מקור חיים - ד (טור יהלם)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן שעד
[א] חזר והגיד בדין זה החיוב הנמצא על האדם השלם להשגיח על הזולת למונעו מדרך רע ולהתחבר עמו ולהטפל בו ולכן אמר מצוה להטמאו' למת מצוה היינו מי שממית עצמו על התורה או שהוא מכלל הנאמר בהם כי עליך הורגנו כל היום אפי' הוא כהן גדול בתורה ובמצות והוא כהן לאל עליון ונזיר מן הפרושי' מחמדו' העולם הזה והולך לשחוט את פסחו הוא זובח תודה כמו שחז"ל זובח יצרו ומתודה עליו ולמול את בנו מדעו' נפסדו' ברוח מבינתו ומצא מת מצוה האמור מטמא לו אם שמץ דבר נמצא בו להחזירו למוטב:
[ב] אינו נקרא מת מצוה לענין זה אלא אם כן מצא ראשו ורובו טמוע בחטא שחטא במחשבה ומעשה ואם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר החי שלא נתקן בו חוזר עליו ליטמא בשביל אותו אבר להשיבו אליו:
[ג] איזהו מת מצוה שמצאו בדרך או בעיר של עכו"ם הוא היצר ואין לו קוברים לכסות עליו על אותו עון לקיים כי קבור תקברנו ביום ההוא ומקום שמצאו אינו יכול לקראת ישראל שיענהו ויבא ליטפל בו ולוקוברו דהיינו כי לא ידעו בו רבי' באותו עון אשר חטא אסור לו לזוז משם ולהניח זה המת אפילו לילך אל העיר להביא קוברים למען ילמדו ויראו את ה' אלהיהם אלא הוא יטמא עצמו ויקברנו כמו שחז"ל אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה וכל ענין זה שייך באדם עצמו אשר הוא כהן שלם בעבודת בוראו ונזדמן חטא על ידו צריך לעשו' תשוב' בלילה כי הוא עצמו נקרא מת מצוה שאין לו קוברי' כי מי יוכל לתקן מעשיו ונשמתו אלא הוא בעצמו כמש"ה כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני אבל אם היו ישראל קרובי' למקו' המת היינו איברים שלא חטאו כי עדין הם בקדושתן בכלל ישראל שהמוצא את המת שחטא קורא אותם והם עוני' לו ובאי' לקוברו אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן המכהן להקב"ה אלא קורא אותם והם קוברי' אותו באו בני העיר הם האיברים כאמור כמש"ה עיר קטנה זה הגוף אם יש לו כל צורכו להחזירו ולתקנן מושך ידיו הכהן זה:
[ד] כל הקרובי' שהכהן זה השלם מיטמא להם כנ"ל שהם אביו ואמו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה מתאבלים עליהם כד"א ואשלם ניחומי' לו ולאביליו כדאיתא בזוהר פרשת משפטי' ועוד הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו מאמו היינו רוח ונפש כנזכר לעיל בין בתול' שנכנס מחדש בו בין נשואה כי מזמן רב הרויח נפש זו ואחותו נשואה מאביו נפש שהלך לזולת שמתאבלי' עליהם כי כל חלקי' אלו המתחסר מהם הוא העדר גדול והחלק הוא נקרא מת לפי שמסתלק מסיבת העון שנכנס בו רוח של שיטות מתחלה ולכן מתאבלי' עליהם האיברי' והמלאכים המלוי' אותם הנקרא אביליו אף על פי שאין כהן מיטמא להם כי האדם השלם כאשר מתחסר חלק אינו מיטמא לפי שלא נעשה חלל רשע מכל מקו' העדר גדול הוא וראוי למתאבלי' אלו להחריד עליו וכשם שהוא מתאבל על אשתו היא הנשמה שהולכת ממנו מפני העדר התורה והמצוה כך היא מתאבלת עליו שנאמר ואשלם ניחומי' לו ולאביליו ודוקא אשתו כשרה שלא נסתלקה ממנו מפני העון אלא מהעדר התורה והמצוה כי לא מצאה היונה מנוח והלכה לה היינו כשרה ונשוא' אבל פסולה שנסתלקה מפני עון או ארוסה כי עדין לא זכה שתהיה נשואה לו לא אבל בנו ובתו ואחיו ואחותו שהם בחינות שונות מנפש ורוח כנ"ל אפילו הם פסולים מחמת עון מתאבל עליהם לפי כו בחינות אלו אין מסתלקים אלא על ידי עון מזיד וגדול הוא חוץ מבנו ובתו אחיו ואחותו משפח' יהודית שהרויח לשעה ונשתמש בהם ושאינה יהודית נמי כדאיתא בזוהר וכי ימכור איש זה הקדוש ברוך הוא את בתו הנשמה לאמה להשתמש האדם בה שאינו מתאבל. עליהם לפי שלא היו עמו בדרך קבע:
ממלכת כהנים וגוי קדוש מצוה להטמאות למת מצוה שנרמז בשלש מדות צדקו יחדיו ראשונה הכלה הקדושה כי אמרה ואם אין מתה אנכי גם הצדיק שנאמר הצדיק אבד כי מפני הרעה נאסף הצדיק ועל הכל יתגדל מה שאמרו חכמים זכרונם לברכ' אין התור' מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה וכל אחד משלשה אלה נקרא מת מצוה כי הנה רחל נקראת מת בדרך היינו כאשר יורדת בעולמות מתקיימת המצוה אשר גזר עליה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך ומה גם בדרך כשהולכת בעולם היצירה עושה מצוה עם מטטרון להציל לו מרעתו שהוא נער קטן שוטה ואז רוח עברה בו ואיננו כי לקח אלהים ואין לך מצוה גדולה מזו שהיה נער שוטה פעמים צדיק פעמים רשע וכאשר רוח עילאה עברה בו נעשה זקן ביתו זה שקנה חכמה גם הצדיק נקרא מת מצוה לפי כי כך אמרו חז"ל מי שבאה לידו דבר של עבירה וניצול ממנה נותנים לו שכר כעושה מצוה ואין לך עבירה יותר מאשר נטפלה לו אשה רעה והחזיקה בו ונשקה לו ותאמר שכבה עמי וניצול ממנה כי מפני אשה רעה זו נאסף הצדיק וניצול מג"ע בסוד נשג"ז הרי שעשה מצוה והשלישית יותר בה אימא עילאה הנקרא מי כדאיתא בזוהר פרשת בראשית והיא ממיתה עצמה לקיים התורה ת"ת ישראל אין לך מצוה גדולה מזו ולכן על כולם הוא אומר מצוה להטמאות למת מצוה אפילו הוא כהן גדול ימין עליון נהירו דאבא עילאה חסד אל כל היום ונזיר כי פורש מן הדין לגמרי הוא היין והולך לשחוט את פסחו בחינת הדין כדי להכחיש כח של סמאל כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"א וז"ל ודא שאיל יוסף לשלטאה אפוי על דחלן דמצראי וכו' למהוי כולהו מתכפיין תחות שם ה' מסטרהון ולא שליט בעלמא אלא שם ה' ואתכפיין כל ממנן תחות ידיה ולאחזא לון דהוא עתיד לאתפרעא מנהון הה"ד ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' כד אטעיין לבריין ועבדי גרמייהו אלהות וכו' וכל זה נעשה בהווה במדת החסד כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א: וז"ל אל בכל אתר נהירו רב דחכמתא עילאה הוא וקיימא בקיומיה ואלמלא דהאי אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא מקמיה דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא וכו' בכל יומא ויומא דחי להו לבר ולא יכלין לקיימא קמיה הה"ד ואל זועם בכל יום נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא זועם בכל יומא ויומא דדינא אשתכח בעלמא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי מדת אל הוא כהן לאל עליון הולך לשחוט את פסחו המיוחד לו יעיר בבקר בבקר לדחות אותו לחוץ ולמול את בנו בסוד יוסף הצדיק כאשר נתבאר בהלכות מילה כי האזמל הכורת הערלה שמתגבר על הצדיק הוא קליפת נוגה והמוהל הוא מדת החסד המוצץ ומוציא הדם לחוץ הוא בחינת הדין ומצא מת מצוה רחל בדרך מיטמא לו לדחות ממנו הקליפות והדינים גם הצדיק מי מציל אותו מן הערלה שהוא מתגבר עליו ונעשה מת מצוה הקובר אותו מדת החסד כדלקמן ולענין מת מצוה בסוד אימא עילאה גם מדת החסד מיטמא לו שלא יינקו משם החיצונים ואין להאריך בזה:
אינו נקרא מת מצוה לענין זה אלא אם כן מצא ראשו ורובו אם לענין רחל שיורדת בעולמו' הראש באצילו' ובבריאה והרוב ביצירה כדאיתא בתיקונים שית ספיראן מקננן ביצירה ולענין הצדיק כי מפני הרעה נאסף הצדיק צריך למצא ראשו סוד אות י' כדאיתא בזוהר פ' ויצא וראשו מגיע השמימה הוא אות יו"ד דשד"י שביסוד וכן בפ' אחרי מות וסליק מלכא עילאה לעילא וסליק ליו"ד רישא דיסוד עמיה ולכן צריך למצא ראשו ורובו וכן לענין מת עליון שממית את עצמו על התורה עד שימצא ראשו ורובו בזמן שממית עצמו על התורה ואם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר אחד חוזר ליטמא בשביל אותו אבר לדחות ממנו הטומאה סטרא אחרא כאמור:
איזהו מת מצוה שמצאו בדרך או בעיר של עכו"ם היינו בדרך שיורדת בעולמות רחל או בעיר של עכו"ם עולם העשיה כי שם הם הרבים הקליפות ואין לו קוברים וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל עליון שיענהו ויבא ליטפל בו ולקברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת זה אפילו לילך אל העיר למעלה להביא קוברים כיתות של קדושה אלא יטמא עצמו ויקברנו אבל אם היו ישראל סטרא דקדושה קרובים למקום המת שהמוצא את המת זה קורא אותם והם עונים לו ובאים לקוברו אין זה נקרא מת מצוה שיטמא לו הכהן חסד עליון לדחות ממנו הקליפות אלא קורא אותם לסטרא דקדושה והם קוברים באו בני העיר היינו עיר אלהינו אם יש לו כדי צרכו מושך את ידיו כל הקרובים שהכהן זה מטמא להם שהם אביו ואמו בסוד אבא ואימא ובנו ובתו היינו הצדיק והצדקת בת היתה לו ובכל שמה ואחיו היינו הגבורה ואחותו כאשר מדה זו בסוד אחות דכתיב פתחו לי אחותי מאביו שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ באב' יסד ברת' ועוד הוסיפו עליהם אחיו ת"ת ישראל מאמו הוא ואחותו הצדקת מאמו בינה היא אמו כי משם יצא כדאיתא בזוהר פ' פקודי חסידה בראשים ביתה כי ממנה יצא מדת החסד בין בתולה בין נשואה ואחותו נשואה לת"ת ישראל מאביו חכמה שמתאבלים עליהם בבא עליהם צרה וצוקה אף על פי שאין כהן מיטמא להם איש החסד וכשם שהוא מתאבל הצדיק על אשתו שהולכת בגלות בקליפות כך היא מתאבלת על הצדיק כאשר הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר ודוקא אשתו כשרה הצדקת ונשואה עמו אבל פסולה בסוד קליפת נוגה או ארוסה עדיין לא אבל בנו ובתו ואחותו ואחיו בסוד הקצוות אפי' הם פסולים כאשר מקננן ביצירה כדאיתא בתיקונים שית ספיראן מקננן ביצירה מתאבל עליהם לפי כי שם נמצא סמאל בחי' המות ולכן מטטרון בסוד המיעוט היינו המות כי ברע הוא חוץ מבנו ובתו אחיו ואחותו משפחה יהודית נוקבא דמטטרון ושאינה יהודית בסוד קליפת נוגה המתערב' עמו שאינה מתאבל עליהם במותם כי שמחה הוא לו שניצול מהם:
[ה] מאשר אמרו חז"ל אשרי איש ירא את ה' חד אמר אשרי המתגבר על יצרו בעודו איש וחד אמר אשרי מי שעושה תשובה בעודו איש כי למדנו מדבריו כי מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולי' לעמוד ולכן בזה יובן מ"ש גר שנתגייר לפי כי גר שהוא דוגמא לבעל תשובה כי כמו שהגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כן הענין יהיה העושה תשובה כקטן שנולד דמי ולכן יאמר גר שנתגייר ואדם זה היה עובד לעכו"ם זה היצר ועשה תשובה מאשר חטא על הנפש הוא ובניו הם המעשים עבירות שעשה נעשות כזכיות והם בניו כמשחז"ל פרי צדיק עץ חיים מה הם פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים או עבד שנשתחרר היינו משחז"ל ועבד חפשי מאדוניו עשה רצון יצר הכעיס את יוצרו עשה את רצון יוצרו הכעיס את יצרו ולכן יאמר עבד שנשתחרר האדם שהוא עבד ליצרו ונשתחרר כמש"ה טוב נקלה ועבד לו זה היצר כמו שחז"ל כי האדם העובד להקב"ה היצר שהאדם עבד לו נהפך ונעשה עבד לאדם לעשות רצונו ולכן נצטוה האדם לעבוד את ה' בשני יצרים שנאמר ולעבדו בכל לבבכם זה וזה גר שנתגייר עם בניו ועבד שנשתחרר הוא ואמו היא התורה וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז:
וז"ל ובזמנא דיצר הרע דאיהו חשך מכסה על יצר הטוב דאיהו אור כמאן דתפיס בבית האסורין ואוף הכי כד יצר הטוב איהו תפוס ברשו דיצר הרע הכי אינון תפוסין חיילין דיצר הטוב ברשו דחיילין דיצר הרע ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דיליה קדם ה' מה כתיב לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כי האדם והאברים שלו בזמן שיחטא הם נקראים אסורים בערך עבדים ליצר הרע וכאשר עבד זה האדם נשתחרר מיצר הרע הוא ואמו והרוח שלו היינו תורתו שלא היתה רצויה לפני הקב"ה אין מתאבלין זה על זה שהרי נתקיים מש"ה ואשלם ניחומים לו ולאביליו:
[ו] כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת דהיינו כאשר יחטא ודוקא בעודו בפניו לענין העון אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבילו' מאחר כי לא נודע אליו חטאתו אשר חטא עליה חוץ מאשתו הנשמה כנ"ל אף על פי שמתאבל עליה כשהולכת ממנו אינו מתאבל עמה בהיות' עמו על דבר אחר אלא על אביה או על אמה והם הרהורים רעים ומחשבה רעה כנ"ל משום כבוד חמיו וחמותו היינו הקב"ה ושכינת עזו שנתנו לו נשמה זו לזכו' בה לפי כי כן איתא בתיקונים ובפרשת משפטים זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו' ועל זה נאמר ה' אמר אני בני אתה וכן נמי שזוכה לנשמה בו נאמר כי בן היית לאבי הרי כי הקב"ה ושכינת עזו קוראים לו בן בעבור הנשמה שקנה נמצא כי יצדק בהם חמיו וחמותו אבל על אחיה ואחותו או בנה ובתה מאיש אחר הם חלקי הנשמה שזוכה בהם האדם ע"י עבור והיינו מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומכל מקום אינו יכול לכופה להתקשט והיינו ארבעה דברים שהאשה עושה לבעלה הוא התועל' הנמצא לאדם מן הנשמה והם על דרך מ"ש בזוהר פ' בשלח ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה ארבעה אלין למה אלא אלין כלהו תיקונא דכנסת ישראל כדלקמן וכן יהיה לאדם מחלק הנשמה שהיא האשה המיוחד' לו כאמור ארבעה דברים של שלימו' בתורה כדאיתא בתיקונים ולכן יאמר אין יכול לכוף אותה להתקשט מפני שהיא מתאבל' עליו אבל מוזגת לו את הכוס כד"א ושתו ביין מסכתי אלו הם דברי הגדה ולהציע לו המטה הבין שמועה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו מן העון כדאמרת רחצתי את רגלי והרצון מדברים הנמצאים בפנים חמשה דברים ראיה שמיעה דיבור וכיוצא מוכנים אל החטא מבלי ידיעת האדם וידיו לא אסורו ורגליו מעון עקבי וכן היא אינה מתאבל' עמו אלא כשמתו חמיה או חמותה שנסתלקו ממנו בעונו אבל שאר קרוביו מן האברים שמתו מסיבת העון אינה מתאבל' שנאמר אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה כדאיתא בזוהר פ' וארא דף כ"ד אימתי לא יחשוב ה' לו עון בזמן שאין ברוחו רמיה דקשה מדקאמר לא יחשוב ה' לו עון מובן כי עשה עון ולמה לא יחשוב ה' לו עון ואיך יתכן כי יש בו עון ואין ברוחו רמיה אמנם הענין מובן בנדרש על משה רבינו ע"ה כי כשחטא בסלע הבין כי אמר לו הקב"ה קח את המטה להכו' בסלע כמו שעש' בצור ולכן באופן זה מי שחטא לא יחשוב ה' לו להיות עון מזיד אלא שוגג הוא ועוד כי הנה לעולם הקב"ה מוותר על עונות ראשונים שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ודקדקתי כינוי גבר דהיינו על משה הנקרא גבר כמשחז"ל לגבר אשר דרכו נסתרה וביארתי כי זה משה האיש כי לא ידע איש את קבורתו לא היה כן לזולת ומה גם בחיים דרכו דרך ארץ נסתרה ממנו ופירש מן האשה ויסך אלוה בעדו שפירש עליו זיו הדרו בשעת מתן תורה כשקטרגו עליו המלאכים שנאמר פרשז עליו עננו לחז"ל ולכן לאיש אשר אלה לו אין האשה מתאבלת עמו על בנו ובתו וכו' של מעשים רעים שהרי הקב"ה מוותר לאדם שלשה פעמים אבל אינה מתקשטת בעדי הנשמה וגם הלבושים חלוקא דרבנן אינו שלם כי עשה בו רושם אבל מוזגת לו הכוס וכו' וכן היא אינה מתאבלת עמו אף על גב שנא' ואשלם ניחומים לו אלא חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו מן האברי' אינה מתאבלת עמו וסימן לדבר ותקרא שמו אי כבוד אל מות חמיה ואש': [ז] אין מתאבלים עם הקרובים שמתאבלי' עליהם אלא כשמתאבלים על קורבה דשאר בשר היינו החלקים שהיה לו בקבע נפש רוח ונשמה כי כאשר אחד מהם מסתלק מתאבל עליו לפי כי זה מורה כי גדול עונו כמזיד וכבר מחל לו הקב"ה שלש פעמים כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן ובת שלהם אבל על קורבא דקידושין הם החלקים שהאדם מרויח כאשר הוא עשה מצות שמתקדש בהם כמו שמברכים אשר קדשנו במצותיו כגון שמתה אשת בנו או אשת אחיו או בעל בתו או בעל אחותו אינו מתאבל עליהם:
[ח] תינוק כל שלשים יום ויום שלשים אין מתאבלי' עליו כבר נתבאר כי כאשר האדם זוכה נקרא בן שנאמר ה' אמר אלי בני אתה וכן נמי בעשותו אחת ממצות ה' מוליד בן שנא' פרי צדיק עץ חיים מה הם פירותיו של צדיק מצות ומעשי' טובים וכאשר אותה מצוה עשה אותה בהזדמן הנולד מזה נקרא נפל כי איננה קבועה בו שלשים יום ולכן אין מתאבלי' עליו ואין פורשים ממנו המלאכים שנקראים אביליו כדאיתא בזוהר אפי' גמרו שערו וצפרניו והם שני דברים הנמצא בהם העדר גדול דהיינו הגאוה שהוא כופר בהקדוש ב"ה והגזל לענין דברים שבין אדם לחבירו אפילו גמרו שני' אלו והיה שלם בהם אין מתאבלי' עליו ומכאן ואילך שנקבע בו מעשה המצוה מתאבל עליו אלא אם כן נודע שהוא בן שמנה כי נמצא בו העון הנקרא שמנה הוא לשון הרע למנצח על השמינית וביארתי בזה כמו שאמרו חז"ל על המילה שנתנה בשמינית אמר דוד המלך עליו השלום מה מועיל השבח זה הושיעה ה' כי גמר חסיד לפי כי שוא ידברו וגו' שפת חלקות ומאחר שעושים פגם בלשון מה מועיל הברית לפי כי שנים אלה יחדיו יהיו תמים ברית הלשון וברית המעור ואם ברית הלשון היותר חשוב פגום מה מועיל ברית המעור ולכן אמר ומשם ואילך מתאבל עליו אלא אם כן נודע שהוא בן שמנה כי נמצא בו עון זה וכן בדברי חז"ל על י"ג דברים נגעי' באים על האדם וכו' מה מקיים ושבע זו שביעית שהיא קשה מן הכל משלח מדנים נמצא שהם שמנה כנ"ל בהלכות ציצית ולפי שהוא תמורה אם נודע שהוא בן שמנה אין מתאבלים עליו דאיהו אפסיד אנפשיה ואי קים ליה בה שכלו חדשיו אין מחסור כל דבר כגון שבעל ופירש הי' בו משחז"ל שנה ופירש קשה מכולם ונולד חי לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד ונסתלק מתאבלים עליו כי זה ימצא על ידי עון גדול:
[ט] יש מי שאומר שתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים יום והשני חי ומת אחר שלשים כי זה ימצא בענין רוח ונשמה שבאדם שהם אחים תאומים ונסתלק אחד מהם תוך שלשים יום והשני אחר כך אין מתאבלים עליהם לפי שלא היו קבועים בו אלא זמן מועט כענין הלבנה:
[י] על רבו שלמדו חכמה דהיינו מ"ש רבי אליעזר חכמה בראש רבי יהושע חכמה בלב בזמן שנמצא אתו הרהורי' רעים ומחשבות רעות נוהג דברי אנינות אלא מברך ומזמן ומתאבל עליו בחליצת סנדל וכל דיני אבילו' יום אחד כך אחז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה:
[יא] נשיא היינו סוד הנשמה אף על פי שהכל מיטמאין לו אין מתאבלין עליו לפי כי אין הנשמה שולט בה ענין מיתה רק מסתלק בלבד ופנה למעלה מפני העון: