מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקצ
[א] איתא בזוהר פ' ויקרא בדף י"ח וז"ל דתנינן רבי ייסא סבא אמר הני תקיעתא כסדרן קדמאה כלילא מכלא תניינא חדא כסדרא וחדא כסדרא גבור' גדול' בינייהו תליתאה חד הכא וחד הכא גבורה בינייהו פוסקא סלקא קומטרא נחתא חד תקיפא וחד רפיא והא אוקמוה ואינון י' ואינון תשע חד כללא דכולא ובהאי יומא מתעטרא יצחק והוא רישא לאבהן בהאי יומא כתיב פחדו בציון חטאי' בהאי יומא אתעקד יצחק ועקיד כולא ושרה מיללת וקל שופרא תקיף לחדא זכאה חולקיה מאן דעבר בינייהו ואשתזיב עכ"ל לענייננו הנה מבואר מזה המאמר היות שורש התקיעות ט' ואמנם מ"ש קדמאה תניינא תלתאה אין הרצון בזה ללמד על התקיעות אלא על הבבות שהם ג' דאלו על ענין התקיעות מפרש אותם אח"כ פוסקא סלקא וכו' ואינון ט' ואמנם הענין מבואר יותר פ' אמור דף צ"ט וז"ל וכד אתער האי שופר ובני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא ואתער רחמי ואסתלק דינא וכו' סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושרייא ברישיה ואתער הוא ואתקין לכורסייא ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה אתער אברהם ואתקן לכורסייא פקדין עליה אבא ואימא אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין ודא סדרא תניינא ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון קמי' אתברו וכו' הנה מבואר מזה המאמר סדר התקיעות כי הנה צריך תקיעה בתחלה לעורר למדת החסד היינו בחי' אברהם ואח"כ קלא תניינא לתברא תוקפי רגיזין היינו תרוע' ואח"כ תקיעה אחרת כדי למתק כח הדינים ואמנם מה שמפורש בפ' הוא ענין התרועה שנאמר יום תרועה יהיה לכם מפני כי עיקר השופר הוא להכניע הדינים שהם מתעוררים בו ביום ואמנם מפי השמועה למדו הסדר כי לא בכח יגבר איש לשבר כח הדינים כי הם השולטים ביום זה ולכן צריך שיהיה פשוטה לפניה שהוא בחינת החסד לעורר אותו תחלה כדי שיהיה יכולת להכניע כח הדין ואח"כ פשוטה אחת כדי שיהיה ממוזג מכאן ומכאן בסוד אברהם ויעקב ונטלין ליצחק באמצע וע"י כן מתמתק כח הדין ואמנם הם ג"פ תקיעה תרועה תקיעה לפי כי כן התפשטות אותו השופר עליון בסוד ושלישים על כלו ולכן הם שלש בבות של שלש שלש והיינו מה שלמדנו משרה שזעק' תשע קולות ומתה והיינו סוד משחז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה:
[ב] תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה וכו' איתא בזוהר פ' פנחס דף רל"א. וזה לשונו ביומי דראש השנה מתקנין בי דינא בכורסייא למלכא למידן עלמא וישראל עאלין בקדמיתא בדינא קמיה דליפוש רחמי תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו יום ביומו מאי הוא אלא הני תרי יומין דראש השנה אמאי תרין יומין בגין דאינון תרי בי דינא דמתחבראן כחדא דינא עילאה דאיהו קשיא דינא תתאה דאיהו רפיא ותרווייהו משתכחי ועל דא לא הוו ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללות' ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו יללותא דאיהו דינא תקיפא תלת תבירין דאיהו רפיא גנוחי גנח רפיא אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרוייהו וכלא נפק לאורח קשוט עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כי השני מיני' צריכים אנו לעשות תרועה ושברים ואין הצורך לעשות שניהם מפני הספק שנסתפק לנו אם היללה היא התרועה או אם היא מה שאנו קורים שברים שהרי דבר ברור הוא אצלנו זה וזה אלא לפי שיש צורך לעשות שתיהם לפי כי התרועה הוא כנגד דינא קשיא והשברים הם כנגד דינא רפיא ולכן לא מפני הספק אנו עושים שתיהם אלא מפני החיוב ולכן אל זה צריך שיכוין התוקע כי לא מפני הספק צריך לתקוע סימן תשר"ת אלא מפני כו כך הוא החיוב כאמור צריך לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת:
[ג] י"א ששיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה יבבות וכו' ויש סמך מן התיקונים תיקון נ"ד דף צ"ח. ז"ל ואיהו קול השופר מסטרא דאימא עילאה דאיהו שופר תקיע' איהו מסטרא דימינא ושברים מסטרא דשמאלא שלשלת דאיהו תרועה מסטרא דתרווייהו הנה מבואר המאמר כי שלשתן שוים זה לזה שיעור התקיעה כמו התרועה שיעור התרועה כמו השברים והם נקראים טרימוטין וכפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרימוטין דא"כ יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת ובתקיעה של תש"ת יותר מבתקיעה של תר"ת והטעם מפני שהנה נתבאר כי התקיעה איהו מסטרא דימינא כנזכר ולכן צריך. להאריך בתקיעה יותר מפני כי כל מגמתינו ביום הזה הוא למתק כחות הדין ולהגביר מדת החסד ואיתא בזוהר פ' שמות דף ד'. וזה לשונו אינון מאריהון דיבבא מיבבן ומיללין מאתר בית מותביהון פתחין בדינא ומסיימין בדינא מייבבין תנינות ודינא יתיב וספרין פתיחו בה שעתא סליק מארי' דדינא דקאים עליהון ויתיב בכורסייא דדינא ושירת' אשתכך עד לא תסתיים דינא סחרן מארי דעיינין דלסטרא ימינא ועמהון תמניסר אלפין אחרנין תקעין ולא מיבבין ולא מייללין וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי כך היא המדה תמיד למתק כחות הדין לפי כי על ידי הקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים והוא מרחם על בריותיו כדאיתא לקמן בזה המאמר וז"ל תקע תניינות ולא מייבבין נטיל ההוא פטרונא מההוא כרסייא ויתיב על כרסייא דוותרנותא ביה זמנא הוה מדכר שמא קדישא עילאה רבה דבההוא שמא חיים לכלא עכ"ל לענייננו והנה מבואר הדבר כי התקיעה הוא סטרא דרחמים והוא סיבה לההוא פטרונא לעמוד מכסא דין ולישב על הכסא הוותרנות ולכן טוב להאריך בתקיעה כאמור ומיהו אם מאריך הרב' התקיעה אין לחוש שאין לה שיעור למעלה וכן נמי בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ארבעה או חמשה אין לחוש וי"א ששיעור יבבא ג' טרימוטין וכו' כל זה מבואר:
[ד] שלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת וכו' כבר מסיים ואומר וירא שמים יצא את כולם והכונה בכל זה אחת היא כנ"ל:
ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רל"ב. וז"ל ישראל לית חיליהון אלא בקול דההוא עלמא דאתי מניה נפיק ובגין דקול שופר מניה נפיק אמרו רבנן אין פוחתין מעשרה שופרות וכו' ובגין דא צריך לאתערא קלא דאיהו ו' בעשרה שופרות דאינון י' ועקרא דילהון בנשימה אחת כל סימן וסימן י' מעשרה וכו' הנה מבואר מן המאמר שחובה להיות בנשימה אחת כל סימן ולכן אין לשנות מאחר שפי' הטעם. ואמנם כבר הקדמתי למעלה כי כל ענין השופר והתקיעות הוא להועיל בעצם אדם בהווה לאמר לאסורים צאו הם האיברים של אדם הגשמי ומה גם האיברים של הנשמה כי הם אסורים ע"י העון במאסר הקליפות הם יוצאים לחירות ומה גם לזמן התחייה ופנה למעלה כי השכינה גולה וסורה בעוננו במאסר הקליפה וע"י כן מתקיים לאמר לאסורים צאו וכו' ואיתא בתיקון שבעין דף קכ"ג וז"ל ואית אחרנין דממנן על קלין דלהון וצווחין קלא בתר קלא כלהו בשברים לאחזאה חבירו על בני נשא ולזמנין צווחין בתלת סימנין דאינון קר"ק דאיהו תקיעה תרועה תקיעה לאחזא' דינא רפיא ברישא ובסיפא ובאמצעיתא תבירא סגי בתרועה דחקא בתר דחקא במהירו עכ"ל ולכן צוה הקב"ה לתקוע שופר בקולות הללו, כי על כן החי יתן אל לבו וישוב אל ה' וירחמהו וכן איתא לקמן וז"ל אמר ר' אלעזר לר"ש אבוי אלין תנועין דעורבא מאי לאשתמודע בר נש בהו בגין דיחזור בתיובתא וכו' הנה מבואר מזה כי כן הקליפות הם נאחזים באדם בעונו וע"י סימני התקיעות הללו יתכוין האדם לשוב בתשובה ולהכניע אותם ובכן הוא יוצא ידי חובתו מן העון המוטל עליו להרע לו בסימנים הללו כנזכר שם וז"ל נחש שריא בקריאה ואמירה וקלא ודיבור דעורבא וכו' ומנא ידעין כולי האי בגין דסמאל ונחש ממנן על חובין דבני נשא דאתדנו מסטרא דשמאלא דאיהי גבורה וכו' ועל ידי שמתכוין האדם בשעת תקיעת שופר ומהרהר בתשובה ומתודה ניצול מהם כאמור שנאמר לאמר לאסורים צאו כנ"ל ומה גם לזמן התחיה יום הדין הגדול שנאמר ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם מועיל ענין התקיעה שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' כנ"ל ואע"ג שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים וכו' ואחז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל העיקר הוא יהיה בר"ה כדאיתא בזוהר פ' משפטים דף י"ט: וז"ל דרועא שמאלא אתמר ביה שמאל דוחה וימין מקרבת אף על גב דאקדים בתשרי דאוקמוה ביה מארי מתניתין בתשרי עתידין להגאל תהא דוחה בגין דלא ימות משיח בין אפרים דוחה מאדום דאיהו שמאל עד דיקרב ימין פסח דרועא ימינא לקיים בה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות והאי איהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל לקיים בהון ובחסד עולם רחמתיך וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי עיקר הגאולה הוא בראש השנה ולכן בא חיוב שמיעת קול השופר לאמר לאסורים צאו ולענין התקיעות איתא בתיקון מ"א דף פ"ד וז"ל בראשית תמן תשרי ודא דרועא תניינא יום תניינא ישת חשך סתרו אשתאר ר' איהו ראש השנה וכו' וכל ספיראן אתקריאו דינין ומשפטין מסטריה וכל צבא השמים קיימין עליה מימיניה ומשמאליה וכו' וכד ישראל יתערון בשופרות וסלקין תמן לשכינתא דאיהי תרועת מלך בעשרה שופרות בגין דאיהי לא סלקא פחות מעשרה בההוא זמנא ויהי מבדיל בין מים למים אפריש קב"ה בין אלין דמיימינים לכף זכות ובין אינון דמשמאילים לכף חובה וכו' הנה מבואר מזה המאמר היות אלו התקיעות מועילים להעלות את השכינה למעלה ולהגביר אותה על כמה כיתות מן המקטרגים שנא' בהם ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' דהיינו השכינה ועל ידי השופר הם נכנעים שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו בר"ה כמשחז"ל בתקיעה והוקע אותם לה' בתרועה תרועם בשבט ברזל בשברים שבר תשבר מצבותיהם. כדאיתא בתיקונים ועוד איתא בתיקון כ"ה דף ס"ט וזה לשונו ולבא כד סליק מניה רוחא ואתפרש מנפשא וכו' אתמר בנפשא אני ישנה וכד ייתי רוחא לו ביה אתמר ולבי ער וכו' קול דודי דופק דפיק לתרעא דלבא שית דפיקין לאשתמודע דאיהו ו' דייתי לגבי' י' דאיהי נפש ובה אינון עשרה וכלהו בפיוסא פתחי לי באת ב' דאיהי תרעא אחותי באת א' רעיתי באת ר' יונתי באת י' תמתי באת ת' שראשי נמלא טל דא יו"ד נקודה דאת ב' קוצותיו אלין שית סטרין דאתמר בהון שוקיו עמודי שש ואינון דפיקין כמוליך ומביא למאן דארבע סטרין דיליה ומעלה ומוריד למאן דשמיא וארעא דיליה ושית סטרין אינון שית ספיראן ודפיקו סליק ונחית בהו באריכו דחסד כגוונא דא תקיעות בתבירו דגבורה דאינון שברים במהירו דעמודא דאמצעיתא דאיהו תרוע' בחסד גבורה ת"ת סלקין בנה"י נחתין וכלהו דפקין לגבי שכינתא דאיהו סלם ביה שית דרגין ודא לבא וביה מלאכי אלהים עולים ויורדים דאינין דפיקין דרוחא ואינון שית סלקין לעשר ודא י' ואינון קשר"ק קש"ק קר"ק עד דאתכלילו בעשרה זכרונות ובעשרה מלכיות ובעשר שופרות תלתין סלקין מתתא לעילא ותלתין נחתין מעילא לתתא וסלקין כלהו לשית שית זמנין עשר כד סליקו דפיקו בתקיעו דגבורה איהו דינא תקיפא כד סליק דפיקו ואתארך מדניה אתארך דהא מטה כלפי חסד וכו' הנה נתבאר מן המאמר ענין התקיעות והסימנים תשר"ק תש"ת תר"ת והסוד שלהם מה כונתם להועיל לגבי השכינה ועוד נלמד כי אין להפסיק ביניהם מפני הטעם הנז' בהם רק יעשה אותם בנשימה אחת בכל כחו כדי להכניע הדינים המתעוררים וגם למהר ולהביא אצלה הקצוות הנזכר ואותו קול דופק ואומר לה פתחי לי אחותי וכו' גם ממהר ענין הרפואה לאותה חולת אהבה הוא סוד הגאולה במהרה:
ובזוהר פ' פנחס דף רי"ט ז"ל וכען צריך למנדע אסיא בכמה דרגין אסתלק דפיקו דההוא חולה בגלותא דאדום דאתמר עלה שחולת אהבה אני דהא כמה אסיין אתכנשו עלה למנדע קץ דמרעה דילה באילין דפיקין ולא הוה חד מנייהו דאשתמודע בהון דדפיקו דההיא חולה לאו כל אסיא בקי לאשתמודע בה דאית דפיקין דקשר"ק קש"ק קר"ק וכו' תקיעה אחזי אריכו דגלותא שברים קריבו דגלותא תרועה ביה ייתי פורקנא דאחזי דוחקא בתר דוחקא וכו', קש"ר תקיעה שברים תרועה אתעבד שקר מן עלמא וכו' ולכן צריך לעשותם בנשימה אחת:
[ו] מאחר שנתבאר כי כונת התקיעות הם למתק כחות הדין המתעורר ביום זה שנאמר ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' להגבר על מדת הרחמים הנקרא הויה כמשחז"ל כל מקום שנא' הויה אינו אלא מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון ומה כונת חז"ל להגיד דבר חדש שאם אתה אומר שכונתם לומר כי כינוי שם הויה הוא מדת רחמים מי לא ידע ענין זה ואין זה דבר מחודש אמנם רצונם להגיד על ענין מחודש והם ב' דברים ראשונה יעידון יגידון על שם הויה שהוא נקוד אלהים כנראה שמדה זו היא עצמה בחינת דין שלכן הניקוד שלה הוא של אלהים ולכן מתהפך ונקרא אלהים ולכן הם אמרו בנועם מליהם כל מקום שנאמר ה' כלומר ואפי' הויה שהוא נקוד אלהים אין זה אלא רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון כלומר כי ב"פ נזכר הויה לתת לנו רמז דאע"ג שאתה קורא הויה בניקוד אלהים הוא בהשואה אחת עם הויה אחרת שהוא רחום וחנון הוא מ"ש בזוהר אימא בחינת רחמים אבל דינים מתערין מנה וכן נמי המדה אחרונה הנקרא' אדני פעמים היא נקרא' הויה כדאיתא בזוהר בפ' וה' הולך לפניהם יומם וכן נאמר וה' המטיר על סדום וכו' מאת ה' מן השמים והנה מדה זו הכל יודעים שהיא מדת הדין ולכן יאמרו חז"ל הדור אתם ראו דבר חדש כל מקום שנאמר הויה אינו אלא מדת רחמים ולכן הם אמרו זה בלשון שלילה אינו אלא מדת רחמים שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון כל מקום שנא' ה' הוא רחום וחנון וזה אחד מן הדברים שביארתי כמשחז"ל כי צדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים לפי כי כאשר קטרגה הירח בזמן הבריאה נאמר לכי ומעטי את עצמך אז אמרה לפי שאמרתי דבר הגון לפניך וכו' א"ל צדיקים יהיו נקראים על שמך ודוד הוא הקטן ולכן נמצא בהם כח להפך מדה זו שהיא דין למדת רחמים כאשר היא בסוד המלוי שנאמר הקטון יהיה לאלף ואז נכנעים הקליפות ואתברו מאריהון דדינין משלשוליהון ולכן בר"ה שהיא בסוד המיעוט שנאמר בכסא ליום חגנו כמשחז"ל איזה הוא חג שהחדש מתכסה בו זה ר"ה ולכן צוה ה' לתקוע בשופר להכניע אותם ולהעלות מדה זו למעלה כדאיתא בזוהר פ' אמור דף ק'. וז"ל יומא דר"ה איהו יומא דדינא ומלכא יתיב בכרסייא דדינא סנטירא קא אתי וחפי פתחא דמלכא ותבע דינא ואע"ג דקב"ה רחים ליה לדינא כד"א כי אני ה' אוהב משפט נצח רחימו דבנוי לרחימו דדינא ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו פקיד מלכא למתקע בשופר בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא בההוא שופר סלקא ההוא קלא כלילא באשא ורוחא ומיא ואתעביד מנייהו קלא ואתער קלא אחרא לעילא כד אתער ההוא קלא מעילא ומתתא כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי וכו' אמר ר' אלעזר כתיב בכסא ליום חגנו דאתכסייא סיהרא והיך אתכסייא אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כ"ש סיהרא וכו' ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין באור פניך יהלכון עכ"ל הנה מבואר מזה המאמר כי שמשא וסיהרא לא נהרין יומא דא מקמי' עיבא שהם הקליפות מפני שמתגברים הדינים וכיצד מאירים ע"י קול השופר כי הוא המשבר כח הקליפות וממתק הדינים מפני כי השופר זה הגשמי הוא מעורר שופר עילאה כאמור ולכן יאמר נא אם האריך בתקיעה של תשר"ת וכו' לפי שכבר נאמר למעלה שצריך להאריך בתקיעה מפני שהוא רומז למדת החסד אמנם אם זה האריך ביותר בתקיעה של תשר"ת כדי שתי תקיעות והיתה כונתו בזה כדי שתעלה לו לשם. תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת לפי שכבר נתבאר שצריך להאריך בתקיעה האחרונה של תשר"ת אמנם י"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו לפי שכבר נאמר שהכונה בתקיעות הוא למתק כח הגבורות ולא לעקור אותם ולבטלם כי יום דין הוא ומאחר כי זה נתכוון לעשות תקיעה גדולה בשיעור שתעלה לכאן ולכאן ונמצא שרצונו לבטל כח הדין ולכן לא תעלה לו כלל:
[ז] אם טעה בתשר"ת וכו' הנה למעלה נתבאר בענין התקיעה שהאריך אמנם היה על ידי כונה אמנם עתה אין בזה כונה זולת שהיה ענין טעות אמנם הכונה כבר קדמה בענין התקיעה לכל דבר המצטרך ומאחר שהעיקר היא הכונה לא נפסלה רק שטעה בתשר"ת ואחר שתקע ב' דברים של סימן זה עצמו טעה והתחיל להריע לפי שבדעתו היה שכבר עשה ג' שברים ולכן התחיל להריע ולכן אם נזכר מיד יתקע שבר א' ועלה לו ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות לא הפסיד התקיעה הראשונה מאחר שאין שם כונה אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע שהרי גמר הבבא ע"י המחשבה ראשונה שהיתה כתיקנה אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת הפסיד גם תקיעה ראשונה לפי כי היא העיקר להכניע הקליפה כאמור:
[ח] אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים וכו' הנה בענין ההפסקה הוא מורה פירוד ואנחנו כונתינו להועיל בתקיעות הללו בין לענין הנוגע לאדם שהוא להועיל לו בהווה לגופו ונשמתו ומה גם לזמן התחיה כאשר יתקע בשופר גדול כנ"ל ולכן בכל ענין של הפסקה פוגם בו שמורה פירוד וכן נמי לענין הנוגע למעלה בענין המשכת השופר עליון בכל המדות התחתונות זה אחר זה שלכן צריך לתקוע בנשימה אחת כנ"ל ולכן נמי בכל ענין של הפסק לא יצא והפסיד תקיעה ראשונה שמתפשטת עם כלם כנזכר: [ט] אם תקע שני תשר"ת או ב' תש"ת או ב' תר"ת כהוגן בתר רובא אזלינן ואין זה הפסק ואין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו ונתקן הכל אך אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא מפני שמהפך המדות עליונות ואינו שוה לו כלום כי לענין הנוגע בעצם אדם הנה הפה של השופר הקצר הוא מורה על ההווה וצד הרחב הוא מורה על העתיד בזמן התחיה שכן כתיב מן המצר קראתי יה (תלים קיח) היינו עתה מפני צרת העון כי לכן שולטים באדם הקליפות וסטרא אחרא ולכן קראתי יה ע"ש שנאמר אם עונות תשמר יה וכו' וענני במרחב יה זה הוא הוראה על העתיד בזמן התחיה וכאשר מהפך השופר ותוקע מצד הרחב הוא מורה על העתיד ולכן צריכה למימר על ענין ההויה שהוא בצרה ולכן לא יצא מרשות סטרא אחרא לפי שאין נכנעין ממה שיהיה לעתיד וכן נמי לענין הנוגע למעלה צריך להיות ענין התקיעה במקום הצר שנאמר מן המצר קראתי כי כן אות יו"ד תוקע שם ואפתח רחמה ופותח השערים וזהו שאנו אומרים בלילה בחכמה פותח שערים וצד הרחב הוא מקום שמתרחב ויוצא משם הקול קול יעקב כנ"ל ולכן זה שהפך השופר ותקע לא יצא כנזכר: