מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקפט
[א] אשר נצטוינו בהר סיני מ"ע ומל"ת דהיינו סור מרע ועשה טוב כדי להשלים את נפשינו ולכן באו המצות המספר זה ולא במקרה כנודע וכן צוה הקב"ה ונשמרתם לנפשותיכם ואם כך בא עלינו החיוב להזהר על בריאות גופינו כל שכן שאנחנו מחויבים להזהר על בריאות נפשותינו כי כן יש איברים בנפש במספר כנגד איברי הגוף לכן מעשה המצות חובה הם עלינו לחיותינו כהיום הזה שנא' ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים למען תחיו וגם בכלל הצווי הזה על זמן התחיה לא מבעיא כי העוסק במצוה נקרא חי לפניו ית' ומקדש עצמו בהם כנ"ל מאמר הזוהר מפרשת תרומה אלא גם כן עליהם חיו יחיה לזמן התחיה כי כן משמע ממ"ש למען תחיו הוא השארות הנפש וחי בהם לזמן התחיה ומ"ש למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ ארץ זו הוא כינוי לארץ החיים כמה שאמר הר"ם במז"ל בפ' ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ ולכן חייב אדם במעשה המצות להחיות הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל כמשחז"ל ומפני היות כל איש ישראל נמשכות נפשם ממחצב אחד כמו שאמר הכתוב בנים אתם לה' אלהיכם ולכן נמצא כח מסור באיש אחד להוציא את חבירו מאותו החיוב יחיד או רבים ובלבד שיהיה חייב בדבר אמנם חש"ו פטורים כל אחד מהם כפי סיבתו כי הקטן לאו בר חיובא הוא כי הוא פטור מן המצות מפני כי עדיין אין בו שלימות הנפש ולכן גם שיעשה המצות יקנה קדושה יתירה ודאי אבל לא שלימות הנשמה שהוא דבר שלא יוכל להשיג אותה וכן השוטה מאחר שאין בו דעת מתלא אמר דעת חסרת מה קנית כלומר כי לא יוכל לקנות רוח ונשמה אע"ג שיעשה המצות וחרש אפילו מדבר ואינו שומע אינו מוציא שהנה חז"ל אמרו בפ' שמעו ותחי נפשיכם האזן דומה לקנקל זה שמגמרים בו את הכלים וכו' כך על ידי האזן כל איברי האדם מרגישין ולכן החרש דאינו שומע לאו בר חיובא הוא ואמנם אף על גב שאמרתי כי עיקר של מעשה המצות הוא מועיל לזמן התחיה שנא' שמעו ותחי נפשיכם מכל מקום אין העדר זה מונע מהם התחיה זולת הדברים ששנינו ואלו להם חלק לעולם הבא לפי כי אותם הדברים הם שעובר עליהם האדם בשאט בנפש למלאת תאות יצרו אבל כל אחת מהנה אין זה מרצון עצמו רק כי כן עלתה הסכמתו ית' הוא וביתו דינו כי זהו כונת חז"ל בפ' הוא עשך ויכוננך הוא וב"ד שלו נמנו על כל אבר ואבר כלו' דאע"ג כי ימצא מחוסר אבר עורת או חרום וכיוצא אין לאדם התרעם על כך לפי כי כך נתחייב בב"ד על עונו הקודם ולכן עתה הוא פטור מן המצות עד שיתקן עון הקודם כמו שנתבאר כי סור מרע קודם ובכן יזכה לתחייה:
[ג] אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא מצינו כי הנשמה מכנים אותה חז"ל לאשה כמ"ש בענין שבת ואשה מקושטת לת"ח ואיתא בתיקונים היינו נשמה טובה שהיא שורה על האדם פטורה ממ"ע שהזמן גרמא לפי שהיא אינה באה בעה"ז בקרב איש ולב עמוק על סיבת העדר שלא קיימה המצות אלא לענין תוספת טובה לזכות לעצמה ולזכות לאדם זה כי ע"י מעשה הטוב הרויח אותה ואם באמת היה לרוח זה העדר מן המצוה היה צריך לבא בגלגול ולכן פטור ממ"ע שהזמן גרמא כלומר אינו מתחייב להיות שם מתלבשת בתוך גוף אדם זה עד שיעשה אלה המצות דהיינו שנה תמימה אלא הכל תלוי כפי מעשיו של אדם דאפשר שמתעבר בו או רוח או נשמה לפי שעה בלבד והולך לו ולכן אינו צריך לשמיעת קול שופר להיות בן חורין כי מאחר שיכול לבא בסוד העיבור זה מורה כי אינו תחת ממשלת הקליפה ואפשר כי זה יהיה מכלל מש"ה אם אדוניו יתן לו אשה (שמות כא) במתנה בסוד העיבור וילדה לו בנים וכו' ולכן אינה מוציאה האדם ידי חובתו מן הקליפה אין בה יכולת אלא והוא יצא בגופו הוא צריך להשלים מעשיו כדי לצאת מתחת רשות הקליפה היינו בגפו כדאיתא בזוהר פרשת משפטים ועוד לזמן התחייה הוא יצא בגפו כד"א יצא אדם לפעלו כדאיתא בזוהר לזמן התחי' אז אין נכנס בו הרוח לפי כי זה כבר קנה שלימותו והלך לו אבל והוא אותו בן אדם שזכה בעה"ז לרוח כנזכר הוא יצא לבדו ברוח שהוא שלו ע"י התקיעה:
אבל אותו הרוח שהוא צדיק בא לעזרה לו לפי שעה וחוזר לגוף שלו הוא סוד מ"ש בזוהר בפסוק ואשביעך וגו' אשר לא תקח אשה (בראשית כד) לבני הוא בניין גופי מבנות הכנעני אותה בת גרים שהרויחו אותה נשמה ע"י מעשה הטוב אשר אנכי יושב בקרבו אף על גב שישב שם זמן מה אין רצונו להתחבר רק בנשמה שלו וכן הנשמה אינו רוצה רק בגוף שלה כנזכר שם: [ד] אנדרוגינוס מוציא את מינו וכו' הנה אנדרוגינוס חייבים סקילה עליו כזכר אמנם נמצא אתו התחברות סימן הנקבה וזה הוא ע"ד הנזכר שמתערב בו נשמה או רוח מסטרא דנוקבא כדאיתא בזוהר פרשת תזריע דף מ"ג: וז"ל ואם נקבה תלד כלילן בחד נוקבא ודכר מסטרא שמאלא דשלטא על סטרא ימינא יתיר ודכורא אתכפייא בימינא דלא שלטא וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא מסטרא שמאלא כל אורחוי כנוקבא ולא אקרי דכר וכו' ולהיות זה האיש משונה והנשמה שלו מסטרא דנוקבא כאמור ולכן אינו מוציא אלא את מינו ואין בו כח יותר מזה אבל מי שהוא טומטום הוא מורה היות הדבר בספק ולכן אפילו את מינו אינו מוציא כי זה דוגמא אל הגשמי ממש ודברים אלו הם מפורשים במקומם:
[ה] ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' איתא בזוהר פ' משפטים דף צ"ד. וז"ל כי תקנה עבד עברי וכו' כד נשמתא אתחייבת בגלגולא אם היא מסטרא דההוא עבד מט"ט דאיהו כליל שית סטרין כתיב ביה שש שנים יעבד גלגולא דיליה לא מתחייב אלא שית שנין עד דאשלימת שית דרגין מההוא אתר דאתנטילת וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי כל הנפש אשר היא מגולגלת מסטרא דההוא עבד טוב אינה יכולה לצאת עד שמשלים הקצבה שלו כפי שניו ולכן יאמר מי שחציו עבד דהיינו כי היה לו גלגול מסטרא דההוא עבד וחציו בן חורין שנמצא בו נשמה שלא נתחייבה בגלגול מצד עבד הנזכר זה אינו מוציא אפילו את עצמו לפי דאע"ג שיעשה מצוה זו אינו יכול לצאת מידי הגלגול שלו דאע"ג כי סגולת תקיעת השופר הוא להוציא העבדים לחירות מ"מ זה אינו כן לפי שיש לו חיוב זמן ואין צודק בו ענין התקיעה שמורה חירות בהווה ומה גם לעתיד לכן צריך בן חורין שיתקע לו והוא על דרך מה שאמר הכתוב או דודו או בן דודו יגאלנו סוד נשמה אחרת שיהיה בה כח להוציאו מרשות של הקליפה:
[ו] אע"פ שנשים פטורות יכולות לתקוע וכו' הנה נתבאר כי בחינת אשה זו הוא רמז לנשמה שבאה אל האדם בסוד העיבור בסוד מה שאמר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה ולכן פטורה מן התקיעה כלומר כי אין לה חיוב להיות שם עד שיבא קיום המצוה שהרי יכולה לצאת זו מבלי ענין מעשה כנ"ל ולכן יאמר דאע"ג כי אלו הנשמות המכונות לשם נשים אע"פ שהם פטורות כאמור מ"מ יכולות לתקוע כי אע"ג שאין להם חיוב מ"מ יש להם תוספת זכות ע"י המצוה וכן אחר שיצא כבר יכול לתקוע להוציא הזולת מצד הערבות אבל נשים אלו אין מברכות שהרי נתבאר לעיל כי ע"י הברכה גורם יחוד למעלה וממשיך שפע משם ואלו אין בהם כח זה והוייא ברכה לבטלה ולכן אין מברכין להם לפי כי יחוד ברכה הנזכר הוא למעלה כנ"ל:
[ז] המודר הנאה מחבירו וכו' הנה נתבאר במקום אחר מה שאחז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה כי האדם המחשב לעשות עבירה על ידי אותה מחשבה רעה תכף הוא עושה פגם בעצמו באותו מקום ממש כי מסתלק ממנו בחינת הנשמה השורה במוח האדם ואם נתעורר ללכת לעשות אז הוא פוגם בחינת הרוח ולכן יאמר המודר הנאה מחבירו היינו בחינת הנשמה או הרוח שפירש מגוף האדם והלך לו ואף על גב שהיה לו הנאה ממנו על ידי מעשה המצות ולימוד התורה אף על פי כן נדר הנאה זו ממנו ופירש והלך לו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה להוציאו מדי דופיו מאותו הפגם שעשה לו כי מאחר שאמרו חז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות ולכן על ידי תקיעה של מצוה אפשר להשיב אותה אבידה ולכן יאמר ודוקא שהמודר הוא תוקע מאליו להוציא כלומר כי לפי שאדם זה עשה איזו מצוה שלכן היה סיבה שאותה נשמה שפירשה ממנו לחזור עליו היינו לתקוע לו ר"ל להיות תקועה עמו לשם מצוה שעשה להוציאו מאותו חיוב אבל אם אמר לו המודר כלומר זה החוטא שפירש מן הנשמה או רוח והלכו להם הוא אמר לאחד מהם תקע וחזור עמי והוציאני מעון זה ולא על ידי מעשה טוב ולא עשה תשובה אסור לתקוע לו ולא יוכל אותו רוח או נשמה לחזור לו כלל וגם לעתיד לזמן התחיה לא תשוב א יו עוד:
[ח] המתעסק בתקיעת שופר להתלמד וכו' כבר נתבאר כי להיות שמעשה המצות הוא תיקון לשלימות האדם בעה"ז וגם לזמן התחיה כי על ידי סכום המצות נבנה הגוף ואיברי האדם ולכן המצוה צריכה כונה ולכן המתעסק בתקיעת שופר להתלמד ולא דעת ולא תבונה כדי להשלים את נפשו וכן התוקע לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה כלומר לא נתכוין כי כל מעשה המצוה יש לו שורש למעלה ולכן על ידי זה המעשה הגשמי הם מתעוררים השרשים וקרב אותם אחד אל אחד ולכן לא יצא כי לא יתכן להמלט האדם מסטרא דרע השולט עליו ולצאת לחירות ממנו אלא על ידי הכונה שהוא על ידי המחשבה לפי כי עון הקודם של אדה"ר היה במחשבה כדאיתא בזוהר ובתיקונים וכן נמי חטא ישראל כנזכר בפסוק והמה כאדם עברו ברית ולכן מאחר שאין שם כונה טובה לא יצא מסטרא אחרא כאמור:
נתכוין שומע לצאת וכו' הנה נתבאר כי אדם חטא במחשבה ובמעשה וכן נמי חטא ישראל במעשה העגל במחשבה ובמעשה ולכן צריך כי במעשה המצוה יהיה מתכוין שומע ומשמיע כי השומע הוא יהיה תיקון לחטא הקודם שהיה במחשבה והתוקע הוא תיקון כנגד המעשה ולכן אם לא נמצא במעשה המצוה שנים האנשים שלימים בכונה שלהם דהיינו כי השומע לא היה מתכוין לצאת מדי דופיו עתה וגם לעתיד וכן התוקע לא היה מתכוין להוציא אדם זה מדי חיובו בקליפה לא יצא ידי חובתו וגם הנפש לא תמלא עד שיכוין התוקע והשומע כנזכר:
[ט] מי שתקע ונתכוין להוציא כל השומע תקיעתו וכו' מאחר שכבר הונח כי צריך להתכוין השומע והמשמיע לצאת ידי חובתו כדי לתקן חטא הקודם במחשבה ובמעשה שהיה סיבה שנפלו הנשמות בתוך הגלות בסוד הקליפה כנ"ל ולכן נתקן הנפש ויהיה לה קיום בזמן התחיה ולכן מי שהיה תוקע ונתכוין להוציא כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכוין לצאת יצא אף על פי שאין התוקע מתכוין לפלוני זה לפי כי כן נמי התקיעה הנעשית למעלה הוא אדעתא להוציא לכל השומע כלומר כי מי שיש בו עון לא יוכל לשמוע ולכן אינו יוצא מן הקליפה עד שישמע ויהיה מתכוין לצאת משם לפי שכבר נתבאר כי יש נשמות שהולכות בגלות ברצונם ולא מצד עון ואלו אף על גב ששומעים לפי שאין בהם עון לעכב שמיעות קול שופר אמנם מכל מקום אינו מתכוין לצאת משם עד זמן הגאולה וכן נמי כאשר יתקע בשופר גדול לעתיד הכונה הוא להוציא כל השומעים ידי חובתן מן הקבר ולהחיותם וכן נמי השומעים הם מתי עפר שאין בהם עון המחויב שלא יחיו אז כל כונתם לצאת ידי חובתן ולא ימצא בהם עוד עון שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם וכו' ולכן יוצאים. ידי חובתן מן העון הקודם שגרם המיתה בעולם שנאמר ביום אכלך ממנו מות תמות וארץ רפאים תפיל ולכן אז נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ולכן השומע מש"ץ יצא כי כן זרובבל בן שאלתיאל הוא השליח ותוקע כמו שאחז"ל ונשמע מסוף העולם ועד סופו ומוציא את הרבים ידי חובתן:
וכאשר אשוב לבאר דינים אלו לענין הנוגע למעלה כך היה אומר כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן והענין כי הנה נתבאר למעלה מאמר מפרשת אמור כי ביום ראש השנה איהו יומא דדינא דאימא אסתלקת מעל בנין ועל ידי תקיעת השופר חוזרת להיות רובצת על הבנים וכבר נתבאר כי התוקע למעלה הוא אות יו"ד שנותן קולו לתוך אותו שופר בסוד אימא עילאה ועל ידי כן האם חוזרת עליהם כאמור נמצא כי המחוייב בדבר זה לעשותו הוא סוד חכמה עילאה ולכן הוא מוציא את הרבים הם המדות העליונות שש קצוות העולם מידי חובתן לפי כי כל זמן שאינו תוקע ואין האם חוזרת עליהם הדינים הם נאחזים בהם והיינו חובתן לפי שהעון סטרא אחרא נאחז מהם ויונק השפע הנמשך להם וכאשר האם חוזרת להיות רובצת עליהם אז מתברין משלשוליהון ולכן יוצאין ידי חובתן ועוד ימצא כי הם מחוייבים בדבר דהיינו לתקן לכ"י הנקרא דבר כדאיתא בזוהר וכדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף מ"ח וזה לשונו ויבן ה' את הצלע אמר רבי שמעון כתיב אלהים הבין דרכה וכו' מכאן אוליפנא מאן דאנסיב ברתיה עד לא תיעול לבעלה אבוה ואמה מתקנין לה וכו' כיון דאתחברת בבעלה הוא יזון לה והוא יתן לה מה דבעיא וכו' ולכן נמצא כי תפארת ישראל חייב בדבר לתקן לכ"י ולכן הוא מוציא את הרבים בסוד העולמות ידי חובתן מסטרא אחרא המתגברת ליינק מהם ולכן חרש שוטה וקטן פטורים כלו' כי הנה נאמר מי ישים אלם או חרש או פקח וכו' כי הנה כאשר מסתלק האם מעל הבנים הנקרא' מי כנודע על ידי כן חוזר תפארת ישראל להיות בסוד אלם לפי שהם העליונה נקרא אלהים וכאשר מסתלק מי נשאר אלם וכן לפעמים אין בחינת הדעת שלם כי אז נקרא נער ואמרו חכמים ז"ל עד אימתי נקרא נער עד מ"ה שנים רצה לומר עד שיהיה בסוד שם מ"ה ופעמים אין שם בחינת דעת ונקרא שוטה ולכן בכל בחינות אלו הוא פטור מתקיעת שופר וחרש אפי' מדבר ואינו שומע אינו מוציא דכיון דלאו בר חיובא הוא הרי אמרנו דמאחר שאינו מחויב לתקן המדה הנקרא דבר שהרי לית הוא בחיליה ולכן אינו מוציא את הרבים בסוד העולמות ידי חובתן מתגבורת סטרא אחרא כאמור: אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא והענין כי הנה נודע כי הנקבה מתחלה היא בסוד נקודה ואחר כך נסרה הקדוש ברוך הוא ועשה גב לזה וגב לזה ועל ידי כן הנקבה נבנית שנאמר ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ונעשית בסוד מנורת זהב כלה מבחינת האחורים בסוד מל"ת והזכר נכלל בו סוד מ"ע והיינו מ"ש בתיקונים זכרי עם ו"ה רמ"ח שמי עם י"ה שס"ה ולכן האשה הגשמית הוא פטורה ממ"ע שהזמן גרמא מפני כי פעמים היא בסוד המיעוט ואינה נכללת עם הזכר הנקבה העליונה כאמור ולכן היא פטורה מתקיעת שופר שהוא בסוד הזכר שהאם חוזרת להיות רובצת על תפארת ישראל כאמור:
אנדרוגינוס מוציא את מינו וכו' הנה במקום אחר נתבאר סוד אנדרוגינוס מהו אמנם עתה נבאר הענין באופן אחר והכל אמת והוא כי הנה חכמים ז"ל אמרו בב"ר כשברא הקדוש ברוך הוא לאדה"ד אנדרוגינוס בראו והנה בענין האנדרוגינוס יש מי שסובר שהוא בריה בפני עצמה ויש מי שסובר שחציו זכר וחציו נקבה ואמנם האמת הוא כי השני הסברות הם אמתיות כי נמצא מדה אחת למעלה עליונה שהוא סוד אנדרגינוס הנמצא בו שני סימנים אלו שהם האחד משפיע בסוד זכר והשני מושפע בסוד נקבה גם נמצא יותר למטה בחינה שהם צד אחד בסוד זכר וצד אחר בסוד נקבה ולפי כי יש אנדרוגינוס שהוא בריה בפני עצמה לכן מוציא את מינו אמנם טומטום אפילו את מינו אינו מוציא וזה הוא מין שאין לו שורש לפי שאינו דבר המתקיים לפי כי כאשר נקרע ימצא זכר או נקבה:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא בסוד מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז וז"ל תלת עבדין אינון בתלת דוכתין וכלהו חד ועלייהו כתיב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו' אמר רבי אלעזר ת"ח תרי עבד מאינון תלתא אינון דכללי כל הני דהא תליתאה קיימא לחתמא ביה חותמא לעילא לשואה ביה ימינא דמלכא לאשתכחא ביה וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי בחינת עבד האמור בזה יש חלק ממנו הנקרא עבד ויש חלק ממנו שאינו עבד דאיהו לשואה ימינא דקדוש ברוך הוא זה יקרא בן חורין ולכן אינו מוציא אפילו את עצמו אף על גב שהוא עבד עברי לפי שנאמר ושם אתנו נער עברי עבד הוא סוד הנער מט"ט שהוא בסוד עבד ולפי שאותו עבד רע ס"מ מתאחז ממנו אף על גב שיש חלק ממנו שהוא בן חורין אינו יכול להוציא את עצמו מסטרא אחרא וזה הענין אבארהו לך עתה לפי שהוא דין זה בא בכמה מקומות והענין הנה נת' במאמר זה דחציו עבד וחציו בן חורין משמע על חלק אחד של מט"ט אשר למטה והחלק היותר עליון הם סוד עבד אמנם החלק ממנו העליון אף על גב שהוא מכלל עבד לא יקרא עבד מפני שהוא קיימא לחתמא ביה חותמא לעילא וכו' והיינו מה שחידש רבי אלעזר יותר ממה שאמר רבי אבא והבן אמנם יש הבנה אחרת בזה מי שחציו עבד וחציו בן חורין דהיינו מה שאמר בתיקונים כי בעולם היצירה מתערב טוב ורע וביארתי בסוד הטלית קטן שמניחין מלמטה תחת הבגדים כי הסוד הוא לפי שהטלית זה הוא בסוד מט"ט שלכן צריך שיכסה ראשו ורובו של קטן בסוד ונער קטון נוהג בם כדי להפריש בין הפנימיות של עבד זה כי אין נוגע שם קליפה כלל רק בבחינת החיצוניות נמצא כי חציו של נער זה עבד שמתאחז ממנו סטרא אחרא וחציו הפנימי בן חורין אמנם אין בו כח להוציא עצמו מעבדות הקליפ' ולכן צריך בן חורין שיתקע לו הוא יוסף הצדיק ומוציא אותו ידי חובתו משעבוד סטרא אחרא ועוד מוציא אותו ידי חובתו הוא סוד מה ששנינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' א"ל תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול וכו' כי הנה מה שאמר עובד את רבו יום אחד וכו' הוא סוד מה שאמר בתיקונים מט"ט על ידו מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול ולכן יאמר עובד את רבו יום אחד רצה לומר ביום של חול שנעשה הייחוד על ידו ואת עצמו יום אחר דהיינו בשבת א"ל לא יתכן לישא שפחה אינו יכול כלומר לפי שהשפחה שהיא בת זוגו מתאחז ממנה סטרא אחרא ולא יכול לישא אותה אלא כופין את רבו הוא אאע"ה איש החסד ומורידין הארה ממנו למטה ואז נעשה בן חורין כאשר ביארתי אצל בא ברוך ה' כי אז יצא לחירו' לפי שמן הדין אין העבד נעשה שליח הרי כי אברהם עשה אותו בן חורין הוא סוד מה שאמר בזוהר בפסוק ואל זועם בכל יום כי יעיר בבקר בבקר לזעום מאריהון דדינין ולהכניע אותם ואז ניצול העבד ונעשה בן חורין ועושה החוב המוטל עליו לעשות זוג של רבקה ואחר כך יוצא ידי חובתו עם בת זוגו לעשות עונתה וכ"ז נעשה על ידי בן חורין כנזכר אף על פי שהנשים פטורות שהרי לאה ורחל אין בהם תקיעה זו יכולות לתקוע לעצמן לפי שעל האמת נמצא בהם תקיעת שופר אבל אין מברכות ולא מברכין להם לפי כי זה יהיה להם בלילה ואין שם ברכה שהוא בחינת אור המקיף: המודר הנאה מחבירו וכו' הוא מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלם של מטה היינו שהקדוש ברוך הוא מודר הנאה זו מחבירו ישראל שנקראי' אחי ורעי מותר לתקוע לו לישראל תקיעה של מצוה שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' ודוקא כשהוא תוקע מאליו לפי כי זה יורה כי יעשה למענו להוציאו מן הגלות וממילא יהיה שאחר כך יכנס ישראל בירושלם של מטה ונכנס הוא נמי בירושלם של מעלה אבל אם אמר לו המודר אלו ישראל אמרו להקדוש ברוך הוא תקע בשופר גדול זה והוציאני לחירות מן הגלות אסור דמשמע כי ישראל אין עושים תשובה שאלו עשו לא צריכא למימר ולכן אסור לישראל לומר כך ואסור להקדוש ברוך הוא לעשותו דמשמע שעשה להנאת עצמו כדי להכנס בירושלם של מעלה כאמור:
וסוד הדבר כבר נתבאר בזוהר ובתיקונים כי ירושלם של מעלה הוא סוד ה' עליונה וירושלם של מטה בסוד ה' אחרונה ונשבע הקב"ה הוא חכמה שלא יכנס בסוד זווג לירושלם של מעלה היא בינה עד שיכנס ישראל הוא ת"ת ישראל בירושלם של מטה היא הנקבה שלו מדת המלכות נמצא כי שני ייחודים אלו נתבטלו בעבור חרבן ב"ה כנזכר ולכן יאמר המודר הנאה מחבירו הוא חכמה שנדר שלא ליהנות מבינה כמאן דאמר מודר הנאת תשמישך עלי כך נדר חכמה מחבירו בינה שנקראו חבירים ורעים כדאיתא בזוהר בפ' אכלו רעי' שלא ליהנות ממנה הנאת תשמיש שנאמר ולא אבא בעיר דהיינו ענין ביאה שלא יכנס בירושלם של מעלה עכ"ז מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה הוא מה שאמר בהקדמת הזוהר דף י"ג וז"ל פרשתא קדמאה קדש לי כל בכר וכו' פטר כל רחם בההוא שביל דקיק דנחית מן יוד דאיהו אפתח רחמה וכו' פרשתא תניינא דא ה' היכלא דאפתח חכמה דילה מגו יוד בחמשין פתחין אכסדרין דביה דההוא פטר דעביד האי יוד בהאי היכלא למשמע קלא דנפיק משופר וכו' הרי כי עשה מעשה דאפתח רחמה היינו תקיעה כמו ששנינו התוקע ליבמתו והיא של מצוה כאמור ודווקא כשהוא תוקע מאליו מרצונו להוציאו לאותו קול הנזכר אבל אם אמר לו המודר היא בינה תקע והוציאני מחיוב זה אסור שהרי נדר ואמר ולא אבא בעיר:
עי"ל המודר הנאה הוא סוד הצדיק עליון מחבירו סוד יוסף הצדיק בסוד מש"ה כי ישבו אחים יחדיו ופירש ממנו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה לפי כי ע"י כן מתחבר צדיק זה עם צדק ונעשה מצוה בסוד מ"ץ ו"ה כנ"ל כי אותיות מץ הם בחילוף יה שהם בסוד איש ואשה ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו מחיוב עונה אבל אם אמר הצדיק תקע והוציאני אסור שהרי עובר על הנדר והכל מפני שנדר ואמר ולא אבא בעיר כנזכר:
המתעסק בתקיעות שופר להתלמד וכו' הנה נתבאר כי החכמה הוא התוקע בשופר בסוד הבינה וזה לאפקא קלא הקול קול יעקב אבל המתעסק זה סוד החכמה המתעסק בנסתרות בתקיעת שופר זה הנזכר בתוך הבינ' להתלמד הוא מ"ש בזוהר פ' פקודי דף רנ"ז וז"ל מתניתין איהו רזא דקיימ' לגו דאולפי תמן וכו' לרזא דא אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני וכו' דהיינו כי אותה תקיעת השופר שתקע חכמה בבית אימא היה להתלמד בלבד כלומר לצורך עצמו בלבד ולא להועיל לזולת הוא קול יעקב וזהו להתלמד כדאיתא בזוהר פ' אחרי מות דף ס"א. וז"ל ובשעתא דנגיד ההוא רבות קדישא לאינון תרי קיימי דאקרון צבאות אתכנש תמן וכד נפיק מתמן בההוא דרגא דאקרי יסוד לההוא חכמ' זעירא כדין אתקרי לשון לימודים וכו' והענין מובן ולכן יצא ידי חובתו שהוא מחוייב לתקן אותו קול יעקב כאמור וכן התוקע לשורר היינו בסוד שיר כפול משולש מרובע כדאיתא בתיקונים ואינו מתכוין לתקוע תקיעת מצוה והענין הוא מה שביארתי בסוד מלת מצוה שהוא מ"ץ ו"ה כי אותיות מ"ץ הם חילוף יה והנה אותיות יה הם מורים על הייחוד הנמצא בין איש ואשה אבל לשורר הוא מורה מש"ה וחכם באחור ישבחנה דהיינו לשורר הנזכר שהוא סוד האחורים של החכמה ולכן מאחר שאין החכמה מתכוין לתקוע הייחוד שעושה תקיעת מצוה היינו להועיל לאותיות ו"ה לכן לא יצא ידי חובתו או שנתכוון התוקע הוא החכמה להוציאו ידי חובתו לבינה ולא נתכון השומע הוא הבינה עצמה הנקרא שמיעה לצאת ידי חובתו לתקן אותו קול יעקב לא יצא ידי חובתו הנזכר עד שיתכוין השומע ומשמיע כאמור:
מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו וכו' הנה כבר נתבאר למעלה כי מש"ה ויהי היום ויבאו בני האלהים להתייצב על ה' היינו ביום ר"ה כדאיתא בזוהר ואז מתעוררי' ע' שרי א"ה ומאריהון דדינין לקטרג ונאחזים מסטרא דגבורה דהיינו על ה' והסיבה מפני כי בו ביום האם נסתלק' מעל הבני' כדאיתא בזוהר הובא למעל' ולכן בא הצווי לתקוע בשופר להיות כי לכן מתעורר שופר עליון ונעשית התקיעה ואימא עילאה חוזרת להיות רובצת על הבנים ואז כל מאריהון דדינין אתברו משלשוליהון על ידי התקיעה כאמור ולכן בא זה הדין מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו כי כן נמי למעלה כי היא אימא עילאה הנקרא' מי כנודע תוקע באותו שופר הנזכר ומתכוין להוציא כל השומע תקיעתו מאותו חיוב של מאריהון דדינין שנתאחז בהם ושמע השומע ונתכוון לצאת מהם אע"פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ואינו יודע יצא לפיכך ש"צ וכו' הנה ש"ץ רומז בהרבה מקומות והכל בדרך אחת כי הצדיק הוא שליח לעשות שליחות דמדות עליונות ומט"ט שליח של אדם עליון וכונת' להוציא כל השומע תקיעה שלהם שהם מסטרא דקדושה ולכן מי שהיה יושב בביתו בעול' שלו או עובר ושמע תקיעה מש"ץ יצא ידי חובתו והוא הדינים או הקליפה הנאחזת בו לפי ע"י התקיעה אתברו משלשוליהון כנ"ל: