מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ו
בשבוע הבן היא מתניתא. כדפרישי' בפנים לפי הגי' שלפנינו ולאו דוקא שבוע הבן אלא חדא מגווני נקט דהבעל הבית אין דרכו לישב עם האורחין כשעושה איזה משתה של שמחה כ"א עומד ומשמש עליהן ובאורחים דוקא קאמר במתני' דבעינן הסיבו לסברת ריב"ל וגי' הרשב"א ז"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחין הא בעל הבית בתוך ביתו לא וכך העתיק הרא"ש ובפי' ה"ר יונה ז"ל ואם היה כתוב כך בגרסתם ז"ל וכן תיבת אורחין דלא כתוב כך בגי' שלפנינו ניחא ואם הם ז"ל הוסיפו תיבת באורחין מפני שהיה כתוב לפניהם בשבועה כן וכו' הייתי אומר דאף שנמצא כתוב כך אין זה מוכרח דמצוי הרבה והרבה בהעתקת הש"ס הזה דהאותיות ננתקות מתיבה אל התיבה והה"א של בשבועה שייך לתיבה שלאחריה וצ"ל בשבוע הבן וכל כך למה מפני שאינו מצוי לשון הזה בהאי תלמודא שיאמר אמורא א' בשבועה כך וכך היא כמו שמצוי בש"ס דילן האלהים כך וכך הוא ומיהו לכוונת הענין ולפירושא דמילתא הכל הולך אל מקום אחד:
הביאו להן לידים כל א' ואחד נוטל ידו אחת. בתוספתא גריס להא קודם הביאו להן יין וכו' וכך הובאה התם בפרקין דף מ"ג ע"א וכתבו התוס' הטעם מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאינו נוטל שתי ידיו והרשב"א ז"ל הביא להאי דהכא דגריס להנטילה אחר שהביאו להם יין כל א' וא' נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרת וכו' וכתב על זה מכאן נלמד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכיסנין אלא די בידו אחת שלא תיקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד והב"י בסי' קנ"ח פלפל עליו והעלה דלדידן אין צריך ליטול אפי' לידו אחת לשום דבר וכ"כ עוד בסי' קס"ח ולולי דבריהם הייתי אומר דגם לדעת הש"ס הזה א"צ ליטול אפילו ידו אחת לשום דבר והכא משום דבר שטיבולו במשקה נגעו בה וכדאמרי' פ' ע"פ שצריך נעילת ידים והש"ס הזה סובר דסגי בנטילת ידו אחת והיינו דמהפך לגי' התוספתא דלאחר שהביאו להם יין וברכו עליו היו מביאין להם מים ליטול ידו אחת משום הפרפראות שיביאו אח"כ והיו טובלין הפרפרת בהיין והלכך הצריכו נטילה. והאחרונים פלפלו בדין שטיבולו במשקה ולמאי דפרישית יש ללמוד מכאן דמיהת כשאינו אוכל אלא בידו אחת סגי בנטילת ידו אחת לדבר שטיבולו במשקה ובהכי איירי כאן ובזה שוין לדינא סוגיא דהכא וסוגיא דהתם בפ' ע"פ דסתמא תאמר כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים דמשמע שתי ידיו וע"ש בדף קט"ו בהתוס' דמשמע גם כן מדבריהם לחלק כן שכתבו גבי יין סגי בידו אחת ובמרור נוגע בשתי ידיו וכו' זהו לשיטתם דסוברים דאף לשתיית יין בעי נטילה לפי גי' התוספתא והובאה התם הכי וה"ה למאי דפירשנו בדבר שטיבולו במשקה יש לחלק כן:
הביאו להן פרפרת כל אחד ואחד וכו'. משמע מהתוספתא דאפילו שארי דברים בעו הסיבה שיהא א' מברך לכולם והתם פליגי ביין וכו' ובתרי לישני מיתני הפלוגתא שם ולא הובאה שם חלוקה דפרפרת בהברייתא ומכולא סוגיא דהכא משמע דאף לשארי דברים בעי הסיבה וכדמוכח מהא דלקמן להא דקאמר ר' מנא אתיא דשמואל וכו' וכדפרישית בלשון הב' שהוא העיקר וקאמר ר' אמי זאת אומרת שנחלקין בפירות כמבואר היטב בפנים ודעת הרשב"א ז"ל ללמוד מסוגיא דהתם דאף ר' יוחנן ס"ל דלשאר דברים בעי הסיבה ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מברכות הל' י"ב דדוקא פת ויין בעו הסיבה ולא שארי דברים. ונראה דטעמא בזה מפני שלא הובאה בש"ס דילן להך חלוקה דהתוספתא ואין להאריך בזה מאחר דלא נהגינן האידנא בהסיבה ושלחן א' או מפה אחת הוא דבעינן כמבואר בטור ובש"ע סי' קס"ז:
קידש בבית זה וכו'. עיין בקונטרס אחרון ד"ה קידש בבית זה סי' ו':
ואת אומרת שנחלקין בפירות. מבואר היטב בפנים ועיין לעיל ד"ה הביאו להן פרפרת:
מפני שאין בית הבליעה פנוי. לענות אמן כדמסיים ר' מנא עלה הדא אמרה וכו' וכן הכריע הרא"ש ז"ל להאי פירושא מהא דהכא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מברכות. ולפי זה אפי' המברך אומר סברי לא מהני וצריך כל א' לברך לעצמו:
מה בין מוגמר ובין יין וכו'. מכאן סייעתא להאי פירושא שהבאתי במתני' דהוא אומר על המוגמר על המברך על היין לאחר המזון קאי וכך הוא פירש"י ז"ל והיינו דבעי מה בין וכו' וקאמר מוגמר כולן מריחין וכו' כדפרישית בפנים והוא הנקרא מוגמר שבתוך הסעודה לפי שהביאו עכשיו קודם בה"מ וזהו פירושו של בעל המאור ז"ל. וה"ר יונה ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל דבאמצע הסעודה ממש מיירי והוסיף לפרש בהא דקאמר מוגמר כולן מריחין. כלומר המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין ונהנין ממנו ולפי שאסור ליהנות בלא ברכה לפיכך יותר טוב שא' יברך ויפטור את כולם ואף שאין יכולין לענות אמן וכך נראה מפירוש הראב"ד בספרו תמים דעים ולאלו הפירושים דמיירי המתני' שהביאו המוגמר באמצע הסעודה א"כ והוא אומר וכו' על הרישא קאי המברך לכולם בתחילה ולפי פירש"י ז"ל מתפרשת המתני' יותר כפשטה דאלו לפירושים אחרים קשה הא דנקט התנא להאי והוא אומר וכו' בתר הבבא דבא להם יין וכו' ולא מקודם ואין להאריך:
כיצד הוא אומר על שמן ערב. היינו שמן אפרסמון ור' זירא השיבו כדעת ר' יוחנן דהתם בדף מ"ג דמברך בורא שמן ערב ולא על שם העץ ורבי ירמיה א"ל דלא היא אלא אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים כהאי ברייתא דמותיב מינה לרב חסדא דקאמר התם וכן הכא לקמן כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים חוץ ממושק וכו' וכלומר אפי' לאחר שנשרפו ואינם בעין והתנינן אין מברכין בורא יעצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי וכו' שהיו מביאין העץ בעצמו ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. שמעינן מיהת דעל אפרסמון בורא עצי בשמים ולר"ז יש לומר דשאני התם דעל העץ עצמו קאמר אבל על שמן אפרסמון בורא שמן ערב כר' יוחנן וכן פסקו כל הפוסקים ובענין דיניה דרב חסדא דפסקו ג"כ כוותיה דלא בעינן העץ ממש בעין ואפי' על המוגמר שנשרף מברכין וכפי מה שהוא אם היה של עץ בורא עצי בשמים ואם היה עשב עשבי בשמים וכו' וכמ"ש הרמב"ם וכן הטור סי' רי"ו וכן הרי"ף ז"ל הביא להא דרב חסדא ולא זכר מהברייתא כלום ולכאורה הא רב חסדא איתותב ליה מהברייתא. אלא שהתוס' בשם בה"ג כתבו דלא גריס תיובתא אלא דמשני תנא הדס וכל דדמי ליה. וכ"כ הרשב"א בשם רבינו האי גאון ז"ל שכתב בתחלה דמתוך גירסת תיובתא דיש ספרים היה נוהג מר שמואל ריש כלה רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על הדס בלבד ולבסוף כתב הגאון ז"ל והשתא לא קחזינן אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כלהו בגירסייהו מפרקי לה הדס וכל דדמי ליה:
שמן לזוהמא אינו צריך לברך. הכי מסיק לה בבבלי פ' אלו דברים דף נ"ג ע"א כדרב הונא דכל דלאו לריחא עבידא כגון של בית הכסא ושל זוהמא לא מברכין עילויה וכן על הריח של כלים המוגמרין אין מברכין עליו מפני שהוא ריח בלא עיקר וזהו טעמיה דרב הונא אמר רב דהכא לקמיה המרבץ אלינתית בתוך ביתו א"צ לברך:
אמר רב חסדא וכו'. נתבאר לעיל ד"ה כיצד הוא אומר: