מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ג)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקנג
[א] כבר נתבאר למעלה כי כל המעשה אשר נעשה תחת השמש בעולם הזה הוא זכר לאשר כבר נעשה ומה גם הוא רמז למה שנעשה למעלה באותו זמן והנה לענין מה שעבר מן הצרות על ישראל כבר נתבאר למעלה כי בי"ז בתמוז הבקעה העיר וברור הוא בעיני בני אדם כי נעשה למעלה אמנם ערב ט"ב גדל הכאב מאד אשר חז"ל הגידו כי אז נכנסו האויבים ואכלו ושתו וקלקלו ובתשיעי לעת ערב הציתו האש כדלקמן ולכן הדין נותן כי ערב ט"ב ראוי לנהוג חומרא יותר על מה שעבר ולכן לא יאכל אדם בסעודה המפסק' שאוכלה אחר חצות דאלו מה שאוכל קודם חצות אינו נקרא סעודה המפסק' אמנם לאחר חצות לא יאכל בשר ולא ישתה יין מפני שהאויבים אכלו בשר ושתו יין במקדש כדאיתא במדרש נכנסו ללשכת הטלאים ולקחו ושמחו ואכלו וה' לא קראו לא קראו קדש ישראל לה' ולכן אין לאכול בשר וגם אין לשתות יין מאחר כי כן נמי האובים שתו שם יין נסיכם ושמחו לכן נאסר עלינו כל ענין של שמחה וכמשחז"ל אין שמחה אלא בבשר ויין וכן נמי אסור לאכול שני תבשילין משום שמחה כדבר האמור:
[ב] בשר מליח שעברו עליו וכו' איתא בזוהר פ' בהעלותך דף קנ"ו. וז"ל ת"ח משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחד נביאה אחרא דהא אחיד צדקה הוה ובשעתא דאמר לו קב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים חדי משה ואמר השתא ההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישראל כיון דחמא משה דאהדרו לנחתא לדרגא אחרא ושאלו בשר וכו' אמר ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרג דחשיבנא נוקבא במיכלא דילי וכו' לנחתא לדרגא דנוקבא עכ"ל לענייננו והנה מבואר מן המאמר כי הבשר הרמז שלו הוא במדה האחרונה ומאחר כי כל המאורעות רעות וכל הדברים הרעים אשר נעשו לשעבר בה הגיע הפגם ומה גם עתה והנה כל אלו הדברים הם נרמזים בה לכן מן הראוי הוא להחמיר בהם כי דיו לעבד להיות כקונו:
[ג] אפילו בשל מין אחד בשני קדרות וכו' הנה כאשר נתן לב להבין עיקר הדברים האלה הגם כי דברים פשוטים הם שהרצון למעט בענין ההנאה והשמחה בימים הללו שהם ימי הרעה כנזכר לעיל מ"מ יש סוד בדבר והענין יובן ע"ד מה שנתבאר בפסח בענין הגעלת הכלים שהענין הוא ירמוז לשני דברים הבאים כאחד טובים ראשונה ירמוז לאיברי האדם שהם כלים שלו לפי שהם מוכנים לעבודתו ולעשות בהם את מלאכתו ועוד ירמוז בהם לכלים העליונים שנאמר בהם וככלה תעדה כליה וכן נמי בנדון דידן ענין הבישול וענין הקדרו' הכל הולך אל מקום אחד והענין כי הנה מצאנו ראינו כי לא הותר אכילת בשר לאדם הראשון אמנם לנח הותר שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל וזה הענין נתבאר בזוהר פ' לך לך דף פ"ט: וז"ל עד לא חטא אדם מה כתיב ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו', וכתיב לכם יהיה לאכלה ולא יתיר כיון דחטא ויצה"ר אשתאיב בגופא וכו' ולבתר אתא נח וחמא דהא גופא אתבני מאתרא דיצה"ר אקריב קרבן כמה דאקריב אדם מה כתיב וירח ה' את ריח הניחוח וכו' וכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו אמר קב"ה מכאן והלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצה"ר יתענג גופא מההוא דאתחזי ליה ייכול בשרא וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי מפני העון שחטא אדה"ר לכן הותר לנח לאכול בשר והנה כל עוצם הגלות שבא על ישראל היה על עון אכילה ושתיה שנאמר האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק והנה נודע כי ריבוי האכילה הוא גורם לאדם כל הרעה הבאה עליו בעה"ז וגם לאחר המות כמשחז"ל לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת טול מה שנתת בי עוד בזוהר פרשת שלח לך דף ק"ע וז"ל סטרא אחרא יהבת בשרא ומסטרא דילה אתי בשרא ולא מלה אחרא וכו' וכל זמנא דבשרא קיימא בקיומא ההוא שטן קיימא לאסטנה אתאביד בשרא לית להו רשו לאסטנא דהא לית ליה על מה דיסתמיך ועל דא כתיב יכל בשרו מראי וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי הבשר הוא נמצא באדם מסטרא אחרא ולכן מפני כך אחז"ל אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר לפי שהחלק שלו הוא הבשר גם הבשר הנאכל יתננו חלקו ולכן נהגו שלא לאכול בשר בימים אלו כדי שלא יתגבר סטרא אחרא כאשר הוא חלקו ולכן נמי לענין הבישול לא יאכל שני תבשילין דהיינו כדי למעט ההנאה הנכנסת לתוך איבריו של אדם כי מאחר כי מסיבת העון של המאכל בא עלינו החרבן והגלות התיקון הוא למעט בהנאה של המאכל הוא הגורם והנה לא נעלם מעין הקורא כל העבירות אשר חטא ישראל עד מקום אשר חכמים הגידו בפ' השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם אלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים ומחליפים נשותיהן זה לזה והנה כל מה שיעשה האדם לחטא בהנה הוא יהיה מסיבת כי העין רואה והלב חומד כמשחז"ל בפ' תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה ולכן כדי לתקן עון זה אין לאכול דבר המבושל בשני קדרות כי זה הוא גרמא לכל בעל נפש והחי יתן אל לבו לאמר מה ענין תענוג שייך באפונין שנתבשלו בשני קדרות למה יגרע מאחר כי אין בו בשר ודגים ואין זה תענוג לכן אז יאמר אין זה אלא להעיר את האדם על שני איברים שבו שנאמר בהם פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו והיינו השני כלים שבאדם כי על ידם נעשה נמי הבישול בשני קדרות והוא כינוי ע"ד משחז"ל אל תבשל בקדרה שבשל בה חבירך נמצא כי על ידי כן יהיה נזכר האדם מעשיו אשר לא טובים ומה גם מעשה אבותינו אשר החריבו נוינו ושמם היכלנו וגלינו מארצינו ובאו זרים על מקדשי בית ה' וטמאו שני כלים שנאמר בהם כלי בית ה' ונוסף מן הרעה מש"ה ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו ואיתא בתיקון ט' דף כ' וז"ל בראשית ירא שבת דאיהי שכינתא דעלה אתמר מחלליה מות יומת דעאלו אויבים בחלל דילה דאיהו קדש קדשים ואתמר בהון את מקדש ה' טמא חלל ממלכה ושריה ושפחה עאלת באתר דגבירתא וכו' הנה מבואר עד היכן מגיע העון מעשה התחתונים ולכן אין להקל בכל אלו הדברים כי הם נוגעים בדברים נעלמים והם תיקון לנפש האדם כדבר האמור:
[ד] ולכן מפני הדברים מותר לאכול פירות כשהם חיים אפילו כמה מינים לפי כי תכלית מניעת אותם הדברים המבושלים היינו להעיר על אותם דברים שהם דוגמא להם בעצם האדם מה שאין כן באכילת הפירות שאין בהם בישול ולכן מותר לאכול מהם ככל צורכו אך לא לענין תענוג:
[ה] נהגו לאכול עדשים וכו' גם בזה יש לאדם להתעורר כמה רעות באה עלינו מזרעו של עשו שנאמר ועברתו שמרה נצח על אודות אותו תבשיל של עדשים שנאמר הלעיטני נא מן האדום הזה ואיתא בב"ר ז"ל מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כך היה אבל שנפטר אאע"ה ושמחה שנטל יעקב את הברכות אך עתה נהפך לאבל מחולנו ומה עדשה אין לה פה כמשחז"ל כך אנו אין לנו פה להשיב כי להיות עונותינו הטו אלה ולכן אין לנו פה לדבר אפי' בדברי תורה ביום ט"ב כדלקמן גם הביצה שנותנים בתוכה הוא הסוד לאותה ביצה שנפלה של בר יוכני והפילה ששים כרכים כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רי"ו וז"ל כגוונא דההוא. דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין וכו' אלא אוקמוה אפרוחים אלין מארי משנה א' בצים אלין מארי מקרא וכגוונא דנפל ההוא נפול דאיהו בר נפילאי נפילה ביצה דאיהו אתרוג שיעורו בכביצה ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ונפל עמה ששים המה מלכות וכו' ולכן להזכיר לאיש החרד על דבר ה' בא ענין תבשיל זה והביצה בתוכו כאמור:
[ו] מי שאפשר לו לא יאכל בסעודה המפסקת וכו' כך היה מנהג הראשונים להפסיק על פת חריבה וקיתון של מים להעיר אותנו על מ"ש בזוהר פ' תרומה דף קנ"ב. וז"ל בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא יהבי חולק תמצית לכותים ולא אתזנו וכו' והשתא דישראל בגלותא אתהפך לגוונא אחרא למלכא דאתקין סעודתא לבני ביתיה כל זמנא דאינון עבדין רעותיה אכלי סעודתא עם מלכא וכו' ולכן כדי להעיר לב האדם על מעשינו אשר לא טובים הם גרמו לנו לאכול התמצית דהיינו פת חריבה וקיתון של מים להורות כי עבר על נפשינו המים הזדונים:
[ז] כך אמרו חז"ל אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך כי בעבורה נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיהו כשיצאו לקראת נ"נ שחיק מחיק הושיבן על כסאות וכו' א"ל איש כי ישבע שבועה אחרים מתירים לו א"ל בפניו או שלא בפניו וכו' מיד גזר והורידן לארץ וכו' שנאמר ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון ולכן להעיר לבנו על מעשינו כמ"ש הר"ם במז"ל פ"ה מהלכות תענית וז"ל יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה במעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנא' והתוודו את עון אבותם וכו' ולכן כל מה שאנחנו יכולים לעשות לתת זכרון למה שהגיע לנו מן הצרות מפני העון אנחנו עושים שלכן נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת וכבר אמרו חז"ל כל דור שלא נבנה ב"ה בימיו כאלו נחרב בימיו וכן נמי כל המאורעות רעות הללו כאלו עתה באו עלינו:
יש ליזהר שלא ישבו שלשה לאכול וכו' כך אמרו חז"ל ין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם כי אמר ה' בני הם מתקללים ואני מתברך ולכן נמי מטעם זה אין ראוי להביא האדם החיוב לומר ברכת זימון מאחר כי אין חפץ לה' להתברך בזמן שישראל בצרה שהרי נאמר עמו אנכי בצרה אלא כל אחד יושב לבדו ויברך לעצמו ע"ש שנאמר איכה ישבה בדד השכינה שהולכת בגלות כמשחז"ל גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה עד גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך ונאמר אלי קורא משעיר ונאמר אבדה האמונה וכן נמי הצדיק אבד כדאיתא בהקדמת התיקונים כצפר דא שכינתא נודדת מקנה דא ירושלם כן איש שנאמר ה' איש מלחמה נודד ממקומו וכן נמי כל אחד יושב לבדו ויברך לעצמו ומה גם יהיה להעיר לבנו למשחז"ל מקדש ראשון מפני מה נחרב מפני ביטול תורה שנאמר על עזבם את תורתי מקדש שני נחרב בעון שנאת חנם ולפי דחרבן שני חמיר לן טפי לכן אנו עושים זכר למעשינו הרעים לאכול כל אחד לבדו מפני כי כך אחז"ל בפ' מגורי אל חרב היו כך וכו' אלו בני אדם שהיו אוכלים זה עם זה ודוקרים בלשונם זה לזה בחרבו' ולכן כל אחד יושב לבדו משתומם על מה שגרם לנו זה העון שע"י השנאה ולשון הרע גרמנו פירוד למעלה שנא' ונרגן מפריד אלוף כד"א אלוף נעורי אתה ובפי' איכה. ביארתי שרומז לאות אלף האמצעית שבשם הויה שהוא סוד אהיה שלכן נשאר חשבון דם מאדם כי כן היו שופכים דמים רבים דאזיל סומקא ואתי חוורא והיינו אלופו של עולם ע"ש: [ט] כל זה בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה וכו' הענין הוא כי כל הדברים אלו הנעשים לזכרון אין צורך להיות כמה פעמים רק אחת מזכרת עון ומה גם שמעשה האדם כך הוא מעורר לעשות כך למעלה ולא נכון להרבות הצער ומה גם כי ענין האכילה שהאדם אוכל על ידי מעשיו ומה גם ע"י מחשבות טהורות צודקות אז נעשה בערך קרבן אותו המאכל ושם נאמר באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי ולכן אז נעשה סוד מאכל בהיפוך מלאך כנזכר במקומו הוא הנאמר בו ויסע מלאך האלהים וכן עולה מלאך בגימטריא צ"א שמור' חיבור ב' שמות הויה אדני שהוא בגימטריא צ"א ולכן מפני כי המאכל הוא גורם כל השבח והייחוד הנזכר אין ראוי לאדם למנוע עצמו מענין זה רק בסעודה המפסק' שאין אוכל אחריה סעודת קבע כך יעשה כל הנזכר:
וגם תנאי אחר צריך בזה שיהיה אחר חצות שאם אוכל קודם חצות אף ע"ג שבדעתו לעשות סעודה זו לענין הפסקה אין ראוי לעשות הדברים הללו לפי כי משעה שמתעורר השחר אז מתעורר מדת החסד כדאיתא בזוהר בסוד חסד אל כל היום אמנם אחר חצות אז מתעורר הדין שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב ולכן אף ע"ג שאוכל קודם חצות אין ראוי לעשות מעשים הללו כי אין ראוי לנגד למדת החסד בזמנו עד אחר חצות כי אז אם יעשה לשם הפסקה אז יעשה כל הדברים הנזכרים:
[י] אם חל ט"ב בשבת ונדחה לאחר השבת או שהיה באחד בשבת וכו' הנה בשבת איכא תרתי לטיבותא ראשונה כי אין ענין אבל בשבת ועוד שנית שנקרא עונג שנאמר וקראת לשבת ענג ולכן לא מבעיא כי אין ראוי לנהוג בו אבל ולא א' מן הדברים הרעים הנזכר לפי כי אין הקליפה שולט ביום השבת ואז סטרא דקדושה דהיינו שבת מלכתא יושבת בכתר מלכות בסוד ה' בחכמ' יסד ארץ ולכן אוכל בשר ושות' יין בסעודה המפסקת הס שלא להזכיר דבר מן המעשים הנעשים בחול שהם מזכרת עון כנז' לפי כי אז הוא עת רצון כנודע וכן מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו כלומר כי כמו שאז בימי שלמה הית' השכינ' בסוד סיהרא באשלמותא כמו כן היא במדרגה זו ביום השבת בשעת המנחה ולכן אין מחסור כל דבר:
[יא] מי שקבל עליו תענית וכו' דבר פשוט הוא כי מוכרח לאכול לעת ערב ולכן יעשה התרה:
[יב] אין אומרים תחינה ערב ט"ב במנח' משום דאקרי מועד הן אמת כי אין לומר תחילה אך לא מטעם זה כי מה ענין הוא מה שנקרא מועד אמנם העיקר הוא מן הטעם שאין נופלים על פניהם בבית האבל כי הענין הוא לפי שנתעורר סטרא אחר ושלט בענין המות ולכן אין ראוי לאדם לנפול לארץ פן יבולע לו לפי שהוא בתוקפו וכן נמי בנדון זה לפי כי אז מתעורר הקליפה והוא חוזר וניעור כמו זמן שעשה כל הרעות הנ"ל ולכן אין ראוי להכחיש אותו ע"ד לא תחסום שור וזה עיקר: