אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תקסט

סימן תקסח

[א] מאחר שהנחנו למעלה כי ענין התעני' אינו לתכלית הכנעה בלבד להכניע היצר ולהשפילו אלא כי נמשך מענין הכנעת החומר ושפלותו כי תתעלה הצורה ותתחזק לפי כי שתיהם הם הפכיות דומו' לשתי צרו' והיינו מש"ה וייצר ה' אלהים וכו' הם שתי יצירו' יצירה אל החומר ויצירה אל חלק הצורה ולכן כאשר זה נופל זה קם זה נחלש זה מתגבר וכאשר חלק החומר מתגבר אז גם כן היצר הרע המשתתף בחלק החומר אז הוא מתגבר ומתחזק יותר וכאשר מתגבר חלק הצורה הקדושה אז נמי מתגבר יצר הטוב המשותף בה ונוסף עוד ופנה למעלה כי כאשר מתגבר חלק החומר ומתחזק היצר הרע אז מתגבר ומתחזק סטרא אחרא וזהו כונת הפסוק מה שאמר וכסילים מרים קלון כלומר הכסיל הוא האדם הגשמי הסכל הבער מחזק חלק הגוף והחומר שלו וזה הוא הגורם הראשון להיות לו קלון על ידי מעשיו הרעים לפי שנתגבר היצר וממשיך אותו לרצונו ולכן הנמשך אחר אכילה ושתיה חמיר טפי לפי כי על ידי כך מרים ומגביר היצר הנקרא קלון היינו סטרא דמסאבא ועל ידי כן מרים אותו ממש לפי שבזמן הבריאה הפיל הקדוש ברוך הוא לסמאל ממקום קדושתו והכסיל זה מרים אותו וההפך מזה הוא המתענה כי מחליש כח החומר והוא מגביר ומחזק כח יצה"ט והוא נמשך אחריו לעבודת היוצר יתברך ופנה למעלה ומגביר סטרא דקדושה שנאמר בה נפלה ולא תוסיף קום וע"י כן אומר אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי ולפי כי המתענה נמצא בו כל השלימות זה בעצם אדם ומועיל לסטרא דקדושה כאמור ולכן יחיד שמתענה על כל מין צרה ועברה הצרה או חולה ונתרפא או מת צריך להשלים כל התעניות שקבל עליו בשלימות ואיתא בגמרא אמר ריב"ז לתלמידיו מ"ד צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת צדקה תרומם גוי אנו ישראל שנאמר גוי אחד בארץ וחסד לאומי' חטאת לפי שכותים עושים כדי שתמשך טובתם ומאן דעביד הכי לאו מעליותא הוא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור כאן בישראל כאן בכותי' ופירש רש"י ז"ל משום דישראל אע"ג שלא יחיה אינו תוהה בו אבל כותים כשרואה שמת בנו מתנחם על מה שנתן ולכן הדין הוא דאע"ג שאותו חולה לא יהיה משלים תעניתו אם מעט ואם רבים הם וזה יהיה ביחיד אבל בציבור שמתענין על שום דבר ונענו קודם חצות לא ישלימו כההוא דתנינן מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות ויצאו ואכלו ושתו ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול והיינו הטעם שיש הפרש בין תענית ציבור לתענית יחיד לפי שבענין היחיד קס"ד אם נא תתקיים שאלתו שמא יחזור בו ולכן לעולם משלים תעניתו אבל בתענית ציבור לא מסתברא כי הציבור הם מתנחמים על מה שעשו תענית וכיוצא ולכן כאשר נענו אין משלימין אבל אוכלים ושותים והם שמחים שנתרצה להם הקב"ה ונתקבלה תפילתם ונעשה בקשתם ולכן אם תלמיד חכם ורוב ציבור הסכימו להשלים התענית אין היחיד רשאי להפריש עצמו מהם מן הטעם הנזכר שמתראה שמתנחם על מה שעשה פעמים אחרות:

[ב] יחיד שמתענ' על צרה ונודע לו שכבר עברה קוד' קבלת התענית אינו צריך להשלים אבל אם נודע לו שעבר' קודם שקבל עליו התעני' צריך להשלים שהרי גלה דעתו כי הוא רוצה להתענות אף על גב שעברה הצרה: [א] הנה נת' למעלה כי ענין האכילה הוא צורך לתיקון נפש האדם כדרך שהוא צורך לקיים הגוף כך הוא צורך לענין קיום הנפש לפי כי כן הוא בדרך הנגלה לחוש כך הוא בדרך הנסתר דומה בדומה כי תדרשנו ימצא לך ואמנם בשבתו' וימים טובי' ימצא יתרון כאשר האדם הוא מצווה לענג את יום השבת ונאמר ושמחת בחגך ואחז"ל אין שמחה אלא בבשר ויין וזה היתרון הנמצא בגשמי כך הוא היתרון הנמצא בנפש האדם כי הנה בשבת יש בו תוספת נשמה כמשחז"ל במסכת שבת וי"ט נמי ושאר הזמנים כל אחד ימצא הארה נוספת בנפש האדם וזה הענין נוסף עוד ע"י האכילה שיענג האדם נפשו כאמור ולכן כאשר היחיד קבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתו' וימים טובים או ר"ח חנוכה ופורים או ערב יוה"כ שהוא מצוה להרבות בסעודה אם קבל התענית בלשון קבלה בעלמא שאמר רבש"ע הרי אני בתעני' לפניך וכו' אינו צריך התרה שהרי הוא מצווה ועומד לאכול ולהתענג בהם ואם קבלו בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם שהרי אחז"ל נדרי' עולים ע"ג שבועה וכדאיתא בזוהר פ' יתרו דף צ"א. וז"ל נדר איהו לעילא ואינון חיי מלכא רזא דרמ"ח שייפין ותריסר קטירין כחושבן נדר ועל דא חמיר משבועה חיין דמלכא דיהיב חיין לכל אלין שייפין ואקרון הכי בגין אינון חיין דנחתין מלעילא לתתא לההוא מקורא דחיין ומההוא מקורא נחתין לתתא לכל אינון שייפין שבועה לקיימא דרגא דלתתא רזא דשמא קדישא ודא אקרי מלך עצמו ברוחא עילאה וגופא דיליה למשרי בגויה עצמו ההוא דסתם לעילא ובגין כך מאן דאומי בקשוט הוא מקיים לההוא אתר וכד קאי האי אתר מקויים מקיים כל עלמא נדר שרייא על כולא על מצוה ועל רשות דלאו הכי בשבועה והכי אוקמוה חברייא עכ"ל הנה מבואר הדבר מזה המאמר עיקר הנדר מהו ונלמד מזה שני דברים כאחד טובים מהו ענין הנדר בעצם אדם שהוא כולל כל איבריו רמ"ח שייפין כי כאשר נודר האדם ומקיים הנדר הוא ממשיך אור עליון על איברי הנשמה וכן על איברי הגוף ומזה הוא פנה למעלה כי זהו מש"ה נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו (תלים עו) ר"ל מלת סביביו ר"ל הצדיקים כמשחז"ל בפ' סביב שמנה עשר אלף וע"י כן יובילו שי ותשורה למורא הוא הקב"ה וכן נמי מובן נדרו ושלמו לה' אלהיכם ר"ל ע"י הנדר הוא נשלם כביכול ה' אלהיכם ע"ד משחז"ל כל המניח תפילין ומתפלל עם הצבור כאלו עשאני כך אמר ושלמו לה' אלהים ויש שלימות אל כל סביביו בסוד נקבה תסובב גבר וע"י כן יובילו שי למורא הנה הוא אמר בהרחבה לפי כי יש יראה חיצונה ויש יראה פנימי' כנודע והוא מה שביארתי בשני מאמרים חלוקים עם מש"ה יראת ה' היא אוצרו (ישעי' לג) דלגבי היראה חיצונה שאמרו חז"ל דומה למי שמסרו לו מפתחו' הפנימיו' אך החיצוני' לא מסרו לו בהי עייל לכן נא' יראת ה' היא האוצר להכניס בתוכו כל המדו' עליונו' אמנם משל לאותו שהעלה החטים לעליה ולא נתן לתוכם חומטון הוא היראה פנימית ויהיה הכונה בפ' יראת ה' היא נתנת בתוך אוצרו ולכן יאמר הפ' כי ע"י הנדר שנודרי' ומשלמי' הצדיקים הם גורמים תיקון גדול למעלה ע"י אור חוזר כי יובילו שי למורא היא יראת ה' והם אותיו' שי ועוד יעלו למעל' אותיו' שי למורא הידוע' יראה פנימי' כל זה גורם הצדיק ולכן הקב"ה מודד לו כמדתו שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק יש עולמו' שנ' להנחיל אוהבי יש והבן כל זה ולכן אם אמר בלשון נדר הרי עלי צריך התרת חכם שהוא בסוד חכמה תתאה יראה חיצונ' וחכם בסוד יראה עליונה ויעשה לו התרה ויפתח בחרטה כי הנה סוד החרטה הוא להחזיר הדבר לשורשו והיינו נמי בסוד אור חוזר אלא שעדין לא נגמר הדבר דאלו נגמר הנדר הי' אח"כ מעל' אור חוזר למעל' יובילו שי למורא אמנם עתה כי לא נתפשטו האורו' עליוני' ענין החרטה הוא לפי כי ע"י הקבל' של התעני' כבר עשה רושם כנ"ל וזה הרושם הוא העול' עתה כאשר מתחרט בסוד אור חוזר וזה נעשה ע"י חכם להעלו' מכאן מן הגשמי לרוחני ואח"כ למעל' עול' מדרג' אחרת ליראה פנימית בסוד וחכם באחור ישבחנה וכך היה אומר אלו שמת אל לבך שארעו בהם אלו הימי' לא הייתי נודר ומתי' לו ולהרמב"ם כשקבל עליו בלשון נדר ופגעו בו שבתו' וי"ט או ערב יוה"כ או ר"ח חייב לצום בהם אם לא יתירו כי כן נדרים עולים על גבי שבוע' כאמור אבל אם פגעו בו חנוכה ופורים נדרו בטל ולא יצום בהם מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק והענין כי הנה בזמן הבריאה כאשר קטרגה הירח לפני הקב"ה אז אמרה א"א לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון וכו' א"ל צדיקים יקראו על שמך ודוד הוא הקטן וכבר נתבאר שהרצון לומר כי הצדיקים הם מתקנים זה העדר שלה ונוסף עוד בזמן החרבן שנ' השליך משמים ארץ וכו' ולכן נאמר סמכוני באשישו' כדאיתא בזוהר לפי שנאמר נפלה ולא תוסיף קום לכן אומרת לישראל בנהא סמכוני וכל מאן דידע ליחדא שמא קדישא עביד סמיכו לכ"י בגלותא והיינו כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם דאלו דברי תורה שהם בסוד תורה שבכתב אין צריכים חיזוק שהרי אין שם נפילה אבל בתורה שבע"פ שהיה שם בחינת נפיל' פעם ושתים קשה שלכן אחז"ל ניקוף שני מרצה בקרבן עולה ובזה מובן ולכן אחז"ל שהם מצווים לתקן אותה ולסמוך אותה עשו חיזוק לדבריהם כדבר האמור:

[ב] הנודר להתענות בשבת וי"ט ור"ח וחנוכה ופורים וכו' הוא בשני צדדין הנזכר אם קבל בלשון קבלת תענית או בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר:

[ג] אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו השבועה חלה וכו' והנה איסור כולל הוא בסוד העולמו' במקום שהקליפה בכלל עם הקדושה וכדאיתא בתיקונים הבריאה אין שם תערובת רע אבל משם ולמטה יכול לאתערבא וכמש"ה ותבלענה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות וכו' והנה זהו הנרצה באיסור כולל דהיינו איסור ס"א כי הוא נכלל ומתערב עם סטרא דקדושה ובזה חל עליו השבועה לפי כי השבועה כבר נתבאר שהוא כנשבע במלך עצמו והנה המלך זה היא המדה הנקרא מלכות בית דוד שנאמר מלך אלהים על גוים ולכן הוא חל על איסור כולל כי כן מדה זו מתפשטת בעולמות התחתוני' ומלך עליהם כאמור ולכן חייב להתענות אבל אם נשבע להתענות בשבת או בי"ט בפי' לא חלה עליו שבועה לפי שאין השבועה חלה על דב' מצוה והנה כבר נת' למעלה כי מצוה הוא נוטריקון מ"ץ ו"ה ר"ל כי אותיות מ"ץ הם חילוף אותיות י"ה ונמצא שבהצטרף האותיו' הם הויה אבל ענין חילוף אותיות אלו הוא בעבור שלא ירגישו סטרא אחרא בהתחבר אותיות ו"ה שהם בסוד חתן וכלה וע"י שהם מתחברים יחד אז נמצא ביניהם אותיות י"ה כמשחז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהם יו"ד באיש ה' באשה ולפי כי אותיות י"ה הם מורים על חיבור אותיות ו"ה כאמור לכן הם מחולפים כדרך שנתחלפה תיבת אחד בתיבת ועד כדאיתא פרשת תרומה כדי שלא ירגישו החיצונים באותו היחוד כמו כן אותיות י"ה נתחלפו באותיות מ"ץ כדי שלא ירגישו החיצונים ויערבבו השמחה של אותיות ו"ה כאמור ובכן השם הוא מורה על החיבור שהרי נקרא מצוה ולכן אין השבועה חלה על דבר מצוה לפי כי השבועה הוא המלך עצמו כמו שחז"ל ואין יתכן כי ישבע שלא להתחבר עם הכלה שהוא דבר המוטל עליו מן התורה שנאמר כסותה ועונתה לא יגרע ולכן לוקה על שנשבע לשוא ואוכל בסוד אכלו רעים וכו' ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו כיון דאינן אלא מדרבנן ואומר החכם יראה לי שהוא הדין בראש חדש וערב יוה"ך שאינן אלא מדרבנן אלא שמדברי הרמב"ם נראה שהם של תורה והנה החילוק הנמצא בזה אם הוא מדבריהם או אם הוא משל תורה הוא הדבר הנאמר למעלה כי משל תורה רצה לומר מן המדה הנקרא' תורה ומדבריהם היינו ע"ד הנזכר כי הם מתקנים המדה האחרונה כדאיתא במאמר הנ"ל מן הזוהר בפסוק פועל צדק כי כל אחד המתקן מדה זו ועביד לה סעידו וסמיכו לכן הוא נקרא פועל צדק לפי שהוא מתקן על ידי מעשיו המדה הנקראת צדק ולכן חייב להשלים אם לא עשה התרה כאמור:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה