מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ה
ענקוקלות. כתב הר"ב שלקו קודם שהביאו שליש בישולן. ולא היה לו לפרש כן דהא מסיק הכא אפי' לקו משהביאו שליש וכדמפרש ר' חייה דלשון נוטריקון כך הוא ענבין דלקי תלתיהון והיינו שהביאו השליש ונלקה ונפסד השליש שלהן והר"ש העתיק לכל זה וכן הרמב"ם בפירושו כתב פירשו זה בגמרא שהם הענבים שלא הבשילו כל צרכן והפסיד אותם הרוח המפסיד האילנות והוא אמרם ענבים דלקו תלתיהון וכן בחבורו בסוף פ"ט כתב והענבים שטרפן הקדים והפסידן וא"כ אינו מתפרש אלא אפי' הביאו שליש בישולן ונלקו ונפסד השליש שלהן:
ומותרין ברבעי. כתב הר"ב שנטע רבעי אינו אסור בהנאה וכו' וזהו שלקח מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ואיכא למימר נמי לטעמא משום דבהדיא מעטינהו קרא דהני נמי לאו פרי נינהו כמו הבוסר והפגין דלענין ערלה אסורין אבל ברבעי מותרין דפריו גבי רבעי מיותר הוא ודרשינן הכי וכמבואר בהלכה דלעיל וע"ש ד"ה תני פרי אתה פודה וכו' והיה נראה לכאורה דמה דכתב הרמב"ם בפי' המשנה שנטע רבעי אינו אסור בהנאה היינו לומר דמשכחת גביה היתר אכילה והנאה אחר הפדיון אבל כל זמן שלא נפדה הרי הוא אסור כמו הערלה וזהו דאמרי' בפ' מרובה על המתני' דפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה דאיכא הנאה מינה אף האי כי מפרק שרי לאתהנויי מיניה והכי משמע נמי מדברי התוס' בקידושין דף ל"ח ד"ה וה"ה לערלה בשתים וכו' שהקשה ר"ת על פירש"י דהרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר והלכך מפרש דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו ע"י פדיון ובשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה וע"ש אבל לפי האמת זה אינו אלא דמהאי מתני' דמעשר שני גופה ראיה דנטע רבעי אינו אסור כ"א באכילה דאי איתא דאסור בהנאה היו צריכין לעשות הסימן כמו בערלה כדי שיפרשו גם מהנאה עד שיפדו וזהו לכאורה קשיא לדעת ר"ת וכן הוא דעת הרמב"ם בחבורו בהדיא דנטע רבעי אינו אסור אלא באכילה קודם פדייה וכמ"ש בפ"ט ממ"ש ונ"ר בהל' ז' דערלה היא חמורה שהיא אסורה בהנאה לפיכך היו מציינין אותה בחרסית אבל נ"ר בקוזזות אדמה כדי שלא יאכלו ממנו עד שיפדו וכן בפ"י מהלכ' מ"א כתב פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהן בא"י עד שיפדו וע"ש שלא הזכיר ברבעי איסור הנאה. אלא די"ל לדעתו דכבר נודע הוא מהסימן בעצמו שאינו מותר אף בהנאה אלא לאחר פדיונו ומכל מקום נראה דלדינא נטע רבעי מותר בהנאה:
ואין מרכיבין בכפניות של ערלה. כתב הר"ב ר' יוסי לטעמיה וכו' והלכה כמותו דמותר ליטע יחור של ערלה ואין הלכה כמותו שאוסר בכפניות. וזה מפני שראה להרמב"ם בפי' המשנה שכתב ודברי ר' יוסי אמת ר"ל שמותר ליקח היחור שאינו אסור בהנאה וראה נמי בהר"ש שהעתיק להא דלעיל בהלכה ו' ר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה ר' יוסי וא"כ אין הלכה כר' יוסי בכפניות אבל הרמב"ם בחבורו חזר בו ופסק בסוף פ"י ממ"ש ונ"ר בהלכה כ' וכ"א כר' יוסי בשתיהן וטעמו בזה דלא סמכינן אהאי אוקימתא דר' יצחק דלעיל משום דלא דמי הרכבה לנטיעה בענין זה ודבר זה נלמד מהא דר' יוחנן בהסוגיא דאמר עבר ונטע מותר עבר והרכיב אסור וכדפרישית טעמא דהרכבה ניכרת ביותר מבנטיעת האגוז וא"כ ה"ה נמי דלענין לכתחילה למדין אנו דהאי אין מרכיבין בכפניות לכ"ע הוא דתנינן ואע"ג דלענין דיעבד לא פסק כר' יוחנן דהכא אלא בין עבר ונטע אגוז ובין עבר והרכיב כפניות מותר טעמו בזה דסמיך אש"ס דילן בהא דבהדיא מסיק בע"ז דף מ"ח וכהברייתא דמביא שם ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר דזה וזה גורם הוא ומיהת הרכבה דחמורא לענין לכתחלה זהו דשפיר נלמד מסברת ר' יוחנן דהכא. ובענין דנלמד מהסוגיא דהכא דמדמי גידולי איסורי הנאה לגידולי הקדש כבר נתבאר זה בדברי בפ"ג דע"ז בהלכה ה' בס"ד:
סליק פרקא בסייעתא דשמיא
מאן תנא אין מרכיבין וכו' ר' יוסי. עיין לקמן סוף פרקין ד"ה אין מרכיבין בכפניות של ערלה:
תני פרי אחה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים. כדפרישית דא"צ פדיון דאלו מותרין ברבעי בלא פדיון הואיל דלאו פרי נינהו ובערלה אסורין דאפי' המעמיד בשרף פגי ערלה אסורין כדר' יהושע דמתני' והלכתא כוותיה וכמבואר הכל מדיני השרף לעיל בשביעי' בהלכה ז' ואע"ג דגבי ערלה נמי פריו כתיב הכא מיתורא דפריו דגבי רבעי הוא דדריש דמכדי כתיב וערלתם ערלתו את פריו לא ה"ל למיכתב אלא ובשנה הרביעית יהיה קודש פריו למה לי אלא למעוטי הני דלאו פרי הן לענין רבעי ור' זבידא דהורה שיקברו דהוא ס"ל דהוי פרי כמו לענין ערלה אלא דמיעטינהו קרא מפדיון והורה שיקברו כהאי ששנינו בסוף תמורה ואלו הן הנשרפין וכו' הערלה וכלאי הכרם את שדרכו לישרף ישרף ואת שדרכו ליקבר יקבר וה"נ בדרכו ליקבר הוה עובדא והקשה ר' יונה עליה דאפי' לסברא דידך בדיעבד מיהת מהני פדייה בהו וכו' כדפרישית נקטינן מיהת דאיכא למ"ד הכא דאף ברבעי הבוסר והפגים אסורין ובהכי ניחא הא דמוקי לה בפ"ב דקידושין דף נ"ז ע"ב להמתני' דמעשר שני הפודה נטע רבעי שלו וכו' בין שניתן לו במתנה כר"מ והכא במאי עסקינן דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי ואמאי לא מוקי לה בדיהיב אפי' כשהוא בוסר דג"כ מותר ברבעי אלא משום דבעי לאוקמי כהת"ק וככ"ע אליביה דהת"ק דסמדר מותר ובבוסר איכא פלוגתא ברבעי כדשמעינן הכא והמסקנא כאן דלא כר' זבידא אלא כסתמא דברייתא וכבר זכרתי מזה לעיל במקומו בפ"ה דמע"ש בהל"ד ד"ה ובין שניתן לו במתנה ע"ש:
התרומה ותרומת מעשר של דמאי. כדפרישית דשל דמאי לרבותא נקט ומדמעת היא כתרומת מעשר של ודאי וכ"פ הרמב"ם להדיא בפ' ט"ו מהלכ' תרומות בהלכה כ' וכ"א שכתב תרומה גדולה ותרומת מעשר והתלה והבכורים כולן נקראו תרומה וכו' לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה ואם נטמאו ישרפו ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומ' מעשר של ודאי אלא שאין לוקין על אכילתה והתי"ט אחר שהביא דברי הר"ש בשם הירושלמי דמוקי למתני' כר"מ דמחמיר בדבריהם סיים וכתב ומשום הכי הרמב"ם בחיבורו פט"ו מהל' מאכלות אסורות השמיט של דמאי והאריך עוד בזה פ' הזהב ואחרי מחילת כ"ת אומר אני שלא היה לו לכתוב בהחלט לדעת הרמב"ם מבלי ראות בדבריו בכל המקומות בחבורו וכבר זכרתי כמה פעמים לכעין זה שלא יצאו י"ח אלו הבאים לשאול ולהשיב בדברי הירושלמי וללמוד או לפרש המשנה לדינא ממנו וכן בדברי הרמב"ם בחבורו ולא ראו בכל חדרי מצפוניו ומטמנותיו ואין לבעל נפש לעשות כן עד אם יהיה עיניו משוטטות ולבו שלם בכל הש"ס הזה וכן בכל חיבור הרמב"ם. ומענין הזה כבר זכרתי לעיל בפ"ק דדמאי בהלכה ב' ד"ה תמן ר"מ וכו' שלא השמיט הרמב"ם דין דמוע וכל הדרכים מתרומת מעשר של דמאי ובהלכ' מ"א לא כתב אלא בקצרה ודרך כלל וסמך על מה שיבאר פרטי הדינים מכל אחד ואחד במקומו וכמו שכ' בעצמו לזה בפ"י ממאכלות אסורות ובכמה מקומות שם ופרטי הדינים יתבארו כל אחד ואחד במקומו. והטעם לדין הזה שפסק כהך דהמתני' בתרומת מעשר של דמאי אע"ג דבגמרא מוקי להמתני' כר"מ וכן בבבלי פ' הזהב דף נ"ה בהאי מתני' בדין החומש דמוקי לה שמואל כר"מ דגיטין כבר בארתי לכל זה כמה שתמצא בענין דין החומש בפ"ק דדמאי שם ובענין דין הדמוע תמצא בפ"ד דדמאי בהלכה א' ד"ה תני תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה וכו' והבאתי שם להתוספתא דפ"ה דתרומות ככתבה בענין פלוגתא דתנאי בזה דלר"א תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת ושלא למקומה אינה מדמעת ולר"ש בין למקומה בין למקום אחר אינה מדמעת ולחכמים דהתם סבירא להו בין למקומה בין למקום אחר מדמעת וא"כ סוגית הש"ס דהכא דמוקי להמתני' כר"מ דוקא אליבא דר"ש דהתוספתא הוא דס"ל דאינה מדמעת לעולם ואנן קי"ל כחכמים דהתוספתא כך כתבתי שם וכאן תראה עין בעין שהוא כן דהא רישא דהמתני' מוקי הש"ס דלא נצרכה אלא לר"ש וזהו לענין שמצטרפין זע"ז וא"כ הוה קשיא ליה היכי מצית למימר הכי הא ר"ש לא ס"ל מיהת בשל דמאי דמדמעת כל עיקר ולפיכך הוכרח להאי אוקימתא דלענין דמוע אליבא דר"מ הוא אבל באמת להחכמים דהתוספתא דתרומות דס"ל דלעולם מדמעת היא כשל ודאי לא נחתינן כלל להאי אוקימתא דכר"מ היא אלא סתמא דמתני' כהלכתא אתייא וכדתני בהתוספתא אליבא דחכמים הכי ולא אליבא דיחידאה ועוד דאף דמוקמינן להמתני' כר"מ לא קשיא דאע"ג דבכתמים לא קיי"ל כוותיה הכא דסתם רבי כר"מ ובתוספתא שנאו בלשון חכמים קיי"ל כוותיה וה"ז דומה למאי דאמרינן בחולין דף פ"ה ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים כך יש לומר אבל אמיתת הדבר כך הוא דהאי מתני' דנדה דמייתי הש"ס הכא אין הלכה כחכמים אלא כר"מ כדאמר התם מאן חכמים ר"ח בן אנטיגנוס וכ"פ הרמב"ם כר"מ בזה וזהו הטעם כעיקר בדין הזה ובענין השינוי להך אוקימתא דהכא בעי לאוקמי כהאי דר"מ בכתמים ובבבלי פ' הזהב להאי מתני' בדין החומש מוקי לה כר"מ דגיטין עיין לקמן ד"ה הדא דתנינן תמן הרואה כתם וכו' מה שיתבאר בזה בס"ד: