אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תקסב

סימן תקסא

[א] בלי ספק כי ערי יהודה נמצא בהם תוספת קדושה משאר ערי ישראל שלכן נאמר ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב ולכן הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר כי קדש המה וקורע והענין כי הנה הם מדרגות של קדושה בתחלה הם הערים בעבר הירדן ויותר מהנה א"י ולמעלה מזה הם ערי יהודה ולמעלה מהם היא ירושלם וכבר שנינו עשרה קדושות הם זו למעלה מזו והענין הוא מ"ש בזוהר פ' שלח לך דף קע"א. וז"ל ירושלם כל דרגין קדישין דילה כד אסתחרן אקרון ירושלם והכי אתחמן ואית דרגין דסחרן ואקרון עזרות אלין פנימאין ואלין לבר ואית דרגין דאקרון כד אסתחרו לשכות ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן היכל ודביר לגו מן כל אינון דרגין אית חד נקודה כבודה בת מלך פנימה נקודה דא אקרי ההוא וסימניך ההוא יקרא עכ"ל לעניינו מזה המאמר ממנו נקח להבין כי ערי יהודה הוא התפשטות מדה זו כאשר מחוץ לעולם האצילות כי מאתר שלמדנו מן המאמר כי העזרות והלשכו' וההיכל ודביר הכל הוא בחינות שלה אם כן כל השאר הם התפשטות שלה לחוץ ולכן הרואה אותם בחרבנם קורע ע"ש מש"ה בצע אמרתו כמשחז"ל בזע פורפירא דיליה וענין הפורפירא הוא הלבוש שלובש כאשר יורד בעולם הבריאה כדאיתא בתיקון ג' וזה לשונו דביומין דשבתות ויום טוב איהו לביש לבושי מלכותא דאינון י"ס דבריאה וכו' והיינו מה שאמר הכתוב ערי קדשך היו מדבר (ישעיה סד) רצה לומר הערים שלה מדה הנקראים קדש היו מדבר נתאחזו בהם מאריהון דדינין מאריהון דיבבא ויללא בבריאה ועוד יש לדייק מה שאמר קדשך לפי כי השלשה ספירות עליונות שלה הם המתלבשים בבריאה והנה השלשה מדות עליונות הם נקראים קדש בסוד הראש יען כי חכמה בראש הנקרא קדש וכדאיתא בתיקונים תלת ספיראן עילאין מתלבשין בבריאה והמדה זו נקרא' קדש כדאיתא פרשת קרח דף קע"ה וז"ל ורזא דא כל אינון כתרין עלאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כלהו זמינין מאתר דאקרי קדש הה"ד מקראי קדש וכו' ה"נ קדש תתאה זמינת לחילוי לאעטרא להו קדש עילאה ידיעה קדש תתאה חכמת שלמה עכ"ל לענייננו הנה מבואר מזה המאמר כי חכמת שלמה נקרא קדש ולכן צדק הפ' במאמרו ערי קדשך בשני פנים כי הג' מדות היורדות שם בבריאה הם מן הספירה הנקרא קדש ומה גם שהם שלשה מדות עליונות שלה הנקראים קדש ונוסף עוד כי הם מתלבשים שם בבריאה בשלש ראשונות אשר שם ולכן על כל הצדדין הללו מקונן הנביא ואומר איך ערי קדשך היו מדבר ולכן קורע כנזכר:

וזה פירוש ענין קריעה כי הנה נקרע ונבדל מן המדה האחרונה אלו הבחינות וירדו לעולם הבריאה להיות שם כדבר האמור:

[ב] הרואה ירושלם בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלם שממה וקורע וסוד הדבר כי הנה מדה האחרונה מזמן הבריאה נגזר עליה לכי ומעטי את עצמך מפני הקטרוג שאמרה לפני הקדוש ברוך הוא אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אמנם המיעוט שלה אינו תמיד בהשואה אחת כי פעמים המיעוט הוא לטובה כדאיתא פ' בלק בסוד מה שאמר הכתוב שחורה אני ונאוה ופעמים יהיה לה בהפך לרעה שמתמעטת ונעשית בסוד נקודה אחת והתשעה ספירות שלה הולכים בגלות כאשר. נתבאר אצלי בפסוק השליך משמים ארץ תפארת ישראל כי החתן שלה הנקרא תפארת ישראל השליך משמים המדה הנקרא' ארץ והוא סוד מה שאומרים חז"ל כי אז בזמן החרבן השביע חנמאל דוד ירמיהו לשר העולם והעלה את ירושלם למעלה אז בעט בה הקדוש ברוך הוא והשליך אותה למטה לארץ ואז נחרבה ולכן הרואה ירושלם בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלם שממה כלומר איך אחר שנאמר אוהב ה' שערי ציון עתה ציון מדבר היתה לפי שנאמר טבעו בארץ שעריה ולכן כל מדת ירושלם שממה כי הוא כללו' המדה זו היתה שמחה הוא מה שאומרים חז"ל אם יאמר לך אדם קיסרין וירושלם שתיהן חריבות או בניות אל תאמן שנאמר אמלאה החרבה אם חרבה זו מלאה זו ולכן מקונן איך ירושלם נק' שממה במקום צור הרשעה שהיתה שממה עתה היא בנויה וירושלם הבנויה היתה שממה ולכן קורע לפי כי כן נקרעה מדה זו והלך ממנה לבנין של צור הרשעה:

הרואה ב"ה חרב אומר בית קדשנו ותפארתנו וכו' הוא הדבר שנתבאר למעלה במאמר מפרשת שלח לך אית דרגין דאקרון כד אסתחרן עזרה ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן לשכות ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן היכל ודביר ואית נקודה כבודה בת מלך פנימה וכו' ולכן כאשר יראה ב"ה שירמוז לאות' נקודה פנימית רק היא יחידה אומר בית קדשנו (ישעיה סד) כלומר בית שאנחנו מקדשים אותו ע"י מעשינו והיה קדש כי לכן אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים רוצה לומר על ידי ישראל הם מתקדשים הזמנים וכן נמי בית קדשנו ר"ל בית שאנחנו מתקדשים בו שנאמר קדש ישראל לה והיינו נמי מקדש ישראל והזמנים ותפארתנו כי כאשר נקדש קדש אנו ממשיכים שם לתפארת ישראל לענין הייחוד וכן הוא תפארתנו היינו מ"ש פ' בשלח מי כמוך באלים ה' כי רשעי כותים הם מתאחזים בגופא דאילנא אבל ישראל הם הפנימיות בגופא דאילנא וזה תפארתנו ודאי שנא' העמוסים מני בטן ואמר אשר הללוך בו אבותינו כי על ידי מעשיהם גרמו להקב"ה להיות מהולל הוא מ"ש בזוהר בפ' גדול ה' ומהולל מאד כי הקב"ה אימתי הוא מהולל וגדול בעיר אלהינו וכביכול כאשר הוא לבדו ואין מתחבר עם השכינה אינו גדול ולא מהולל ולכן יאמר איך בית זה אשר הללוך בו אבותינו ע"י מעשיהם שהיו מעלים אור חוזר למעלה וגורמים ייחוד היה למאכול' אש כלו' כי הנה בנקודה זו הפנימית שורש מדת המלכות אין בו ענין חרבן ולא גלות ולא שליטת קליפה כלל רק ההעדר הנמצא בה הוא שהיא למאכולת אש תגבורת הדינים אמנם וכל מחמדינו שהם שאר המדות שלה הנחמדים מזהב כמשחז"ל נשים נקראים חמדה שנאמר הנני לוקח ממך מחמד עיניך וכו' ותמת אשתי והנה כל מחמדינו אלו היו לחרבה כי בהם אמלאה החרבה כנ"ל וקורע כי כן נקרעו המדות שלה וירדו בעולמות לא נשאר למעלה זולת אותה נקודה פנימית רק היא יחידה ומה גם כי אותיות של קריעה היינו קרע יה ר"ל כי שם יה נקרע אות יוד נשארה בתוך אותיות קרע דהיינו קריע ואות ה' לחוד הוא סוד משחז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהם יוד באיש ה' באשה ולכן בזה נקרע אות יו"ד של איש לחוד ונשא' אות ה' בסוד איכה ישבה בדד: ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים והרמז בזה מש"ה תמיד עיני ה' אלהיך בה ואיתא בזוהר באדרא זוטא דף רצ"ג:

וז"ל תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה כתיב חסר א' ולא ראשית באלף בג"כ לא אתקיימו בקיומא תדיר מאן היא ה' דלתתא ולעילא כתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל מאי השליך משמים ארץ משום דכתיב אלביש שמים קדרות עכ"ל ומפני שנתחסר, ממנה אותה הארה נחרב הבית והיינו סוד מלת קריעה כי אותיות קרע הם ש"ע בגימ' כלו' לרמוז כי להיות שנתחסר משם הארה העליונה של ש"ע נהורין עילאין שנמשכים למדה האחרונה שהיא סוד ה' אחרונה ואז נקרא' שעה בסוד מש"ה ואל קין ואל מנחתו לא שעה ולכן לרמוז על זה הסוד קורע מן הצופים להורות כי אותם אותות שהיה צופה ומשגיח עיני ה' בה נמנעו ומה גם ש"ע אורות העליונים ולכן כשמגיע ורואה המקדש קורע קרע אחר מפני כי אותו קרע ראשון הוא על מניעת ההשגחה העליונה ונוסף עוד על השגחה הקרובה לה הוא מ"ש בזוהר באדרא בפ' עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן עיניך כתיב ולעתיק יומין אתמר וזה נמנע ומה גם מה ש"ה עיני ה' בה וכל קריעה טפח היינו מה שנת' בסוד כוס של ברכה שמגביהו מן השולחן טפח איתא בזוהר פ' פנחס רמ"ה וז"ל בגין דאת ה' היא כוס בעי לסלקא באת יו"ד דאיהו טפח דביה אתפתחת ה' בה' אצבען ולכן הקריעה נמי טפח בסוד אות יו"ד שהיה פותח באות ה' אצבעות כדבר האמור ואם בא דרך המדבר כי אז רואה המקדש תחלה קורע על המקדש טפח על העדר ההשגחה האחת ואח"כ כשיראה ירושלם מוסיף על קרע ראשון כל שהוא כי זה ירמוז על העדר ההשגחה האחרת שאינו כל כך: [ג] אם קרע על אחת מערי יהודה אינו חוזר וקורע כשיראה שאר ערי יהודה שהרי כלם הם בכלל ערי יהודה חוץ מירושלם שקורע עליה קרע אחר מן הטעם הזה כי יש הארה אחרת שנמנעה אבל אם קרע על ירושלם תחלה אינו צריך לקרוע על ערי יהודה לפי דקים ליה בדרבא מיניה:

[ד] כל הקרעים האלו בידו ומעומד וכו' הנה נמצא הצווי זה על האדם להיות הקריעה בשני תנאים הללו ראשונה שיהיה הקריעה בידו להודיע ולהוודע כי כל פתגם הרעה אשר נעשתה בירושלם וחרבן ב"ה היה מיד האדם כי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן והנה הקב"ה עשה כמה התראות ולא הועיל שנא' ויעד ה' בישראל ויהודה ביד כל נביא כל חוזה ולא שמעו ונאמר ואשלח אליהם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח ואחז"ל שני נביאים שחרית ושני נביאים ערבית היה שולח ולא שמעו ויקשו את עורפם ולכן דין הוא שהקריעה זו תהי' ביד להורות כי זה אשר קרע ה' את ממלכות ישראל לא מאת ה' היתה זאת אלא מידם ומבחירתם הרעה איהו דאפסיד אנפשיה ועוד צריך להיות הקריעה מעומד להורות כי לא למטה בלבד נעשתה הרעה הגדולה זו אלא עד למעלה הגיע כי הנה נאמר קרבית על חד מן קאמיא ונאמר וכל צבא השמים עומדים ונאמר שרפים עומדים ובכל אלו הגיע ההעדר מסיבת העון בזמן החרבן כדאיתא בחגיגה כתיב שש כנפים שש כנפים לאחד וכתיב וארבע כנפים לאחת להם ל"ק כאן בזמן שב"ה קיים כאן בזמן שאין ב"ה קיים ולכן להעיר לב האדם על מעשיו הרעים ומה הוא גורם מעשה התחתונים למעלה לכן דין הוא שתהיה הקריעה מעומד להודיע כי נגע העון של התחתונים מעשה ידי אדם עד כל צבא מרום הנקראים עומדים וצריך לקרוע כל כסות שעליו עד שמגלה את לבו גם זה להעיר לב האדם כי כל זה הגיע לנו מגודל לבב כי לא שבנו אל ה' כמו שאמר הכתוב הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי ואיתא במדרש על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו אמר להם ירמיה לישראל מעיד אני עלי שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת בירושלם מעולם לא גליתם ולכן קורע עד שמגלה את לבו ומה גם כי זה נוגע בעצם אדם להעיר על עונותיו שהם סוגרים לבו וכנזכר לעיל ממ"ש בזוהר כי כאשר העון מתגבר הוא סוגר הלב וכן כל שאר האיברים וכאשר הלב פותח בתשובה על זה נאמר לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו ולכן להעיר על כל זה צריך לגלות את לבו ואינו מאחה קרעים אלו לעולם לפי כי ע"י החי יתן אל לבו לומר לא על חנם צריך לקרוע כל כסות שעליו אלא להעיר אותי כי ע"י העון נקרע כל כסות של הנשמה הנקרא חלוקא דרבנן ומה גם שהעונות גרמו שהקדוש ברוך הוא קרע כסותו נמי הוא הפורפירא שלו ועוד רעה אחרת כי הנה עד היום לא נתקן העון ואנחנו לא נושענו ולכן עדיין הפורפירא לא נתאחית ולכן קרעים אלו אינו מאחה לעולם כי הנה השני קריעות שמורה על העדר שני הארות שנתחסרו מן המדה האחרונה הנזכר עדיין לא חזרו בעוננו ולכן על כל פינות הללו אין מאחין אב רשאי לשללן למוללן ללקחן ולתופרן כמין סולמות והענין לפי כי אע"ג שנתבאר כמה גרם מעשה התחתונים מן הפגם למעלה עד אפס מקום שלכן בזע אמרתו הקב"ה מ"מ ע"י התפלה גם הלימוד ומעשה הטוב נתקן הדבר בדרך עראי כדאיתא בזוהר פ' שמיני דף מ' וז"ל פתח ר' יהודא ואמר סמכוני באשישות וכו' כ"י קאמר דא בגלותא סמכוני מהו סמכוני אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה הה"ד סומך ה' לכל הנופלים וגו' ובג"כ כ"י דנפלה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בעיא לאסמכא והיא אמרה סמכוני לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה וכו' ומאן דידע לייחדא שמא קדישא אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא סמיך וסעיד לה לכ"י בגלותא עכ"ל הנה מבואר מזה המאמר כי נמצא כח ביד האיש הישראלי לתקן לכ"י ע"י מעשיו ולכן הדין הוא כי יכול למוללן וכו' ולתופרן להורות כי ע"י התפלה בכונה הטובה חוזר ותופר הפורפירא שנקרעה ומחבר ותופר כל המדות שלה ונעשה הייחוד ולכן רמז לענין הוא כמין סולמות שנאמר והנה סולם וכו' ונאמר עולים ויורדים בו למ"ד ביעקב ר"ל ע"י מעשיו יורדים המדות עליונים וכן נמי עולים חוזרים ומתחברים למעלה ולכן תופרן כמין סולמות ר"ל המדות עליונות תופרן ומחברן כי כן מצינו במראה הסולם שנאמר עולים בוכדבר האמור:

[ה] היה הולך ובא לירושלם וכו' והנה ענין זה שצריך ל' יום היינו כי הלבנה בתוך שלשים יום יש לה מיעוט ומלוי ולכן בתוך ל' יום שיש לה מיעוט הרי א"צ לקרוע לפי כי הקריעה כבר נתבאר שמורה על העדר שהגיע לה בזמן של החרבן והנה המיעוט הזה היה לה מזמן הבריאה שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ואז אמר לה הקב"ה לכי ומיעטי את עצמך ולכן א"צ לקרוע מאחר כי אין העדר זה נמצא לה עתה מחדש אבל לאחר שלשים יום שמורה העדר מחדש שהגיע לה מזמן חרבן ב"ה לכן צריך לקרוע לפי כי אף על גב שהמיעוט היה לה מזמן הבריאה אמנם מ"מ העדר ההארות הנזכרים דמלת קריעה נתחדש לה בזמן של חרבן ב"ה ולכן אם לאחר שלשים יום הלך ובא אז חייב לקרוע כדבר האמור:

[ה] ענין התענית מהו יובן עם מ"ש בזוהר פ' תרומה דף קנ"ג וז"ל פתח ואמר נותן לחם לכל בשר כל"ח וכו' אלא תלת שליטין אינון לעילא דקב"ה אשתמודעא בהו ואינון רזא יקירא דיליה ואלין אינון מוחא ולבא וכבד' ואינון בהיפוכא דהאי עלמא לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטיל ויהיב לכבדא ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא וכו' לתתא כבדא נטיל ברישא ולבתר איהו מקרב כולא ללבא ונטיל לבא שפירו דמכלא כיון דנטיל ואתתקף מההוא תקפא ורעו דקא נטיל יהיב ואתער לגבי מוחא וכו' ביומא דתעניתא בר נש אתער לעילא בההוא גוונא ממש וביומא דשבעא לאו הכי ביומא דתעניתא בר נש מקרב מיכלא ומשתייא לגבי כבדא עילאה ומאי איהו מקרב חלביה ודמיה ורעותיה ההוא כבדא נטיל כולא ברעותא כיון דכלא איהו לגביה נטיל ומקרב כולא לקמיה לבא דאיהו רב ושליט עליה כיון דלבא נטיל ואתתקף וכו' מקרב כלא לגבי מוחא וכו' והנה מבואר מזה המאמר ענין השינוי הנמצא בין כאשר אוכל האדם או כאשר יושב בתענית כי הוא מן הקצה אל הקצה כי ביום שאוכל האדם אז כל המאכל הוא עולה במעלות מן הכבד ללב ומשם הוא עולה אל המוח וביום שמתענה האדם הוא בהפך כי נמשך כל המזון מן המוח ללב ומשם לכבד ואיך יתכן שימצא ענין שינוי גדול כזה בהרכבת טבע האדם והוא דבר כמו זר נחשב: אמנם הענין הוא כי להיות אשר הדבר זה הוא מוסכם היות הדמיון פועל באדם והוא כח גדול אשר הוא מתגבר על הטבע אשר על כן כאשר האדם אוכל ושותה הוא שקט ונח להיות כי ידע הוא שמוכן לו המזון כדי חייו וכל אחד מן האיברים מגיע לו די סיפוקו כפי הראוי לו ולכן אינו פועל באדם ועולם כמנהגו נוהג וכאשר אוכל האדם אז המזון לוקח אותו הכבד ומקריב לפני הלב ומשם עולה למוח כאמור אמנם כאשר האדם חשב מחשבה וגמר בדעתו להתענות אז מתגבר כח הדמיון על הגוף בחשבו כי יבולע לו לאפס המזון בלתי אכילה כי לכן לבב אנוש ימס במיעוט חלבו ודמו ולכן מוכרח הוא כי אז אותה המחשבה מתפשט מלמעלה למטה והוא פועל בלב האדם מאותו הכח הנמצא במוח ומשקיט את הלב ואז הכבד שקט על שמריו כי הנה הוא לא נתן חלק מן המזון שלקח לשום אבר ועכשיו מחלק המזון להם ואז כלם נינוחים אמנם הצער אשר מצטער האדם בתעניתו הוא מסיבת התכת חלבו ודמו והרתחת אש הטבעי מחום הכבד כנודע:

והנה סוד הענין יובן על דרך זה כי הנה נתבאר מזה המאמר כי ביום התענית הוא בהפך מיום שמתענה האדם כי בכל יום שיאכל האדם הוא עולה מלמטה למעלה וביום התענית המזון יורד מלמעלה למטה ואמנם כאשר נתן לב להשגיח על הענין יהיה הכל בהשואה אחת כי הנה ביום שיאכל האדם הנה אותו המאכל עולה מלמטה למעלה עד שמגיע אצל המוח ואח"כ גם המוח הוא חוזר ומשפיע למטה ונותן כח בלב ובכל האיברי' וכן נמי ביום התענית הוא מלמטה למעל' בתחלה והוא כי אותו שיגע ומתמעט החלב והדם ועולה מן הלב אצל המוח ואח"כ המוח הוא ממציא מכח שלו ללב ולב נותן נמי לכל האיברים נמצא כלל הדברים כי זה וזה שוים אמנם ההפרש הנמצא בין כאשר האדם מתענה ליום אשר יאכל הוא כי ביום שאוכל חלק המזון הגשמי הוא המתעורר ועולה בתחלה מלמטה למעלה ואח"כ יורד הרוחניות מלמעלה מן המוח אצל הלב ומשם לכבד ולכל האיברים אמנם יום ענות אדם נפשו אין שם דבר גשמי כלל רק כי כאשר חום הטבעי מתגבר ומתהפך החלב אותו חלב ודם הפנימי הוא המתעורר ומתקרב אצל הלב ומשם אצל המוח ואחר כך הוא יורד אותו הכח מן המוח אצל הלב ושאר האיברים ולכן יאמר במאמר זה כי חלת שליטין אינון לעילא וכו' ואלין אינון מוחא ולבא וכבדא ואינון בהיפוכא מהאי עלמא והנה כפי המתבאר בזה אינם בהיפוך מהאי עלמא שהרי ביום שהאדם מתענה כך היא המדה שהמוח הוא משפיע ללב ומשם לכבד אמנם הענין הוא כי מאחר שהנחנו כי בתחלה מתעורר מלמטה אותה התכה של חלב ודם ועולה למעלה ואחר כך המוח הוא משפיע מכחו עליהם. נמצא כי יצדק במאמרו שהם בהפוכא מהאי עלמא ובהקדמה זו יובן מה שאמר בזוהר פרשת בשלח דף ס"ב. וזה לשונו תא חזי ודא איהו ברירו דמלה מזונא קדמאה הוא מזונא דכל עלמא ההיא דאתייא מן שמיא לארעא והוא מזונא דכלא מזונא דאיהו עילאה מניה וכו' ודא איהו מזונא דמסכני וכו' מזונא עילאה יתיר מאלין הוא מזונא דבני מרעי וכו' ומאי איהו חלב ודם הדא הוא דכתיב להקריב לי חלב ודם ודא איהו מזונא מאתר דאקרי שמים והוא עילאה דקיק מכלא מזונא עילאה קדישא ויקירא מזונא דרוחא ונשמתא וכו' הוא מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא והוא מזונא דאתי מחכמה עילאה עכ"ל והנה המאמר זה קשה ההבנה כי הנה אין להכחיש המוחש ובחוש הראות אנו אנו רואים כי כלם כאחד שוים בענין האכילה והגם כי יש הפרש בין רב למעט כי אין אכילת החולה כמו איש הבריא אמנם מכל מקום בענין המזון הכל אחד בענין שהוא גשמי וכן נמי אין הפרש בין מאכל העני ובין מאכל ת"ח ואיך עושה הפרש גדול בין שלשה אלה ואמר כי מזון של כל א' וא' הוא נמשך ממקום א' זה למעלה מזה לא ראי זה כראי זה ובחוש אנו רואים כי כלם הם בהשואה אחת שאוכלים דבר גשמי:

אמנם הענין הוא כי הנה תחילת דברי הרשב"י ע"ה בא להודיע השבח הנמצא להם לישראל בענין המן שנתן להם הקב"ה לאכול והודיע שהיה דבר דק רוחני עד מאד לא נמצא מעולם מאכל דק כמוהו ולכן חזר לפרש בענין המאכל המדרגות הנמצא בו אע"ג כי כל המאכל זה הוא גשמי מ"מ ההפרש ימצא בין האוכלים כי לא כראי זה והוא דבר קרוב לענין אכילת המן כי הנה אע"ג שהוא דבר אחר והיה ענין רוחני מ"מ היו מתפרנסים בו מ"ה כמש"ה לחם אבירים אכל איש וגם עם ישראל וההפרש גדול הוא ביניהם לפי שהיה נעשה גס ויורד ומתעבה אמנם בצד מה היו בהשואה אחת וכן נמי יהיה החילוק בין המאכל הגשמי בין אישי הזמן האוכלים אותו אך לא במאכל עצמו כי הוא אל עמק שוה ולכן פירש הרשב"י ע"ה והודיע כי המאכל היותר גס ועב הוא המאכל שאוכלים אותו ההמון שהוא המתהוה מן השמים והארץ אלו הגשמיים כלומר כי אין באכילה שלהם כח להמשיך שפע רק מענין שמים וארץ אלו שהם גשמיים ולמעלה מזה הוא האכילה של העני שהוא חשוב יותר ולפי כי הוא לב נשבר ונדכה יעשה פועל יותר וזה יחשב בענין המאכל הגשמי כי תחילה ניגש אצל הכבד כמו כן בדומה לזה הוא מזונא דמסכניה כי הוא מעורר המדה האחרונה והוא המשפיע על העני ולכן גם כי כל ימי עני רעי' ואינו שבע מן המאכל הגשמי הנה הוא בעזר מן הרוחניות כאמור למעלה מזה הוא מאכל החולה דאע"ג כי אינו אוכל לשבעה ואינו מתפרנס מחלק מזון הגשמי אפילו בערך העני מ"מ ע"י התכ' חלב ודם שבקרבו הנה הוא נעזר מן הרוחניות דוגמת המזון כאשר הוא מתקרב לפני הלב ולכן נאמר ה' יסעדנו על ערש דוי למעלה מאלו הוא מאכל העוסק בתורה שהנה הם שלשה מדרגות זו למעלה מזו בענין חולשת הגוף ומיעוט מאכל הגשמי והוא הסיבה לתגבורת הרוחני אשר יעלה במעלות רמות זו למעלה מזו כי הנה העני הוא הראשון לחולשת הגוף ומיעוט המאכל וכן נמי הוא ראשון להשפעת הרוחניות עליו ביותר מן ההמון ולמעלה ממנו החולה במיעוט המאכל וחולשת הגוף ביותר והשפעת הרוחניות עליו יותר מן העני נמשך ממקום עליון למעלה משניהם העוסק בתורה במיעוט חולשת הגוף ותגבורת השפע עליו שנאמר והחכמה תחיה בעליה. הכלל העולה מן המאמרים הללו כי כפי חולשת הגוף כך יהיה תגבורת חלק הרוחני והמשכת השפע עליו מלמעלה אם לענין הרוחניות של האדם עצמו מן המוח ללב ומשם לכבד ולשאר חלק האיברים ואם לענין הרוחניות הנמשך עליו מלמעלה בדומה לזה והיינו לאישי הזמן שלשה אלה בני נח ומזה נחזור ונלמוד לאדם המתענה הנמצא בו מעלה נוספת להיות כי הוא עשה הענין בכונה דאלו העני והחולה והלומד בתורה נחלש החומר שלו מעצמו לא כן הוא במתענה שהוא מתכוין להחליש החומר שלו לדעת ולכן בלי ספק כי הוא ממשיך עליו רוחניות גדול אשר על כן אחז"ל היושב בתענית נקרא קדוש והוא יהיה בהשואה אחת אל הנזיר הנאמר בו קדוש יהיה לפי כי הנה נתבאר מן הזוהר כי המעשה אשר נעשה תחת השמש הוא מעורר המדות העליונות למעלה להריק שפע וברכה בכל העולמות ולכן כאשר מתענה הנה הוא מעורר כל האיברים ומחליש אותם וע"י כן הם מזדככי' וקרב אותם אחד אל אחד לקבל שפע רוחני מן המוח אל הלב ומן הלב להם כל אחד לפי ערכו וכמו כן יהי' מתעורר למעלה המדות העליונות אשר נמשך מהם שורש האיברים הפנימיים שהם הכבד והלב והמוח גם הכחות הנמשכים מלמעלה בהם שהם כח הנפש בכבד וכח הרוח בלב וכח הנשמה במוח ולכן יעלה בתחילה ענין התעוררות מלמטה למעלה בסוד אור חוזר בתחילה יעלה הכל אל המדה האחרונה כי היא מוכנת לקבל בתוכה כל מעשה התחתונים כדאיתא בזוהר פ' תצוה דף קפ"ד וז"ל ת"ח עלמא קיימא לקבלא תדיר והוא אקרי אבן טבא ועלמא עילאה לא יהיב לה אלא כגוונא דאיהו קיימא אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין עלה מלעילא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי כל מעשה התחתונים מקבל עלמא תתאה שהוא המדה האחרונה וכפי התעוררות שלה למעלה כך בא עליה השפע ולכן כאשר מתענה האדם עולה התעוררות זה אצלה והיא מתעוררת למעלה עד מקום כי ת"ת ישראל שניהם בהשואה אחת מעלים בחינת אור חוזר למעלה אל המדה עליונה שהוא דוגמת המוח והוא הנקרא קדש ולכן נאמר בו קדש יהיה ר"ל שהוא מקבל הארה מהמדה הנקראת קדש שהם סוד ארבע מאות שקל כסף כנז' באדרא רבא ומה גם משני המוחין שהם סוד ב"פ יה היינו יהיה ומשם נמשך השפע עליון לכל ספירות עליונו' ומהם נמשך על המתענה אותה הארה ולכן נקטינן מאחר כי המשכת הארת שפע זה הוא נמשך מן הראש העליון עד סוף המדרגו' כי כל זה הוא סוד יום אחד דאע"ג כי ששת ימים עשה ה' את השמי' ואת הארץ וכן העולם הוא סוד שש קצוות מ"מ בחינת הפנימיו' הוא סוד יום אחד בלבד ולכן הדין הוא כל תעני' שלא שקע' עליו חמה לתשלו' יום אחד הנז' ולא השלימו עד צאת הככבים אינו תענית לענין של המשכת שפע זה עליו אבל ודאי שהוא עינוי נפש ואם דעתו לאכל קודם לכן אינו אומר עננו כי איך ישאל מהקב"ה ויאמר עננו ביום צום התענית והוא לא השלים יום אחד בשלימות:

[ב] יש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרה ימי תשובה וכו' הנה כבר הנחנו למעלה היות עיקר גדול ענין קבלת התענית צורך גדול אל שלימות התענית אמנם בימים אשר כבר רגילים להתענות בהם אין צורך כל כך לקבל עליו התעניות בכל יום ויום ולכן יש אומרים שמי שהוא רגיל להתענות עשרה ימי תשובה אז כיון שאין רגילות לקבלם בתפלה כלומר לא שאין צריך לקבלם כי דבר פשוט הוא כי הרוצה לעשות מעשיו בשלימו' צריך לקבל ענין התענית בכל יום ויום כאשר יבא לקמן אמנם הוא אמר כיון שאין הרגילות של בני האדם לקבלם בתפלה ר"ל כל אחד לבדו ולכן יש אומרים כי אין צריך להתענות עד צאת הככבים אלא עד שיצא מב"ה ואמנם כפי מה שנתבאר למעל' ימצא קולא זו כי לעומת זה נמי ימעט ההארה הנמשכת עליו מלמעלה לפי כי זה בזה תלוי כדבר האמור:

[ג] יחיד שקבל עליו תענית סתם בערב שבת צריך להתענו' עד צאת הככבים לפי כי כך הוא משפט הקבלה מצורפת עם השלמת התענית אם לא שפירש בשעת קבלת התענית אמר הריני בתענית עד שישלימו הציבור תפילתם:

[ד] תענית חלום צריך להתענו' עד צאת הככבי' כי מאחר שהסכימו מן השמים להודיע אותו ולהעיר את לבו עדיף טפי מן הקבלה ולכן צריך להשלים ואפילו בערב שבת ואף על גב שנמצא מתענה בשבת אין זה כלום שהרי תענית חלום מתענים אפילו בשבת מפני כי כך אחז"ל יפה תענית לחלום כאש לנעורת ובלבד באותו היום ולכן מותר לו להתענו' בזה לפי כי תענוג הוא אצלו ולומר כי נרצה עונו ושב ורפא לו:

[ה] כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום אינו תענית מפני הטעם האמור למעל' כי מפני הקבלה של התענית הוא נמשך אור נוסף מלמעלה ונקרא קדוש כאמור:

[ו] אחר אשר הנחנו כי מלאכת מחשבת היא פועלת באדם בקרב איש ולב עמוק לכן מתחייב לקבל עליו האדם בהסכמת דעתו ורצונו להתענו' לפי כי על ידי כך הם מרגישים כל האיברים והם מסכימים כלם כאחד להסכמת הלב ולכן הכנה זו היא עושה התעוררו' למעלה וכל זה הוא ענין הכנה ליום התענית של מחר ולכן צריך לקבל האדם התעני' בתפיל' המנחה ואמנם הטעם הוא מפני כי אז הזמן התפילה הוא מתעורר הרצון עליון כמשחז"ל אימתי הוא עת רצון בשעה שהציבור מתפללין והנה דקדקו חכמים ז"ל בדבריהם בשעה זו ללמד דלא שנא בין יחיד המתפלל לציבור דאף על גב כי מה טוב לאדם להתפלל עם הציבור מטעם כי ברוב עם הדרת מלך מלכו של עולם אמנם גם אם לא יוכל האדם להתפלל עם הציבור שארי ליה מאריה להתפלל ביחיד רק שיהיה בשע' שהציבור מתפללים כנזכר במקומו שלכן מי שלא התפלל מתפלל שתים בשעה שהציבור הם מתפללים מטעם שהוא עת רצון ולכן חז"ל אמרו בשעה שהציבור ולא אמרו כשהציבור מתפללים להודיע דאף על גב שהתפלל ביחיד באותה שעה אקרי עת רצון נמי לדידיה וסוד הענין הוא מה שאמר בזוהר פ' בלק דף קצ"ו וז"ל פתח ר' אלעזר ואמר מי בכם ירא וכו' וכי בגין דלא אתא לצלויי הלך חשכים אלא אוקמוה אבל עד לא יתכנשון ישראל לבתי כנסיו' לצלאה סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עילאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמין ותלת זמנין ביומא אזלי סטרא אחרא דכר ונוקבא ומשטטין בעלמא וההוא עידן אתקן לצלותא ובגין דלא הוי תמן קטרוגא כלל וכדין איהו עידן לצלותא בגין דאינון אזלי למשטטא לטורי חשוך והר נשפה כדין פתיחין כוי נהורין עילאין ונפקי ושריאן על בתי כנסיות ברישיהון דצלאן צלותין ומתפלגין על רישייהו נהורין וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי בשעת התפילה מתגלה אור עליון ושורה על ראש המתפלל ולכן נפקא מינה כי צריך לקבל התענית בשעת התפילה כשהוא מתפלל ולא יועיל הקבלה אפי' בשעת המנחה בזמן שהוא אינו מתפלל מפני כי כאשר אינו מתפלל אינו נקרא עת רצון לפי שאור העליון אינו שורה עליו אז באותה שעה וכי תימא אם כן יועיל נמי קבלת התענית בתפילת הבקר או בתפילת הערב שהוא יותר סמוך לתעני' אמנם הענין הוא כי הנה בתפילת הבקר לא יועיל קבלת התעני' מפני כי אז מתעורר מדת החסד כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"ד. וז"ל פתח רבי אלעזר ואמר ה' בקר תשמע קולי ה' בקר מאי בקר אלא דא בקר דאברהם דאתער בעלמא דכתיב וישכם אברהם בבקר דהא כד אתי צפרא ההוא בקר אתער בעלמא והוא עידן רעוא לכלא ולמעבד טיבו לכל עלמא וכו' וכדין הוא עידן צלותא למצלי קמיה מלכא קדישא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי זמן תפילת שחרית אז מתעורר מדת החסד בעולם והוא סוד הימין ולכן לא נכון לקבל התענית באותו זמן מפני כי תכלית הקבלה הוא ענין התעוררות ולא ימצא זולת בשמאל בסוד שמאלו תחת לראשי והוא בסוד תפילת המנחה שהוא כנגד יצחק כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וכי תימא יקבל התעני' בלילה שהוא סוד הדין לא יתכן לפי כי תפילת ערבית אין בה ענין התעוררות שלכן אומרים חכמים זכרונם לברכה שהיא רשות כדאיתא בזוהר פרשת חיי שרה דף קל"ג. וזה לשונו אמר ההוא גברא הא בקדמיתא אבות תקנום להני צלותי כמה דאתקינו אברהם ויצחק הוא עיקרא ומה דאתקין יעקב דהוא שבחא דאבהן אמאי איהו רשות ולא עיקרא כהני אמר רבי שמעון הא אתמר אבל תא חזי הני תרי זמני דתרי צלותי לאו אינון אלא לחברא ליעקב בעדביה כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכין יתיר דכיון דאתייהיבת אתתא בין תרין דרועין ואתחברת בגופא לא אצטריך יתיר ועל דא אנן בעינן לאתערא תרין דרועין בגין דאתייהיבת בינייהו וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי תפלת המנחה הוא ענין התעוררות לא כן הוא תפלת ערבית ולכן עתה שצריך האדם לענין התעוררות לא יועיל קבלת התענית זולת בתפלת המנחה כשהוא מתפלל אומר בשומע תפילה היותר נכון לפי כי שם נאמר אב הרחמן שמע קולינו שהוא כח הגבורות המתעורר או אחר שסיים תפילתו קודם שיעקור רגליו יאמר הריני בתענית יחיד למחר יהי רצון מלפניך שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת לפניך ואם לא הוציא בפיו רק שהדבר בלבו בלבד שהוא מקבל תענית עליו למחר הוי קבלה לפי שהרי נתבאר כי העיקר בזה הוא ענין מחשבת הלב שע"י כך מסכימים כך כל האיברי' ויהיה התעוררו' למעלה והוא שיהרהר כך בשעת תפילת המנחה:

[ז] קבל עליו תענית בתפילת המנחה וכו' מאחר שהנחנו למעלה כי עיקר התענית הוא ביום מפני כי ההמשכה שהאדם הוא ממשיך בתעניתו הוא מלמעלה מן המוח ומשם ללב ומשם לשאר האיברי' ולכן נמי ע"י כך מתעורר למעלה סוד המחשבה העליונה בסוד הראש ומשפיע למטה לכל אחד ואחד כדי צורכו וכל זה הוא נקרא מדת יום ולכן ימצא כי העיקר הוא ביום ולכן מאחר שקבל התענית עליו בתפילת המנחה וכבר נעשה התעוררות בעצם האדם ומה גם למעלה ולכן אף על גב שאוכל ושותה בלילה לא הפסיד כלום שהנה השני דברים שהם עיקר כבר נעשו וכן נמי אם קבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים או יותר זה אחר זה ואמר בפיו או הרהר בלבו לאכול בלילה ולהתענות ביום אף על פי שאח"כ הוא אוכל בכל לילה לא הפסיד כלום דהוי קבלה לכלם אף על גב שלא קבל כל אחד ואחד לבדו במנחה שלפניו מ"מ יותר טוב לקבל כל אחד ואחד בפני עצמו ובפרט אם הימים שהוא מתענה הם לצורך תשובה על עון פרטי כי אז צריך קבלה בכל יום וצריך לפרט אז העון שחטא בו שיאמר הריני בתענית לפניך על עון פ' יר"מ וכו' שצריך לכוין כשאומר דברים אלו באותו שם שפגם בו:

[ה] אם קבל עליו בתפילת המנחה שלשה או ארבעה תעניות וכו' הנה כבר נתבאר כי ענין קבלת התענית הוא העיקר של התענית לפי כי הוא גורם התעוררו' תחתון ומה גם למעלה ולכן אם קבל האדם עליו בתפילת המנחה שלשה או ארבעה תעניו' ולא רצופין זה אחר זה בגין שקבל עליו להתענות שני וחמשי ושני יש מי שמסתפק אם מספיק בקבלה אחת לכלם וכבר נתבאר בזה כי בכל פעם שמקבל עליו התענית הוא עושה התעוררות ולכן יש מקו' להסתפק אם מספיק קבל' אחת לכלם כי בשלמא כאשר התעניות הס רצופים מסתברא כי אפילו בקבלה אחת לכלם מספיק לעשות התעוררות לפי כי ההתעוררות שעשה באותה הקבלה אינו מפסיד אותה אלא מתמיד והולך עד תום כל סכום התעניות שקבל עליו

אבל בזמן שהתעניות אינם רצופים רק הם בסירוגי' הסברא מחייבת כי אינו מספיק בקבלת תענית פעם אחת בלבד שהרי נתבטל הקבלה ראשונה כאשר בא להתענות בפעם השניה שהרי אכל ביום של אחר התענית וכבר נת' כל ספק זה הוא צודק בתעניו' שמתענה כל אדם שאינם לענין תיקון עון אבל כאשר האדם התענ' לעשות תשובה מעונותיו על כל עון פרטי צריך לקבל התעניות שיהיו רצופים זה אחר זה מפני כי כל התיקון הנעשה הוא על ידי שמות הקדש ואיך יתכן להפסיק באמצע השמות:

[ט] קבל עליו להתענות למחר וכו' כבר הנחנו למעלה שעיקר התענית הוא שיקבל התענית עליו מבעוד יום בתפילת המנחה כדי לעורר האיברים שלו גם המדות העליונים ולכן אם קבל עליו להתענות למחר והתענה והשלים ובלילה שלאחר התענית נמלך וחשב מחשבה בלבו להתענות גם ביום השני אעפ"י שלן בתעניתו שלא אכל בלילה ההוא והתענה כל היום השני אינו תענית אינו נחשב אפילו לתענית יום אחד דאלו קבל מעיקרא היה נחשב לתענית של שני ימים ולילה אחת שהוא עולה לחשבון כ"ו תעניות כנודע אמנם מפני שלא אמר קבלת התעניות בזמנו בתפילת המנחה לכן לא נעשה ענין של התעוררות ולכן לא יחשב לו אפילו לחשבון יום אחד מפני שלא קבל עליו התענית מבעוד יום כדבר האמור:

[י] מאחר שהנחנו למעלה כי התענית הוא גורם המשכת אור העליון והשפעת המדו' עליונות מלמעלה למטה מראש ועד סוף ולכן מהקדמה זו נשוב ונלמוד כי כאשר התענית אינו יום שלם רק לעתים ידועות לכן יהיה גם ההארה העליונה וההשפעה הנמשכת אינה מלמעלה רק כפי השעות על פי מדותיו יורד השפע הטוב כנזכר ואע"ג כי אינו מתענה תענית של יום שלם סד"א כי אין זה מועיל כלל להמשיך שפע עליון לכן יאמר מתענה אדם תענית שעות אמנם מ"מ צריך האדם שלא יאכל כל היום כי ע"י כך יהיה כח באדם להמשיך אור עליון ושפע נמי מתחילת המדרגות עד הסוף כאמור כיצד שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד ט' שעות ביום ואח"כ נמלך והסכים בדעתו להתענות אז בשעות שנשארו מן היום הרי זה מתענה אותם השעות הנשארי' ומתפלל בהם ענינו ונתן טוב טעם לדבר לפי שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית כי סבירא ליה כי על ידי אותה קבלה שקבל מפיו והסכים בדעתו עליה לכן יש כח על ידי כן לעורר היחוד למעלה כנ"ל ואף על גב כי מעט הוא ומתפלל עליהם ענינו דאף על גב דקאמר ביום צום התענית הזה אין הרצון דמ"ש ביום צום כלו' שהתענה כל היום אלא הרצון לומר כי מאחר שכל מה שהתענה הוא נחשב מכלל יום והוא בסוד מדת יום לכן ראוי שימשך שפע מראש ועד סוף בכל המדות הנקראים יום אחד לאחד ויש אומרים שגם זה הוא נחשב לתענית שעות וצריך שיקבלנו מאתמול לעשות התעוררות בשלימות מלמטה למעלה אם כן והיכי משכחת לה להתענות תענית שעות ויועיל כגון שקבל עליו להתענות מאתמול עד חצי היום שהרי בסגנון זה כבר נעשה התעוררות בשלימות ואחר כך ביום כאשר התענה עד חצי היום כבר נמשך האור עליון והשפע לקצת המדות העליונות וכשהגיע לחצי היום נמלך ונתן בדעתו לגמור התענית כל היום אז נקרא תענית לפי כי מסתמא מאחר שכבר נעשה המשכה מלמעלה מן הראש בסוד המוח עד חצי המדות שהוא בסוד הלב נקל הענין להיות נמי מתפשט השפע עד למטה עד סוף המדרגות ונחשב לתענית ומתפלל עננו כנזכר לעיל או שקבל עליו להתענות למחר מחצי היום ואילך כי הנה ימצא כי מאחר שעשה קבלת התענית בשעה הראויה כבר נעשה ענין ההתעוררות כאמור למעלה כי זה. עיקר התענית ולכן כאשר אחר כך נמלך וחשב מחשבה טהורה ולא אכל גם בחצי היום הראשון אז הוי תענית נמי כי ימשך השפע מלמעלה אל, כל המדות העליונות מאחר שמוכרח הוא להתפשט השפע למדות האחרונות מפני כי כבר קדם קבלת התענית בזמנו ומפני כן גם כן יעבור השפע בדרך המדות הקודמות כדי להמשך למטה ולכן הוא נחשב לתענית שעות זה וזה כלומר כי אף על גב שאמרנו שעושה רושם קבלה זו להמשיך האור והשפע מלמעלה אמנם מכל מקום לא יהיה המשכה זו בהשואה אחת עם העושה שתים העיקרים שלימים כי הוא ממשיך השפע בשלימות מן המוח ללב ומשם לכל האיברים לכל אחד חלקו רק יהיה דבר מצומצם לא בהרחבה שלכן נקרא תענית שעות אף על גב שהתענה כל היום בשני חלוקות הללו מכל מקום נקרא תענית שעות כאמור:

[יא] אם קבל עליו תענית עד חצי היום וכו' הנה ענין דין זה הוא מדרגה למטה מן הנזכר נמצא כי שלשה מדרגות הם זו למעלה מזו המדרגה היותר מעולה הוא היות התעני' שלם בשני עיקרי' הנזכר בין בענין הקבלה שמקבל עליו התענית בתפלת המנחה ואחר כך הוא מתענה ומשלים עד צאת הככבים הרי זה תענית שלם ולמטה ממנו הוא תענית שקבל אותו כמשפטו בשעת המנחה אבל היה בדעתו להתענות חצי היום בלבד והשלים כל היום אחר כך כי בזה ימצא שלענין קבלת התענית היה כראוי אבל לא השלים התענית כלו ולכן נקרא תענית שעות ולמטה מזה היא הדין זה אם קבל עליו תענית עד חצי היום ואכל אחר כך או שאכל עד חצי היום ואחר כך קבל עליו תענית משם ואילך אינו נקרא תענית להתפלל עננו שהרי איכא תרתי לריעותא אחת ראשונה שהרי לא קבל התענית בזמנו בתפלת המנחה מיום שעבר ולכן אינו נחשב לתענית להתפלל עננו שהרי נתחסר מעיקרא ענין הקבלה כי הוא הגורם ענין ההתעוררות בעצם אדם ומה גם לא עשה התעוררות למעלה כאמור לעיל ומה גם ענין התענית לא עשה אותו בשלימות ולכן מפני שני סיבות הללו לא יתכן להמשיך השפע עליון בבחינות המדות עליונות ולכן לא יתפלל עננו לפי שאינו נקרא תענית כאמור אבל נקרא תענית להשלים נדרו מאחר כי כך קבל עליו:

[יב] תענית שגוזרין על הציבור וכו' הנה נתבאר למעלה כי ענין קבלת התענית הוא מועיל מאד בנפש האדם לקבל עליו מן השפע הנמשך מלמעלה ומה גם כי מועיל לעשות התעוררות למעלה ולכן מזה הטעם כל תענית שגוזרים על הציבור אין היחיד צריך לקבל עליו התענית בתפלת המנחה אלא שליח ציבור הוא מכריז התענית והרי הוא מקובל על כל אחד ואחד כלומר כי אותו התועלת הגורם קבלת התענית כל יחיד ויחיד ומה גם התועלת הנמצא למעלה הנה עתה הוא נעשה. על ידי השליח של ציבור לפי כי כן שנינו שלוחו של אדם כמותו ויש אומרים דהני מילי בארץ ישראל שהיה להם נשיא שגזרתו קיימת כלו' כי אין דבר זה תלוי בענין השליח לפי שאין בו כח לעורר הדברים העליונים על ידי אותה הכרזה שהוא מכריז כי אין זה דומה לכל יחיד שהוא מקבל עליו התענית כי אותה הסכמה שהוא מסכים בלבו עושה רושם כאמור אבל הנשיא הוא פועל יותר ע"י הסכמה שיעשה מפני כי הוא נקרא לב כל ישראל ע"ד שאמרו לב בית דין מתנה עליהם כך לב זה מאחר שהוא כולל כללות כל ישראל לכן יחשב כאלו כל א' וא' כבר קבל בלבו לעשות התענית וגם כן ויבטא בשפתיו ולכן הוא נעשה התעוררות בעצם אדם וגם למעלה ולכן אין צריך היחיד לקבל עליו התענית מבעוד יום כאמור אבל בחוצה לארץ דליכא נשיא צריכים כל הציבור לקבל על עצמם התענית כיחידים שכל אחד הוא מקבל על עצמו התענית להיות הענין בשלימות כאמור:

[יג] יש מי שאומר שמי שנדר ואמר אם לא אלך למקום פ' אשב בתענית וכו' מאחר שכבר הנחנו כי עיקר התענית הוא הקבלה כי הוא הגורם הראשון לכל השפע הנמשך אחר כך בנפש האדם ומה גם לענין התעוררות העליון אם כן ימצא כי בענין דין זה שאמר אדם זה אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית הוי אסמכתא ואין מקום לחזק ולאמת הדבר להיות נחשב במקום קבלת תענית ומאחר כי אין נחשב לענין קבלת תענית אם כן לא נעשה ענין של התעוררות. כלל לא לענין צורך האדם ולא למעלה להסכים המדות העליונות להתעורר כדי לקבל השפע אחר כך כנזכר ומה גם כי התענית עצמו שהתענה הוא על דבר הרשות כאמור אם כן נמצא כי השני עיקרים של התענית נתחסרו ולכן אין זה נחשב לתענית כלל אבל אם הוא אמר אם לא אעשה מצוה פלוני אשב בתענית הנה נמצא על ידי כן דאיכא תרתי לטיבותא דהוי ענין קבלת תענית ומה גם התענית עצמו נכון הוא ומה גם אם אמר יאמר אם יצילני ה' מצרה זו או אם אמר אם ה' יצלח דרכי כי אז לא הוי אסמכתא ותחשב לו לתענית גמורה שהרי איכא תרתי לטיבותא כאמור

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה