מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה א
המקבל שדה מישראל וכו' בגמרא קאמר זו דברי רשב"ג דהתוספתא אבל חכמים חולקין עליו ופסק הרמב"ם כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כותיה כמ"ש בפ"ו מהל' מעשר בהלכה יא:
החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו. כתב הר"ש מסתברא דמנכה ליה מחכירות את התרומה ואחריו נמשך הר"ב ובאמת לא מצינו זה לא בהש"ס הזה ולא בהש"ס בבלי בפ' השואל (דף קא) דמייתי מהאי ענינא ולא בתוספתא וכן דעת הרמב"ס ז"ל שנותן לו חלקו משלם אחר שיפריש את התרומה שכך כתב שם אבל החוכר שדה מישראל אם נתן לו מזרע אותה שדה תורם ואח"כ נותן לו מזו שקצץ ליתן לו ובעל השדה מעשר לעצמו וכו' הרי שאחר שתרם נותן לו שקצץ ליתן לו. והחילוק שבין חוכר לבין המקבל בענין זה מבואר הוא לקמן בהלכה ב בהסוגיא כדפרישית שם בפנים ד"ה קנסו חכמים. וכן מה שכתב הר"ש בפי' הפלוגתא דחברייא ור' לא בשם ר' יוחנן דלקמן דפליגי אי יש קנין לנכרי או לא וע"ש ומלבד שהם דברים שאינם מוכרחים האמת יורה דרכו דפלוגתא זו מבוארת בהאי ש"ס בפ"ט דב"מ גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' וכמו שביארתי שם פלוגתא דחברייא ור' לא שמביא הש"ס שם ברמיזה ובקצרה ועיין בהלכה דלקמן ד"ה חברייא בשם ר' יוחנן שמביא שם הסוגיא דב"מ ומה ששייך לביאורה ומתוכה יתבאר הכל בס"ד:
אתם עושין שליח ואין העכו"ם עושה שליח. עיין מזה במקומו לקמן בפ"ק דתרומות מה שיתבאר לפי שיטות החולקין בענין דאין שליחות לעכו"ם:
תני ר' חייא מאותה השדה בין מאותו המין וכו'. מבואר היטב בפנים במאי דפליגי הני תרי לישני ובפלוגתא דרשב"ג וחכמים דפ"ט דב"מ ועיין בד"ה חברייא דלקמן:
במקום פלוני שלא נהגו לעשות שעורים כפלים כחטים. כצ"ל וזהו טעות דמוכח וכמבואר הכל בפנים ובדיבור דלקמן מהאי סוגיא דפ"ט דב"מ:
חברייא בשם ר' יוחנן קנסו חכמים בחוכר מן הגוים וכו' דברי חברייא ודברי ר' לא בשם ר' יוחנן הוזכרו בפ"ט דב"מ ברמז מועט ובארתי שם הסוגיא ומה שצריך לענינה לפי המתבאר מתוך הסוגיא דהכא ובמה שהוזכר בסוף הלכה דלעיל מפלוגתייהו דרשב"ג וחכמי' במתני' דהתם והנני מעתיק הסוגיא דהתם וביאורה ומתוכה יתבאר במה דפליגי חברייא ור' לא הכא והנ"מ דאיכא בינייהו לדינא דהא בדינא דהכא ליכא בינייהו מידי דלא פליגי אלא בטעמא למר טעמא משום קנסא ולמר דינא הכי הוא ומיהו לכ"ע החוכר מישראל תורם ונותן לו ומן הנכרי מעשר ונותן לו אלא מסוגיא דהתם למדנו מה דאיכא בינייהו לדינא ולפי שיטתא דהאי תלמודא דגרסי' התם בהלכה ז' על המתני' המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורי' לא יזרענה חטים חטים יזרענה שעורים ורשב"ג אוסר והובא זה בסוף הל' דלעיל וקאמר עלה בגמ' ניחא שעורים לא יזרענה חטים חטים לא יזרענה שעורים פי' בתמי' ולרשב"ג הוא דפריך אמאי אוסר בשתיהן ניחא שעורים לא יזרענה חטים דאיכא טעמא שמכחישו' את הקרקע אלא אם קיבל לזורעה חטים אמאי לא יזרענה שעורים ומשני ואתיא כר' לא או כדברי הכל במקום שאין שעורים כפלים כחטין אבל במקום ששעורין מעלין כפלים כחטין זורעה שעורים והיינו ר' לא דהכא ובני פלוגתיהו חברייא דהכא והכי פירושא דהואיל דר' לא סבר דמן הדין הוא כאן שעל החוכר לעשר ומתני' דהכא בחוכר מן הנכרי מדינא קאמרה ומתני' דלעיל בחוכר מישראל לא תפשה בו מדת הדין כמבואר זה בפנים והשתא דאתינן להכי שמעינן דר' לא כשיטת לישנא קמא דסוף הלכה דלעיל סבירא ליה דהא איהו קאמר דמן הדין על החוכר לעשר ולא אמרו במתני' דלעיל בחוכר מישראל שא"צ לעשר ומפני שלא תפסו בו מדת הדין כ"א דוקא בנותן לו מאותו המין ג"כ אבל אם שינה מחטין לשעורין ואפי' במקום דעבדי שעורין כפלים כחטין לאו כלום הוא דכל היכא דאיכא שינוי אוקמוהו רבנן אדינא והיינו דקאמר ואתייא כר' לא דלדידיה לק"מ הא דרשב"ג אוסר בקיבל לזרוע חטין שלא יזרענה שעורים משום דלעולם אסור לו לשנות דעתו של בעל השדה ומהאי טעמא נמי אוקמוהו רבנן אדינא לענין מעשר ושמעינן נמי מינה דלדידיה ע"כ. דמתני' דכאן דלעיל כרשב"ג דהתם מיתוקמא וזהו כל"ק בהלכה דלעיל דמפרשי דלרשב"ג לעולם שינוי הוי ממין למין ותני ר"ח כחכמים דהתם ופליגי או כד"ה כלומר או כדאמרינן כשיטת חברייא דהתם דאינהו ס"ל דלעולם החוכר א"צ לעשר מדינא ובחוכר מהנכרי טעמא משום קנסא הוא ובחוכר מישראל לא קנסו בו והשתא לדידהו הא דאמרינן דחוכר מישראל צריך שיתן לו מאותה השדה ומאותו המין ואז הוא דא"צ לעשר על כרחך טעמא משום קפידא דבעל השדה הויא ומינה דכל היכא דליכא קפידא ואפי' במשנה ממין למין וכגון במקום שהשעורין עושין כפלים כחטין א"צ לעשר וזהו כלישנא בתרא דלעיל דקאמר דמתני' ותני ר"ח לא פליגי ולכ"ע כל היכא דליכא פסידא וליכא קפידא דא"צ לעשר ואפי' נותן לו מין אחר שזרע באותה השדה אלא דמתני' מיירי במקום שאין השעורין עושין כפלים כחטין ותני ר"ח מיירי במקום שעושין כפלים כחטין וכיון שכן הוא ולהאי לישנא בתרא דל"פ מתני' עם תני ר"ח וכדאמרן א"כ ממילא שמעת מינה דתרוייהו ככ"ע דהך מתני' דב"מ ס"ל והיינו דכמו דאמרינן לענין מעשר דכל היכא דשינה לו מחטין לשעורין צריך הוא לעשר דבהא מסתמא קפיד בעל השדה ובדלא עבדי כפלים כחטין ובהכי מיירי מתני' דלעיל ובמקום שעושין כפלים כחטין דבהא אמרינן דמסתמא לא קפיד בעל השדה אם שינה לו מחטין לשעורין ובהכי מיירי הא דר"ח א"כ ה"ה הכא נמי במתני' דב"מ דרשב"ג וחכמים ל"פ כלל אלא לד"ה במקום שאין השעורין עושין כפלים כחטין אם אמר לו חטין לא יזרענה שעורין אבל במקום שמעלין שעורין כפלים כחטין לד"ה אם אמר לו חטין זורעה שעורין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ע"כ מה שבארתי שמה לצורך הסוגיא שהבאתי לעיל. ולפי סוגיא זו שנתבארה ממילא תבין מהנ"מ לדינא דאיכא בין ר' לא ובין חברייא דר' לא כל"ק ס"ל ולמתני' דלעיל אם נותן לו ממין אחר צריך הוא לעשר ואפי' במקום דעבדי שעורין כפלים כחטין ולחברייא דס"ל כלישנא בתרא דל"פ המתני' עם תני ר"ח ומחלקינן בין מקום דעבדי שעורים כפלים כחטין או לא. והנה לפניך במאי דפליגי חברייא ור' לא כדמוכרח מסוגיא דב"מ ומסוגיא דסוף הלכה דלעיל והוספתי לבאר עוד שם בחידושי מראה דשמעינן מהסוגיא דהש"ס לא רצה לפרש מין אחר דקתני במתני' דלעיל כ"א בשינה מחטין לשעורין אבל איפכא לא ומשום דבשינה משעורין לחטין מן הסברא הוא דלאו שינוי מקרי לענין מעשר ואע"ג דאמרינן התם לזרעה שעורים לא יזרענה חטים היינו דלכתחילה לא ישנה משום הכחשת הקרקע אבל אם שינה וזרע ונותן לו חטים תחת אשר קיבל עליו ליתן לו שעורים לא בשביל כך יתחייב במעשר אם נותן לו ממין המשובח ביותר ולפיכך לא פירש הש"ס כ"א בשינה מחטין לשעורין וביארתי עוד לדינא לדעת הרמב"ם שפוסק בפ"ו ממעשר שם כשיטת חברייא בדינא דחוכר מהנכרי דטעמא משום קנסא וטעמו יתבאר לקמן ובדינא דמתני' דב"מ פוסק כחכמים דרשב"ג דהתם ואע"ג דלכאורה קשיא הא מסוגית הש"ס דהכא מוכחא דהא בהא תליא ולשיטת חברייא מחלקינן בין מקום דעבדי שעורין כפלים כחטין או לא וכ"ע ל"פ בהא וכתבתי שמה דהוא ז"ל סמיך אסוגיא הבבלי דפ' המקבל שם דמשמע דלא מחלקינן בהכי ופוסק כחכמים דרשב"ג. וזה מבואר במקומו ובמה דפסיק בההיא כטעמא דחברייא עיין בדיבור דלקמן:
מתניתא מסייעא לחבריא החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו. כצ"ל ונתחלפו הני מסייעא בדפוס בטעות זה מוכח והטעות נראה וניכר הוא וכמבואר הכל בפנים ומזה תראה דטעמו של הרמב"ם דפסק כטעמא דחברייא מפני שלדברי הברייתא בתוספתא מיתוקמא המתני' אליבא דחכמים ולא כר"ש. ולדברי ברייתא קמייתא דמסייע לר' לא ולטעמיה לא מיתוקמא המתני' אלא כר"מ ולא כחכמים ומשו"ה תפס לטעמא דחברייא לעיקר וכחכמים דהתוספתא וזה מבואר הכל בפנים ומיהו אנן צריכין לבאר עוד בדברי הרמב"ם שם בפ"ו ממעשר בענין דברי ר' יהודה דמתני' וכן המקבל שדה אבותיו מהנכרי וכו' דמוקי לה הכא במסיקין שנו וכו' כדלקמן בסוף הלכה וכן תנינן לדברי ר' יהודה בברייתא בהדיא דמייתי לה בבבלי פ' השואל (ד' קא) ר"י אומר המקבל שדה אבותיו ממציק נכרי מעשר ונותן לו ובדברי הרמב"ם שסיים שם דין הזה לא כתב אלא סתם וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם קנסוהו שיעשר וכו' ולא הזכיר המציק ופשוט הוא דטעמיה דלא הביא הש"ס שם ברייתא זו אלא להכריח דשדה אבותיו לאו שדה אברהם יצחק ויעקב היא כדקאמר התם מעיקרא דאי הכי מאי איריא מציק אפי' אין מציק נמי כדפריך התם אלא שדה אבותיו ממש וכמ"ד יש קנין לנכרי וכו' כדאיתא התם וא"כ להמסקנא באמת אין חילוק בין מציק לאינו מציק ואפי' קנה זה הנכרי השדה מאבותיו דזיל בתר טעמא ולפיכך סתם וכתב כן ובענין יש קנין לנכרי כבר מבואר לעיל דעתו של הרמב"ם בזה ועיין בפ' דלעיל בהלכה ט' ד"ה מתני' דר"מ וכו' ובמקומות אשר ציינתי שם. ולדעתו ז"ל לק"מ הא דמוקי התם כמ"ד יש קנין לנכרי דה"ק אלא לעולם יש קנין כלומר לא תדחוק לאוקמי הך מתני' המקבל שדה אבותיו וכו' כמ"ד אין קנין דוקא דאפי' כמ"ד יש קנין מיתוקמא דהכא טעמא אחרינא איכא דמאי שדה אבותיו וכו' ומשום קנסא וזה פשוט: