מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תריג
[א] הנה בענין הסיכה נאסרה בכל ענין ואפי' להעביר את הזוהמה כי נאסרו בי"ה כל הדברים שהם תענוגי הגוף כדי להחליש החומר ולהגביר כחות הנפש על ידי אש התענית כי יחם לבבו להתחרט על מעשים הרעים וישוב אל ה' וירחמהו על ידי מימי הטהרה שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כנ"ל ולכן נוסף עוד בענין הסיכה כי אפילו. להעביר הזוהמה אסור להודיע כי תכלית מה שאנו מתרחקים מדברים הללו הוא כדי שהחי יתן אל לבו ויתחרט על מעשיו ויהרהר תשובה בלבו ונרצה לו לכפר עליו ולכן כל מדי דמנקי הגוף הגשמי נאסר לפי כי עיקר העברת הזוהמה ביום זה הוא ענין החרטה והתשובה שלכן מפני טעם זה נאסר הרחיצה נמי כנזכר לעיל אבל אם היה חולה אפילו שאין בו סכנה מותר לסוך לפי כי אין זה זולת לחזק איבריו וגופו וכן מי שיש לו חטטין בראשו מותר ועוד הענין יובן עם מ"ש בזוהר פ' אמור דף פ"ח. וז"ל כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכו' האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש דא משח רבות קדישא עילאה דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין על הראש על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה יורד על הזקן דא דיקנא יקירא וכו' הנה מבואר מזה המחמר כי שמן מעליון הוא נמשך תחלה על הרחש ואחר כך הוא מתפשט ויורד על הזקן ואחר כך שיורד על פי מדותיו הם שאר המדות ולכן נאסר סיכת השמן הגשמי כדי להגביר כח זה השמן ולהמשיך אותו לאדלקא בוצינין אמנם מי שיש לו חטטין בראשו שרי והיינו מה שאמר בזוהר פרשת תזריע דף מ"ה. וזה לשונו נגע צרעת כי תהיה באדם אדם ממש ומכאן נחית למאן דנחית נגע אשתכחא לכלא מההוא נגע צרעת הא אתערו חברייא אבל צרעת כתרגומו אמר רבי יהודה מאי כתרגומו סגירו דסגיר ונח פתח וכד סגיר ונא פתח נגע אקרי וכו' ולכן מי שיש לו חטטין בראשו יכול לסוך שמן שכן נאמר כשמן הטוב על הרחש ואין להאריך בזה: [ב] אסור לנעול מנעל או סנדל של עור וכו' והענין כי הנה חמר הכתוב ויעש ה' לאדם כתנות עור וילבישם והנה ראוי להבין כי גם מנעלי' נבראו להם אלא שלא הוזכרו מפני הכבוד צא ולמד ממה שעשה לדור המדבר ויהי בהיותם בשדה תחת התפוח שנאמר ומנעלך תחש כאשר נתבאר אצלי בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כמ"ד בסיני נאמרה היה משבח לכ"י על אותם נעלים שהלביש אותם הקב"ה לפי שהתנדבו לשמו ואמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה אמנם אחר כך נאמר הורד עדייך מעליך וגם יכשלו בהליכתם לפני העגל ולכן ביום הכפורים שהיה להם כפרה על מעשה העגל נתייחפו והיה היום הזה להם לזכרון לכל הדורות הבאים שהוא יום מחילה ולכן אסור לנעול סנדל או מנעל לאות מה שנשבע הקדוש ברוך הוא בשמו הגדול להיות היום הזה למחילה ולסליחה ולכפרה ואנחנו יחפי הרגלים כמנודים לשמי' ולפי שמתחילה אלו המנעלים אשר נבראו לאדם הראשון היו של עור וגם אותם שנעשו לדור המדבר של עור היו ולכן לא נחסרו רק הנעלים שהם של עור ואפי' של עץ ומחופה עור אסור מן הטעם האמור אבל של שאר מינים של עץ ושל גמי ושל קש ושל בגד הכל מותר כאמור:
[ג] היולדת כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל והחולה כיוצא בה מפני כי הללו הצינה מזיקה אותם ביותר וכן מי שיש מכה ברגלו לא סגי ליה בלאו הכי:
[ד] מותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו וכו' והאי דנקט עקרב הוא מה שאמר בהלכות שבת דאין אדם רשאי להרוג את הנחש אבל העקרב מותר להרוג אותו מפני כי הוא מועד והנה בגמרא נחלקו אם הנחש של בית יותר רע מן הנחש של השדה ויש צדדין לכאן ולכאן שם מתבאר הענין כי הנה עיקר הקלקלה היה הנחש של השדה שנאמר והנחש היה ערום מכל חית השדה אמנם מכל מקום יותר רע הוא העקרב לפי שהנחש הוא שליח כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה בפסוק אם ישוך הנחש בלא לחש לא עביד מדי אלא אם כן מתאמר ליה מן עניותא אמנם העקרב מזיק הוא ולפי כן שנינו (סנהדרין אין ממיתין את הנחש אנא על פי בית דין) וכן הוא הדין למעלה ואיתא בתיקונים דף מ"ט. וז"ל בההוא זמנא דאתקשטת באלין לבושין דכפרה אתמר ותלבש אסתר מלכות ובהון עלת לפני ולפנים הה"ד ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית ובהון נשאה חן בעיניו ורזא דמלה וראיתיה לזכור ברית עולם ומיד ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר וכו' ומה דאיהי שכינתא אסור ביה נעילת הסנדל בההוא זמנא אתמר בה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וענוגה וחדוה וכמה טבין מזומנין לגבה ודא יהא בזמנא דפורקנא בעגלא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי לעתיד יהיה מותר נעילת הסנדל לשכינה והיינו כי בזמן הזה החיה כל שלשים יום תנעול את הסנדל והרמז בזה על מה שנאמר היא החיה אשר תחת אלהי ישראל והיא יולדת לעתיד בזמן שנשים יום כאשר היא לבנה במנוחה כמו שאמר הכתוב ואמרת בלבבך מי יחד לי את אלה וכן החולה כיוצא בה אף על פי שחין בו סכנה כי כשם שנאמר בה כי חולת אהבה מפני שנאמר נפלה ולא תוסיף קום כך הוא נקרא חולה לפי שנאמר איך נפלת משמים הילל בן שחר דהיינו נמי בר נפילאי ולכן עתיד לנעול את הסנדל כדי נקיים מה שאמר הכתוב על אדום אשליך נעלי וכן מי שיש ברגלו מכה לפי שנאמר ויגע בכף ירך יעקב ולכן נאמר על זה היה דוה לבנו ומפני כך ינעול את הסנדל מטעם הנזכר לקמן כל אדם מותר לנעול את הסנדל מחמת עקרב כדאיתא בתיקוני' עקרב עקר בית דשכינתא וכן איתא בזוהר וכן כמה דברים הנושכים ומזיקים ולכן מסיבת כל הדברים האלה ודומיהם אז מותר לנעול את הסנדל ועל ידי נעילה זו לא מבעיא כי לא יוכלו להכנס למקום קדוש להזיק אלא אפילו היזק ראיה ליכא ע"ד וישקף אבימלך וכו' וירא והנה יצחק משחק וכו' הא נמי ליתי כי ויסתירם ה':
א] הנה נתבאר למעלה כי כל ענין מעשה י"ה הנה הוא מורה על העתיד והנה. כל ענין העינויים הנעשים בו אות הוא לבית ישראל שאנו בטוחים לחיי העה"ב כמו ששנינו כל ישראל יש להם חלק לעה"ב שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ ופי' הרמב"ם ז"ל ארץ זה הוא כינוי לעה"ב לפי כי כך אחז"ל עה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיה' בראשיהם והם נהנים מזיו השכינה ובא הרמז לענין זה ממש"ה בעצם היום הזה תענו את נפשותיכם היינו בעצם היום של עה"ב הנקרא יום לחז"ל בפ' כי אליך אקרא כל היום לעולם הבא הנקרא יום ואז תענו את נפשותיכם בכל עינויים הללו שאנחנו עושים ובזוהר פ' שלח לך דף קס"ח וז"ל זווגא דההוא עלמא איתעביד איבא יתיר מאיבא דאתעביד בהאי עלמא וכו' כד מתדבקן נשמתין דא עם דא וכו' ולכן אסור בלילה זו ולכן אסור ליגע באשתו כאלו היא נדה וכן נמי אסור לישן עם אשתו במטה מטעם האמור להורות את בני ישראל על מה שעתיד להיות להם לעה"ב הנזכר ובזוהר פ' אמור דף ק': ז"ל רבי אבא שלח ליה לר"ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש ר' אבא ארים קליה בכה ואמר ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך א"ל ר' חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר וודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עילאה וכד אתנהרא מניה אקרי קדש וכו' כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא נטלא שמא דא ולא מבי אימא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא כזמנא דא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא וכו' והטעם לזה שם נאמר ז"ל תא חזי בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כולהו בתיובתא שלימתא ואימא עילאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכולא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא יום כפור מבעי ליה מאן יוה"כ אלא בגין דתרין נהורין נהרין כחדא בוצינא עילאה נהיר לבוצינא תתאה והאי יומא מנהרא עילאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' והנה הדבר מבואר מזה המאמר מפני מה נאסר הזווג לפי כי כן נמי למעלה אין שם יחוד ולכן אסור ליגע באשתו כאלו היא נדה ועוד החמירו שלא יישן עם אשתו במטה מפני כי כן נמי למעלה כ"י היא לבדה עולה למעלה אצל אימא עילאה, ומלכא קדישא אינו קרב לה ולא יישן עמה במטה העליונה כאמור:
[ב] הרואה קרי בליל יום הכפורים ידאג כל השנה מפני שנראה לפי שלא נטהר מסטרא אחרא לכן שלח עליו וטמא אותו כי כן דרכם לעשות כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"ל וז"ל ובשעתא דנשמתין סלקין לאתחזאה. לעילא אלין נפקין ומקטרגין לון דלא יכלין לסלקא וכו' ואלין חבילי טהירין נפקין ומודיעין מלין כדיבין לבני נשא ואתחזיין לון בדיוקנין אחרנין וחייכן בהו עד דאושדין זרעא ואקרון מאריהון דקרי בגין דאינון נפקי מפתחא דקרי וכו' ולכן הרואה קרי בליל יוה"כ נראה שלא הניחו לעלות נשמתו למעלה אלין מאריהון דקרי וטמאו אותו ולכן ידאג כל השנה כי הוא סימן אשר לא טוב עשה ולכן עלתה לו כך כי בליל זה אף על פי שהקדושה גדולה מאד לא יכול להמלט מסטרא אחרא וטמאו אותו ואם עלתה לו שנה נראה כי זה היה לו מסטרא דקדושה כמו שאמר תדע שהוא בן העולם הבא שהרי כל העולם רעבים וזה שבע ונאמר ושבע ילין בל יפקד רע כלומר אף על גב שנפקד מסטרא דרע הוא הקרי שנא' ויהי ער רע בל יפקד רע אינו ניזוק והוא מובטח שהוא בן העולם הבא כאמור: