נח · פירוש מב
בס' אור המאיר על קהלת ד"ה ברבות הטובה כתב וז"ל, משל נאה בשם הבעל שם טוב זללה"ה בלא נמשל, מלך אחד היה לו איש יודע לנגן בכינור בתכלית היופי, וישרה בעיני המלך ניגון אחד מניגוניו, וציוה המלך שינגן לפניו בהיכלו זה הניגון בכל יום ויום כמה פעמים ביום, וכן עשה, לימים בא הניגון בעיני המנגן לכלל זקנה, וניטל ממנו החשק וההתעוררות כימים ימימה, מה עשה המלך להכניס התעוררות וחשק אהבה להמנגן, היה קורא בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע זה הניגון הישר בעיניו, איש חדש מקרוב בא מהשוק אשר לא שמע מעולם זה הניגון, ולהיות שהאיש מקרוב בא, גורם חשקות והתלהבות מחדש להמנגן, ונהג המלך כן זמן רב, לימים נתייעץ המלך כדת מה לעשות עוד עם זה המנגן, כי טרחא יתירא הוא להזמין לפניו בכל פעם איש חדש בכדי להביא לו להמנגן התעוררות חדש, ועצה היעוצה לזה, ציוה לנקר את עיניו של המנגן לבל יראה עוד לנצח תואר דמות אדם, וכל זמן שעלה ברצונו לשמוע הניגון הישר בעיניו, אמר להמנגן הנה יש איש חדש בא מקרוב אשר לא שמע מעולם נגינה שלך, ואז נולד אצלו תענוג מחדש, כיון שאין לו עינים לראות תואר אדם וסובר באמת אשר חדשים מקרוב באו, עד כאן המשל.
ושאל השואל מהו המליצה והנמשל של המשל הזה, והנראה שזה נאמר על ענין התפלה, אשר ישרה בעיני המלך מלכי המלכים שאנחנו עמי ישראל נתפלל לפניו שלש תפלות בכל יום ויום, שמונה עשרה ברכות שתקנו האבות (ברכות דכ"ו ע"ב) אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תפלת מנחה יעקב תפלת ערבית, והנה בכל יום שאנו מתפללין תקוני התפלה, אינה בדרך כלל כי אם שמונה עשרה אחת, כי בשחרית עיקר התפלה שמונה עשרה ברכות וכן במנחה וכן בערבית, ולכן נפלה אצלינו העבודה זו תפלה לבחינת זקנה, מה עשה המלך מלכו של עולם עצה על זה, שולח לאדם בכל יום ויום בחינות שונות שיקח לעצמו רמיזא דחוכמתא וכו', ובזה כחו יפה לעורר לבו בקרבו בעבותות אהבה, ומי שחלק לו אלהים בבינה, והכרתו חזקה, נפשו יודעת מאוד שאין תפלה אחת דומה לתפלה שנייה בשום אופן [עיין לקמן בפרשתינו בפנים אות ק"כ ואות קכ"ד ע"ש] ומה שמתקן בשחרית אינו מתקן במנחה ובערבית, והכל תולה בהערכת המחשבות במעשהו בחוץ, בלקיחות בחינות ורמיזא דחכמתא מכל דבר בעולם, ובכל מקום שנותן עיניו לראות הוא טוב רואה אלהות המלובש לשם, וכל עוד שמשיג רוממות אלהות בבחינות מחודשות נולד אצלו התעוררות וחשק אהבה להוציא דיבור לפני אלהים בדחילו ורחימו כאילו עדיין לא התפלל מעולם כי אם עתה מחדש וכיון שרואה המלך תשוקת חשק אהבתו ומגמתו להשיג ולהבין התפשטותו בהנבראים להשיגו בבחינות שונות, שהוא יתברך נראה ונדמה אליו בכל שעה ורגע, ושמח המלך לקראת הפקח ואינו מטריח את עצמו עוד לשלוח בחינות שונות, כי אם לוקח מאתו חיזו דהאי עלמא השפל, ונותן לו חיזו דההוא עלמא שהוא למעלה מבחינת סדר זמנים, ושם אין התחלקות המדות כלל, והכל שוה לפניו, וכיון שבא לשם, העבודה אצלו תמיד מחודשת, כיון שאינה תולה בבחינת הזמן להיות נופלת לבחינת זקנה, ואז עובד הוא את הקדוש ברוך הוא בחשק גדול ובהתלהבות ועבותות אהבה בכל פרטי עתיו ורגעיו בלתי התלבשות באמצעות המדרגות כלל, ואז טוב לו בזה ובבא, אנס"ו, עכ"ל.
ובס' נתיב מצותיך נתיב אמונה שביל ג' אות ל' כתב בזה וז"ל, אמר מדן משל למלך שהיה לו מנגן יפה שאין כמהו, ובכל פעם היה מביא לו אנשים חשובים כדי שיתעורר היטב בקול נעים, פעם אחד אמר המלך מה אני מטריח עצמי בכל פעם, והלך וסימא את עיניו, ונתעורר בעצמו, וזהו שניטל מצדיק חיזו דהאי עלמא, והוא דבוק באורו יתברך בלתי שום התעוררות כו', עכ"ל.
ובס' נוצד חסד פרק ה' אות זיי"ן סיים בזה וז"ל, וכן צדיק נתחדש אצלו עבודה בכל יום על ידי כמה סיבות לטוב ולמוטב, וכשזוכה לבחינת אין עליון אין ממש ניטל ממנו חיזו דהאי עלמא ואז חלף והלך לו הרע, והכל נתהפך אצלו למושכל אלוהיי, עכ"ל.
ושם בס' נוצר חסד פ"ו ד"ה אחדות ע"י כו' סיים בה וז"ל, עד שהמלך נטל את עיניו חיזו דהאי עלמא, ואז כל רגע חדש אצלו בסוד התכללות כאין עליון, יו"ד זעידא, שחודה, דלית לה עיינין, בביטול המציאות וכו', עכ"ל.
ועוד עיין ענין אל תשליכני לעת זקנה לקמן בפ' לך בהגה מ"א.