימו ומיירי כשהחוליא גבוה י' וכו' לא משמע הכי לא מסוגיא דהכא דקאמר בהדיא דכן אנן קיימין בשאינן לא רחבים ד' ולא גבוהים עשרה. וא"כ האי גבוהין עשרה דקתני ע"י צירוף החוליא גבוהין י' הוא דקאמר וכן לא משמע כן מסוגיא דהבבלי פ' המוצא תפלין דף צ"ט דקתני נמי התם בור בר"ה וחולייתו גבוה עשרה טפחים וכו' וקאמר ר' יוחנן נמי התם אפ"ת בסמיכה הא קמ"ל דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה אלמא דהצירוף נמי לגובה הוא וכדפירש"י שם וסך הכל גבוה עשרה מקרקעית הבור וכו' וכך הם דברי הרמב"ם בפ' ט"ו בהל' ט' הבור וחולייתו מצטרפין לעשרה וכו' וקשיא מההיא דעירובין לדברי התוס' בפי' הזה. ובענין הצטרפות העומד עם החלל ברה"י דעלמא כתב הט"ז בסי' שמ"ה משמע דעובי המחיצות הם נמדדין עם החלל לד' טפחים וכו'. ויש לתמוה על שרצה לשנות לדברי הרמב"ם לכוונה אחרת שכתב שם וכן מקום המוקף ד' מחיצות גובהן י' וביניהן ד' על ד' וכו' וביניהן לא משמע בענין אחר אלא החלל שביניהן. ומה שהביא ראיה מהתוס' והרא"ש בההיא דהכוורת מה ראיה היא זו דודאי התם מצטרף הכל לרחב ד' שהרי זרקו וכיון דיש כאן בין הכל גבוה י' ורחב ד' הרי רשות הוא שזרק וכן בחולית הבור והסלע מצטרף החוליא לרחב ד' דטעמא דחזי למינח על גבה מידי אבל היאך נלמד מכאן לשאר חלל רה"י ולהשוותו לזה שנאמר אם זרק מר"ה לדבר שהוא גבוה י' ואין בהחלל ד' אא"כ תצרף גם להמחיצות יתחייב זה ודאי לא עלתה על הדעת ואף אם לא היינו מוצאים במקום אחר מבואר בהדיא דלא כדבריו ומכ"ש שמבואר בדברי התוס' בעצמן דבעלמא אין המחיצות מצטרפין להחלל. וכן מבואר מהש"ס בהדיא דבפ' חלון דף ע"ח ע"א ד"ה אלא וכו' כתבו שם לפ"ד דלעיל בפ' הזורק וז"ל ולא קאי האי טעמא אלא היכא דאין הבור רחב ד' מבפנים אלא ע"י צרוף חוליא והחוליא גבוה עשרה מבחוץ לר"ה דאע"ג דתוכו לאו רה"י הוא על גביו רה"י משום דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש. הרי מבואר דהתוס' בעצמן כתבו דלא הוי רה"י לתוכו אלא דוקא על גבה וא"כ ע"כ צריך אתה לחלק גם בכוורת מטעמא דאמרן דאל"כ דבריהם סותרין זה את זה. ועוד בהדיא מבואר בגמרא דעירובין דף פו ע"ב ופ"ז גבי האי דר"ח בן עקביא גזוזטרא שיש בו ד' אמות וכו' דלעולם בחלל רה"י בלחוד הוא דבעינן ד"ט על ד"ט דקאמר חוקק בה ד' על ד' וכו' וכדפירש"י שם ובציר מהכא לא סגי דאין מחיצה פחות מי' גבוה ואין מחיצה פחות מד' טפחים חלל שביניהם. והאי לא מצית לפרש כמו שרצה הט"ז לפרש דברי הרמב"ם ואין כאן ספק שביניהם שכתב הרמב"ם ג"כ על החלל בלבד הוא דקאמר:
תמן תנינן המפיס מורסא בשבת וכו' אמר ר' יוחנן לית כאן פטור אלא מותר. היינו כשמואל התם בריש מכלתין כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. והתוס' שם הקשו בשם בה"ג דשמואל אדשמואל בפ' כירה דף מ"ב דפוסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה והא צידת נחש ומפיס מורסא דפטור ומותר כר"ש הוא דאתיא דלדידיה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור והלכך משום צערא דגופה שרי לכתחלה ותירץ ר"ת דשמואל אליבא דר"ש הוא דקאמר וליה לא ס"ל ועל פי זה הקשו מהמפרשים על הא דפסק הרמב"ם בצידת נחש ומפיס מורסא דפטור ומותר כדכתב בפ' עשירי מהל' שבת בהל' י"ז המפיס שחין בשבת וכו' ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה ה"ז מותר ובסוף הפרק שם כתב ג"כ בצידת נחש כשנתכוין להנצל מנשיכתו מותר לצודו בשבת והרי הוא ז"ל פוסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה כדכתב לעיל בפ"א בהל' ז' ועיין במה שתירץ הה"מ בזה והוא דוחק. ועוד מ"ש ויעיד על זה דשמואל אמר בהנהו פטור ומותר וכו' וזה עדות מתוך הקושיא היא דהא מהאי גופה הוא דהקשו עליו דמנא לן לומר דשמואל אליבא דנפשיה ס"ל הכי דילמא אליבא דר"ש דווקא הוא דקאמר וכפי' ר"ת דלעיל. אלא דנראה דטעמיה דהרמב"ם מכאן הוא דנלמד דמדחזי' הכא דר' יוחנן פסק דפטור ומותר בהני והא ר' יוחנן גופיה כר' יהודה ס"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאמרינן בהדיא לעיל בפ' כלל גדול בהל' ב' אליביה דמילתיה דהתם אזלא אליבא דרבנן דפליגי אדר"ש. ועיין לעיל שם בד"ה מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה וכו' ובהסוגיא המבוארת שם ותראה עין בעין דר' יוחנן ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וא"כ ע"כ דאפי' למ"ד חייב פטור ומותר בהני משום דבמורסא איכא צערא דגופה ובנחש שלא יזיקנו. ועוד דר"ז מכריח הכא דתנא דמתני' דעדיות ס"ל הכי במפיס מורסא כמביאר בפנים וא"כ בצידת נחש נמי כן מדתני להו גבי הדדי ש"מ דשוין הן וזה ברור הוא ובגופא דמילתא דפסק הרמב"ם במלאכה שאינה צריכה לגופה דלא כרבא ריש פ' נוטל כבר אמרתי שם דבפ' נוטל יתבאר דלא אזלא פסקיה כשמואל לחוד אלא כרבינא דהוא בתראה והלכתא כוותיה לגביה דרבא וע"ש: