מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תריב
[א] לא נעלם מעין כל קורא ספר כי ענין הרחיצה נאסרה משום תענוג אמנם ענין איסור התענוג עצמו צריכא למימר כי הטעם הוא דמאחר כי יום זה קדוש הוא בקדושת הנשמה לכן צריך לפרוש מכל תענוגי העה"ז הגשמיים כדי להתקדש בקדושה עליונה ולפי כי ביום זה מוכן לענין התשובה והעיקר הוא הטהרה וזה נעשה ע"י מימי החסד שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואמנם ענין טהרה זו לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא אלא ע"י התענית וחולשת האיברים הגשמיים כי לא בכח גשמי יגבר איש להשיג שלימות הנפש ולכן עיקר השלימות הוא התענית ולכן תמצא כי יום זה מכונה ליום דין וגם מכונה לרחמים והדבר א"כ בספק לא ידענו איזה הדרך נלך בה ועם הקדמה זו מבואר הדבר כי הנה באמת יום זה הוא דין שהרי לעת ערב אז הפתקין נחתמים אמנם הרחמים גוברים והכל נגמר ע"י החסד ובזה יובן מה ששנינו מאימתי גמר הכלי וכו' הסייף והסכין משישפשפנו במים אחר שישחיזנו כי תחלה צריך הכלי לעשות בו כל המצטרך ע"י האש וגמר הכלי הוא ע"י המים והוא דוגמא אל האדם הגשמי כי כל מעשיו אחר העה"ז ופעל בפח' לכן התיקון שלו הוא ע"י האש כד"א הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם הוא משחז"ל חטאו באש ויצא העגל הזה ולכן רפואת המכה יהיה ע"י אש האדם חוטא ע"י התלהבות אש היצה"ר אשר יבער בלבו ולכן בא אש של התענית וממרק אותו האש כי בערה בם אש ה' ואח"כ הוא נגמר ע"י החסד מלאכת הכלים שלו הם האיברים ולכן מטעם זה אסור לרחוץ בי"ה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים אסור אלא להגביר כח האש ע"י התעני' וחולשת הכלים של האיברים אבל אם היו ידיו או אחד מאיבריו מלוכלכים באיזה דבר שיהיה מותר לרחוץ אותם לפי כי אין זה אלא מעין הטהרה הנעשה ע"י התענית ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג כי יום זה הוא יום ענו' אדם נפשו עד שהקב"ה יקבל אותו בתשובה ויפשוט לו ימינו ויטה אליו חסד ויטהרנו במימי החסד וגם בדומה לזה למעל' מאימתי נגמר הכלי תחילה הוא התעוררות הדין כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רי"ד. וז"ל בר"ה אתער דרועא שמאלא לקבלה לה למטרוניתא וכדין כל עלמא בדחילו בדינא ובעי ההוא זמנא לאשתכחא בתיובתא קמי קב"ה לבתר אתיאת מטרוניתא ובעיין בני היכלא בתשעה לירחא למעבד חדוותא ולמטבל בנהרא לדכאה גרמיהו בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא האי זווגא דילה לשואה שמאלא תחות רישא כמד"א שמאלו תחת לראשי וכדין ישראל בתעניתא על חובייהו ומכפרא להו דהא אימא עילאה אנהירת אנפהא למטרוניתא בזווגהא ומתכפרין כל בני היכלא כיון דשמאלא מקבלה לה בהאי יומא דרישא דמטרוניתא על שמאלא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי מטרוניתא ביום זה שויאת רישא על שמאלא והוא יום דין כאמור ומפני כך נאסר הרחיצה במים שמורה על בחינת החסד ואל תחשוב כי מ"ש במאמר בעיין למעבד חדוותא לדכאה גרמייהו בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא כנראה מזה כי נמצא זווג למעלה בי"ה ואם כך הוא היה ראוי להיות נמי זווג למטה הרחיצה נמי ואינו כן אמנם מ"ש בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא הענין הוא כי כאשר מתחברים שני מדות הרחוקים זו מזו זה נקרא זווג ר"ל התחברות וכן הוא בנדון זה דהשתא בי"ה עלתה המדה אחרונה למעלה ושויאת רישה על שמאלא והיינו הזווג שאמר ועוד נמי כי להיות היחוד זה התחלה לענין הזווג אשר נעשה אח"כ נחשב כאלו זה הענין הנעשה מעכשיו הוא זווג ואפשר נמי לומר כי מ"ש בזווגא דמטרוניתא ליומא אחרא אינו לענין י"ה עצמו מדלא קאמר ליומא דמחר אפשר שירצה לומר על אותו היום שנעשה בו הזווג ממש אמנם י"ה ודאי הוא כי אין שם זווג ולכן אפילו להושיט אצבעו במים אסור אבל אם היה שם שום לכלוך נמצא מפני מעשה התחתונים באיזה אבר מותר לרחוץ ולהמשיך רחמים העליוני' כדי ללבן העון ואע"ג שמורה דם הכל מתבטל ע"י המשך מדת החסד ואין בזה איסור שלא גזרו אלא רחיצה של תענוג לשם זווג כאמור:
[ב] נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים וכו' הנה נראה דבר קשה לכאורה כי למה נוטל ידיו ואינו נוטל אותם אלא עד סוף קשרי אצבעותיו שהרי אם באמת ובתמים צריך נטילה למה לא יעשה הנטיל' כדרך שעושה בימי החול בערך הנטילה שצריך להיות עד הפרק מאחר שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג ואם אין צורך בנטילה זו למה ירחץ ולא כלו' וגם מה שהוא מברך נראה שהוא ברכה לבטלה ואף ע"ג שנאמר שירחץ קשרי אצבעותיו למה יברך ואמנם הענין זה יובן עם מ"ש בזוהר פ' תרומה דף קע"ג. וז"ל מלאכי עילאי וישראל לתתא כולהו מההוא ס"א דחקי מלאכין עילאין כדבעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר מה עבדין נחתין שתין רבוא דמלאכי קדישי ואפילו שינתא על כל בני עלמא וכד איהי נחתא דקא דחיין לה לבר ויהבי לה כל עלמא דא בההוא שינתא כדין איהי שלטא עלייהו ומקבלין מסאבו מינה עכ"ל לענינינו הנה מבואר מזה המאמר כי אין הנחה למלאכי השרת להתייחד עם הקב"ה עד שדוחי' ס"א משם ויורדת למטה לארץ ולכן מטעם זה אי אפשר לומר כי ליל כפור אינה נמצאת ס"א למטה בעה"ז שהרי בפירוש אתמר כי לא יתכן למלאכי השרת להתייחד עם הקב"ה עד שדוחים אותה למטה מהסיבה הנזכר כי לפי שהם רוח שנאמר עושה מלאכיו רוחות והם רוחא דמסאבא ולכן נדחים אותם למטה אמנם ההפרש הנמצא בזה הוא כי הנה בכל השנה היא שולטת על בני האדם כמ"ש במאמר ומקבלים מסאבו מינה אמנם ליל י"ה לא כן הוא לפי כי אין לה כח לשלוט כל כך על האדם מפני רוב הקדושה המתפשטת בתחתונים לפי כי בערך העליה שעולה הקדושה היא המדה האחרונה למעלה כך הוא שיעור הקדושה המתפשט למטה והנה בכל הלילות המדה זאת אדרבא היא יורדת בעולמות ולכן מתגבר ס"א ושולטת בבני האדם ואמנם מקום ששורה בו הוא במקומות שמתגלים שם בחינת הדיני' משא"כ בשאר הגוף והנה מקום שמתגלים הוא מבואר באדרא רבה דף קל"ו וז"ל ותאנא חמש גבוראן אינון בהאי זעיר אנפין ואסתלקו לאלף וארבע מאה גבוראן מתפשטאן בחוטמוי בפומא וכו' ולכן להיות כי ס"א מתאחזת בדינים ויונקת מהם לכן היא שורה באדם במקומות הללו כדי ליהנות משם אשר לכן צריך האדם לטהר עצמו במים במקומות הללו ואמנם אינם שורים באדם אלא במקומות שמתגלים שם כח הגבורות ולכן צריך לרחוץ פניו אשר שם שני נקבים המתגלה מהם הם החוטם והפה והידי' והרגלי' כל זה צריך לרחוץ כאשר יתבאר במקומו כי זה הוא סברת הר"ם במז"ל שצריך לרחוץ רגליו בכל יום אמנם מה שנהגו שלא לרחוץ הרגלים אפשר כי להיות דסבירא להו כי אין כח מסור ביד האדם להעביר מהם הטומאה לפי שנ' רגליה יורדות מות ומאי דאפשר לתקוני מתקנינן ולכן ליל י"ה להיות שאין כח לס"א כי כך אחז"ל אם יאמר לך אדם קסרין וירושלם אם יאמר לך אדם נבנו שתיהם או חרבו שתיהם אל תאמן שנאמר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו ולכן הלילה הזה כי מלכות שמים מתגבר ועולה עד אימא עילאה כדלקמן לכן בערך העלייה כך ס"א ירדה פלאים ואין לה כח להדבק רק בסוף הידי' לפי כי שם הם הצפרנים ומשם יונקים ולכן צריך לרחוץ במים מקום זה בלבד ומברך להכניע ס"א וליתן תגבורת אל סטרא דקדושה כשאר הברכו' אמנם שאר הגוף לא אלא אם כן יש שם שום לכלוך מותר לרחוץ כדי שלא לתת מקו' אל ס"א ליינק משם שהרי לא גזרו אלא על רחיצה של תענוג כאמור:
[ד] וכן מי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עד שיקנח פניו במים מותר ועתה כל העם מקנחים פניה' מדין אסטניס ועוד מפני לפלוף שבעין דהיינו לכלוך:
[ה] ההולך לבית המדרש או להקביל פני רבו וכו' הנה כל הדברים האלה יש לתת רמז בהם שלא להוציאך חלק והוא כי מאחר שלא אסרו אלא ענין של תענוג כל זה ודאי שהוא מותר מאחר שהם דבר של מצוה אמנם בענין רחיצה של תענוג הענין הוא דוגמא לענין האדם ופנה למעלה גם כן וזאת תורת האדם להתענג בענין הרחיצה ואיתא פ' ויקהל דף ר"י וז"ל נשמתא דנפקת מהאי עלמא דחשוכא איהי תאיבת למחמי כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא הכי כל חד וחד איהו צח צחות כד"א צחא צמא מאינון נהורין וההוא דנפיק מעדן כל אינון נשמתין בה והוא לבוש יקר יתבין על ההוא נהר וכדין מתיישבן ורוון מאינון צחות ויכלין למסבל וההוא נהר איהו תיקונא דנשמתין לאתיישבא ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות ונשמתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה וכו' עוד לקמן דף רי"א שם נאמר ז"ל ואלין ארבע רישי נהרין דמטאן להו לכרסייא קדישא ומגו מטולא דילהון זעין ומההוא זיעא אתעביד נהר דינור דכתיב נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי ונשמתין כד סלקין אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקרבנא ולא אתוקדן אלא אסתחיין וכו' הנה מבואר משני מאמרים אלו כי יש לנשמות שני מיני רחיצה במים או מים חמין או מים בצונן וכן מפורש בזוהר פ' בהעלותך דף קנ"ג. וז"ל אומרי' על מאני דפסחא כלים שנשתמשו בהם בצונן מדיחן בצונן והם טהורים אינון נשמתין דאינון מסטרא דרחמי ואינון מארי חנא וחסדא לא צריכין לדכאה במים פושרים כבנוניים כ"ש בחמי חמין דבהון מתדכין רשעים בגין דזוהמא דילהון נפישא אבל צדיקים גמורים בצונן וכו' והנה הענין מפורש שתיקון הנשמות הוא הרחיצה ולכן נאסר אפילו לאשה לטבול בי"ה אע"פ שהגיע זמן טבילת' ביום אמנם לדברים של מצוה שאין בהם תיקון כגון שהולך לב"ה או להקביל פני אביו או רבו ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חלוקו כי זכור יזכור כי זה שהתירו לעבור במים היינו לפי שהוא דבר מצוה כדי להשלים חלוקא דרבנן ולכן יזהר שלא יוציא ידו שלא לבא לידי סחיטה וכן הולך לשמור פירותיו פרי צדיק ודאי שלא יחטא וכן נמי למעלה מאחר שאין שם ייחוד נאסר כל מין רחיצה ואפי' הגיע זמן טבילת' בו ביום אבל הכלה רוחצת פניה שהרי אימא עילאה אנהירת לה כנזכר במאמר הובא למעלה:
[יא] הרואה קרי בי"ה אסור לטבול שהרי נתבאר כי יש ג"כ רחיצה אפי' שאינה של תענוג אסורה מטעם כי הוא ענין של תיקון שהרי גם כן למעלה לא נעשה כן לכל הממלכה לענין הטביל':