שמות
פירוש א
בס' תהלות ישראל כתב וז"ל, שמעתי משם הבעל שם טוב פירוש מזמור לאסף וגו' (תהילים ע״ט:א׳) כי כשהאדם שהוא היכל ה' (זוה"ק תרומה דקמ"ז ע"א, וילך דרפ"ג ע"ב) נטמא ח"ו, אז כל מה שהוא עובד ה' הוא בעיניו כגדלות גדול, וזהו שמו את ירושלים לעיים ולגאות גדולה, נתנו את נבלת עבדיך, שלפעמים עובדים להקדוש ברוך הוא ומזמרין קמיה, ותיכף אומר במחשבתו שמיניה מתזנין כל עלמין עילאין וזהו מאכל לעוף השמים הם המאכלים קדישין, וכל זה הוא גלות הנשמות וכו' ע"ש [עיין מה אשר העירותי בפ' נח בעמוד התפלה בהגה קל"ב]. ובס' מאור עינים פ' ואתחנן וז"ל. כמו שאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים זכותו יעמוד לנו, על פסוקי (תהילים ע״ט:א׳) אלהים באו גוים בנחלתיך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים וגו' שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר וגו', ואמר הוא ז"ל נשמתו בגנזי מרומים, שכוונת המשורר לקונן כו' אלהים באו גוים בנחלתיך, שבמקום קדושתך וצמצום מדותיך שבכל התענוגים הגשמיים וכסף וזהב הוא הכל נחלתו יתברך שמו, כי שם צמצום מדותיו, ובפרט בדברי התפלה ואותיות התורה אשר כוונתו היה שעל ידי זה יתעלו ישראל ויתוקנו, ואדרבה שם בנחלתך האמור באו גוים, שהן הקליפות ויצר הרע, וטמאו את היכל קדשך, שהן אותיות ודיבורי תורה ותפלה (עי' לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות צ"ד ואות צ"ז) שעבור שבאו לשם הקליפות מפיל האדם את עצמו ואת אותן הדברים עוד יותר למטה כביכול, וזהו טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים וגו' ופירש ואמר כל זה גרם להם עבור ששפכו דמם כמים סביבות ירושלים, כי נודע שהלב הוא בחינת ירשלים, שהוא באמצע העולם כמבו' בספרים ונודע שהתפלה נקרא שפיכה כמו שנאמר (תהילים ק״ב:א׳) ולפני ה' ישפוך שיחו וגו' ונקרא שפיכות הנפש [כמש"נ (בשמואל א') ואשפוך את נפשי], ונודע מה שאמרו בפסוק (ספ' קדושים) לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י' ע"ב) נמצא ששייך לומר על תפלה ל' שפכו דמם, וזהו שפכו דמם כמים, שהוא כינוי לתפלה, סביבות ירושלים, פירוש, סביב הלב, היינו שאין דיבורי תפלתו יוצאין מן הלב, כי לבו בל עמו כאמור, ורק דיבורו הוא סביב הלב ולא מתוך הלב, וזהו סביב ירושלים ואין קובר פירוש שאין קובר וחופר את הדיבור לבחינת ירושלים שהוא הלב רק מן השפה לחוץ אחד בפה ואחד בלב עכ"ל.
פירוש ב
ובתוי"י פ' וישב דל"ב ע"ג כתב וז"ל, רמז מוסר ע"ד הלצה, כי יש י"ב סוגים באומה ישראלית, ורמוזין בשמותן, ד' ראשונות שמעתי בשם מורי, א) ראובן ראו בן, ר"ל, ראו מעשיו שהוא עושה מעשיו הטובים להתפאר שיראו אנשים מעשיו, ב) שמעון, שיצא שמעו הטוב וזהו אנשי שם, שעושה צדקה וכיוצא כדי לעשות לו שם, ג) לוי, שהוא מתחבר עם אנשים טובים כדי שיהיה נקרא ד) יהודה, להודות אותו עד כאן שמעתי, ה) יששכר, שעושה מעשיו הטובים או עוסק בתורה עבור שיש השכר, שבשמאלה עושר וכבוד (שבת דס"ג ע"א) ו) זבולון, מלשון יזבלני אישי תמכין לאורייתא, כדי שיתחבר להתלמיד חכם הנקרא אישי, בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז' י"ב) ז) יוסף ע"ד שביארתי (באבות פ"ד) שכר מצוה מצוה ר"ל שעושה מצוה כדי שיוסיפו לו עוד מצוה או יש לומר לגמול להשם יתברך עבור התענוג ממצוה העבר וכו', ויוסף הוא תענוג היסוד, שמתענג בעסק המצוה עד שחושק עוד למצוה וכמו שכתב האלשיך (תהילים ק״ג:כ׳) גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וכו' יעו"ש, ח) בנימין, שעוסק בתורה בשביל מה שיש בימינה אורך ימים בימינה, ט) דן, שהוא דן ר"ל שהוא ירא לעבור עבירה מחמת עונש דין גיהנם או דין בעולם הזה, י) נפתלי, ר"ל ע"ד שפירש רש"י עיקש ופתלתל וכו' והרמז שנותן דופי בכל אדם שהם עיקש ופתלתל, רק נפתלי (שהוא עצמו עיקש ופתלתל) שאינו רואה נגע עצמו רק של אחרים (עי' לעיל פ' בראשית אות קכ"ו ופ' לך הנה מ"ט) וחמץ שלו אינו רואה רק הוא רואה של אחרים, י"א) גד, לשון דג שהגדולים בולעים את הקטנים, וכן פירש החסיד מו"ה יעב"ץ (באבות פ"ג) אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו שאינו כדגים שהגדולים בולעים את הקטנים אלא אפילו חבירו גדול כמותו חיים בלעו ועיי"ש, יב) אשר, כי אשרוני בנות, הדרשן שייטב בעיני הנשים לעשות לו בגדים ונדבה, וכן החזן והמתפלל שיאשרוני בנות וכיוצא בזה.
והנה סוג המובחר הוא יוסף ובנימין לפי הנ"ל ומ"מ סוג יוסף יותר מעולה מן סוג בנימין, כי הגם שהוא מובחר משאר הסוגים והוא מן המיימינים ולא מן המשמאילים, מ"מ עיקר התכלית הוא שיעשה הטוב מצד שהוא טוב לשם פועלן, וכמו שכתב בעוללות אפרים בפסוק לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, שלא יכוון לאורך ימים בימינה ולא לעושר וכבוד של שמאל, רק לש"ש.
ובפ' ויגש דל"ז ע"ד אחר שהביא ענין ראובן שמעון לוי ויהודה בשם מורי סיים וז"ל, והוא היפוך תואר יוסף שאוסף כל חרפת בני אדם ותולה סרחונם עבור שפלות שיש בו עכ"ל.
ובס' בן פורת יוסף לפ' ויחי דפ"ג ע"ב וז"ל, אפם שעונותינו מבדילין וכו', ועל ידי גלות הנשמה אצל היצר הרע מה שהיה ראובן רא"ו ב"ן ר"ל שהבן רואה בעין מסוף העולם ועד סופו, ושמעו"ן אוזן שומע [הכרוזין כדלעיל פ' בראשית אות כ"ט, ועיין לקמן בפרשתנו בהגה אות י"ח וי"ט] ולו"י שיתחבר בו יתברך שמו כמו"ש ובו תדבק (בפ' עקב), ויהוד"ה שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים י"ז) ומזכך החומר עד שאות ד יתחבר אל שם הוי"ה ברוך הוא ויהיה שם יהודה, וה"ה אינך שאר שמות השבטים, משא"כ בגלות יצר הרע במדת הגאוה שורש לכל העבירות נתהפך ראו"בן ראו שא"ני ב"ן,שמעון שישמעו שבחו, לוי שנתחבר לאנשי חסד, כדי שיודו אותו, והיינו ע"י שבירת הכלים שנפלה מדת תפארת בתוך הקליפות כמו שביאר מורי [לקמן פ' תשא אות כ"ד] פסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' עכ"ל.
ובצפנת פענח ד"ז ע"ג וז"ל, כי מה שהוא לומד ומתפלל הוא להתפאר ולומר ראו שאני בן כו', ע"ש, ועוד שם ד"ח ע"א ודנ"ו צ"ב ע"ש.
פירוש ג
ובתוי"י פ' אחרי דצ"ז ע"ב וז"ל, שמעתי ממורי כמו שיש אבות בקדושה כך יש במרכבה טמאה וכו' עכ"ל.
ובצוואת הריב"ש די"ט ע"א וז"ל, כתיב (תהילים צ״ז:ה׳) הרים כדונג נמסו, ובפרק שלאחריו (תהילים צ״ח:ח׳) כתיב יחד הרים ירמו, כיצד יתקיימו שני הכתובים, ואפשר לומר כי ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש רבה בא פט"ז סי' ד') האבות הן הן המרכבה, ויש להבין האיך הוא, שהאבות התחתונים היו המרכבה, אך ידוע שאברהם הוא מדת אהבה שהוא מדת החסד, ויצחק מדת יראה ויעקב מדת תפארת המכריע [עיין לעיל פ' ויצא אות זיי"ן], ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות דע"ט ע"א) שלשה סימנים בישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים, שהם שלשה מדות של האבות מתתא לעילא, רחמים מדת יעקב, ביישנים הוא מדת יצחק שהירא מחבירו הוא בוש ממנו, וגמילות חסדים הוא מדת אברהם חסד, והנה זה לעומת זה עשה אלהים שכמו כן יש בטומאה ג' מדות הנ"ל הנקראים אבות הטומאה, אך ההפרש שביניהם הוא כך, כי בקדושה כל השלשה מדות כלולים זה בזה, למשל האוהב את חבירו מרחם עליו ואם לפעמים שלא יוכל למלאות חפץ חבירו הוא בוש ממנו, נמצא שלשתם כלולים זה בזה, והם כמו אחד, שכן בקדושה אחדות גמור, אבל בטומאה הג' מדות הם נפרדים יתפרדו כל פועלי אוץ, שהוא אוהב אהבה זה דבר אחד, וזהו שכתוב הרים כדונג נמסו הרים של טומאה, ולכן לא נאמר יחד לפי שאין להם אחדות רק פירוד כנ"ל, אבל בפסוק שני מדבר בהרי אבות הקדושים שהם אחדות גמור, לכך נאמר יחד הרים ירננו, ופירוש הפסוק (תהילים צ״ב:י׳) יתפרדו כל פועלי און רמז להנ"ל, כי מדות רעות אשר באדם ח"ו נקראים פועלי און, שהם המביאים לידי און עצמו שהוא עבירה ממש, והמדות הזרות הם שאין להם יחוד וחיבור יחד, לכך אמר יתפרדו כל פועלי און שהרי הם נפרדים ולא אחדות להם, ולכך אמר פועלי און ולא אמר עושה און לרמוז שאף הפועלים של און אין להם אחדות עכ"ל, וכן הוא ברמזי תהלים שבס' אור תורה ד"נ ע"א, ועיקר חילוק זה מבואר לקמן ר"פ פינחס בהבדל שבין חיצוניות המדות לפנימיות המדות ע"ש.
פירוש ד
ובתוי"י פ' וישלח דל"א ע"ג וז"ל שמעתי ממורי קרבה אל נפשי גאלה שהוא גלות הנשמה מיצר הרע וכו' ודפח"ח.
ושם בפ' ויחי ד"מ ע"ד וז"ל, וכאשר שמעתי ממורי שצריך להתפלל על גלות נפשו ורוחו ונשמתו שאצל יצר הרע וכר, ודפח"ח.
ובפרשת פקודי דע"ח ע"א וז"ל, שזה נמשך מזה כמו ששמעתי כאשר קרבה אל נפשי גאלה אז הוא גאולה בגשמיות גם כן.
ובפרשת תצא דקצ"ז ע"ג וז"ל, ע"י תשובה יוצאים מגלות ושעבוד היצר הרע לחירות עולם בסוד קרבה אל נפשי גאלה ששמעתי ממורי זלה"ה עכ"ל, ועין לעיל פ' בראשית בהגה קמ"ב, וע"ע לקמן במאמרים לר"ה ויו"כ אות ל"ג, ופ' בשלח סוף הגה א'.
ובס' בן פורת יוסף דע"ג ע"ב וז"ל, כי יוסף הוא גדר הזכירה לסלק השכחה והגלות וכאשר באמת נאמר וימת יוסף וכל אחיו מגדר הזכירה ויקם [מלך חדש] פרעה שהוא השכחה אשר לא ידע את יוסף דייקא סוג הזכירה כו', ע"ש ועיין מזה לקמן סוף פרשתינו אות י"ח.
ושם לפ' ויחי דפ"ב ע"ד וז"ל, דאיתא בפסוק וימת מלך מצרים ויאנחו ב"י מן העבודה וגו' ומשה היה רועה וגו' וכתבתי דיש שני מיני גלות אחד גלות החומר והגוף אצל האומות, ב' גלות הצורה והנשמה אצל היצר הרע, שהוא המיצר והשונא הגדול של האדם, שמטריד את האדם בעסק הגוף וצרכי עולם הזה, שלא יהיה פנוי לפקח על עסקי נשמתו, ושני מיני גליות הנ"ל זה נמשך מזה, וכאשר קרבה אל נפשי גאלה, שהוא גאולת הנפש והנשמה מיצר הרע, אז מיד הוא גאולה כוללת החומר והגוף משעבוד וגלות האומות, ובזה תבין מה שאמר הכתוב ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, שהוא היצר הרע שחידש גזרותיו אחר שמת בחינת יוסף כו', שכל זמן אשר היה בחינת יוסף קיים אשר נקרא דעת לפקח בעסקי הנשמה, לא שלט בו היצר הרע, מה שאין כן כשמת יוסף, אז ויקם מלך חדש היצר הרע שהוא גלות הנשמה, ומזה נמשך גלות ממש להגוף גם כן, עד אחר כך וימת מלך מצרים היצר הרע המיצר הגדול, או מלך של עולם הזה שנקרא מצרים, וימת שירד ממדריגתו שנולד משה, הדעת, אז הרגישו בזה מה שהיה נשמתם בגלות היצר הרע ויאנחו מן העבודה זו עבודת השי"ת, ויזעקו וגו', והטעם שמת מלך מצרים אז ולא מקודם, כי ומשה היה רועה וגו' שהוא בחינת דעת שבא לכלל ישראל, אז הרגישו חסרונם ויזעקו וגו' ותעל שועתם, ובא גאולה להצורה והחומר, עכ"ל.
ואלה הם דברי רבינו ז"ל בסה"ק שפת אמת סו"פ שמות ח"ל, דהנה עיקר הגלות הוא שהנשמה נאסר בגוף וקול דודי דופק הוא כח הנשמה שבנפשות ב"י שמעורר האדם לפתוח כחודה של מחט בגופו שתוכל הנשמה להאיר באדם, וזהו שכתוב וימררו את חייהם כו' בחומר ובלבנים. מה שהנפש שהוא החיות שבאדם הוא מוטרד כל היום בהבלי עולם, ומצד זה נמשך הגלות בפועל ממש, כי באמת בנ"י הם נשמת כל הברואים, ומן הדין צריכין להיות כל האומות כפוין לבני ישראל כו', אך בנ"י עצמן צריכין לשעבד ולבטל גופם אל הנשמה וממילא יהיה הכל כסדר כו', ואז הנשמה שולטת בכל הבחינות, בני ישראל שולטין על האומות, ונשמות בנ"י שולטת על הגופים והקדוש ברוך הוא שהוא מחיה כל הנשמות מגלה כח אלקות אל הנשמות, אבל בדורות השפלים, שהגוף עיקר והנשמה טפלה ולכן משועבד הנפש להגוף כמו שכתוב (איכה ה' ט') בנפשינו נביא לחמנו, ועם זה בא כל מיני גליות בכל המדרגות שאין הנשמה שולטת, ונסתר בחינת אלקות בעולם, וזהו שכתוב (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה וכו' ע"ש דבריו הקדושים.
ועיין עוד בס' בן פורת יוסף דקי"א ע"ב וזה לשונו, גלות הגשמיי נמשך מן גלות הרוחניי כמו ששמעתי ממורי זצלה"ה קרבה אל נפשי גאלה וכו', עכ"ל.
ועיין עוד בספר צפנת פענח ד"ז ע"ב ודס"ג ע"ב ודק"ז ע"ג.
פירוש ה
עיין לקמן פ' קדושים בהגה ז' מה אשר העתקתי מס' דגל מחנה אפרים.
פירוש ו
ובתוי"י פ' לך די"ז ריש ע"ג שם הביא בזה הלשון, וכן שמו של משה כולל הכל טוב ורע, וזהו שאמרו משה רבכם קביוסטוס כו' ואיך נעשה היחוד על ידו כו', כן הוא הלשון שם והוא הנכון, וביאור ענין קביוסטוס עיין לקמן פ' קרח אות א'.
ובהיכל הברכה סו"פ ויצא דקפ"א הראשון סוף ע"ד העתיק ענין זה וז"ל, והנה יש כמה בחינות שאחר שעולה למעלה יורד כדי לברר חלקי נפשו, דלית נהורא אלא מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא, ובכל ירידה צריכין ליזהר איך לחזור ולעלות כי שמעתי ממורי שיש כמה שנשארו [עי' לעיל פ' בראשית בהגה ס' ד"ה ובתוי"י פ' וירא] ושמעתי ממורי וירא ה' כי סר לראות, כי השכינה כוללת כל העולמות וכל הנבראים שבעולם וכל מחשבות בני אדם הכל יש שם מציאות אלהותו יתברך שמו, הן טובים הן רעים, מלכותו בכל משלה, כמבואר בירושלמי (תענית פ"א הובא בעין יעקב סי"ב) אם ישאל לך אדם איה אלהיך תאמר לו בכרך גדול של רומי (והובא לעיל בפ' בראשית בהגה י') במקום עומק הקליפות, והיה תמה משה כי מאחר שהיחוד האמיתי הוא השכינה, ואיך כוללת שני הפכיים טוב ורע, וכן שמו של משה כולל טוב ורע ואיך נעשה היחוד על ידו, אבל באמת לית טובא אלא מגו בישא ועל דא שלימו דכלא, טוב ורע כחדא ולאסתלקא לבתר בטוב, ולית טוב אלא ההוא דנפיק מגו ביש ודא איהו פולחנא שלים (ל' זוה"ק תצוה דקפ"ד ע"א) ואלמלא חשוכא לא איתיידע נהורא, ולכן באמת הרע נעשה כסא אל הטוב כמו ופרעה הקריב, וכל התענוג הוא מהיפוך הנגע כיתרון האור מן החושך ונעשה תענוג ע"י הרע, וע"י זה הטוב שבהם עולה ונכלל בקדושה כי עבודה גדולה עשה, והרע גמור נופל למטה, וזהו פולחנא שלים, ויחוד שלם ביצר טוב וביצר רע [ועיין עוד לקמן בסמוך בהגה י"ג] ונעשה היחוד אמתי, כלה נאה וחסודה, ומי שאין לו הכנעה ואמת כשיורד למטה נשאר שם ואינו עולה עכ"ל, ועוד עיין שם סו"פ וישב דרכ"ז ע"ג ופ' חקת דקל"ד ע"ב.
ובאוצר החיים פ' קדושים דקס"ד ע"ג סיים בה וז"ל, אבל באמת הרע הוא כסא אל הטוב, כיתרון האור שהוא מן החושך דייקא, ונעשה זה התענוג בכל העולמות כי ע"י שרואין גודל בהירות אור אין סוף נתבטלו ממציאות, וכשרואין מעשה הרשעים והם אינם בגדר הזה יש להם תענוג גדול, כמאמר התנא (באבות פ"ה) ארבע מדות בהולכי בית המדרש וקחשיב אינו הולך [כמבואר לעיל פ' בראשית אות מ"א] רק כשעולים עולין הניצוצות והקליפות יתפרדו כל פועלי און כתוב בהם עכ"ל, ועוד עיין שם בדף ק"ע ע"ד ובפ' חקת דקל"ט ע"ב ובפ' מסעי דרכ"ד ע"ג ובלקט אמרי פנינים דר"ז ע"א ובס' נתיב מצותיך נתיב היחוד שביל ו' אות ג' ע"ש.
פירוש ז
עיין לעיל פ' בראשית אות מ"א ולקמן פ' בשלח אות י"א.
פירוש ח
עיין לעיל פ' ויצא אות ב'.
פירוש ט
עיין לקמן פ' משפטים אות י"ד בענין אשר נשבעתי באפי בפעם הא' ומה שהעירותי שם על זה בהגה ז' ע"ש.
פירוש י
כתב לנו הרה"ח ר' מרדכי מקסטנטין ישן וז"ל, שמעתי ממגידי אמת שסיפר הר"ר שמואל מקאמינקא (וכדומה שהיה תלמיד הבעש"ט ז"ל) שבעיר סטנוב היה למדן אחד שפעם אחת ביום ו' אחר התפלה כשהיה בבית המדרש נכנס בעומק מחשבותיו בדרישות ובחקירות אלוקיות על ידי ספרי החקירה של החוקרים הקדמונים ולא הבין הדבר היטב ונשאר נבוך בחקירותיו, ורבינו הבעל שם טוב הקדוש ז"ל הרגיש בזה ונסע ממעזבוז בקפיצת הדרך ובא אליו לבית המדרש ופנה אל הלמדן ההוא ואמר אליו בזה הלשון, היות שכבודו חוקר כך או כך והוא נבוך בחכמה, אני הנני שוטה ומאמין שיש אלוה יחיד ומיוחד, ובלשון אשכנז איהר קלעהרט צי עס איז דא א גאט, איך בין א נער און גלייב ונסע תיכף בחזרה למעזבוז, והלמדן הנ"ל חשב בדעתו מי גילה רז זה לשום אדם מה שאני חקרתי במחשבתי, לכן זה הוא אות ראיה שיש בורא עולם יחיד ומיוחד והוא המגלה סוד ליראיו עכ"ל.
פירוש יא
הרב מוהר"ן נ"י אב"ד דקאלביעל כתב על זה בפשיטות שהוא ר"ת ר' מרדכי והוא הרב הצדיק מוהר"מ ז"ל מלעכוויץ, אבל הרב החסיד המופלג בחכמה מוהר"ם שליט"א אחיו של רבינו מגור שליט"א שדי בה נרגא ואמר שמסתבר יותר שהוא הוא הגה"ק רבי מנחם מנדל מפאביניץ הי"ד ר"ת ר' משה והוא הרב משה'קי מקאברין שהיה רבו של בעל יסוד העבודה, אבל מוהר"מ מלעכוויץ לא היה בימיו כלל עכ"ד.
פירוש יב
והזכיר זה הרבה פעמים בספריו הק' ובס' דברי אמת בפ' לך כתב וז"ל, הנה שמעתי בשם הרב ר' ישראל בעל שם ז"ל כי שבעה עממים הם נוכחים לשבע ספירות הבנין, והנה לפי זה כנעני הוא היפך חסד הוא תאוות אחרות על כן נקרא כנעני לשון סוחר שמקלקל ומפסיד מנשמתו חלילה, בשביל חיי שעה רעה, וחתי לשון חתת אלהים (בפ' וישלח) היפך פחדו יתברך, אמורי לשון התפארות כמו (בפ' תבוא) את ה' האמרת היום היפך ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳), וכן פריזי לעומת נצח כי מי שיש לו אהבתו יתברך שמו עושה השתדלות להיות כן לעולם ולנצח ומנצח המונעים ממנו יתב' שמו, וכן מנצח לפניו בנגינות וההיפוך הוא המריב ורוצה לנצח את חבירו, ופריזי יש לומר לשון מפריז על מדותיו (נדה ד"ד ע"ב) בשביל שהם גבורים ויכולים לעשות מלחמה כידוע ברש"י פ' שלח עכ"ל.
ושם בפ' תצוה וז"ל, כי השבעה אומות נגד שבעה מדות מחסד ולמטה כן שמעתי בשם הרב ר' ישראל בעש"ט, וכמו שבקדושה כולם יצאו מאברהם כי מדתו שורש כל טוב , כן להיפוך להבדיל יצאו כולם מכנעני, ומרומז באהבה רעה ותאוות רעות לשון כנען ותגר, שנותן הקדושה בעד תאוה רעה לפי שעה ר"ל, וכן חתי לשון חתת נגד פרוד, וכן אמורי נגד תפארת לשון את ה' האמרת וכו כולם פרשנו בעזרת אל ברוך הוא עכ"ל, והובא שם עוד בפ' אמור ד"ה במדרש ע"ש.
ובר"פ בלק ד"ה והנה כתב וז"ל, כידוע מהריב"ש ששבע עממין הם שבע קליפות מקבילות לשבע מדות המרומזים בפס' (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה וכו' ועיין לעיל פ' בראשית בהגה ל'.
ובספר אגרא דכלה פ' לך כתב וז"ל, והנה מקובל אצלינו שהז' עממין שהיו בארץ ישראל שציוה השם יתברך להכרית את שמם הם היו נגד הזיי"ן מדות שבקליפה, וקבלתי סדרן והוראת שמותיהן מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הקדוש פום ממלל רברבן בוצינא דנהורא כק"ש מו"ה י"י הלוי מלובלין זצלה"ה וזה סדררן, הכנעני נגד חסד שבקליפה מורה לשון הכנעה, החתי נגד הגבורה שבקליפה מלשון חתת אלהים (בפ' וישלח), האמורי נגד תפארת שבקליפה כי האמורי לשון התפארות כמה דאת אמר (בפ' תבא) את ה' האמרת וה' האמירך, הפריזי נגד נצח שבקליפה כדרך המנצח היושב בערי הפריזי בלי פחד, החווי נגד הוד שבקליפה מלשון חויא, כי גם בקדו' עיקר החורבן והצרות הם באלף החמישי והודי נהפך עלי למשחית, כל היום דוה, היבוסי נגד יסוד שבקליפה מלשון הכתוב (משלי כ״ז:ז׳) תבוס נופת והבן (ול"נ שהוא מלשון דריכה לשון (משלי ל׳:י״ט) דרך גבר בעלמה) גרגשי כנגד מלכות שבקליפה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות דנ"ח ע"א) ואתה מושל בכל אפילו ריש גרגותנא מן שמיא מוקמי ליה, וגרגשי מלשון גרגותני (חגיגה דכ"ב ע"א), (ול"נ שהוא מלשון עפר כי גרגשתא הוא עפר, הרי הוא בסוד עפר המקבל הג' יסודות אש ומים ורוח והבן), על כן הגרגשי עמד ופנה מעצמו (ירושלמי שביעית פרק ו') כי מלכותך מלכות כל עולמים, ואפילו המלכות שבקליפה יתנו הדר למלך הכבוד והבן כי הדברים עתיקין, עד כאן דברי פה קדוש הנ"ל ודפח"ח עכ"ל, ואחר זה האריך עוד שם בענין זה שסידוק של ז' אומות הם נגד חג"ת נהי"ם דקדושה ע"ש.
פירוש יג
ובס' אוצר החיים פ' משפטים מצוה ע"ה דקפ"ב ע"א כתב וז"ל, שכל המדות הקדושות חסד אהבה אהבת חס"ד ימינא בעי לקרבא, גבור"ה לכבוש היצר ולעבוד השם יתברך בגבורה חזקה באש להבת שלהבת, תפאר"ת לפאר ולרומם ליוצרו בוראו קונו, ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳) בסוד לבוש קדוש להתפאר, נצ"ח שיהיו כל מעשיו לנצחיות ולא להפסיד העיקר שהוא אור צח למסור נפשו ורוחו ומאודו לאל אלהי ישראל, דמו ועיקרו הנקרא נצח [מלשון הכ' (ישעיהו ס״ג:ג׳) ויז נצחם] הכל כידוע ממרן אלקי הבעש"ט בסוד לך ה' הגדולה והגבורה וכו' שכל המדות יתקשרו לה' אל אמת, והרשע הולך אחר הפסולת, אהבות רעות ויראות רעות, ומלך עליון רמז לנו במצוות אלו ואנשי קדש תהיון לי, לא תאכלו טרפה, ולא תלכו אחרי עצת הנחש, ולא תקבלו עד חמס כמו שנבאר, שכל אלו הם אזהרות להפוך היצר ליצר טוב, ובא אזהרה ליזהר מדברים אסורים, שכל דברים אסורים הם פסולת המדות שטרפה אותם הקליפות וגם הטוב שבהם הוא רע גמור לערך קדושת ישראל וכו' וזהו אזהרה לא תשא שמע שוא, לא תקבל חיות של שקר, אהבות רעות וגבורות רעות והתפארות רעות ונצחונות רעים והודאות רעות להודות לשקר ולהחניפו ויסודות רעות ניאוף והתחברות ברשעים, ומלכות הרשעה להשתרר על הציבור שלא לשם שמים וכיוצא ידוע לעובדי השם באמת ממרן אלהי הבעל שם טוב, ועיקר שגם היצר והצדיק עובד באהבת מדה רעה זאת את מלך עליון וזהו שלימות שאין כמהו בתוקף, וזהו מקום של בעלי תשובה (ברכות דל"ד ע"ב) שמשיב הכל כל מדות רעות לעבודת השם והוא יותר גדולה מצדיק גמור, היינו צדיק ורע לו שכובש את הרע אבל אינו מהפכו לטוב לעבוד את השם גם עם צד הרע מדות רעות של היצר וכו' [עיין עוד לעיל בהגה ו' מענין זה]. ובס' אור החכמה פ' קדושים כתב וז"ל, שמעתי בשם הריבש"ט ז"ל בפסוק (תהילים י׳:ג׳) כי הלל רשע על תאוות נפשו ר"ל מאחר שאדם כלול בו טוב ורע, הנה הצדיקים מבררים כל המדות טובות מרע ולוקחים הטוב, כן עושים בכל זיי"ן מדות שנכללים בהם, מה שאין כן הרשעים נוטלים הרע של המדות, למשל ענוה נוטלים מדה זו לכל התאוות והם נכנעים אל התאוות, נמצא לוקח מדת ענוה וחושב שהוא עושה כהלל עכ"ל, ושם בדרוש לר"ה כתב עוד וז"ל, וזה ענין הלצה שאמר בעל השם ע"ה נבג"מ כי הלל רשע על תאות נפשו כנגד התאוה הוא מחשב עצמו כאין כמו הלל עכ"ל וענין זה מבואר לעיל בפ' לך אות ל"ט מ' באורך ע"ש.
פירוש יד
נראה שכוונתו לומר דהכל הוא דבר אחד עיין לקמן פ' קדושים אות י' ענין שלח ידיו בשלומיו כו' ע"ש, ועיקר דבר זה איך שיתקן אדם כל מעשיו על פי המדות העליונות מבואר לעיל בפ' בראשית אות נ"ח ושם בהגה נ'א באורך.
פירוש טו
שם בפנים איתא הששה פעמים ונראה פשוט שהוא טעות הדפוס וצ"ל עמים וכן מצאתי בס' אור האמת דק"ז ע"א שכתב יאמר ששה עממים, ולכאורה עדיין ראוי להגיה שיאמר השבעה עממין כי בפסוק מבוארים שבעה, ואולי עיקר סגולה זו יש ובצעטיל קטן אות ד' חושב להדיא השבעה אומות וכן הביא בשמו בשער הטהרה אות צ"ו שבראש ס' הז' עממין כנעני חתי אמורי כו' בכל כחו ינצל מן בכתוב (דנחמיה ט' פסוק ח') וכרות עמו הברית כו' ששם אינם רק ששה, אמנם מצאתי בס' נר מצוה מבעל כש"ט בדי"ג ע"ב שהעתיק יאמר הו' עממין הכנעני כו'.
פירוש טז
עיין לקמן פ' וארא אות ב' ודוק היטב, הכנעני החתי האמורי הפריזי החוי והיבוסי והגרגשי עכ"ל, טהרת ישראל ע"ש וכן הוא בס' דרכי צדק אות י"א שיאמר הז' עממין כנעני חתי אמורי כו' בכל כחו ינצל מן העברה עכ"ל׃
פירוש יז
ביאור דבר זה נראה שהוא ע"פ מה שנתבאר לעיל בפ' נח בעמוד התפילה באות קנ"ו וקנ"ח שאדרבה עיקר התקנה הוא שצריך להתפלל עליהם בלב שלם ע"ש היטב.
פירוש יח
ובלקט אמרי פנינים דר"י ע"ב העתיק זה וכתב בזה הלשון, שמעתי ממורי כי ענין גלות ממצרים הוא בכל יום כמו"ש (ירמיהו ל״ב:כ׳) מופתים בארץ מצרים עד היום הזה, והוא בהסתלקות הדעת ר"ל לידע להכריע שיש בורא עולם המחדש בטובו בכל רגע מעשה בראשית ומשגיח על כל פרט ופרט ועל כל תנועה שם הוא אתו עמו, עד שבא משה בבחינת הדעת ועל ידי הניסים והנפלאות שעשה נתפרסם בעולם שיש בורא אחד המחדש תמיד ומשפיע חיותו על כל בריה בכל רגע, אמנם בחינת דעת זה שנתגלה ביצאת מצרים אינו החיות והשכל והוא אספקלריא שאינה מאירה, דעת דנוקבא, רוח הקודש של הרגשה והבנה שכליית כידוע, אך דעת דכורא יתגלה לעתיד בביאת המשיח והיינו שיהיו עיניך רואות את מוריך (ישעיהו ל׳:כ׳) שיראו אותיות התורה והתפילה שלומדים ומתפללים לנגד עיניהם, שהם עולמות ואורות מצוחצחות, ויראו אורות ושמות ולהביות ועולמות עליונים לנגד עיניהם [עין לעיל פרשת תולדות אות ד'] עין רואה ואוזן שומעת כרוזין של מעלה [עין לעיל בהגה ב' ד"ה ובס' בפ"י ולקמן בהגה י"ט], וזהו ולא זכיתי שתאמר יציאת ממצרים בלילות דהיינו שיוכל לפרסם חידוש העולמות והתחדשות השגחת אלהית על כל תנועה שיראו הכל זאת בעיניהם ממש, אף בלילות, בהסתרות וחשכות שעל ידי זה אין העולמות עליונים ואורות אלוהיות נראין, כי חושך הקליפות גורם להסתיר זה בכמה הסתרות ועל זה הצטער התנא ולא זכיתי להזדככות שיהיה בכחי להסיר חשכות והסתרות הקליפות על ידי אותות ומופתים עד שיראו הכל התגלות אלהית שתאמר יציאת מצרים בלילות, כי אף שבפרט זה לא יהיה עד לעתיד ונגלה כבוד ה' ויראו הכל שכל העולם מלא שמות וצרופים ואלהות, והאיש הנלבב מדבק בהם באהבה ובדבקות קונו, ואז יראו זה בעיניהם ממש לעתיד, וכל זה בכללות העולם, אבל איש פרטי יכול להזדכך ולזכך דורו עד שיהיה להם מדרגה זאת גם בלילות ובגלות, וזהו עד שדרשה בן זומא, כמו שעשה מרן האר"י שהיה מפלפל בדרש בכח ובזיעה גדולה עד ששיבר כח הקליפות ואז היה יכול להראות לכל העולם פרסום אמונת אלהות ברוח הקודש ובדעת דדכורא, שהיה רואה כל ההוה שבעולם וכל האורות עליונים ושומע כרוזים של מעלה, ובאמת אי אפשר שיהיה זה בתכלית לכל העולם עד לעתיד, וזהו שאמרו חכמים כי תכלית זה יהיה לימות המשיח בב"א כי"ר עכ"ל. ובהיכל הברכה פ' תשא דרפ"ד ע"ג וזה לשונו, עיין תולדות ענין גלות מצרים שחסר מהם דעת, דע את אלהי אביך, עד שבא משה בחינת הדעת, אמנם דעת זה שנתגלה ביציאת מצרים היה דעת דנוקבא בהעלם, אך לעתיד יתגלה דעת דדכורא והיו עיניך רואות את מוריך שיראו אותיות התורה והתפלה שלומדים ומתפללים וכו' כטעם ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, שיראו הכל שמו יתברך עם כל העולמות התלויין בשמו [עיין לעיל פ' בראשית אות י"ג] כי בגלות מלכות שמים הוא משועבד [עיין פ' לך אות ל"א ושם בהגה מ"ב] נעלם ומכוסה ונתכסה עניני השגחתו יתברך מבני אדם ולעתיד יתגלה השגחתו יתברך בפרטי פרטיות עכ"ל.
ובפ' תבא דקס"א ע"א ד"ה ובמורא גדול האריך שם בענין זה ששניהם חסרין וא"ו וכתב וז"ל, ומבואר בדברי מרן אור שבעת הימים הריב"ש טוב שבגאולת מצרים לא יצא מן הגלות אלא דעת דנוקבא, עיין בתוי"י פ' וישלח ענין גלות מצרים היה שחסר מהם הדעת להכריע שיש בורא המחדש בכל רגע מעשה בראשית, והוא ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה וממש אלופו של עולם בכל תנועה, עד שבא משה בחינת הדעת ועל ידי הנסים שנעשו על ידו נתפרסם שיש בורא המחדש ומחיה בכל רגע את כל העולמות ולית אתר פנוי מיניה ממש, אמנם בחינת דעת זה שנתגלה במצרים היה דעת דנוקבא כו' כי היו שקועין במ"ט שערי טומאה, בקטנות ובחשכות גדול, ושם נתגלה עליהם אור שכינתו יתברך בהרגש ובנועם וזיו השכינה בחיות מופלא מעין עולם הבא, ובזה ידעו שאין שום מציאות בלתי השי"ת, ובכל לבושין וכיסויין והסתרות פנים שם אלופו של עולם, ובדעת זה שאדם יודע שהקב"ה מסתתר שם בכל תנועה ותנועה ואלופו של עולם בכל תנועה אזי בידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און ואין זה הסתרה כלל [עיין לעיל פ' ויגש בהגה ה'] כי תיכף מרגיש חיות ואור אלוהות, אבל לגבי חייביא אשתני ואסתתר [עיין לקמן פ' וילך אות זיי"ן] שאינם מאמינים במציאות אלהותו יתברך בכל תנועה, ולכן אשתני ואסתתר לגבייהו ואינן מרגישין שום אור וחיות ולכך כחשו בה' ויאמרו לא הוא (לשון הכתוב ירמיה ה') ולכך בא המצוה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהיית בשערי טומאה עד קרוב לאבידה, ושם נתגלה השכינה והאיר לך בדעת לגאול אותך, ומזה תדע ותאמין שבכל תנועה אלופו של עולם מסתתר שם, והוא מצות עשה שידע האדם שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלהיו ובפרט בשעת תורה ותפלה, גם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות וחומות נשגבות ידע שהם לבושין וכיסויין שהקב"ה מסתתר שם לראות למי יפנה לבבך ויאחז צדיק דרכו לומר הדברים כפי המדרגה שעומד שם ויכניע עצמו כתולעת ממש לפני קונו, ואז בנקל שיבא עי"ז להתפשטות הגשמיות לדבק עצמו באותיות, ואע"פ שהאותיות עדיין הם חומריות ובפרט כשהם מעורבין במחשבות, אעפ"כ אין שום מציאות בלתי השם יתברך ויתחזק עצמו לדבק נפשו בעולמות ונשמות ואלהותו יתברך (עיין לעיל פ' נח ריש עמוד התפלה אות ט"ו) בהכנעה גדולה שפל ונבזה ובלב מלא אור ושמחה, כי בתוך האותיות שורה רוחניות אלהותו יתברך המשמח לב ומאירת עינים, וכאשר אנשי הדעת יודעין זה שאלופו של עולם בכל הבל ודיבור ותנועה אז נשברין כל החומות ונסתלקין כל המחשבות בגילוי השכינה אורו יתברך המאיר וכו'.
וכל זה הוא ממש יציאות מצרים שבכל יום אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה (לשון הכתוב ירמיהו ל״ב:כ׳) כי בכל יום אדם יורד לכמה בחינות, הסתרות וחשכות וחלישות דעת וכמה מחשבות, וצדיק באמונתו שמאמין שאין שום מציאות שרואה ושומע בלתי השם יתברך, וכל מאורעות הם בהשגחה פרטיית, אזי באמונה זאת יחיה, בחיות אלהות ונעשה בריה חדשה ממש, וזהו יציאת מצרים שבכל יום אדם נגאל, וכל זה אינו אלא התגלות רוח הקודש והתגלות הדעת דעלמא דנוקבא להיות הלב מלא אור ודבקות וחיות אלהות בלימוד התורה בהרגשה גדולה ובמורא גדול וכל זה מעלמא דנוקבא ,אך דעת דדכורא ולכל המורא הגדול אשר עשה משה שהעלה את ישראל מעלמא דנוקבא להתגלות אלהות דעת דדכורא כמו שיתגלה לעתיד בימי המשיח במהרה בימינו, ולכך המורא הגדול תרויהון מלאים, שבעת מתן תורה העלה משה את בני ישראל למדרגות התגלות דדכורא ,והיינו והיו עיניך רואות את מוריך, וכל העם רואים את הקולות וירא העם וינועו, וכן לעתיד יראו אותיות התורה והתפלה שלומדים ומתפללים יהיה לנגד עיניהם שהם עולמות מצוחצחות וגוונים של אש לוהט, ויראו היכלות ועולמות של מעלה, וזהו דעת דדכורא, ראייה ממש ולא הרגשה בלבד, וזהו המורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל, שהראה להם כל העולמות והאורות והמלאכים והצחצחות של מעלה מתגלים לעיני כל ישראל והוא דעת דדכורא, וכשאמרו קרב אתה ירדו לדעת דעלמא דנוקבא ונסתלק מהם המורא גדול מלא וא"ו אספלקריא המאירה עד לעתיד במהרה בימינו, והיו עיניך רואות, כי עין בעין יראו, ובאמת יש יחידי סגולה שזיככו עצמם בתכלית הזיכוך וזכו לראייה ממש, שרואין האורות בעיניהם, כמו מרן האר"י ומרן הריב"ש טוב רש"י והראב"ד ורב האי גאון וכל הגאונים, ור"א בן עזריה אמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, היינו באמירה לומר לחבירו ראה בעיניך התגלות אלהות וחידוש עולמות, שאין אורות ועולמות עליונים מתגלים, כי חושך הקליפות גורם שאי אפשר שתאמר באמירה ראה בעיניך יציאת מצרים עד שדרשה בן זומא והמשיך לשעתו ביטול הקליפות, והראה לכל אש מלהטת סביביו ואורות ועולמות עליונים בהתגלות רב כמו שיהיה לעתיד כי בן זומא הוא אחד מיורדי מרכבה (חגיגה די"ד ע"ב) והראה לשעתו מה שיהיה לעתיד בהתגלות רב לעיני כל ישראל, וחכמים סברי כי תכלית זה יהיה לימות המשיח עכ"ל.
ועיין באוצר החיים פ' בא דס"א ע"א שכתב וזה לשונו, וכבר ידעת שביציאת מצרים נתגלה הדעת וכו' זמינין צדיקייא למיחמי קודשא בריך הוא עינא בעינא וכו' ע"ש.
ובפ' קדושים דקס"ה ע"א וז"ל, שמעתי ממורי ענין גלות מצרים שהיה חסר מהם הדעת עד שבא משה ועל ידי נסים שעשה נתפרסם שיש אלוה יוצר ובורא המשגיח על כל תנועה, אמנם דעת זה היה דעת דנוקבא אך דעת דדכורא לא יתגלה עד לעתיד בימות המשיח, שיראו אותיות התורה והתפלה לנגד עיניהם שהם עולמות מצוחצחות, ויש צדיקים שזכו לזה גם בזמן הזה ואיקרון חיים מה דלאו הכי מאן דאיהו מלובש באלין קליפין דעור דגופה שפלה לא חמי ולא שמע, ורוחא לא חזי מה דלעיל מיניה, דע למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת, דכמה מלאכים אזלין עמיה, ולית ליה רשו בהאי גופא לאסתכלא בהון, כל שכן לשכינא דאיהו עלייהו, כל שכן קודשא בריך הוא דאיהו לעילא מן שכינתיה, דבה מקבל צלותין דישראל, ובגין חובין הוו מתלבשין באלין קליפין וקודשא בריך הוא מתכסי בכמה גדפין, אבל לעתיד לבא נאמר (ישעיה ל') ולא יכנף עוד מוריך, דאתון בההוא עלמא דלית לכון קליפין ועורין, אית לכו רשו לאסתכלא, אמר ליה ר"ש רעיא מהימנא עם כל דא דאנת לא יכול לאסתכלא בקודשא בריך הוא ושכינתיה, אבל בעין השכל את חזי כולא בבני עלמא דאתי ובמלאכין ובקודשא בריך הוא ושכינתיה דסתרין לך, אלין טופשי דלבא אינון סומין באלין קליפין, אבל לגבך לאו אינון חשיבין כלום (כל זה לשון זוה"ק פ' משפטים דקט"ז ע"ב), וזהו שאמר בעל הגדה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות בגלות, שיתפרסם ויתגלה אור אלהותו בלילות בגלות שאין אורות ועולמות עליונים נראים, כי חושך הקליפות ועורין מפסיקים עד שדרשה בן זומא וסגולות הדרשה לשבר הקליפות, ואז יכול להראות פרסום התגלות אלהותו גם בגלות הדומה ללילה וחכמים אומרים שתכלית זה יהיה בימי המשיח במהרה בימינו עכ"ל.
פירוש יט
עיין לעיל פ' בראשית אות כ"ט, ולקמן פ' דברים אות ג', ועוד עי' בס' צפנת פענח לפ' תרומה סוף פן א' דפ"ז ע"ב וז"ל, שמעתי פירוש המשנה עין רואה ואוזן שומעת, כי ראוי להיות עין רואה מסוף העולם ועד סופו, ואוזן שומעת קול כרוזים של מעלה רק הגשמיי והחומר הוא מפסיק, ובזה כתבתי ביאור פסוק (תהילים קט״ו:ה׳) עצביהם כסף וזהב וגו' עינים להם ולא יראו וכו' ואחר שהוסר החומר שהוא מסך מבדיל אז היה בן יאיר שהאיר עיניהם של ישראל כו' ע"ש.
ומה שרמז בביאור הכתוב עצביהם עיין בס' אור הגנוז לצדיקים פ' נצבים שכתב בקיצור ובס' אור הגנוז שישנו בידינו בכתב יד המחבר ז"ל כתב וז"ל, כמ"ש בשם הבעל שם טוב ז"ל עצביהם כסף וזהב עי"ז עינים להם ולא יראו, פירוש עינים להם, רואים הכל בגשמיות על כן ולא יראו בהשגת רוח הקודש, פה להם, בשבילם, על כן לא ידברו, להיותם מדברים ברוח הקודש שכינה מדברת מתוך גרונם עכ"ל.
פירוש כ
עין לעיל סו"פ נח אות קע"ו ועוד עי' בפ' ויצא בהגה י"א מה שכתבתי בענין זה ופ' ואתחנן אות מ"ב.
פירוש כא
הרב בעל המחבר ס' מנחת שבת כ' לנו וז"ל, שמעתי מפי אבי הרב החסיד נ"י ששמע מפי הרב הקדוש המנוח הר"ר אליקים געציל מאסטרהא שהיה דור שלישי לבעל רב ייבי זצ"ל שאמר בשם הבעל שם טוב זצ"ל על מאמר הכתוב (תהילים צ״ב:ו׳-ז׳) מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, ופירש הבעש"ט זצ"ל דזה קאי על מה שאנו רואים שיש רשעים בעולם אשר יש להם מפלה חוץ לטבע ובפתע פתאום ועם כל זה אינם מאמינים בה' שהכל הוא בהשגחתו ותולים הכל במקריות הזמן ואמר הבעש"ט זצ"ל שזהו גם כן נמשך מהשגחת הבורא ושכן הוא רצון הבורא אשר הרשע לא יבין ושיתלה הכל במקריות הזמן, ופירש בזה מאמר הכ' הנ"ל בזה"ל, מה גדלו מעשיך ה', פירוש הגם שגדולים מאד מעשי ה' לכל מי שמשים עינא פקיחא, עם כל זה מאד עמקו מחשבותיך, פירוש דבר זה הוא עמוק עוד יותר ויותר, מה שאנו רואים, כי איש בער לא ידע, פי' מי שהוא איש בער הרי כל מה שרואה בעיניו ענינים הנהוגים חוץ לטבע הן בעונש המזדמן לרשעים לפעמים חוץ לטבע, והן בחסדים המזדמנים לצדיקים חוץ לטבע, בכל זה בער הלזה אינו מאמין שהוא נמשך מהשגחת הבורא ורק תולה הכל במקרה הזמן, וכסיל לא יבין את זאת, פירוש מי שהוא כסיל לא יבין שהכל הוא מהבורא ותולה הכל במקרי הזמן, ודבר זה יש בו עמקות גדול ממחשבת הבורא ברוך הוא שיתנהג העולם כך, שהבער והכסיל כל מה שרואים מפלאות הבורא אינם מאמינים בהשגחה ותולים הכל במקרה עכ"ל.
פירוש כב
ובתוי"י פ' מקץ דל"ה ע"ג וז"ל, ופרעה חולם ר"ל מן שכחה הנקרא פרעה כאשר שמעתי בשם מורי ש"ן נעשה חולם וכו' ע"ש, ושם בפ' בהר דק"כ ע"ב וז"ל, ואתא שונרא בחינת שכחה שאינו מכיר את קונו ואכלה לגדיא וכו', דהיינו גלות מצרים שהיה אצל פרעה בחינת השכחה והעורף כו', ועיין לקמן פ' וארא אות ה'. ושם בפ' ויגש דל"ז ע"א וז"ל, כי היסוד עולה עד הדעת המייחד חכמה ובינה שהם שמות ע"ב קס"א גימטריא זכור המשפיעים ביסוד, שמשם בא הזכירה כמ"ש ביחודים עכ"ל, והענין מבואר בעומק גדול בהיכל הברכה פ' שמות ד"ג ע"א ד"ה בעבודה. ובצפנת פענח פ' בא פז ד' דל"ז ע"ג וז"ל, כי עד עכשיו היה בחינת הגלות שנסתלק הדעת והיו בבחינת פרעה סוד העורף והשכחה ולא ידעו חסרונם וכו' ועתה שבא הזמן שנתגלה בחינת הדעת בעולם שהוא בחינת משה וסימן הגאולה וכו', ואז ידע חסרונו כי בא משה בחינת הדעת אל פרעה שהוא בחינת העורף עכ"ל. ובפ' יתרו פן ב' דס"ב ע"א וז"ל דכתב בפרי עץ חיים הלכות פסח סוד גלות מצרים אצל פרעה וז"ל, כי פרעה ומצרים הם כנגד העורף העליון שהוא אחוריים של הדעת העליון וכו' יעו"ש, והגואל הוא משה סוד הדעת, והענין דשמעתי ממורי ענין תחיית המתים ומשיח ענין סוד הדעת [עיין מזה לעיל פ' לך אות ב' ובהגה ג'] וכו' ודפח"ח, עכ"ל.
פירוש כג
עיין לעיל בפרשתינו אות ה' ואות ו' ושם בהגה ד' שמבואר כל זה באורך.
פירוש כד
ועיין עוד בס' תוי"י פ' לך די"ז ע"ד וז"ל, בתחלת יציאת מצרים שיש בכל אדם כשהקדוש ברוך הוא מוציאו מן נ' שערי טומאה ממצרים, ומחזיק בידו וכו' ע"ש [ועיין לקמן ריש פ' מסעי].
ובפ' וירא ד"כ ע"ג וז"ל, וביארנו איך יש באדם סוד יציאת מצרים וספירת העומר וכו' וכמו שהיה יציאת מצרים קירוב גדול ואחר כך חזר לטבע, כך הוא באדם שנתקרב לעבודת השם יתברך וכו'.
ובפ' וארא דמ"ד ריש ע"ב וז"ל, ושם ביארתי סוד יציאת מצרים וספירת העומר וכו' כי האדם עיקר ביאתו לעולם בחומר וצורה וכו'.
ובפ' אמור דקי"א ע"ג כתב בענין זה ג"כ אריכות גדול מאוד ענין ספירת העומר אין שייך בכל אדם ובכל זמן ע"ש.
ובצפנת פענח פן ב' לפ' יתרו דס"ב ע"א וז"ל, וכאשר נודע סוד גלות מצרים וגאולת מצרים שיש בכל אדם ובכל זמן בעבר ועתיד והוה ומה שהיה הוא שיהיה כו'.
ושם דנ"ג ע"ד וז"ל, איך האדם נקרא עולם קטן וכולל סוד יציאת מצרים ופסח וסוד ספירת העומר ומתן תורה וכו'.
ועוד עיין בתוי"י פ' קדושים דק"ד ע"ד מה שכתב שם בסוד גדול מצרים שנסתלק הדעת למעלה וכו' ע"ש.
ובפרשת שלח דקל"ט ע"ב וז"ל, כי סיבת גלות מצרים על ידי הסתלקות הדעת וסיבת הגאולה בהתפשטות הדעת בעולם כו' ע"ש.
ובס' לקוטים יקרים ד"ד ע"א כתב וז"ל, והשכל נקרא רעיא מהימנא, שהוא מנהיג את האמונה, שמחמת השכל נולד האמונה, משה הוא השכל, ובכל אדם יש בחינת משה והאבות עכ"ל.
פירוש כה
ענין המוכיח שצריך לכלול עצמו עמהם עיין לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות פ"א, ובפ' וישלח אות זיי"ז בסופו ושם בהגה ע"ש.