מקור חיים - ד (טור יהלם)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן שסו
[א] לא נפלאת הוא ממך משחז"ל כל אדם יש לו שני חלקים חלק אחד בגן עדן וחלק בגהינם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן שנאמר לכן בארצם משנה יירשו נתחייב נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם שנאמר ומשנה שברון שברם ולכן יאמר המוכר קברו היינו החלק שהיה ראוי לו בגהינם וזה שנתחייב קנה אותו במעשיו הרעים ויתן את רשעים קברו במותו בגהינם וגם דרך קברו לפי כי יש שני דרכים כמשחז"ל דרך אחד צרורות וקוצים מעט לא כביר ואחר כך כלו במישור וההפך הדרך מישור מעט קט ולא כביר ואחר כך כלו מלא קוצים וצרורות כך נאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות ולכן הפסוק משבח לאהרן ואומר בשלום ובמישור הלך אתי באותו דרך שהוא ישר עד בא אתי ולכן אדם השלם זה מכר זה הדרך לאותו רשע שנתחייב ומקום מעמדו היינו כי כמו שאדם קונה לו מקום בקדושה על ידי התורה והתפלה כאמור למעלה כמו שחז"ל הקובע מקום לתפלתו וכן הוא בהפך מזה על ידי מעשה הרע מייחד לו מקום בטומאה שנאמר בה צואה בלי מקום וגם מקום מעמדו זה מכר מקום הספדו שמספידים המתים על הרשע עם כל זה באים בני משפחה וקוברים אותו בקברו זה הגשמי אף על גב כי ע"י מעשיו הטובים קנה לו קבר אחר לפי כבודו בני משפחתו קוברים אותו במקומו על כרחו של לוקח לפי כי הלוקח רוצה להיות שם להתכבד עם משפחה זו והם קוברים אותו שם בעל כרחו של לוקח ומחזירין לו דמיו אם נמצא לו זכות להקבר שם כמשחז"ל לעולם יהיה לו לאדם יתד בבית הקברות כדי שיזכה להקבר שם היינו מצוה אחת וההפך מובן כאשר נאמר כי' זה מכר קברו וזה מפני הרעה הנמצאת בו ובכן אות הוא לו כי הפסיד חלק הראוי לו בגן עדן ויתן את רשעים קברו במותו גם הדרך כמש"ה גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר היינו החוטא הסכל שנכנס בו רוח של שטות ולכן גם בדרך לא די שנאבד ממנו חלק של גן עדן ולאשר לא עמל בו יתננו חלקו אלא גם הדרך שלו מכרו ולכן גם בדרך כשהסכל זה הולך לבו חסר ואינו יודע לברור דרך הטוב והולך באותו דרך שתחילתו מישור ולכן יאמר לכל סכל הוא מלתא דאתעבידא לאתגלויי כל רואיו שהולך באותו דרך יודעים שהוא סכל כי לולי שנכנס בו רוח של שטות וחטא לא הוה בורר דרך רע זה מכר מקום מעמדו הטוב שהיה לו מקום קבוע ומקום הספידו שעושים לו כבוד עם כל זה באים בני משפחה הצדיקים זכות שלהם מסייעתו וקוברים אותו שם בעל כרחו של לוקח ומחזירין לו דמיו של הזכות שהיה לו:
[ב] אשה שירשה קבר ממשפחתה כך נאמר בתנא דבי אליהו מעיד אני עלי שמים וארץ בין איש בין אשה וכו' הכל שוים לפניו יתברך הכל לפי מעשיו של אדם ולכן יהיה דין אשה זו כפי הפשט או שיהיה דוגמא לחוטא כמו שאמר הכתוב נשתה גבורתם היו לנשים והכי קאמר אשה שירשה קבר ממשפחתה כי האדם הצדיק זוכה לו ולקרוביו כמשחז"ל וכן בהפך מדכירין ושוחקין זמרי בן סלוא גנאי לו גנאי למשפחתו גנאי לשבט שיצא ממנו ולכן נקברת בתוכו היא אבל לא יוצאי ירכה אלא אם כן ראתה אותם בחייה ולמדה דרך ה' לזכות להקבר באותו קבר:
[ג] אביה אומר תקבר אצלי הדוגמא לזה כי אביה יהיה אותו חלק הנמצא לאדם זה מצד אביו היינו חלק הנפש שניתן באדם משעה שנזרע בעלם הוא חלק שקונה האדם אחר כך על ידי מעשיו כדאיתא בזוהר פרשת משפטים זכה יתיר יהבין ליה נשמתא ולכן אביה זה החלק אומר תקבר אצלי לפי המעשים שעשה בהיות בו חלק הנפש בלבד אשר זכה בו. ובעלה אומר חלק הרוח כי הוא בעלה של חלק הנפש באמת בדרך שהוא בעלה של הגוף אומר תקבר אצלי על פי הזכות שעשה אח"כ כאשר נכנס כי חלק הרוח תקבר אצל בעלה כפי הרוח שזכתה בו ויש גורסין תקבר אצל אביה דהיינו חלק הנפש הוא השורה על הקבר עמו כי לכן שנינו מותר המת בונים לו נפש על קברו:
[ד] אביה זה החלק של הנפש אומר לא תקבר אצלי מפני רוע מעלליו ובעלה חלק הרוח נמי אומר לא תקבר אצלי לפי שחטא ברוח ממללא קוברים אותה אצל בעלה כי בעבור הקבורה ימצא לאדם כפרה וכפר אדמתו עמו כנ"ל: עוד זה מדבר בענין הנוגע למעלה וכך היה אומר המוכר קברו זה הצדיק עליון הוא מוכר אותו קבר הנמצא לו מן הערלה שהיא מתגברת לפעמים כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל כד ערלה שרייא על קיימא קדישא וכו' וכן הענין בכלה הקדושה שיש לה קבר באותה קליפה תקיפא כדאיתא בזוהר פרשת תרומה וז"ל ואי תימא נפש דשריא גו קברא לעילא אן הוא קברא אלא גו ההוא קליפה תקיפא ואיתא בתיקונים באלין עשר קליפין אתלבש קב"ה ושכנתיה בגין לקיימא (מלכותו בכל משלה ולכן אמר המוכר קברו זה שבקליפה ודרך קברו ומקום מעמדו שם ומקום הספדו שנעשה למעלה בחצי הלילה שנאמר ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת וכן נאמר הן אראלם צעקו חוצה מהו חוצה מאריהון לגו ואינון חוצה באים בני משפחה וקוברי' אותו שם בעל כרחו היינו עדת ישראל הם בני משפחה שלו שנאמר לבני ישראל עם קרובו והטעם מ"ש שם בתיקונים באלין עשר קליפין אתלבש קודשא בריך הוא ושכינתיה לקיימא ומלכותו בכל משלה בגין לנטרא להו לישראל ולכן קוברים אותו שם בעל כרחו של לוקח ובכן אבין משחז"ל כי הקב"ה עושה בעבור הצדיקים יותר מכבוד שלו שהרי עומד ומקריב לע"ז ולא יבשה ידו וכיון ששלח ידו על הצדיק מה כתיב מיד ותיבש ידו לפי כי עיקר מה שמתלבש באלין עשר קליפין הוא בעבור הצדיקים דאלו לכבודו לקיים ומלכותו בכל משלה אינו חושש אלא בגין לנטרא להו לישראל והיינו משחז"ל הקב"ה אמר למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ומשה אמר לתת נקמת הקב"ה במדין זהו התכלית הקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים לפי כי הכלה הקדושה מתלבש באילין עשר קליפין בגין לנטרא להו לישראל אמנם משה רבינו עליו השלום אמר כי אין עיקר אלא לתת נקמת ה' במדין כי זה שמתלבש באלין עשר קליפין בגין לקיימא ומלכותו בכל משלה ולכן נקמת ה' עיקר והיינו כי באים בני משפחה בני ישראל עם קרובו וקוברים אותו שם באלין עשר קליפין בעל כרחו של לוקח היינו הקליפה דלא ניחא ליה בהכי לפי שמכלה אותם הקדושה ובמצביה עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא לקיימא ומלכותו בכל משלה ועוד כי מציל לישראל מידם ומחזירים לו את דמיו אם נמצא להם זכות כמשחז"ל אבקש להעמיד את כל הרשעים אבקש ומי מעכב בידו אלא אבקש בפנקס אם נמצא להם זכות וזה הוא להשמיד את כל הרשעים כאמור. אשה שירשה קבר ממשפחתה היינו אשה יראת ה' שירשה קבר למטה בקליפה כאמור וזה ממשפחתה היינו הספירות שלה נקברת בתוכו היא אבל לא יוצאי ירכה בנימן הצדיק אלא אם ראתה אותו בחייה ובו נאמר בצאת נפשה כי מתה:
אביה אומר תקבר אצלי דהיינו בבריאה ובעלה הצדיק אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה דהכי אמר בתיקונים באילין עשר קליפין אתלבש קודשא בריך הוא ושכינתי' וכו' הנה מבואר כי הצדקת נקברת אצל בעלה ויש גורסין אצל אביה ולא כן האמת כנזכר אלא אצל בעלה ואם יש לה בנים ואומרת אצל בני שנאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי אני נקברת באותם עשר קליפין שהם בחינת המיתה ולכן קוברים אותה אצל בניה:
אביה אומר לא תקבר אצלי לפי כי הוא גזר עליה לכי ומעטי את עצמך ובעלה אומר לא תקבר אצלי שהרי נאמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל קוברים אות' אצל בעל' מטעם האמור באילין קליפין אתלבש קודשא בריך הוא ושכינתי' לקיימ' ומלכותו בכל משל':
[ב] לא יהלך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת אחד ותפילין בראשו משום לועג לרש דאף על גב כי המובן בזה דאמרי למחר אתי לקמן והשתא מחרפין אותנו אמנם עוד יובן ענין לועג לרש עם מה שכתבתי בהלכות תפילין כי מה שאמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמר רבי אלעזר אלו תפילין שבראש אין הרצון על עמי הארץ הגשמיים שהרי אנו רואים בחוש כי הם לועגים ולא מתייראין אמנם הפסוק ידבר על עמי הארץ הרוחניי' כי הם תמיד מקטרגי' על ישראל כמשחז"ל ביוה"ך באים ומקטרגים על ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים הללו עע"ז והללו עע"ז הללו מג"ע והללו מג"ע הללו ש"ד והללו ש"ד ולכן כשרואים תפילים שבראש הם מתייראים מישראל ואיתא בזוהר כי תפילין שבראש שם אות שי"ן ולכן ר"ת אלו ש"ם יהו"ה נקר"א היינו שי"ן ומאחור הקשר אות ד' ובתפילין שביד אות יו"ד הרי שם שדי נגמר ולכן מתייראים מהם והעיקר מפני כי שם שדי הוא השולט עליהם וסוד הדבר מפי כי מטטרו"ן הוא מלך בעולם המלאכים כדאיתא בזוהר ובתיקוני' והוא שולט על שבעים שרים של האומות והוא נקרא בשם שדי כי כן מטטרון בגימטריא שדי כדאיתא בזוהר פרשת פנחס ובתיקונים ולכן מניחים בפתח שם שדי במזוז' להבריח המזיקין ואיתא פרשת פנחס דף רל"ח. וז"ל וצדיק דרכיב עליה קשיר ליה בקשירו דרצועין אות תפילין דאיהו אות יו"ד דשד"י חוליא על קדליה ש' תפילין שלשלת על קדליה וכו' ובגין יו"ד דשדי דאיהו חולייא דשלשלת מינה מפחדין כל שדין ומזיקין ומיד דחזיין ליה במזוזות דתרעין בראין דבה אתמר וכו' כל שכן כד חזיין ליה באות תפילין וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי השדים גם המזיקים כלם הם בורחים משם שדי דכתיב במזוזה ובתפילין ולכן כאשר האדם לובש תפילין בבית הקברות או קרוב למת מצטערין כי הנה הכל בורחים מן האדם להיות שהוא לבוש תפילין והם נלכדי' בתוך הקליפו' שמענישי' אותם ואין להם יכולת להנצל מהם והיינו לועג לרש וגם חרף עושהו שהרי אלו לבש תפילין במקום אחר בורחין מפניו המזיקים והקליפות כשרואים אותם אין להם רשות לעמוד לפניו לא כן כשהולך בתוך בית הקברות כי שם הוא הגבול שלהם ושם הם שולטי' כדי להעניש החטאים לפי כי אין בורחים מלפני התפילין נמצא חרף עושיהו כביכול שאין יראים מפניו ואם הם מכוסים מותר:
[ג] לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו דהא מצוה קעביד או יתפלל והוא הדין על פה אסור לקראת אלא אם כן לכבוד המת כמו שנתבאר ולכן ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה הולכים ללמוד על גבי קבר אביהם הלא טוב להם מן הקדיש שאומרים ודאי ואמנם מצינו משחז"ל במדרש כי בתענית על הגשמים מוציאים ספר תורה ונותני' אותו בבית הקברות על גבי קבר אחד ומתפללים וכן איתא בזוהר ואין עושים זה לצורך מת ולא לכבוד המתים וכמה פעמים ראינו הדבר הזה ומעולם אין חוזרים משם ריקנים אלא נענים מיד והמטר יורד גם כי ענין זה מפורש בשום שכל בחז"ל מכל מקום יש ללמוד ליחיד שיכול להתפלל שם בבית הקברות על הידוע אצלו וזהו כוונת הפסוק אצלי מ"ש וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות וכו' כי הנה חז"ל אמרו שני פסוקים התנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר ונתפלו בספר ישעיה והכי קאמר כאשר תלכו בגלות בין האומות וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים תא ונהוי לעמא חד שהנה מצאנו ראינו כי הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים והיכן מתפללים אל המתים עליהם דורשים איש אל אלהיו וכן אתם עושים ולמה לא תדרשו אל האובות ואל הידעונים דעדיף טפי שהם המצפצפי' והמגהים ומשיבים על שאילת האדם לא כן הוא כשואל אל המתים אם כן מה נשתנה כי אין אתם דורשים נמי מאחר כי בדבר זה כלנו שוים לרעה לדרוש בעד החיים אל המתי' מה אתם משיבים לאותם האומרים לכם כך תדעו כי אנחנו הולכים לדרוש אל המתים לסיבה אחרת לתורה ולתעודה הוא משחז"ל מפני מה הולכים להתפלל בעצירת גשמים על הקברות חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כמתים וחד אמר כדי שיתפללו עלינו המתים מאי ביניהו קברי ע"א איכא ביניהו ולכן ישראל משיבים לתור' ולתעוד' זה שאנו הולכים להתפלל על המתים לא ככל הגוים בית יהודה אנו הולכים לתורה ולתעודה הנמצא במתים שלנו משא"כ בזולת אם לא יאמרו בדבר הזה אשר אין לו שחר חוזר לשני צדדים אם לא יאמרו אותם המתים שאנו הולכים להתפלל עליהם בדבר הזה כי אומרים לפני הקב"ה עשה למען תורתך נמצא אשר אין לו שחר על עצמו אינו מזריח כיצד יזריח על אחרי' וחוזר לישראל אם לא יאמרו לכנענים האומרים להם דרשו אל האובות יאמרו בדבר הזה כי אנו הולכים למתים לתור' ולתעודה שבהם להתפלל עלינו אשר אין לו שחר המת מה מועיל שנלך לבקש מלפניו הרי אין בו ממש ולכן מה טוב לבקש רחמים בעת צרה על המתים:
[ד] מותר ליכנס בבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבר והוא לבוש ציצית והוא שלא יהיה נגרר על הקבר אבל אם נגרר אסור משום לועג לרש ומדינים הללו נקח לעבוד את ה' כי בכל דברים אלו שהם מצות מן התורה אסור ליכנס בהם בב"ה משום לועג לרש כ"ש וק"ו למתלוצצים ולמלעיגים על בני אדם כך אחז"ל הרי נאמר ועתה אל תתלוצצו כי המתלוצץ ייסורין באים עליו שנאמר פן יחזקו מוסריכם ומביא עליו כליה שנא' כי כלה ונחרצה שמעתי ואמרו חז"ל שלשה כיתות אין רואים פני שכינה כת לצים כת חנפים כת מספרי לשון הרע והרי כל הדברים הם בכלל לועג לרש חרף עושהו כההיא דר"ש בן אלעזר שנדמה לו אליהו איש כעור מאד וכו' עד שקבל עליו שלא לבזות בני אדם לעולם והכל משום לועג לרש חרף עושהו במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן אבל האידנא שאין אנו לובשים אותו אלא לשם מצוה אסור אפילו אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים תחת הבגדים מותר וכן נהגו לתת הטלית קטן תחת הבגדים כמו שנתבאר הטעם בהלכות ציצית:
לא יהלך בבית הקברות אדם דקדושה או מסטרא דקדושה או בתוך ארבע אמות של מת זה סמאל או של קבר ההוא קליפה תקיפא וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל שהרי אחז"ל מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר ושמחתים בבית תפלתי תפלתם אינו אומר אלא תפלתי והוא הדין על פה אסור לקרות אלא אם כן הוא לכבוד המת משום לועג לרש היינו מ"ש בזוהר פרשת בלק דף קצ"ב וז"ל מה עבד קודשא בריך הוא קרא לסמאל ואתא קמיה אמר ליה תבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה אמר ליה לא תרצח אמר חס ושלו' אורייתא דא דילך היא ודילך יהא לא בעינא אורייתא דא אתיב ואתחנן קמיה אמר מארי דעלמא אי את יהבא לי כל שולטנו דילי אתעבר דהא שולטנו דילי על קטילא וכו' אבל אי ניחא קמך הא עמא בנוי דיעקב לון אתחזי וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הקדוש ברוך הוא הזמין התורה לתת אותה לסמאל ולא רצה לקבל אותה ואמר דלטוריי' על ישראל כי להם נאה התור' וכו' ולכן עתה כי יראה שלומד שם בתורה בספר או בעל פה נופל הוא בעיניו ואיכא משום לועג לרש ולכן נאסר בגשמי ובן יעשה למעל' כנזכר: מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת זה סמאל או של קבר נוקבא דתהומא רבא והוא לבוש ציצית שלא יהא נגרר על הקבר של המת סמאל משום לועג לרש היינו מ"ש בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ג. וז"ל השתא פריש במתיבתא דסיהרא קדישא ספירא איהו בחוורו כחוורו דשמשא ובההוא ימא דילה גו שבעין שנין נפקא נונא חדא ואפיק מניה גוון תכלת ואיהי נטלא גוון דא ותקינת ליה ואתחפייא לבר בהאי גוון לאו דהאי גיון לבושה דהא שש וארגמן לבושה אבל חופאה דלבר האי גוון הוא בגוונא דא הוה משכנא דכוליה בשפירו מרקמא לגו ולבתר ופרשו עליו בגד כליל תכלת מאי טעמא בגין דתחות ים דא אית מצילות ים כלל דכר ונוקבא ואית להון עינא בישא לאסתכלא וכד אסתכלן זמין לעינייהו גוון תכלת ולא יכלת עינייהו לשלטאה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי על ידי תכלת שבציצית תחשכנה עיניהם מראות בסטרא אחרא ואין לך לועג לרש יותר מזה: