מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקפו
[א] היות מצות השופר בשל איל מפני כי משמעות חיל ירצה שני דברים כאחד טובים ראשונה לפי כי מלת איל הוא מורה חוזק כד"א אלים בני בשן כתרגומו יהב להון בזת מלכיהון עם תתיפהון וכן אלי נביות ישרתונך ומתגרמינן רברבי נביות ויש בו משמעות אחר כד"א עד אין פאר שהוא מישור והיינו לתת רמז לאדם כי הנה על ידי תקיעת השופר של איל הם נכנעים כל אותן אלים בני בשן העליונים שבאים לקטרג על ישראל בכלל כמש"ה ויבאו בני האלהים להתייצב על ה' והם שבעים שרים עליונים העומדים על ישראל ויבא גם השטן בתוכם להתייצב ולקטרג ומה גם שכלם מקטרגים על הפרטים בכל יכולתם ולכן צוה ה' אלהים לתקוע בשופר ע"ד מ"ש בשופר יתקע ואז יפקוד ה' על צבא המרום ומפיל ע' שרים אלו ולכן יאמר שפרו מעשיכם וכאשר יהיה בשל איל אז הם נכנעים אותם המקטרגים החזקים וגם לב האדם ימס וישבר היצר ובכן יתהלך למשרים וטוב להיות כפוף כך אחז"ל איזהו בן העה"ב שייף עייל שייך נפיק וכמו שביום זה כפף קומת אדם הראשון הקב"ה לאחר שהיה מסוף העולם ועד סופו נעשה מאה אמה כך יתבונן האדם בעצמו מ"ש ריב"ל כמה גדולים נמוכי הרוח ולכן מצוה בכפופים יותר מבפשוטים ואף על גב שהם ישרים ונאמר ישר יחזו פנימו יותר טוב להיות האדם נכנע תמיד לפי כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן כמשחז"ל ואיתא פרשת אמור דף צ"ב: וז"ל כתיב והעברת שופר תרועה שופר תרועה אמאי אלא שופר מתבר שלשלאין מתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשיט ולא כפיף לאחזאה חירו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא וע"ד שופר ולא קרן לאחזאה מאן הוא אתר עכ"ל ושל פרה פסול בכל גוונא לפי שהוא יום דין על חטאת האדם ולכן אין לתת מקום למקטרג ולפי שנאמר כפרה סוררה סרר ישראל ובזה שבו על עון אבותם כמשחז"ל והמה כאדם עברו בבית ואע"ג כי אדה"ר הקריב קרבן פר שנאמר ותיטב לה' משור פר כבר קלקלו ישראל במעשה העגל ולכן בכל גוונא פסיי בין שור פר בין נקבה וכן קרני רוב החיות שהם עצם א ואין להם זכרות ובפנים פסולים הנה תדע ותשכיל ממוצא דבר כי לא הוכשרו החיות לקרבן ולא אחת בהם ואע"ג שאחז"ל חיה בכלל בהמה לכן בזה ימצא טוב טעם מפני כ אין להם זכרות ורמז לדבר ממ"ש בזוהר פ' ויקרא דף כא וז"ל פקודא דא המועל בהקדש צריך להביא קרן וחומש וכו קרן דהוה במצחיה דההוא פר דאקריב אדה"ר האי איהו עיקרא דכל קרבניא קיימת לו לעה"ב ופירות דיליה בעלמא דין עכ"ל הנה ממאמר זה נלמוד כי הקרן הוא זכרון למה ששנינו הקרן קיימת לעה"ב ואם כן ענין הזכרות יהים הזכרון למה ששנינו אוכל מפירותיהן בעולם הזה ולפי שעיקר הקרבן הוא לרצון להם לפני ה' על המעשים אשר יעשו ונסלח להם והם זוכים לעה"ב ומאחר שהקרבן בעצמו לא נמצא בו זכרון זה בקרן שלו שהרי הקרן דבר שאינו נאכל לומר כי כן שכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא רק לעה"ב ומאחר כי אין לו מבפנים זכרות לרמוז כי יש שכר צפון לעתיד לכן נפסל לקרבן ומה גם מטעם זה לא יצלח לתקוע בו לפי שאין בו זכרון לשכר הצפון לצדיקים כנזכר ומה גם כי לכן לא ימצא בו כח להכניע יצר האדם הצפון בלבו כמשחז"ל בפ' ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה"ר הצפון בלבו של אדם ולכן כלם פסולים ואיתא פ' אמור דף צ"ט וז"ל ר' אבא הוה יתיב קמיה דר"ש א"ל זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי וכו' א"ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין יומא דא שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינא וכו' אשר חז"ל הגידו כי עשר קרנות היו בראשן של ישראל והקב"ה גדע בחרי אף כל קרן ישראל ועתידים ישראל לעשות תשובה ואז נאמר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק ולכן הדין הוא כי הגוזל שופר שהרמז לקרן א' מאלו ותקע בו גם שיהיה של ישראל ותקע בו יצא אמנם בשופר של ע"ג לא יצא והנה לעמוד על הענין אקדים לפרש רמז השופר בזה כי הנה שני שופרות הם כמשחז"ל של שמאל תקע בו בהר סיני ולכן נתקבצו שם כל הנשמות העתידות לבא כמשחז"ל ושופר השני שלעתיד שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו' וכבר ביארתי הענין במקומו שמדבר על הנשמות האבודים בקליפה הנקראים ארץ אשור ונשמות אחרים הנקראי' נדחים והם בתוך הקליפה הנקראים ארץ מצרים וכבר אמרו חז"ל כל השררות נקראי' אשור על שנתאשרו מישראל ונקראי' מצרים לפי שמצירים לישראל וכן אחז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף היא הקליפה וכבר ביארתי למה נקרא גוף הוא סוד פ' ומצרים אדם ולא אל (ישעיה לא) כי זאת הקליפה הנקראת מצרים הוא סוד אדם בליעל ולא אל שהרי סמאל הפילו הקב"ה ממקום קדושתו ונעשה סמל שנאמר לא תעשו לכם פסל תמונת כל סמל ולכן נפרע ממנו אדם דקדושה ולא אל לפי כי עתה שם אל הוא המכניע הקליפה שנא' ואל זועם בכל יום כנזכר בזוהר כי אל הוא זועם למאריהון דדינין וסוסיהם בשר ולא [אל] המחנות של ס"מ שהם נקראים סוסים כדאיתא בזוהר פ' בא דף מ"ג וז"ל ותקין לכרסיא כחות לשמשא ליה דאינון מלאכים וכו' ולאלין עביד שמשין סמאל וכל כיתות דיליה וכו' ואינון כסוסון לון למרכב בהון וכו' הנה מבואר מן המאמר שהם דוגמת סוסים שהם בחי' גוף וז"ש בהם בשר ולא רוח שהם נותנים באדם חלק הבשר ולא הרוח כדאיתא פ' שלח לך ולכן דוגמא לאותו שופר אנו תוקעים בר"ה והקול הוא רמז למש"ה קול קורא במדבר דהיינו להחיות המתים ולפי כי בר"ה הוא דין גלגול לנפשות כמ"ש להפקד כל רוח ונפש מי לא נפקד כיום הזה נמצא כי השופר רמז לנשמה הנכללת בגוף הנקרא שופר ג"כ כמו ששנינו י"ג שופרות הוו במקדש ובכן יהיה ענין גזל השופר נשמה שהיא גזולה בתוך הגוף והענין יובן במ"ש בזוהר פ' או מצא אבידה פ' פנחס דף רי"ג וז"ל אר"ש האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי דיתתקן ביה כאלו משקר בקושטא דמלכא ואנא קרינא עליה האי קרא או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר וכחש בה טב ליה דלא אברי וכו' לבר נש דבני בניין שפירן יאן למחזי אסתכל ביסודא חמי שקיע עקימא מכל סטרין הא בניינא לא שלים עד דסתר ליה ואתקין ליה כמלקדמין מסטרא דההוא בניינא אשתכח טב ושפיר מספרא דיסודא ביש ועקים ובגין כך לא אקרי עובדא שלים וכו' הנה מבואר מן המאמר כי מי שנשמתו מגולגלת ולא תיקן אותם נקרא גזולה בידו ובענין זה אפשר שיהי' לו גלגול מישראל או עכו"ם ועוד נמצא גזל באופן אחר כדאיתא פ' משפטים דף קי"ג וז"ל ואראה את כל העשוקים וכו' שלמה מלכא צווח ואמר אדם עשוק בדם נפש עד בר ינוס אל יתמכו בו כיון דהוא עשוק בדם הוא או בנו או בן בנו יהון עשוקין בטיקלא דכתיב עד בור ינוס אל יתמכו בו והנה על כל הצדדין אלו יאמר הגוזל שופר היא אותה הנפש שהיא גזולה בגופו הנקרא שופר כנז' ותקע בו מאחר שעשה מצוה יצא וכבר נתבאר בכל מקום יצא ידי חובתו ר"ל יצא מאותו עון שהוא חוב עליו אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו מפני כי עדיין לא נתקן כראוי להיות נקרא' זו הנפש שלו רק עדיין נקרא' על שם בעליו מ"מ יצא מזה העון אמנם אם תקע בשופר של ע"ג של ישראל היינו אותה נשמה שכבר נעשקה ביד הטיקלא היא ע"ג אבל היא של ישראל שנא' ונוגה לו סביב ונתגלגלה בו ולא נתקנה לא יצא וצריכה גלגול אחר כי ע"ג של ישראל אינה בטל' עולמי' דאע"ג שהקליפ' בטלה לעתיד שנא' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ זו אינה בטלה עולמית קליפת נוגה רק מתמתקת אמנם כתותיה מכתת שיעוריה ומתמעט שיעור הרב שבה ונשאר בחי' הטוב לבד אבל ע"ג של עכו"ם שהיא קליפה גמורה לא יתקע לפי כי לא יועיל מצוה זו להציל אותה אבל אם תקע בו אע"ג כי הקליפה עצמה אין לה תקנה אמנם האדם יצא ידי חובתו ע"י מעשה המצות ובלבד שלא נתכוין לזכות באותו שופר שיחשוב שאותו נפש יהיה שלו לפי שעדיין צריכה תיקון אבל אם נתכוין לזכות בו בסוד נפש הגר לא יצא דהו"ל ע"ג של ישראל בסוד הטיקלא ולא יצא כנז':
[ד] שופר של תקרובת ע"ג וכו' הנה עד עתה בא הרמז באותם הנפשות העשוקות ועתה ירמוז לנפשות אשר האדם כרצונו נותן אותם בתוך הקליפה היא ע"ג כאמור וזה יהיה בכמה פנים ראשונה כי הנה האדם ע"י כל חטא ועון אשר יעשה הוא דוחה ממנו הנשמה הקדושה ונותן אותה בקליפה כאשר מבואר בזוהר ובזה ביארתי משחז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות ובפרט בעון הבועל בת אל נכר שהיא קשורה בו ככלב עשה תקרובת לע"ג וביותר המשחית זרעו הוא מקריב אותו. תקרובת לע"ג וביותר הכועס שנא' טורף נפשו באפו ומה גם אם זרק איזה דבר מידו בשעת כעסו אז נמצא שם משחית אחד ולוקח אותו והולך ומכריז דא איהו קרבנא דפלניא שהקריב לסטרא דילן כנזכר בזוהר וקלא נפיק ומכריז אוי להם כי נדדו ממני ולכן בא הדין זה שופר של תקרובת של ע"ג לא מבעיא אם היה זה הפגם בסוד קליפת נוגה שהיא עבודה זרה של ישראל כנ"ל אלא אפילו של עכו"ם שהוא קליפה גמורה ועתיד ליבטל כנ"ל שתקע בו לא יצא ועון עצמו אינו נמחק על ידי מצוה משום דאינה בטלה עולמית עד לעתיד שנא' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ולכן אין תקנה לכל הנפשות אלו בהווה באופן זה כלל: [ה] המודד הנאה משופר הנה צריך לדעת כי ענין הנאה נמצאת לאדם מן הנשמה בשני פנים סוד מ"ש חכמים ז"ל בא לטהר מסייעין אותו דאין יתכן שמסייעין אותו מלמעלה דא"כ למה יהיה שכר ועונש אלא הענין הוא כי הבא ליטהר יבא לו נשמה אחרת באותו זכות והוא מסייעת אותו לעשות רצון קונו אמנם מי שאינו מודה בענין זה או מי שמצא אבידה ולא השיב אותם כי זה לא יוכל לבא בסוד העיבור והנראה לעניות דעתי גם כן מי שלא נתעסק בעיבור שנים שלכן נאמר בסוד עמי לא יהיה ועל כולם יאמר המודר הנאה משופר כלו' הפריש עצמו מהנאה זו הנמצאת לאדם בהיותו על האדמה או יהיה נמי שהפריש עצמו מאותו שופר גדול שלעתיד בזמן התחיה באחד מן הדברים אמרו חכמים זכרונם לברכה שאין לאדם תחיה מי שאינו כורע במודים וכו' אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו כלומר כי צריך שיבא בגלגול באדם אחר ועל ידי זה יוצא ידי חובתו ונמנט מן הקליפה והגוף הראשון צריך תיקון אחר או אין לו תחיה וכן המודר הנא' משופר כי לא רנה להעמיד תולדות כי זהו ההנאה העצומה של הנשמה אדם אחר תוקע בו באותה נשמה בסוד אם אדוניו יתן לו אשה כדאיתא פרשת משפטים והוא יוצא ידי חובתו פעם אחרת בגלגול שני כנזכר שם אבל אם אמר קונם תקיעתו עלי כי זה אינו מאמין בתחיה שהוא ענין השופר כנזכר או שאינו מאמין בגלגול וכיוצא אסור לתקוע בו ולא יהיה לו תקנה אפי' בתקיעה של מצוה הוא סוד מ"ש בזוהר בענין הרוצח וישב שם עד מות הכהן הגדול כי אז מתגלגל שם לא כן זה האדם והנה ענין התקיעה הוא ענין ביאה כמו ששנינו התוקע ליבמתו וכו' ואפי' בביאה זו של מצוה אין תקנה כאמור: [ו] היה קולו עב מאד או דק מאד וכו' להיות שכבר הונח למעלה היות שני שופרות אחד הוא שעתיד ליתקע בו שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' וכנגד זה היה העברת שופר ביובל לאפקא עבדין לחירו כדאיתא בזוהר דהיינו יציאת הנשמות מן הקליפה אותם האובדים והנדחים כאמור אמנם השופר של עתה הוא לנשמות שהם יותר מתוקנים וגלגול הנשמות כנזכר לעיל ולפי כי בענין הגלגול נמצא פרטים הרבה לפי שהאדם כשהוא מתגלגל אין מתגלגל כל החלקים שהיו בו כלה כאחד שאלו כך היה לא היה ראוי לדאוג על הגלגול כלל אבל באמת תדע כי הוא יותר רע וקשה מעונש של גהינם וסיבה אחת זאת היא לפי כי כאשר האדם נענש לרדת בגהינם אז יורד שם באיזה מדרגה בל גהינם המכוונ' לחטא שלו ויורד כל החלקים הנמצאים בו כלם כאחת עד תום העונש שלו מצפצף ועול' ונכנס לגן עדן אבל המתחייב בגלגול הוא נחלק לכמה חלקים בסוד נר"נ וכל בחינה מאלו ג"כ אפשר שאינה מתגלגלת בשלימות אשר על כן ימצא ספק בענין התקיעה מאחר שתכלית הענין הוא להוציא מבית כלא הנשמו' האסורו' שם ולהביא הנשמות המצטרכות אל הגלגול בעה"ז אם כן אפשר לומר כי היה צריך קול גדול ולא ימצא בו שינוי להורות כי זה הקול מועיל לכל חלק מאלו הנזכר שלכן נא' בשופר של סיני ויהי קול השופר הולך וחזק מאד להורות על ענין זה ולכן האיר עינינו בדין זה דאע"ג כי היה קול השופר עב או דק אין לומר קול זה הוא דעכב כי לכן לא תהיה הכונה נגמרת בו להביא כל חלק מן החלקים הנזכר שם נפש ורוח ונשמה אינו כן אלא בכל ענין מאלו הוא כשר להודיעך כי כל הקולות כשרים בשופר ומאחר דאיכא קול הוא עושה את שלו והפעולה נעשית בשלימות כי כל חלק מאלו הנזכר בין שיהיה בחינת נשמה או רוח או נפש הכל הוא נתקן ע"י התקיעה לפי כי אין הדבר זה נעשה זולת על ידי הקול של השופר ויהי מה הכל נתקן בפעם אחד כאמור: וכאשר ניתן לב לענין השופר מהו ומי הוא התוקע אקדים מ"ש בזוהר פרשת בראשית דף י"ג. וז"ל פרשתא קדמאה קדש לי כל בכר וכו' פטר כל רחם בההוא שביל דקיק דנחת מן יוד דאיהו אפתח רחמה למעבד פירין ואיבין כדקא יאות ואיהו קדש עילאה פרשתא תניינא והים וכו' דא ה' היכלא דאתפתח רחמא דילה מגו יוד בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה דההוא פטר דעביד יוד בהאי היכלא למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא בגין דשופר דא הוא סתים מכל סטרין ואתא יוד ופתח ליה לאפקא מניה קלא וכיון דאפתח ליה תקע ליה ואפיק מניה קלא לאפקא עבדין לחירו ובתקיפו דשופרא דא נפקו ישראל ממצרים וכך זמין זמנא אחרא לסוף יומיא וכל פורקנא מהאי שופר אתייא וכו' הנה עלה בידינו ממאמר זה כי התוקע הוא אות יוד ופותח שער של הבינה אשר בה סוד השופר ומשם יוצא הקול קול יעקב וכבר נתבאר כי התקיעה הוא ענין חיבור כמו ששנינו התוקע ליבמתו ולכן יאמר כי שופר של ר"ה מצותו בשל איל וכבר נת' במאמר הנ"ל כי איל של יצחק ר"ל תוקפוי דיצחק ומ"מ יש רמז בדבר כי מלת איל בגי' אם היא אמו של יצחק שאנחנו מעוררים אותה ע"י השופר להתחבר עם אות יוד כנזכר ולהתפשט למטה על בנין כנ"ל ובזה תבין למה לא נתפרשו התקיעות בתורה בפירוש ואנו למדים מאותם קולות שנתנה שרה מהו כן אלא מפני כי כן הוא עיקר הדבר כי אמו של יצחק נתנה אותה תשעה קולות והם משרה כנ"ל במאמר ותחילה הם ג' הנכנסים בראש שלו הוא ראש השנה ולפי כי מוח הדעת כולל שנים הם תשר"ת ואחר כך מתפשט יותר בג' אמצעיות בסוד תש"ת ואח"כ מתפשט למטה בסוד תר"ת נמצא כי הם תשעה והם עשרה כאמור ולפי כי כל זה הוא התפשטות איל זה היא אמו העיקר הוא עשרה קולות ראשונות כדלקמן ואמנם היות המצוה בשל איל כפוף הסוד הוא לרמוז באות למד שהוא כפוף והבן ובדיעבד כל השופרות כשרים בין כפופים בין פשוטים לפי כי העיקר של התפשטות זה של שופר העליון הוא באורך אמנם יש בחינת שופר אחר שהוא נכפף בסוד ל' כאמור ולהיות זכר לענין שופר שהוא בסוד למד ולכן מצוה בכפופים יותר מבפשוטים ושל פרה פסול בכל גוונא לפי כי הוא רומז במדה האחרונה אשר עליה נאמר רגליה יורדות מות אשר לכן שנינו כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף הם מטמאי' בגדים ומאחר כי תכלית הרצון בשופר הוא להכניע כח המקטרגים איך נעשה ענין המעורר אותם ומחזק אותם וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם זכרות מבפני' פסולים סוד הדבר כי הנה נתבאר שעיקר התקיעה הוא אות יוד שנכנס בתוך אות ה' ופתח רחמה שהוא סתום והנה נודע לנו מדברי הרשב"י ע"ה כי שני אותיות הללו הם מחוברים תמיד שלכן אותיות יה הם שם בפני עצמו משא"כ באותיות ו"ה וכדאיתא בזוהר פ' ויקרא ופ' פנחס בפ' אכלו רעים כחדא יתבין לא מתפרשאן כדאיתא באדרא ולכן מאחר שלמדנו שהשופר הוא סוד ה' הזכרות שבתוכו היינו אות יוד והנה כאשר כשופר נמצא בתוכו זכרות הוא מורה על תיבות זה של שם יה דלא מתפרשאן ולכן כשר שהוא מסטרא דקדושה קדוש יאמר לו אמנם כאשר אין בו זכרות הוא מורה פירוד ח"ו בין המדות וזה לא יתכן לפי שהם נקראים רעים ולכן הוא פסול:
הגוזל שופר ותקע בו יצא וכו' איתא בזוהר פ' אמור כד אתחרב בי מקדשא כדין אימא עילאה מנעת ברכאן עילאין ואריקת לון לסטרא אחרא וכן נמי בזמן שמסתלקת אימא עילאה למעלה מפני העון של לתחתונים כדאיתא בהקדמת התיקונים כצפור נודדת עקילה שלכן נאמר שלח תשלח את האם לרבות אימא עילאה ולכן על שני צדדין אלו בא עומק הדין זה הגוזל שופר בין שהגזל הוא מעכו"ם בין שהוא מישראל ותקע בו יצא כי בשל כותים הוא על דרך הנזכר כאשר אימא עילא' אוליקא ברכאן לסטרא אחרא הרי נעשה שיפר זה של כותי' ולכן גזל הכותים אסור או שהגזל הוא מישראל מפני כי על ידי העון נאבד ממנו מ"מ יצא ידי חובתו אעפ"י שלא נתייאשו הבעלים שהרי עכו"ם אינו מתייאש מלינק מזה עד לעתיד וכן נמי איש ישראל אינו מתייאש מזה לפי כי מוכרח הוא שחוזרת האם על הבנים ורובצת עליהם אעפ"י כן יצא כאמור תקע בשופר של ע"ג של ישראל לא יצא כבר נתבאר עד כמה פעמים כי כל מעשה אשר יעשה איש הישראלי כן מתעורר למעלה צא ולמד ממעשה העגל מ"ש בזוהר פ' תשא דף קצ"ב. וז"ל בסטרא קדושה ההוא אלהים דקשוט מלך על עלמא בתלת מילין אתתקף בבריאה ביצירה בעשיה וכו' לקבל בריאה ויקח מידם וכו' לקבל יצירה ויצר אותו בחרט לקבל עשיה ויעשהו עגל מסכה וכו' עוד לקמן דף קצ"ג ז"ל א"ל ר' אלעזר ודאי הכי הוא וישראל לא הוו אבל ירבעם דעבד עגלין הא ישראל הוו ועגל עבדו א"ל ודאי אבל ירבעם חטא והחטיא וכו' ולכן תקע בשופר של ע"ג של ישראל לא יצא מפני כי האיש הישראלי כאשר עבד אותה המשיך עליה מן הקדושה עליונה ולכן אינה בטלה עולמית שמפני הקדושה הנמשכת בו כתותי מכתת שיעוריה כי הקדושה סוף שמכלה אותה אבל בשל ע"ג של עכו"ם לא יתקע מפני שהיא קליפה גמורה ואין עבירה מצוה ואם תקע יצא שהרי החיוב הנמצא באדם הולך ונדבק עמה והוא שלא נתכוון לזכות בו דבהכי כרע הנמצא באדם נגרר והולך אחר ע"ג של עכו"ם אבל נתכוון לזכות בו לא יצא שהרי ע"י מחשבה הקליפה היא ע"ג של עכו"ם הנז' נדבק בו ולכן לא יצא דהוה ליה ע"ג של ישראל שנתערבה עם הקדושה ואינה בטלה עולמית כאמור: שופר של תקרובת ע"ג וכו' הנה ענין התקרובת יותר חמור מפני שהוא מקרב דבר הכשר ומטמא אותו ונודע הוא כי אין דבר נברא בעול' שאין בו קדושה שנאמר ונוגה לו סביב ונאמר ואתה מחיה את כולם ולכן אפילו היה התקרובת של עכו"ם שתקע בו לא יצא שהרי אינה בטלה עולמית וכאשר תוקע בו נמצא שדבק בו הקליפה ולא יצא ידי חובתו המודר הנא' משופר וכו' כך אחז"ל כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה ומאחר שהבדיל עצמו מן השופר אינו יכול לתקוע דהיינו כי בזה הוא גורם ייחוד למעלה אבל אחר תוקע בו ויוצא ידי חובתו ומתקן עצמו בלבד אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי שהתקיעה מורה על פנימיות השופר שהוא מוציא הקול העליון כנ"ל ולכן אינו מועיל התקיעה לתקן למעלה שהרי המחשבה עליונה מן השופר וגם לעצמו לא יועיל לתקן נפשו:
היה קולו עב וגו' שמורה על הקול העליון היוצא משם שהוא אות וא"ו זעירא או גדולה כשר שכל הקולות כשרות בשופר דאף על גב שיוצא בסוד ו' זעירא אח"כ נגדל והבן:
[ז] אשר חכמים ז"ל יגידו כי האדם על ידי העון הוא נוקב ויורד עד התהום ומשלו משל לאותו שהיה נוקב בספינה א"ל מה איכפת לכם א"ל שאתה מציף עלינו את הספינה כך אמר איוב אתי תלין משוגתי א"ל חבריו כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק וכו' ולכן יאמר הדין זה אם ניקב השופר שהרמז הוא על העון אשר יעשה האדם כי לכן הוא אומר והוקע אותם לה' נגד השמש כמשחז"ל שניקב נקב בראש כל החוטא ולכן יאמר נא אם נקב השופר הוא החטא הנעשה בעצם אדם אם לא סתמו ע"ד מכסה פשעיו לא יצניח ובפרט אם הוא חטא מפורסם ובין אדם לחבירו אעפ"י שנשתנה קולו כשר והענין הנה נתבאר בזוהר כי מי שהוא עושה תשובה ואינו יודע לתקן העון לא עשה כלו' כדאיתא פ' פנחס דף רי"ז וז"ל נגד השמש וכו' מהכא אוליפנא בדרגא דחב בר נש לקב"ה לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה וכו' ומאן דלא יעביד הכי לית ליה תקנתא לעלמין כדקא יאות וכו' ולכן יאמר אע"פ שנשתנה קולו כשר שהוא קול יעקב בתורה ומצוה שנאמר ולרשע אמר ה' וכו' מאחר שהודה והתודה כשר ואם סתמו שלא במינו וכו' הוא הדבר החמור אם זה האדם עשה תשובה מן העון שעשה אבל לא עשה התשובה בכונה טובה מקביל אל העון שעשה דהיינו שנא במינו אעפ"י שאינו מעכב את התקיעה שהנה החטא של יחיד אעפ"י שאמרו חז"ל שדומה למי שנוקב בספינה דהיינו כי הוא עושה רושם גדול בכללות ישראל מ"מ אינו יכול למנוע הייחוד העליון הנקרא תקיעה כנ"ל כמו ששנינו התוקע ליבמתו ולכן אמר אעפ"י שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה פסול כי הנה כבר נתבאר שעיקר התשובה הוא לתקן המקום שחטא שם ומה מועיל כי הקול שלם כמו שהיה הוא סוד ת"ת ישראל שנאמר הקול קול יעקב מאחר שנשמתו פגומה ולכן אפינו נשתייר בו רובו שלם שמורה שלא עשה פגם למעלה אינו מועיל לו וחם סתמו במינו דהיינו כי עשה תשובה כתקנה אם נשתייר רובו שלם כי מעיקרא לא חטא הרבה ג"פ ולא נשתרש בחטא אלא רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דהיינו כי העונות שמכונים לנקבים לא עכבו את התקיעה הוא הייחוד העליון אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם דהיינו קול תורה ותפלה שלו לא היה בהם פגם כשר ואם חסר אחת משלש אלה פסול אלא א"כ שהיה שעת הדחק ולא הים לו פנאי לעשות תשובה היינו שאין שופר אחר מצוי שהרי נתבאר כי בא לטהר מסייעין אותו הוא סוד נשמה אחרת שניתוספה שם לסייעו ולכן יאמר שהיתה שעת הדחק שלא היה שם שופר אחר היינו נשמה אחרת כי לא היה נו שעת הכושר לעשות תשובה כאמור יש להכשיר בסתמו במינו שעשה תשובה ראויה ונשתייר רובו שהוא רובו זכיות אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה שהרי נפגם הקול ע"י העון קול תורה ומצוה וכן יש להכשיר באופן אחר בסתמו שלא במינו שלא עשה תשובה במקום שחטא עכ"ז אם נשתייר רובו דהיינו רובו זכיות וחזר קולו של תורה ותפלה כמו שהיה מתחילה קודם שניקב כשר:
[ח] נסדק לאורכו פסול וכו' הנה נתבאר במאמר שאומרי' לרשע עולם שיצאת ממנו דומה ע"ש ולישוב ולפורש בים כי הם זמנים רבים נפרדים אשר ראוי לאדם נעשות תשובה ממעשיו וכל הקודם הרי זה משובח שנ' וזכור את בוראך בימי בחורותך וכו' ולכן בא הרמז בדין זה אם היה הסדק הוא העון לאורכו כלו' בחורך הזמן ונח שם אל לבו לתקן מעשיו י"א בכל שהוא פסול ר"נ אין אנחנו משגיחין בעונו' שעשה בין רב למעט מאחר שארך הזמן עליו פסול ואין אני בביאור ענין הפיסול מהו כי בלי ספק היא פסולה לקרבן להתראות לפני בוראה ויש כמה עניינים בזה הפיסול אלא א"כ הדקו בחוט הוא חוט של חסד דאברהם שנ' אני בצדק אחזה פניך והפרש בין חוט למשיחה יהיה כי חוט הוא ענין שאינו פוסק אמנם משיחה היינו שלפעמים הוא עשה צדקה או ג"ח וי"ח דווקא ברובו היינו כשעבר רוב זמנו ולא עשה תשובה ואם דבקו כשר אפילו אם דבקו בדבק הוא משחז"ל וכן פי' הר"ם במז"ל בהלכות תשובה אתמול היה זה פרוש ורחוק מהקב"ה ועתה דבק עמו וחז"ל חמרו במלחים שני נסרים ומדבקין זה לזה ולכן ע"י התשובה כשר ואפילו דבקו בדבק היא התורה שנאמר ובו תדבק יש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצם מניה וביה בעצם אדם שחממו באור כי יחם לבבו מפני החרטה וקשרה בהתכ' חלבו ודמו ואז חיבר קצותיו הם החיברי' זה עם זה ע"י התשובה כשר ואם נסדק כונו דהיינו גם עד זקנה ושיבה אפילו מצד שעשה איזה עבירות אבל מ"מ אינו רשע פסול להתראות למענה כאמור אפי' חממו באור של החרטה וחיבר סדקיו זה עם זה מאחר שעש' התשובה בסוף ימיו עד תום כחו פסול כאמור:
[ט] נסדק לרחבו במיעוטו כשר וכו' הענין יובן עם מ"ש בזוהר פ' נח דף ע"ג וז"ל ת"ח כיון דחב בר נש קמי קב"ה זמנא חדא עביד רשימו וכדאב בי' זמנא תניינ' אתתקף ההוא רשימו יתיר תב ביה אתפשט ההוא כתמא משטר' דחנסטרא דא כדין כתוב נכתם עונך לפני וכו' והנה כאשר האדם חוטא פעמי' שלוש אז נרמז הענין ברוחב כמ"ש במאמר אתפשט מסטרא דא לסטרא דא והיינו מ"ש נסדק נרחבו במיעוטו כשר לפי שעדין לא נתפשט הכתם כאמור אמנם נסדק ברובו פסול מפני שנתפשט הכתם מסטרא דא לסטרא דא כאמור תלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה שהם ארבע גודלים והענין הוא משחז"ל מצינו האומר בפיו חמור מן העושה מעשה שהרי לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע וכו' ולכן יאמר שאם נשאר לצד פיו שיעור תקיעה אע"ג שעשה מעשים רעים ושנה ונשתרש בהם אם היה שלם בביטוי פה שנשאר לצד פיו שיעור תקיעה שלכן לא פגם הקול שלו והשיעור הוא ארבע גודלים והרמז לארבע עונות שנקראים גדולות כי כן גודל ואחז"ל לשון הרע שקול כע"ז ג"ע ש"ד שנאמר לשון מדברת גדולות הרי ארבע גדולות והכל לצד הפה ומה גם שבועת שוא ורכילות ונבלות הפה ודברים בטלים כל אלו העונות הם המכונים לפה ולכן אם נמצא שלם בארבע גודלים אלו המכונים לצד הפה כשר אפילו אם מעכב מצד עונות האחרים ויש מכשירים אפילו כשנשתייר אפילו שלא לצד כי לא היה בו כל כך עונות כשר לענין התקיעה כנז':
[י] דבק שברי שופרות וכו' הנה שנינו האומר אחטא ואשוב וכו' והיינו שדבק שברי שופרות שחטא ועשה תשובה וחזר וחטא ועשה תשובה היינו הדיבוק שהוא ענין התשובה כנ"ל שחוזר ונדבק עם הקדוש ברוך הוא כמש"ה ובו תדבק וזה ע"י כמה שברים כי שבר התשובה וחזר וחטא וחשב לדבק פעם זה עם זה ולעשות מהם שופר שהוא יחשוב שהשלים נפשו באופן זה ואינו מועיל אפילו שיש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר דהיינו כי אותם העונות המכונים אל הכה כנ"ל היה שלם בהם אע"פי כן פסול:
[יא] הוסיף עליו כל שהוא פסול וכו' שנינו בענין המומין הפוסלים יתר בידיו וברגליו וכו' וכן לענין שנתחסר אבר הוא פסול וכדומה לזה הוא בנפש אדם לענין המתגאה היינו הוסיף עניו באותו רמות רוחא כל שהוא בין במינו בין שלא במינו הוא משחז"ל נח"ח צריך שיהיה בו משמנה לשמינית ומעטרא ליה וכו' והיינו כל שהוא במינו שהוא ת"ח בין שלא במינו פסול הוא משחז"ל אפילו כל שהוא מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה. לב אפילו היה בו מתחלה שיעור שופר כלומר כוליה עלמא לא פליגי כי כל צד גאוה אסור אמנם אפילו בענין שצוה רבי עניו השלום לבנו נהוג נשיאותך ברמים ופריך והא יהושפט מנך יהודה שהיה רואה ת"ח עומד מכסחו ומחבקו ומנשקו ואומר לו רבי רבי מארי מארי ומסיק הא בצניעא הא בפרהסייא וז"ש אפינו היה בו שיעור שופר הוא השיעור זה שאחז"ל או שיהיה ענין הכעס שמראה עצמו שכועס כגון ההוא דתבר מכמתא וכו' וההוא דיהיב דרישא דאמתיה ציר של דגים כי לא היה בלבם כעס כלל רק מראים כך להטיל אימה עליהם אמנם היה בו שיעור שופר מתחילה ולא בא לכלל כעס עם כל זה פסול כאמור:
[יב] הפכו ותקע בו לא יצא וכו' הנה הרמז בזה כי זה האיש נהפך לנחש כי לבו יקבץ און לו כי לא יאמין משחז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא והוא הפך הענין בלבו אמנם תקע בו ולכן לא יצא ופירוש הענין של היפוך זה בין אם הפכו בדרך שהופכים החלוק היינו חלוקא דרבנן דאף על גב שיחטא האדם ביותר אינו מפסיד המצות שעשה אלא בתוהא על הראשונות והיינו שהחזיר פנימי לחיצון דהיינו שהפך הטוב הפנימי הצפון לו לעולם הבא ונתנו לחיצון שנאמר יכין וצדיק ילבש בין שהניחו כמו שהיה ולח תהא על הראשונות אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב כי הנה שנינו אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואדם זה נהפך מן האמונה זו כי אמר עיקר השכר ראוי להיות בעולם הזה הוא הרחב שיהיה לו שכר התורה והמצוה בהרחבה והחלק שהוא בהרחבה שהוא לעולם הבא עשה אותו קצר כי נח יאמין במה רב טובך וכו' ומה שהפך הוא בקרן הנזכר היינו בשופר ולכן אף על גב שעשה המצוה ותקע בו לא יצא לפי שהפך בלבו עיקר האמונה בשכר של הסופר ולכן אין יוצא ידי חובתו מן העון הנמצא בו כנ"ל:
[יג] היה ארוך וקצרו וכו' ירצה כי האדם זה נמצא בו השלימות בנפשו יותר מדאי דהיינו שהיה מתהלך בדרכי החסידות נמי אמנם אחר כך קצרו ולא עמד בשלימותו הראשון אם נשאר בו שיעור תקיעה כלומר כי לא נמצא דבר עבירה רק כי קצרה נפשו מלרדוף אחר דרכי החסידות כמו שהי' עושה בתחלה מאחר שנשאר בו שלימות שיעור לעורר יחוד העליון הוא התקיעה כאמור כשר:
ועתה הנני שב לבאר הדינים אלו מה שנוגע למעלה לצד עילאה ימלל וכך היה אומר:
אם ניקב אם לא סתמו וכו' הוא מה שאמר בזוהר בפרשת ויקוב בן האשה וכו' פרשת אמור דף ק"ו. וז"ל ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כמא דאת אמר ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים וכו' ורזא דמלה נטל ה' דבשמא קדישא ולייט הנה ענין זה הוא בסוד ה' אחרונה כאמור ולפי שהיא בסוד בתולה תמיד לכן אז נענש אמנם בענין השופר שהוא בסוד ה' ראשונה כנ"ל הוא הפך מזה שהיא נקרא אשה מפני כי שני אותיות שהם בסוד איש ואשה שהם אותיות י"ה הוא שם בפני עצמו ואינו נפרד אות יו"ד מאות ה' לעולם וכדאיתא באדרא אבא ואימא כחדא נפקין לא מתפרשן ולכן ניקב השופר כשר כי שם אינו צודק לומר ויקוב חור דנקיב מה דהוה סתים לפי כי לעולם שם הם מחוברים ולכן כשר אפילו נשתנה הקול לפי כי קול יעקב אשר בצאתו מרחם אמו משתנה לטובה ממה שהיה ולכן כשר:
ואם סתמו שלא במינו וכו' הנה צריך להקדים כי לעולם עולים אותיות ו"ה למעלה כדי לעורר היחוד העליון שבין אותיות י"ה שהם אבא ואימא ולפעמים עולה תפארת ישראל לחוד כדאיתא פרשת ויצא בפסוק ותצא לאה לקראתו כדלקמן ופעמים עולה מדת המלכות ולשני מדות יקרא מינו ושאינו מינו ויש צדדין לכאן ולכאן כי מסיבה אחר ראוי לומר כי תפארת ישראל נקרא מינו מפני כי כל בחינות השופר עליון הוא נכלל בו מה שאין כן במדה האחרונה ולכן תקרא שאינו מינו ויש בצד אחר שראוי לקראת למדה האחרונה מינו של השופר מפני שנאמר המושל עליך ימשול כאמה בפה ושאינו מינו מכונה תפארת ישראל ולכן נפרש הענין בצד אחר. והשאר יובן מעצמו והנה אמר אם סתמו שלא במינו דהיינו שעלה לשם ח"ת ישראל כמ"ש ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא לרוואה לך בתפנוקין עילאין וכך היא המדה אע"פ שאינו מעכב את התקיעה שהרי אבא ואמא כחדא שריין לאחר סתימה כדאיתא בס"ד ואתא מפתחא דכליל שית וכסי פתחהא שחזר הקול קול יעקב לכמו שהיה בתחלה קודם שיצא מרחם אמו פסול דאף על גב כי בעלמא בכי האי גוונא הגה מה טוב כאמור אמנם לא כן עתה שצריך להיות השופר נכנס בתפארת ישראל ולכן הוא פסול כאמור אפי' נשתייר בו רובו שלם: ואם סתמו במינו הוא בסוד ה' תתאה כאמור שהוא במינו כאמה בתה אם נשתייר רובו שלם בסוד בינה ותבונה ולא עכבו הנקבים את התקיעה אלא היה נוהג תמיד היחוד דהיינו חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב כשר ואם חסר אחת משלש אלה פסול ואם הוא שעת הדחק שאין שופר אחר מצוי כי הנה נודע כי שני שופרות הם אחד בסוד הבינה ואחד בסוד התבונה ולהיות שעת הדחק לפי שדוחקות זו לזו לכן אין שם שופר אחר מצוי רק אחד אז יש להכשיר בסתמו במינו הוא סוד ה' האחרונה אם נשתייר רובו דהיינו בסוד הבינה עליונה לחוד אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה לפי כי בג' חדשים ראשונים דעיבור רע לוולד וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו שהוא בסוד אות וא"ו כנזכר אם נשתייר רובו בסוד הבינה וחזר קול קול יעקב לכמות שהיה מתחלה קודם שניקב:
נסדק לאורכו פסול וכו' הנה ענין דין זה אי אפשר לפרשו אמנם שים לבך בסוד של ויעבור כי באותו פרק הוא נסדק השופר שאנו עסוקים בו אבל לא בארך ולכן הדין הוא שהוא פסול וי"א אפילו בכל שהוא פסול אלא אם כן הדקו הרבה בחוט או במשיחה היינו החסד עליון שהוא מלחים אותו וי"א דוקא ברובו אבל למטה כך היא המדה שנסדק ואם דבקו כשר אפילו דבקו בדבק בחינת אות יו"ד ווש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצמו כי כן למעלה נמי לאחר שנסדק חוזר ונדבק בו בעצמו ואם נסדק כולו אפילו מצד אחד פסול כי כן למעלה אינו נסדק כלו זולת הדפנות מכאן ומכאן ולכן אפי' חיממו באור וחיבר סדקיו זה על זה פסול כאמור:
נסדק לרחבו במיעוטו כשר שהרי כבר נתבאר כי כן באותו שופר עליון הוא נסדק כדי להוציא הקול ממנו אמנם זה נעשה לצד מטה בלבד ולכן ברובו פסול אלא א"כ נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה כדי שיהיה שם יחוד והוא שיעור ארבעה גודלים והרמז הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ד וז"ל ומספר את רובע ישראל וכו' רובע ישראל רבעות מן מדידו דישראל איהו ברית אמאי אקרי רובע אלא שיעור דגופא ארבע בריתות הוי כשיעורא דיליה וברית רובע איהו בשיעורא דמדידו דגופא כלא אפיק מ' עכ"ל ולכן בא השיעור זה ארבע אצבעות רמז לנזכר וכשנשתייר בו כך כשר אפילו אם מעכב את התקיעה לפי כי למעלה עיכוב זה הוא זמן מה ולא יקרא עיכוב ויש מכשירים כשנשתייר ארבע גודלים הנזכר אפילו שלא לצד פיו כי כך למעלה אותם ד' בריתות אינם לצד פיו:
דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר פסול מפני כי למעלה כאשר שופר העליון מתקלקלים דפנותיו אין נשברים אפילו שיש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר ר"ל לאורכו שהרי למעלה אין שם שבר כאמור:
הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והענין יובן עם מ"ש בזוהר פ' ויקרא דף ז' וז"ל ויהי קול השופר וכו' קול השופר תרי קול חד השופר תרי וכו' הולך לאן אי תימא להר סיני או לישראל יורד מבעי ליה אלא אורייתא מהכא נפקא וכו' והנה בתורה נאמר אל תוסף עליו ואל תגרע ממנו ולכן בין במינו בין שלא במינו היינו לפי כי נודע שנ"הי דאימא משתנים אח"כ ונעשים מכללות של התורה הנזכר ולכן בתחלה נח' במינו ולאחר שנשתנו נק' שלא במינו אם הוסיף עליו פסול אע"ג שמתחלה היה בו שיעור שופר:
הפכו ותקע בו לא יצא וכו' הנה הנ"הי דתבונה סוד השופר הנכנס בת"ת ישראל הוא נכנס כדרכו ולא יתכן להתהפך בשום אופן ולכו אם הפך השופר ותקע בו לא יצא בין שהפכו כגון החלוק שהחזיר פנימי לחיצון לא יצא כי לא כן יתכן להיות למעלה ולכן אחז"ל איזה הוא ת"ח שמחזירין לו אבידתו בטביעות עין כל שמקפיד על חלוקו שלא יתהפך וסוד הענין כאמור כי ת"ח הוא בסוד ת"ת ישראל בזמן שהוא תלמיד של חכם העליון לובש החלוק שנותנים לו שלא יתראה ממנו פסת יד כמשחז"ל איזהו חלוק של ת"ח וכו' והוא מקפיד ומדהדק שלא יתהפך ולכן אם הפך השופר שהוא דוגמא לזה בסיד הפנימי פנימי לחיצון או שקצר את הרחב והרחיב את הקצר בכל ענין מאלו אם תקע בו לא יצא כי כן לא יעשה למעלה כדבר האמור:
היה ארוך וקצרו וכו' כי הנה למעלה פעמים אותם נה"י הם מתפשטים בכל שיעור הת"ת ופעמים הם מתקצרים כי נשארים למעלה ולכן כך הוא מן הדין אם היה ארוך וקצרו אם נשאר בו שיעור תקיעה שהם נה"י שלשה מדות בלבד שמועיל לתקוע בו תקיעה של מצוה כנ"ל כשר:
[יד] הנה נתבאר למעלה כי השופר הוא ענין התעוררות שניתוסף בנפש האדם ואותו קול הוא ע"ד מה שחז"ל עורו ישינים מתרדמתכם ולכן יאמר שאם באולי אדם זה גררו לשופר זה התוספת הנכנס בלבו מבפנים שעשה כך במעשה למעט אותו תוספת רוח או מבחוץ הם דברים שאינם חמורים ואין נוגעים בפנימיות שלו כגון הכעס שנא' טורף נפשו באפו וכן המתגאה שהוא נחשב לע'עז אבל עשה דברים קלים לראות דבר של איסור או שיחה בטילה וכיוצא שהוא נוגע לחיצוניות אף על פי שנשרש בזה עד שעשאו דק מאד כמו גלד כשר לפני שלא ניקב מן העון:
[טו] לא הוציא זכרותו אלא נקב בו כשר הנה נת' למעלה כי מציאות הזכרות הוא ענין זכרון לעולם הבא וענין הנקב הוא מציאות עון כענין הקודח בספינה שמביא רעה על כל העולם ולכן יאמר אם לא הוציא זכרותו אלא שהוא שלם אמונת של עולם הבא אלא שעשה בו נקב הוא ענין עון הנוגע באמונת של עולם הבא כשר לפי שלא עשה חסרון שמורה על ענין עבירה אלא נקב שהוא ענין פגם במחשבה בלבד אבל אם הוציא הזכרות דהיינו שעשה מעשה הפוגם בענייני עולם הבא שהוציא הזכרות לחוץ ועשה ממנו שופר דהוי כאלו אומר שאין לו השארות לעולם הבא ולכן הוציאו לחוץ שיצא מן הכלל ונקב בו שעשה מעשה בלתי טהור פסול שהרי פגם בשני עולמות שהנה אינו מאמין כי כל מעשה איש ישראל לזכות לחיי העולם הבא שנ' למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והוצאת הזכרות כאלו יאמר למען ייטב לך והארכת ימים הכל בעולם הזה וגם בזה קדחו בזכרותו ועשה בו נקב על ידי העין ולכן פסול:
[טז] צפהו זהב ע"ד מש"ה אורך ימים בימינה למיימינים בה בשמאלה עושר וכבוד למשמאלים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא ואדם זה נתרצה לעשות מצוה לזכות לעושר בלבד יש חילוק בזה אם הוא במקום הנחת פה כלומר כי לא די כי כך עשה לזכות לעושר ובחן לעשות כך המצוה אם לא פצה פיו לומר בבטוי פה זאת המצוה אני עושה לזכו' לעושר פסול לפי כי כך אחז"ל אסור לנסות להקב"ה שנא' לא תנסו את ה' אלהיכם שלא במקום הנחת פה אע"ג שעשה המצוה אדעתא דהכי מאחר שלא הוציא מפיו כשר כך אחז"ל דברים שבלב אינם דברים צפהו זהב מבפנים ר"ל כי זה שהיה עושה המצוה להתעשר היה מבפנים כלומר בכל לבו דקסבר כי זה עיקר אמנה לזכות לעולם שכולו טוב מאן מוכח כי יזכה על ידי כך פסול ואם מבחוץ לא שהיה מודה בלבו אלא כי מבחוץ כך היה עושה לאהבת קניין המדומה אם לא נשתנה קילו ר"ל אם עדין הוא שלם בתורתו ובתפילתו הקול קול יעקב ולא שינה מעשיו מאשר היה עושה זה יורה כי הוא מורה כי עיקר הטוב האמיתי הוא לעולם הבא רק כי זה שעושה הוא מבחוץ לרדוף אחר העושר ולכן כשר אבל לא נשתנה קול של תורה ותפלה הקול קול יעקב זה מורה כי מה שרודף אחר העושר הוא כי אינו בענין שכר העולם הבא נחשב ולכן פסול וכן איתא בזוהר פרשת לך לך דף פ"ח וזה לשונו רבי אבא כד סליק להתם הזה מכריז מאן בעי עותרא ומאן בעי אורכא דחיי וכו' יומא חד אתא חד איניש א"ל רבי בעינא למלעי באורייתא שיהיה לי עותרא א"ל הא ודאי וכו' וליומין הוה קאים קמיה א"ל אן הוא עותרא אמר שמע מינה דלאו לשום שמים קא עביד עאל לאדריה שמע חד קלא דהוה אמר ליה לא תענשיניה תוב לגביה דגברא רבא ליהוי תב לגביה א"ל תיב ברי תיב ואנא יהיבנא לך עותרא אדהכי אתא חד גברא ומנא דפז בידיה אפקיה נפל נהורא בביתא א"ל רבי בעינא למזכי באורייתא ואנא יהבנא עותרא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי רבי יוסי עליו השלום אף על גב שלמד תורה ע"מ להעשיר לא די כי לא נענש אלא גם כן שלח לו הקב"ה עושר וכל זה הגיע לו מפני כי לא היה מכחיש טוב העולם הבא רק שהיה רוצה להתעשר ולכן נמי מאחר שצפהו זהב מבחוץ כשר מאחר שלא נשתנה קולו של תורה מכמות שהיה כאמור:
[יז] המציירים בשופר צורות וכו' הנה ידענו נאמנה כי המצות שנתן לנו הקב"ה הוא לתועלת ושלימות הנפש בעולם הזה לטוב לנו לעולם התחיה ומה גם לטוב לצדיקים לעולם הבא שלכן היו במספר רמ"ח לתת לנו אחרית ותקוה טובה ומה גם להיות מעורר הייחוד עליון למעלה ולכן אדם המצייר בשופר צורות אף על גב שיהיה ע"ד מ"ש רבי יעקב עליו השלים והרמב"ם ז"ל כי כונת השופר הוא לומר עורו ישנים מתרדמתכם לפי כי כל ימות השנה אדם מורדף בלי חשך אחר צורכי העולם הזה לכן עתה צריך כי החי יתן אל לבו אף על גב כי צורה זה הוא צורה טובה מכל מקום אין הרצון לומר כי זה יהיה כונת חיוב השופר ותו לא אינו כן האמת רק כי זה יהיה לענין רמז בלבד אמנם חיוב המצוה לא מפני כך הוא אשר צוה ה' לתקוע בראש השנה וגם כי עדיין יש צורך לאדם לתיקון נפשו כאמור ולכן יאמר כי המצייר צורות בשופר ממיני צבעונים הם דעות ורמזים שונים זה מזה לומר אין עוד אפס זולתם לא יפה הם עושים חושבים לנאותו על ידי כך בעיני הבריות אבל גנאי הוא לומר כי לכך בא צווי השופר בלבד כאמור: [יח] אם נתן זהב על עובי השופר וכו' כבר נתבאר כי צפהו זהב היינו שרודף אחר העושר ובזה יש חילוקים אמנם אם נתן זהב על עובי השופר כלומר דאף על גב כי לא נעלם ממנו גידל מעלת המצוה אמנם הוא נתן זהב על עוביו שעשה עיקר טוב של העולם הזה ונתנו על צד הרחב שמורה על טוב העולם הבא שהוא רחב היינו הוסיף עליו כל שהוא כי הוסיף מדעתי לומר כי העיקר טוב העולם הזה ולכן פסול:
[יט] הרחיק את השופר אף על גב שהוא מודה בענין הגאולה מכל מקום מרחיק אותה בדעתו כמ"ש בלעם אשרנו ולא קרוב ונפח בו דמשמע כי ותקותו מפח נפש אף על גב שתקע בו ומאמין מה שאמר הכתוב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' מאחר שעבר על מש"ה אם יתמהמה חכה לו ומצווים אנו להאמין מש"ה היום אם בקולו תשמעו פסול:
עוד לאלוה מילין לצד. עילאה ימלל דאף על גב דקים לן כי כל המעשה אשר יעשה איש הישראלי ככה יעשה למעלה כדאיתא בזוהר אעפ"כ אם גרר השופר כל כך עד שהיה דק מאד כמו גלד כשר מפני כי למעלה לא יתכן להיות כן וגם אם תמצא לומר שיהיה כן אינו מעכב את התקיעה ולעולם הוא מתפשט והולך בתוך הת"ת ולכן כשר:
לא הוציא זכרותו וכו' הנה נתבאר למעלה כי ענין זכרות השופר הוא סוד אות יו"ד הנכנס בתוך אות ה' שהוא השופר והוא עיקר ולכן אם לא הוציא זה הזכרות מתוך השופר אלא נקב בו כשר לפי כי כן אור של אות יו"ד נוקב ועובר בתוכו עד שמגיע לתוך השופר ולכן כשר אמנם אם הוציא הזכרות שמורה שהפריד אות יו"ד מתוך אות ה' ועשה ממנו שופר דהיינו שנקב בו פסול מפני שמורה פירוד כאמור:
צפהו זהב דהיינו שמורה שהמשיך עליו בחי' גבורות וזה עשה במקום הנחת פה שהוא מקום שמתחברים יחדיו אות י' עם ה' כד"א אכלה ומחתה פיה פסול לפי כי כל עיקר תקיעות שופר הוא כדי להמשיך בחינת חסדים למתק הדינים כנ"ל וזה היה סיבה על ידי מעשה זה להמשיך גבורות ולכן פסול שלא במקום הנחת פה כשר לפי כי ג"כ נמשך שם בחינת גבורות אלא שהם מתמתקות ולכן אם צפהו מבפנים פסול לפי שהוא ממשיך בחינת דינים בפנימיות אמנם מבחוץ כשר מאחר כי מבפנים ממשיך בחינת חסדים כאמור אמנם אם נשתנה קולו הוא קול יעקב נשתנה מכמות שהי' מפני המשכת כח הגבורות פסול ואם לאו כשר:
המציירים בשופר צורות במיני צבעונים וכו' מאחר שהנחנו כי כל ענין מעשה אשר נעשה על יד איש הישראלי כך הוא גורם לעורר למעלה ולכן זה המצייר בשופר צורות הוא מורה כי בתוך שופר עליון נתהווה שם צורה או מיני גוונים והא ליתי היינו מ"ש בזוהר פ' תרומה דף קס"ז: וז"ל א"ל האי דאמינא דאתבריר הכא רזא דאדם באור דההוא זרע וכו' תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא דהא לא אצטייר זרעא אלא בגו מעוי דנוקבא וכו' אינון דיוקנא דאדם באן אתר אתצייר וכו' אי תימא גו נוקבא הוו דא עלמא דאתי לאו הכי דהא לא אתצייר צורה ודיוקנא. עד דנפקו אתוון לבר ולבתר אתגלימו וכו' הנה מבואר מן המאמר כי לא היה צורה תוך אימא עילאה ולכן בא זה הדין כי המצייר צורה בשופר במיני צבעונין לא טוב עשה מפני שמורה כי כך הוא בשופר עליון ואינו כן שחושב כי כן עשה לנאותו ולא די שאין ענין יפוי לשופר עליון בזה אלא שהוא גנות שהרי אין בתוכה צורה כדבר האמור:
אם נתן זהב וכו' כבר נתבאר כי כונת השופר הוא להמשיך מדת הרחמים כמו שאחז"ל בפ' עלה אלהים (תלים מ"ז) שהוא מ"ה בתרועה וכיצד נעשה ה' שהוא רחמים בקול שופר ולפי דרכינו ירצה כי כאשר עלה אלהים מתעלה ר"ל מסתלקת האם הנקרא' אלהים מעל הבנים וכיצד נעשית ה' וחוזר להיות האם רובצת עליהם בקול שופר ולכן צפה זהב על עובי השופר דהיינו בחינת דין והוא בצד הרחב שהרמז שלו למעלה מקום שמתגלים בחינת החסדים היינו הוסיף עליו כל שהוא ופסול כנ"ל:
הרחיק את השופר וכו' הנה נתבאר כי כל תכלית כונת השופר הוא להחזיר האם שנסתלקה מעל הבנים כאשר נתבאר מן המאמר הנ"ל מפ' אמור וכד אסתלק האי שופר וכו' ולכן כאשר הרחיק זה השופר מורה שנתרחק השופר עליון ופנה למעלה ועזב את הבנים ולכן אף על גב שנפח ותקע בו פסול לפי שהעיקר הוא שתהיה האם רובצת על הבנים:
[כ] איתא בזוהר פ' משפטים דף צ"ד וז"ל ת"ח בר נש כד אתייליד יהבין ליה נפשא מסטרא דדכיו מסטרא דאלין דאתקרון אופני קדש זכה יתיר יהבין ליה רוחא וכו' זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסייא ותלת אלין אינון אמה ועבד ושפחה דברתא דמלכא זכה יתיר יהבין ליה נשמתא באורח אצילותא וכו' הנה מבואר מן המאמר כי ע"י הזכות אשר יעשה האדם מוסיפין לו נפש או רוח וכיוצא כפי מעשיו וכפי מה שהיה בו מתחלה ולכן יאמר נתן שופר לתוך שופר כי הרמז הוא כי זה האדם זכה ע"י מעשיו ונתן נפש אחרת לתוך נפשו שהיה בו מתחלה או רוח וכיוצא אם הפנימי עודף על החיצון כלומר כי אדם זה מוסיף מעשים טובים על ידי הנפש או רוח הפנימי שנמשך לו מחדש וזה יהיה משני צדדיו בין בענין המעשה המכונה למטה בין לענין תורה ותפלה המכונה לצד מעלה היה מוסיף והולך ונתן הפנימי בפיו כי הרוח הפנימי נתן אותו בפיו לתקן אותו ע"י עסק התורה כשר זה תיקן מעשיו בודאי ונעשה אדם כשר:
[כא] שופר של ר"ה אין מחללין עליו י"ט וכו' מאחר שהנחנו כי הרמז של השופר הוא אותו תוספת שבא לאדם ע"י מעשיו הטובים נפש או רוח או נשמה יתירה לכן יאמר שופר של ר"ה ר"ל הנשמה זו שבא לאדם בתוספ' בר"ה ע"י המצות הנוהגות בו אין מחללין עליו יו"ט כלומר צריך ליזהר בה במאד מאד שלא יפסיד אותה אח"כ מאחר שנעשה דוגמא של י"ט והי' קדש יזהר שלא יחלל אותה הוא מ"ש בזוהר פ' תרומה דף קכ"ה וז"ל בגין דרוח מסאבא אזדמן תדיר במגנא וברקניא וכו' ורוח קדשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלות' רב וסגי ובאתתקנותא דגרמי ובאתדכאותא דמשכניה וברעות' דלביה ונפשיה ולואי דיכיל למרווח ליה דישוי מדוריה עמיה ועבד דיהך בארח מישר דלא יסטי לימינא ולשמאלא ואי לאו מיד אסתלק מני' ואתרחיק מניה ולא יכיל למרווח ליה כבכקדמיתא עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כמה טורח צריך לטרוח האדם עד שיקנה דבר שבקדושה ואחר שקנה אותו צריך ליזהר יותר שלא יפסיד אותו לפי כי עוד לא יוכל לתקן אותו. כלל והיינו מ"ש בזה כי יזהר שלא לחלל עליו יו"ט ע"ד הנזכר שאם חטא אז אותה קדושה שהוא דוגמת י"ט הולכת ונמצא כי הוא נשאר דרך חול כאמור אפילו בדבר שהוא משום שבות שהוא דבר קל מאד ומעתה נוכל לומר בעניינים הללו דרך רמז מ"ש כיצד היה שופר בראש האילן או מעבר לנהר הוא ענין גאוה הנמצא בראש האדם המכונה לאילן שנאמר כי האדם עץ השדה או שמתעסק הרבה ע"ד משחז"ל בפ' ולא מעבר לים היא לא תמצא במפרשי ימים היינו נמי מעבר לנהר:
ואם נאמר בדרך אחרת כי מ"ש שופר של ר"ה וכו' מי שרוצה להרויח שיהיה לו בחינת נפש או רוח מעתה ועדיין לא היה לו והרי נתבאר כי הכל לפי מעשיו של אדם כך נותנים לו כמ"ש זכה יתיר וכו' ולכן יאמר שופר של ר"ה היינו מה שמשתדל להרויח עתה נפש או רוח אין מחללין עליו י"ט כלומר צריך ליזהר מאד בכל מעשיו ולא ימצא בו צד חילול כדי שיוכל להרויח אותו ולכן יזהר אפי' בדבר שיש בו משום שבות כיצד היה השופר בראש האילן או מעבר לנהר הוא הדבר מה שביארתי בפסוק כה אמר רם ונשא וכו' מרום וקדוש אשכון (ישעיה נ"ז) וכו' דהכי קאמר שהקב"ה אע"ג שהוא רם ונשא וכו' ממציא שכינתו עם שני מיני בני אדם סוג הא' הוא מרום וקדוש כלומר כי הוא מתרומם אמנם לענין קדושה ע"ד ששנינו לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח ופי' רש"י ז"ל ולית ביה משום יוהרה וסוג השני הוא דכא ושפל רוח והיינו מ"ש שהיה השופר בראש האילן כלומר שהיה נמצא לו תוספת זה ע"י כי היה מתגאה בראש האילן ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה' או מעבר הנהר היינו משחז"ל היכי דמי חסיד שוטה רואה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה כדי שלא יראה בשרה אפי' בדרכים הללו שיש בהם מצוה אבל מ"מ נמצא בהם צד עון אינו יכול להביא שופר זה אצלו זה תוספת נשמה אלא ע"י קדושה יתירה ואע"ג שאין לו שופר אלא הוא כלומר דאלו היה האדם זה נמצא אתו כל הבחינות הצריכות אליו פשוט הוא כי לא יעשה בדרך זה אמנם אפילו פשוט אצלו כי אין לו שופר אחר כלומר כי עדיין אין בו סוד הרוח או נשמה קס"ד כי יוכל איש להתעורר בדברים אלו של מצוה כדי לקנות רוח או נשמה מחדש לכן הודיע כי אין לו רשות לעשות מאחת מהנה אך ע"י עכו"ם כי מאחר דקים לן שלוחו של אדם כמותו נמצא שהוא עשה מצוה ואין שם צד עון כלל וז"ש דהוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזרו ובלי ספק כי בסגנון זה נמצא מרויח רוח או נשמה כדבר האמור: [כב] אם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום הוא הדבר שנת' פ' משפטים בענין הטיקלא דעשיקת נשמתין בעבור מעשה הרע של התחתונים ולכן יאמר עכו"ם מצד ס"א מצד הטיקלא וכיוצא שהביא שופר סוד הנשמ' שלקח והביא אותה מחוץ לתחום דהיינו מסטרא דקדושה שהוא חוץ מן התחום שלו תוקעים בו לפי שהנה ידענו נאמנה כי אפשר להתעבר באדם נפש אחרת בכל יום בין עיבור טוב בין עיבור רע שלכן אנחנו מברכים בכל יום ואומרים שלא עשאני גוי וכן נמי על ידי מעשה טוב מתעבר באדם עיבור טוב ולכן עו"ג זה שהביא השופר זאת הנשמה מחוץ לתחום עכ"ז תוקעים בו וזוכים בו איזה איש מישראל ומה גם עתה שהוא צריך אליו לטוב לו ביום הדין וה"ה אם עשה שופר בר"ה זה העו"ג שהרמז בזה שבו ביום באה אצלו נשמה זו מותר לתקוע בו:
[כג] יכול ליתן לתוכו מים או יין וכו' אשר יגיד בדין זה שלאחר שהאדם קנה והרויח אותו רוח או נשמה ע"י המצות כאמור אח"כ אם רצונו לרדוף אחר עסק התורה בלבד כדי לצחצח אותה הנשמה שפיר דמי לפי כי ע"י לימוד התורה הוא משיג מעלה רמה שנא' והשביע בצחצחות נפשך וכן אינו משיג על ידי מעשה המצוה כל כך כמו ע"י עסק התורה נפקא מינה כי אע"פ שהוא י"ט וחייב לאכול לשבעה שנא' אכלו משמנים כי קדוש היום לאלהינו מ"מ מותר ליתן לתוכו מים דברי הגדה שמושך לבו של אדם כמים או יין שהם סודות התורה שבעים פנים כמנין יין אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד ולא נעלם מעין הקורא הברייתא ואין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד כי שם רבו הפירושים ולכן גם בנדון דידן נאמר במי רגלים הנזכר כאן הוא דרך רמז שלא לרדוף אחר המותרות כלומר אע"ג כי מצוה לאכול ולשתות בו ביום לא הותר לו להוסיף בענין המותרות כדי שלא לעשות פגם בתוהא תוספת הקדושה שקנה בו ביום ע"י מעשה המצוה כאמור עוד לאלוה מילין בדינים הללו כי מ"ש נתן שופר לתוך שופר וכו' היינו כי ע"י מעשה זה כך נעשה כי הנה נת' למעלה כי שני שופרות הם האחד תקע בו בהר סיני והשני מזומן לתקוע בו לעתיד שנא' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וענין נתן זה בתוך זה הוא מורה שעשה האחד עיקר בלבד ולפי כי העיקר הוא להאמין בשופר שלעתיד שמורה על קיבוץ גליות והתחיה ולכן צריך כי הפנימי הוא השופר שלעתיד יהיה עודף על החיצון משני צדדיו לפי כי כן נמי באותו הזמן נוסף על גאולת מצרים שנא' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ממצרים כי אם אשר העלה מארץ צפון וזהו עודף בשני דברים אם לענין מעלה הרוחניות שנא' ומלאה הארץ דעה את ה' וזה עודף על החיצון כי לא כך היה ביציאת מצרים במתן תורה ועודף נמי מצד מטה בענין הגשמי בעשרה דברים שמתחדשים כמשחז"ל ובלע המות לנצח ולכן אם כך מאמין זה שנתן השופר לתוך שופר כי השופר שלעתיד עיקר וזה יבחן לפי שנתן בפיו הפנימי כלומר כי כך אמר נמי בפיו כשר כי כן נמי הם ב' שופרו' למעלה בסוד התבונות שנא' ואיש תבונות יחריש אמנם התחתון הוא שנא' בו והאם רובצת על הבנים וכאשר נכנס גם כן תבונה השנית אז עודף התפשטות למטה ומה גם שנותן הפנימי בפיו של אדם עליון ותוקע בו ולכן כשר כמדובר איתא בתיקון כ' דף מ"ט: וז"ל וכן שכינתא תתאה אתקריאת שופר מסטרא דשכינתא עילאה דאיהי שופר גדול תקע בשופר גדול וכו' ולכן נתן שופר לתוך שופר אם הפנימי עודף הוא אימא עילאה ונתן פיו לתוכו ותקע ר"ל אדם עליון התוקע כשר לפי כי משם יוצא הקול כאמור:
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב וכו' מפני כי כן נמי למעלה אין שם חילול יום טוב כאשר מביאים אותו מלמעלה למטה אין בו אפילו משום שבות ולכן מפרש כיצד היה השופר בראש האילן או מעבר לנהר ואין לו שופר אלא הוא אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים להביאו מפני כי כן נמי למעל' תבונה זו אינה עולה באילן של עץ החיים אלא נכנס בפנימיות מדת הת"ת כנודע ואינו מעבר הנהר כדאיתא בזוהר פ' אמור דף צ"ט וז"ל אלא ודאי סתמא דמלה טיבו סגי עבד קב"ה בישראל דאתערי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עילאה ליקריה ואפיק לון מגו נהר עילאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו הה"ד כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ההוא נהר דאשתמודע לאתיידע וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי הנהר הוא עצמו בסוד אימא עילאה נמצא כי אין התבונה מעבר לנהר ולכן בגשמי כל זה אסור ואם ע"י עכו"ם מותר להביאו סוד הענין מה שהוא עתיד בפ' יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט מי גורם להוציא יקר מזולל ע"י חיבור חכמה וכבוד הגורם כל זה הוא סכלות מעט אותו ניצוץ של ס"מ מלך זקן וכסיל שמתעורר ופנה למעלה והיינו מש"ה לה' אלהינו הרחמים והסליחות וכו' מי גרם לה' אלהינו שהם חכמה ובינה הנזכר להגלות ולהמשיך הרחמים והסליחות למטה לפי כי מרדנו בו ר"ל בת"ת ישראל כי שם מגיע פגם העון ולכן אינו אומר בהם אלא מרדנו בו וכדי שלא יתאחז ס"א בו ליינק ממנו מושיכים אליו הרחמים והסליחות והיינו מ"ש וע"י עכו"ם ס"א מביא שופר זה ע"י התעוררות שלו דהוי שבות דשבות דאע"ג כי השבות שלנו הוא גורם שביתה לעו"ג שאין יכולים לעלות במקום מצוה לא גזרו לפי שע"י התעוררות זה פנה למעלה עד מקום שהם סיבה להמשיך זה השופר למטה והאם רובצת על הבנים:
אם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום תוקעים בו הנה הדין זה מבואר ממה שנתבאר למעלה כי התעוררות ס"א הוא הגורם להמשכת השופר למטה לפי שנאמר ויהי היום ויבאו בני האלהים להתייצב על ה' וזה הענין הוא ביום ר"ה כדאיתא בזוהר ולפי שבאים לקטרג על ה' לכן התעוררות וקטרוג זה הוא סיבה לעורר הרחמים ולהמשיך מדת החסד ע"י תקיע' השופר והיינו מ"ש אם עו"ג הביא שופר מחוץ לתחום דהיינו מסטרא דקדושה תוקעין בו דהכי תוקעין נמי למעל' וה"ה אם עשה עכו"ם שופר בי"ט מותר לתקוע בו כלומר כאשר הביא מחוץ לתחום היינו ע"י גרמא ומכ"ש כאשר עשה מעשה ופנה למעלה כי אז תוקעין בו שבודאי הוא כי היו שם ניצוצות של אור חוזר ולכן תוקעין בו:
יכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו הנה ענין השופר כבר נתבאר שהוא התעוררות הרחמים כי לפי שהאם העליונה חוזרת להיות רובצת על הבנים לכן מושכת על ת"ת ישראל נהרי נחלי חן וחסד והנה. נתבאר למעלה בדין שאמר צפהו זהב כי אין ראוי לעשות כן מפני כי הזהב הוא מורה ענין דין וממשיך דין מלמעלה ולכן ילמדו עתה כי יכול ליתן לתוך השופר מים או יין ואע"ג כי בשני דברים אלו קס"ד כי לא נכון לעשות כן ראשונה לענין המי' שהוא רומז למדת החסד והענין לפי כאשר חוזרת אימא על בנין נמשכים ממנה חסדים טובים וא"כ אינו ראוי לתת לתוך השופר שהוא בסוד אימא מים מפני שנמצא מוסיף חסד ביותר וע"י כן מתבטל הדין ואין רצוננו בזה רק למתקו בלבד ולכן הוצרך ללמוד שיכול ליתן לתוכו מים שמורה על מדת החסד ואין לחוש על זה וכן נמי קס"ד דאין ראוי לתת לתוכו יין שהוא גורם המשכת גבורות ולכן יאמר שאין לחוש לזה אבל מי רגלים שהוא מותרת אסור אף בחול מפני הכבוד שלכן נקרא' אימא כבוד כדאיתא פ' פנחס דאע"ג כי ממנה נמשך מותרות לחיצונים נא' כבוד ה' הסתר דבר והבן: