מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נדה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ד
במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוריו. כבר הוזכר זה בדבריו פ"ה דכתובות דהרמב"ם ז"ל שכתב לחילוק זה בפ"ג ממ"א מכאן הוא דלמד ובבבלי פ' אע"פ לא נתבאר זה ולא הוצרך הוא ז"ל לסיים דאם מפני הסכנה מחזירין אותו אפי' בפירש מתוך בוריו כדאמר הכא דפשוט הוא דמפני הסכנה אפי' באיסורא דאורייתא שרי:
ובדעתה הדבר תלוי א"ר אבין וכו'. לכאורה היה נראה דר' אבין פליג וס"ל כרב יהודה דהתם דף ט' ע"א כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא והיינו כל שהיא ראויה לקרות ומיהו אפשר לפרש דלתרוצי קאי וכדפרישית בפנים וכהלכתא כהאי מ"ד דאמר דהתם כל שאינה מקפדת ואע"פ שבושה היא וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד ממו"מ וכן בפ"ט מא"ב וזהו כהכרע דהאי ש"ס כהאי מ"ד שאינה מקפדת. ויש לפרש נמי כוונת התוס' בענין זה שמציינין שם להאי מ"ד אינה בושה בירושלמי פריך וכי בדעתה וכו' ולכאורה הכא לא קאמר להא כ"א למ"ד אינה מקפדת מיהו למאי דפרישית דר' אבין קאמר כל שראויה לקרותה אימא מסתמא אינה מקפדת היא וקמ"ל אע"ג דניכר דבושה היא אין בכך כלום והשתא ה"פ כוונתם דודאי בהא לא פליגי דשראויה לקרותה אימא בעינן אלא דבהא פליגי דמר סבר דבעינן נמי בזמן שאינה בושה כלל כשקורין אותה אימא ומר סבר דמה איכפת לן כשבושה או לא אלא כל שראויה לקרותה דאז מסתמא אינה מקפדת כשקוראין לה ואע"ג דבושה היא דין זקנה לה: