אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תקפז

סימן תקפו

[א] איתא בזוהר פ' אמור דף צ"ט וז"ל אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין וכו', ולכן יאמר נא התוקע לתוך הבור או בתוך המערה אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו וכו' הענין הוא כי הנה בענין גלות הנשמות יש בחינו' רבות כי יש בחינה אחת שהם העשוקים כדאיתא בזוהר פ' משפטים והם בחינות שונות כנזכר שם בפ' ראיתי את כל העשוקים סגיאין אינון וכו' ויש נשמות שהם גולים לתוך הקליפה מצד העון שלהם עד תום חלאתם ויש בחינה אחרת אלו הם הגולים מדעתם ורצונם הטוב כדי להצטער עס השכינה כדאיתא בהקדמת התיקונים וז"ל כצפור דא שכינתא נודדת מקינה דא ירושלם כן איש צדיק נודד ממקומו אלין נשמתין דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה ועל כל אלו הוא בא דין זה התוקע בתוך הבור וכו' כי הנה ס"א הא נקרא בור כדאיתא בזוהר פ' משפטים דף קי"ח. וז"ל הבור נוקבא בישא לילית בבית דיליה בית הסוהר תפיסת למטרונית' ובנהא שפחה בישא בגלותא דילה עכ"ל וכן איתא פ' תצא דף רע"ט. וז"ל גלותא רביעאה וכו' ואתקרי בור ונפל שמה שור דא יוסף בכר שורו הדר לו דאתמר ביה וישליכו אותו הבורה נוקבא בישא כו' הנה מבואר כי כינוי בור הוא לסטרא אחרא ונאמר אותי עזבו באר מים חיים לחצוב להם בורות נשברים ולכן בא הדין זה התוקע בתוך הבור או בתוך המערה שהם כינויים מחולפים לסטרא אחרא והנה בלי ספק כי כאשר נעשית התקיעה בעולם העליון לא לענין המשכת החסדים בלבד הוא אלא גם כן לאפקא עבדין לחירו שלכן אנו למדים התקיעה מן היובל לאות לבני ישראל כי כמו שבשנת היובל היו יוצאים העבדים לחירות בפועל כמו כן עתה הם יוצאים בכח אותם הנשמות שהם בסוד עבדות היינו בתוך הקליפה כדאיתא פרשת פנחס דף רנ"ה. וזה לשונו בהאי יומא דאיהו ראש השנה שלטא אלנא דחיי וכו' ובג"ד ביה נייחין עבדין וכו' וביה נפקין לחירות וכו' אינון דאית עלייהו גזר דין וכו' ולכן הדין הוא אותם העומדים בתוך הבור והמערה של הקליפה אותם הנשמות העומדים שם יצאו כלומר יוצאים מן הקליפה לחירות ונכנסים בסטרא דקדושה והעומדים בחוץ של מקום זה של הקליפה אם קול שופר שמעו יצאו גם כן לחירות ונכנסים לתוך סטרא דקדושה ואם קול הברה בלבד שמעו לפי כי אז מתבלבלים סטרא אחרא כאשר יבא לקמן ומאריהון דדינין אתברו משלשוליהון ולכן נעשה קול הברה ולכן לא יצא מן ס"א שהרי אין בו כח להוציא עבדים לחירות אלא תקיעת השופר כנזכר וכן התוקע לתוך החבית גדולה וכיוצא בה כלומר כי בענין זה שניהם שוים סטרא דקדושה כמו ס"א כי כן נמי אותו התוקע לתוך החבי' גדולה שהוא רמז לקדושה שנק' חבית כדאיתא פ' פנחס דף רמ"ה וז"ל חבית חי בית וכו' ולכן נמי אותם הנשמות שהם יושבים שם כמש"ה והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה בלבד שמע לא יצא:

[ב] אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא וכו' והנה הענין מבואר, כי מאחר שקול התקיעה הוא המועיל להוציא אותו השומע לפי כי כן ס"א נחלש ולא יעבור כח לעכב הנשמה עוד אצלה ולכן משעה ראשונה שהתחיל אז הקול כבר יצא מחוץ לבור ולכן כאשר עלה חוץ לבור וגמר התקיעה יצא לגמרי מרשות ס"א לפי שכל מה ששמע מן התקיעה בין בפנים בין בחוץ לאחר שיצא משם הבל היה קול שופר שיש בו כת להוציא מן הקליפה כאמור: [ג] השומע מקצת תקיעה בחיוב וכו' אשר חז"ל הגידו בפ' ועבד חפשי מאדוניו כי האדם יש לו שני אדונים עשה רצון יוצרו מכעיס את יצרו עשה רצון יצרו מכעיס את יוצרו וכן נמי בענין זה שייך כאשר הנשמ' שבויה היא ברשות ס"א אז נקרא שלא בחיוב לפי שאין לה רשות להיות תחת יד סטרא דקדושה לפי שהיא משועבדת תחת רשות של ס"א ולכן יאמר נא השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב כלומר כי. עדיין היה משועבד תחת רשות הקליפה ומאחר שכבר שמע התקיעה כבר אפשר לומר כי יצא לחירות ואח"כ שמע נמי מקצת' בחיוב להיות שכבר יצא מתחת רשות הקליפה ע"י שמיעת קול התקיעה או שאמר למתעסק ותוקע כוין להוציאני ידי חובתי כי הנה למעלה אינו שייך לומר שהתוקע הוא מתעסק אלא ודאי שהוא תוקע בכונה גמורה כדי להוציא אותם הנשמות אמנם מה שנקרא בזה מתעסק הוא ע"ד משחז"ל בפ' הן בעון חוללתי אמר דוד כלום נתכוון יש אבי להעמידני הא לא נתכוין אלא להנאת עצמו ולכן גם בענין זה בדומה לזה וקרוב לשמוע כי התוקע השופר למעלה עושה כונתו ואע"ג כי נודע הוא כי ממילא מוציא העבדים לחירות כי כן נמי בזמן היובל נאמר תעבירו שופר בכל ארצכם ואין התוקע מתכוין להוציא את העבדי' לחירות וממילא היו יוצאים ולכן אם אמר לתקוע במתעסק כוין להוציאני ידי חובתי ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא בשני עניינים אלו דבעינן שיהיה מתכוין בענין התקיעה להוציא את השומע ולא דמי לענין התקיע' למעלה לפי דלא שייך לומר שם מתכוין או אינו מתכוין ויש אומרי' שיצא בשני צדדין אלו אי איכא שיעור תקיעה בחיוב כי בהכי הרי מקצת התקיעה הראשונה כמאן דליתי דמי ואנחנו נעשה עיקר מן התקיעה לאחר שנתכוון בה בזמן שהי' בחיוב הנה נמצא שיעור תקיעה ולכן יוצא בה השומע ידי חובתו וכן נמי אותה נשמה שהיא ברשות הקליפה בכי האי גוונא יוצא מתחת רשות סטרא אחרא ונכנס בסטרא דקדושה כאמור: וכאשר נאמר רמז דין זה למעלה כך היה אומר התוקע בתוך הבור או בתוך המערה וכו' כי הנה להיות כי כל מעשה אשר נעשה למטה הוא מעורר השורש ההוא למעלה לכן זה האיש הגשמי בעשותו אחת מכל אלה מעורר כן למעלה ואע"ג כי ענין התקיעה למעלה אינה נמצאת באחת מאלה מפני היות כך נעשה למטה לכן נתעורר ג"כ להמצא כך למעלה והיינו מה שנלמד מן הדין זה וכיוצא בזה שהרצון להודיע אף על גב דבכי האי גוונא לא שכיח למעלה אם תמצא לומר שיעשו כך למטה בגשמי הוא מתעורר גם השורש העליון והיה בזה בסגגון אחד הרוחני והגשמי ולכן התוקע בתוך הבור או בתוך המערה אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו והענין כי הנה כאשר תוקעין שופר למטה אז האם העליונה שנסתלקה למעלה חוזרת על מדת התפארת כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ט וזה לשונו תא חזי כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין מתערין וכרסוון אתתקנו לדינא וכו' ובעינן לאחזאה עובדא בשופר ולאתערא שופר אחרא וכו' ולכן אף על גב כי שופר עילאה הנזכר חוזר על מדת התפארת מכל מקום נמשך הקול למטה בתוך הבור או בתוך המערה הם בחינו' שונו' הנמצאות במדת המלכות הנמשך לשם קול שופר העליון ע"י מעשה התחתונים כאמור ולכן אז אותם העומדים בתוך הבור או בתוך המערה יוצאים כלומר כי כמו שלמעלה ענין התקיעה הוא ענין ייחוד וחיבור שמתחברים חכמה ובינה יחדיו כן ע"י התקיעה זו הקול היוצא משם בסוד קול יעקב הוא נכנס לבור או למערה הם המקומות הנרשמים במדה האחרונה בסוד שני שערים שנאמר בהם אוהב ה' שערי ציון ולכן העומדים שם יוצאים ר"ל כי אז יוצא לעומת קול יעקב בנימן הצדיק בסוד ויהי בצאת נפשה וכמה מנשמו' צדיקים היושבים שם בסוד הנשאר בציון והנותר בירושלם הם יוצאים לקראתם ומתייחדים ומתחברים יחדיו בסוד מש"ה שתה מים מבורך בתחילה ואח"כ ונוזלים מתוך בארך כדאיתא בזוהר פ' נח דף ס' וז"ל כתיב שתה מים מבורך וכו' אמאי הכא בורך בקדמיתא ולבתר בארך דהא בור לא אקרי אלא ריקניא דלא נביע וכו' אלא אתר דמסכני אחידן ביה אקרי בור דלית ליה מדיליה אלא מה דיהבין בגויה ומאן איהו דלית לבתר אתעביד באר דאיהו נביע ומליא מכל סטרין מאן איהו ה"א אתמלייא מעילא ונביע מתתא אתמליא מעילא כמה דאמרן ונביע מתתא מנשמתהון דצדיקייא וכו' ולכן יאמר אותם העומדים בתוך הבור ובתוך המערה יצאו והעומדים בחוץ בסוד השושבינים שהם יכין ובועז שהם עומדים בחוץ שלכן נק' ברייתי שהם לבר מגופא כדאיתא פרשת פקודי אם קול שופר שמעו יצאו שכן שנינו לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים לקראתם ואם קול הברה שמעו לא יצאו לפי כי אין יוצאים עד שנודע ומתברר להם שהוא קול שופר לפי שבזמן החרבן שמעו קול אחר שנאמר קול נהי נשמע מציון ואמרו חז"ל ממי שמשרה שכינתו בציון ולכן לא יצאו על ידי קול הברה לפי שהוא דוגמא לאותו קול וכן התוקע לתוך החבית גדולה דהיינו למעלה כך הוא ממש אם קול שופר שמע יצא הוא משחז"ל כתיב עוז וחדוה במקומו וכתיב ויקרא ה' לבכי וכו' שאני חרבן ב"ה וכו' ולכן אפילו התוקע לתוך חבית גדולה הוא מ"ש בזוהר פ' פנחס דף רמ"ה:

וז"ל ח"י אוקמוה חי מן החבית ואורח רזא שכינתא עילאה איהי תמינאה דספיראן מתתא לעילא ובג"ד אתקריא ח"ת ואתמר בחכמה יבנה בית חבית ח' בית וכו' ולכן התוקע לשם אם קול שופר שמע יצא בסוד בניהו בן איש חי ואם קול הברה שמע חיישינן שמא קול שלעבר הוא ולכן לא יצא כאמור: אם התחיל לתקוע בבור ויצא חוץ לבור וכו' להיות כבר הדברים אמורים כי המעשה הגשמי מעורר את הרוחני למעלה לעשות בדומה לו ולכן אם בזה העולם הגשמי התחיל לתקוע אדם בבור ואח"כ יצא חוץ לבור הנה הוא גורם ע"י מעשיו כי גם למעלה התחיל אותו קול השופר להמשיך למטה ותוקע בבור במדה האחרונה כאמור והיה זה התחלת היחוד והתחברות חתן וכלה ואח"כ כאשר יצא חוץ לבור גרם נמי כי כך הי' למעלה שאותו קול שופר יצא חוץ לבור הנזכר וגמרה יצא כלומר ואח"כ יגמור ענין התחברות העליון מעצמו ונתן טוב טעם למה אמרינן יצא לפי שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר וכן נמי למעלה למה נאמר יצא לפי דליכא הברה כמו שהיה בזמן החרבן כי שם נא' יום מהומה ומבוכה לה' בגיא חזיון ולכן היה ענין הסתלקות באותו קול כדאיתא פ' אחרי מות דף ע"ה וז"ל וכד חריב בי מקדשא ותשובה אסתלקת ולאו מעלייא כדין צווחו אוי לנו כי פנה היום וכו' בעא למטרוניתא והא אתתרכת וכו' כדין כתיב ויקרא ה' לבכי הנה מבואר מזה המאמר גם ממאמר הקודם כי יום החרבן היה ערבוביא ולכן אם קול הברה שמע לא יצא ואם קול שופר שמע יצא לפי כי כל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר כאמור:

השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב וכו' גם בזה יהיה הענין ע"ד כנזכר כי הנה התקיעה העליונה ימצא שהיא בחיוב להיות שמתעוררי' הדינים ומתגברים ומתעלים למעלה ע"ד מש"ה ויבאו בני האלהים להתייצב על ה' כנ"ל ולכן אע"ג שנסתלקה אימא עילאה ואינ' רובצת על הבנים כדי שלא יתגברו הדינים והגבורות ביותר לכן חוזרת אימא עילא' להיות רובצת עליהם והיינו תקיעת השופר כנ"ל ואמנם זאת התקיעה נמצא שהיא בחיוב כדי לדחות הדינים למטה ויש תקיעה שלא בחיוב כנהוג ועוד אפשר להבין בזה בחיוב ושלא בחיוב כי הנה נמצא למעלה שני מיני ייחודים האחד הוא תדיר ואינו פוסק לעולם וזה הוא כדי לקיים העולמות שאם מתבטל אפי' רגע מיד נחרב העולם ולכן לייחוד זה ראוי לקראת נו שם חיוב ואמנם יש נמצא ייחוד אחר שהוא כדי להוציא נשמות חדשות בעולם וזה הייחוד נפסק מיום שנחרב ב"ה כדאיתא בזוהר פ' פקודי ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין ולכן לייחוד זה נקרא תקיעה שלא בחיוב שהרי אין חיוב לייחוד זה ולא הכרח והראיה שהנה נפסק ולכן על שני מיני ייחודים אלו יאמר נא השומע מקצת תקיעה בחיוב דהיינו מבחינת התבונה ומקצתה שלא בחיוב שהוא רמז למעלה או שאמר לתוקע כמתעסק כוין להוציאני ידי חובתי ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא דבעינן מתכוין מתחלה ועד סוף רמז לייחוד הנוהג תמיד ואינו פוסק כי בו הכונה בר"ה וי"א שיצא אי איכא שיעור תקיעה באחרונה בחיוב שהרי כך נוהג למעלה כאמור:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה