מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ב
אמר להן אין אתם מודין לי שאם התנו ביניהן שהן חולקין במעשרות. מדקאמר להן הכי בפשיטות משמע דאה"נ דדינא הכי הוא וכדהשיבו לו שאני התנו דהוה כאומר תלוש מן הקרקע וכו' ולכאורה קשה דהא דבר שלא בא לעולם הוא ובהדיא אמרינן לקמן דאינו יכול להקנות מעשרות שדהו לחבירו מטעמא דהוי דבר שלב"ל וכן מוכח מההיא דתוספתא דלקמן ומייתי לה בבבלי פ' המוכר את הבית (ד' סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל על מנת שהמעשר שלי המעשר שלו ופריך והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל כיון דא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שיירי' למקום מעשר אלמא דדוקא בכה"ג היכא דהמוכר התנה שיהא שלו דגבי בעל השדה הוא דשייך שיורי שייריה למקום המעשר אבל לא במקבל דלא מהני בי' תנאה בדשל"ל וכדמסיים בהא דלקמן אלא מוכר לו שדה ומשייר לו מעשרותיו מוכר לו שפחה וכו' וצריך לומר דהכא לדבריו דר"א אמרו לו שהשיב להן אין אתם מודין לי שאם התנו וכו' ועל זה השיבו לו דאפי' לדבריך לא דמי היכא דהתנו בחחילה דנעשה כאומר תלוש וכו' להיכא דקבלו סתם אבל באמת לענין דינא לא מהני הכא מידי כ"א בגוונא שיהא לבעל השדה המעשרות וכדאמרן והתי"ט העתיק לדברי ר"א ולתשובת חכמים נעשה כאומר לו וכו' וסיים ובהכי קני כדתנן במשנה ז' פ"ה דב"ב משמע דמדמינן לה להא דהתם ולכאורה לא דמי דהתם דבר שבא לעולם הוא כדקתני הלוקח פשתן מחבירו וכו' ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה וכדמוקי לה בגמ' התם (דף פז) דא"ל יפה לך קרקע וקני כל מה שעליה אבל הכא לא קנה כלל ולא מהני תנאי לגבי מעשר כ"א לגבי בעל השדה וכן הרמב"ם י"ל שהביא דינא דמתני' בפ"ו מהל' מעשר בהלכה י"ז כהן ולוי שקבלו שדה מישראל וכו' וכחכמים דמתני' ולא כתב כלום שאם התנו בתחילה דמהני התנאי שיהיה המעשרות שלהם כ"א בהאי דינא דהתוספתא כהן שמכר שדה לישראל וכו' כתב בהל' י"ט דמהני מפני שאצל בעל השדה הוא דשייך לומר שיורי שיירי' למקום מעשר או אם המעשרות של בעל השדה הן כגון ישראל שקבל מכהן ולוי כהני דיני דתוספתא דלקמן דבזה הדין דהמעשרות לבעלים לפיכך יכול הוא לסלק עצמו אף בדבר שלב"ל מזכותו ויהיה לישראל המקבל ממנו ולהתנות עמו על המעשר שיהא לשניהם או הכל לישראל ועל זמן מה כמבואר לקמן וכמ"ש הרמב"ם שם בהלכה כ' ולא תמצא בדבריו שם שביאר להדיא דליהני תנאי לענין מעשר כ"א בגוונא דאמרן ועיין לקמן ד"ה תיפתר באומר לו תלוש וכו' ובד"ה כהן שמכר שדה לישראל מ"ש מהאי דשיורי שיירי':
ישראל שקיבל שדה מכהן וכו'. והיינו שאם התנה שיהו המעשרות של ישראל על איזה זמן דאלו לעולם אינו רשאי שאין כהן עושה כהן כהאי אידך ברייתא דתוספתא והובאה לקמן בסוף הלכה אלא דגריס שם ישראל שמכר וע' לקמן שם וכל דיני דהתוספתא שהובאו כאן מבוארים הן ויש שהוא נלמד זה מזה דבכל מקום ששייך למיחש שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות אסור ואם לאו מותר ולכן תמצא שהרבה דינים השניים בהתוספתא והובאו בהסוגיא כאן ולא הזכירם הרמב"ם כלל לפי שהן נלמדין דבר מדבר:
פתר לה ברוצה ליתן לשנים כהנים ובן בתו א' מהן וכו'. למאי דנראה ממשמעות הלשון שהיה רוצה ליתן החצי לזה והחצי לזה והלכך הואיל ובלא"ה היה רוצה ליתן לו בחנם רשאי ליתן לו סלע שיתן לו כולו אבל נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא היה מפרש כך שכתב בפי"ב מהל' תרומות גבי אסור לכהן לסייע בבית הגרנות וכו' וכתב שם בהלכה כ ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו וכו' וזהו כמסקנא דהכא אליבא דר' יוחנן דכהן לכהן אסור כמבואר בפנים והכי מסיק לה בריש פ"ד דמס' בכורות. בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן לאחד משני כהנים אלו או לאחד משני הלוים אלו בחנם ואמר לחבירו הא לך סלע ותן לזה. ולפ"ז פי' הוא ז"ל להא דהכא דקאמר ברוצה ליתנו לשנים כהנים היינו או לזה או לזה וטעמא דהתירא לפי דעתו צ"ל דהא מיהת רצה ליתן בחנם לאחד מהן והא דקאמר ותן כולו לבן בתי כהן פירוש שיתנו לו לבדו וכך הוא מובא בטי"ד סי' של"א:
פתר לה בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן. ובבבלי סוף פ' האיש מקדש מוקי לה בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן דאי בתרומה פשיטא ומאי קמ"ל אבל בטבלים קמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ועיין לעיל בפ"ד דפאה ד"ה המוכר את שדהו מה שנתבאר מענין מתנות שלא הורמו. תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה הזו וכו'. והא קרקע לפניו וכו'. משמע דמדמי להו לענין שלא קנה אע"פ שאמר לו כן דהא באויר חורבה ודאי לא קני כדקאמר אויר חורבתו לא עשה כלום ופריך עלה ואיך אפשר וכו' וכלומר ומאי קמ"ל דלענין מאי מוכר לו האויר ומשני תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה וכו' והיינו כדי להוציא לשם זיזין וגזוזטראות כדפי' ולא קנה משום דאויר דבר שאין בו ממש הוא וכמ"ש הרמב"ם בדינים אלו בפכ"ב מהל' מכיר' בהלכה י"ג והטור חו"מ בסי' רי"ב ביאר להדיא כדברי הש"ס דהכא ומדברי הרא"ש שהביא כן בפ' המוכר את הבית והשתא הא דמסיים וכא באומר לו תלוש מן הקרקע וכו' נמי לא קנה ומשום דאין יכול להקנות לו דשלב"ל וכמדמי להו ברישא דלא עשה כלום כ"א דוקא לעצמו יכול הוא לשייר כדקאמר אלא מוכר לו שדה וכו' וכדפסקו הם ז"ל שם וזהו שרמזתי לעיל בריש הלכה דמשמע לענין דינא דלא מהני שיור למעשרות לחבירו משום דדשלב"ל הוא אלא דמדברי הרא"ש שם והביאו הטור בסוף סי' ר"ט דגבי תנאי מהני אף לדשלב"ל דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מתנה הוא על דשלב"ל והיינו בתולה מקחו בהתנאי שאם לא יתקיים התנאי יהיה המקח בטל וכיוצא בזה כמבואר שם ולפ"ז גם במעשר כן שאפי' הישראל הוא בעל השדה ומתנה עם המקבל הכהן ולוי שיהו המעשרות שלהם התנאי קיים וזהו כדמשמע בריש הלכה והכא מיירי בלא תנאי כ"א שמוכר לו המעשרות שיבואו אח"כ דבהא הוא דלא קנה ומיהו בדעת הרמב"ם יש להסתפק דיש לדון מדלא הביא בפ"ו ממעשרות שום דין אחר בעניני תנאי המעשרות מהתוספתא ומהסוגיא כ"א דינא דמתני' ובעניני התנאי לא הביא כ"א בגוונא דהכהן הוא בעל השדה וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג הוא דמהני אי משום דשיורי שייריה לעצמו מקום המעשר כמו שהוזכר בהלכה י"ט שם או משום דיכול לסלק עצמו מזכותו אף בדבר שלב"ל וזהו שהוזכ' שם בהלכה כ ישראל שקיבל שדה מכהן וכו' וזהו מוסכם לכ"ע כדמוכח מההיא דר"פ הכותב וכמה שזכרתי לעיל מזה ועיין עוד בדיבור דלקמן:
כהן שמכר שדה לישראל וא"ל על מנת שיהו המעשרות שלי וכו'. ברייתא זו היא המובאה בבבלי פ' המוכר את הבית (ד' סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וכו' וזכרתי מזה בריש הלכה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו שם בהל' יט. ובענין מה שהוקשו על דבריו דהא קיי"ל דעל מנת תנאה הוי ולא שיורא והוא בעצמו פסק כן בפ"ט מהל' בכורים בהלכה י"א בהתנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן וכו' דחוץ הוי שיורא אבל ע"מ תנאה הוי והואיל ולא שייר לו הכהן שותפות לא קנאן בתנאי זה והט"ז הניח זה בתימא בי"ד סוף סי' סא וכבר ישבתי זה בחבורי על סדר נזיקין בפ' איזהו נשך בהלכה ב' ד"ה על מנת שהמעשרות שלי ביארתי דדעתו ז"ל כדעת רבו הר"י מיגאש ז"ל הביאו הרמב"ן ז"ל בחידושי ב"ב שכתב לחלק בין דבר שבא לעולם לדשלב"ל דבמעשר שהוא דשלב"ל הלוקח גופי' מקנה לו המקום בעין יפה לשיור המעשר ובין דאמר חוץ ובין דאמר לו ע"מ שיורא הוי דכיון דתלו מקחו בזה ואם יבטל התנאי גם מקחו יהא בטל ולא קנה השדה משא"כ גבי מתנות דהתם דבר שבא לעולם הוא וקנה הלוקח מקחו אף שאין התנאי כלום וכדאמרי' בפ' הזרוע (דף קלד) ולפ"ז איכא למימר דלדעת הרמב"ם ג"כ בהבעל שדה ישראל היא ומתנה עם המקבל הכהן שיהו המעשרות שלו דהתנאי קיים ומטעם הנזכר וכדעת הרא"ש והטור בזה שזכרתי בדבור דלעיל אלא שלא ביאר בדבריו בהדיא כן:
לי ולבני ולי וליורשי וכו'. למאי דגריס הכא ולי וליורשי שפיר מדייק הוא מלישנא יתירא דאף ביורשין שאינן מדבר תורה המעשרות שלהן כדמסיק והרמב"ם העתיק הברייתא שם כמו שהובא' בבבלי שם ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ומיהו י"ל דלאו דוקא לבנו וה"ה לאיזה יורש שלו ואפי' הוא יורש מדרבנן כמ"ש וכדפשיט הכא והכי משמע גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים בגיטין (דף עד) למ"ד לי אף ליורשי לאו דוקא בנו ה"ה לכל היורשים וא"כ ה"ה הכא אם פי' לי וליורשי דבזה כ"ע מודים וכדמשמע מדברי הפוסקי' שלמדו מההיא דגיטין לכל תנאי דלי ולא ליורשי הוא למאי דקיי"ל כחכמים דרשב"ג וא"כ אם פירש פירש וכמה שהביא הב"י בסי' ר"ט בשם הרמב"ן דמחלק בין דבר המסויים לשאינו מסויים וכגון באומר על מנת שדיוטא עליונה שלי וכיוצא בזה דבכה"ג לכ"ע אף שלא פירש לי וליורשי יורשין בניו זכותו אחריו וזה נלמד ג"כ מההיא דגיטין דדוקא בדבר שאינו מסויים כהאי דהתם פליגי רבנן עליה דרשב"ג ובמה שהניח הב"י בצ"ע על הרמב"ם במ"ש בפ"ג מהל' מכירה בהלכה ד' במכר אילן ושייר פירותיו לעצמו דבעין יפה שייר לעצמו ולא הזכיר מבניו אחריו דמשמע דלעולם ירשו בניו אחריו אע"פ שלא פירש והרי בפ"ו ממעשר כתב שדוקא אם פירש לו ולבניו ובכ"מ תירץ דשמא י"ל שסמך פה על מ"ש שם. ואין ספק שסמך ג"כ על מ"ש בהל' גירושין הלכה כ"ב בעל מנת שתתן לי מאתים זוז שאינה יכולה ליתן ליורשיו והרי כל עיקר דין התנאי בענין זה נלמד מההיא דגיטין כדאמרן:
ואתיין אילין פלוגוותא כאילן פלוגוותא דתנינן תמן וכו' לפי הגי' שלפנינו פירשתי בפנים אבל בבבלי סוף פ' הכותב גבי קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת פליגי אם יש לה תוספת כלל שהיא תנאי כתובה והכי משמע מהאי ש"ס התם ומריש פ' הנושא דפליגי נמי בהמגרש את אשתו והחזירה אם יש לה תנאי כתובה או אם אין לה כלל ולפ"ז היה צריך להפך הגי' כאן מ"ד לכתובה אבל לא לתנאין אין לו במעשרות לפי שבטל תנאי הראשון ומ"ד בין לכתובה ובין לתנאין יש לו במעשרות ובברייתא דמייתי הבבלי פרק המוכר את הבית הגי' כתני ר"ח דהתוספתא שאם אמר כל זמן שהוא בידך מכרה וחזרה ולקחה אין לו עליו כלום וכ"פ הרמב"ם בהל' מעשר שם:
והתני ר' חייא מכרה. הבמל"מ הביא זה ופי' והתני רבי חייא דכהנת שמכרה לישראל והתנית על מנת שהמעשרות שלי וכו' עיי"ש ולא מצינו לזה דתני ר"ח כן כ"א קיבל שדה מכהנת קתני כדמייתי הכא ובעי לחלק כאן שמכר כאן שקיבל ועלה פריך והתני ר"ח מכרה משמע שבהדיא תני הכי ועל הא דלעיל בתוספתא קאי ושמכרה להשדה לישראל אחר לבתר דקיבל זה ממנו וכמבואר הכל בפנים גם מה שפירש להא דלקמן יכול הוא למחות בידו וכו' אתא עובדא קומי ר' אחא בר עולא וכו' דיש לומר דהמעשה היה בא"ל ד' או ה' שנים וכו' וא"א לפרש כן דא"ה אמאי קנסיה בחד מן עשרייתי דקניא הרי הוא יכול למחות בידו כאותן השנים ואם זה עבר על התנאי היה צריך לשלם לו דמי מעשר מעליא אלא ודאי הך עובדא באומר לו ע"מ שהמעשרות שלי לעולם הוי ולדינא ס"ל לרב אחא בר עולא כהך ברייתא דאם הכהן התנה עמו ע"מ שיהא שלי לעולם הרי הן שלו לעולם דפשוט הוא דברייתא דלעיל פליגי על הך ברייתא דהרי אם הכהן יכול לשייר לעצמו המעשרות לעולם למה לא ימחה בידו שלא ליטע ולזרוע מאלו שאינם חייבין במעשרות ולפיכך זה שעבר על תנאו קנסו כדי שלא יוסיף עוד לעשות כזה ולהפקיע מהמוכר המעשרות. ומה שדקדק למה לא הביא רבינו מדינים אלו לא אלו בלבד דנקט חד מעשיירתא מהסוגיא וכתב למה לא הביא והרי כמה וכמה דינים בהלכה זו ומהתוספתא שלא הביא והכלל הוא לדעת הרמב"ם מה שהוא נלמד דבר מדבר אינו מבאר הכל בהדיא והרי הך עובדא דנלמד מהאי ברייתא דלעיל וכפי אשר פירשתי ואותה הברייתא הביא וכן הא דבת כהן אם נשאת לישראל אין לה דין בעלים שיהא התרומה שלה וכשנתאלמנה או נתגרשה פשוט הוא שחזרה לכבתחילה ודינה כדין המתניתין ישראל שקבל מכהן ולוי ואותה הביא שם וכן כל כיוצא בזה:
כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שיהא המעשרות שלך וכו'. והרמב"ם בהל' מעשר שם בהל' כ העתיק כגי' התוספתא ישראל שקיבל שדה מכהן וכתב הראב"ד בהשגות (גי' הירושלמי היא עיקר וכך היה לפניו בהתוספתא. ואם היה דעת הרמב"ם כמו שבארנו בריש הלכה דדוקא בכהן שמכר השדה לישראל ומשייר המעשרות לעצמו בהא הוא דאמרינן דיכול לשייר בדשלב"ל וכן בישראל המקבל ממנו הואיל ויש לו להכהן זכות במעשרות מן הדין יכול הוא לסלק עצמו ולזכות לישראל הזה כדין הסילוק דמהני בדשלב"ל הייתי אומר דבכוונה כתב כנוסחת התוספתא ולא כנוסחא דהכא להשמיענו דעתו בזה דבענין אחר לא מהני התנאי להיות המעשר לישראל וכגון בכהן שמכר השדה לישראל שאין לכהן כלום בהשדה ולא יכול להתנות שיהיו המעשרות לישראל דאין זה בידו להתנות בכה"ג והראב"ד חולק עליו בעיקר דין התנאי בדבר שלב"ל וסובר כדעת הרא"ש והטור שהבאתי לעיל ולפיכך כתב דגי' דהכא היא עיקר דמהכא שמעינן אפילו בכה"ג שאין לו זכות במעשרות שיבואו מ"מ יכול הוא להתנות על דשלב"ל ומיהו לעיל כתבתי דבעיקר דין התנאי בדבר שלב"ל יש להסתפק בדעת הרמב"ם להיכן דעתו נוטה בוה ומהאי דינא אין כל כך הכרח דיש לומר דחדא מגווני נקט דלא נתכוין אלא להשמיענו דאין יכול להתנות שיהו המעשרות לישראל לעולם שאין כהן עושה כהן: