מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקלז
[א] הנה נתבאר למעלה כי הקב"ה בחמלתו על עמו שקבלו תורתו לכן מקרב אותם לעבודתו וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח עד שמתקיים מש"ה ועמך כלם צדיקים כאמור לעיל ולכן בא צורך דין זה לענין דבר האבד מותר לעשות בלא שינוי בחול המועד והענין כי דבר האבד ימצא בכמה פנים בזמן ההווה ומה גם לזמן שעבר כי הנה בזמן שעבר היינו כי ע"י שחטא אדה"ר נתמעטה קומתו ואותו השיעור אשר נתמעט כך כל אותם הנשמות נפלו לתוך הקליפות ואם ימעט בעיניך צא וחשוב כי הנה אדה"ר היה מתחילה ממזרח למערב ואח"כ נתמעט ונעשה מאה אמה משם תראה כמה שיעור מן הנשמות לאין קץ נפלו בקליפה ולפי כי ישראל נאמר עליהם והמה כאדם עברו ברית חזרו ונפלו הנשמות בתוך הקליפה כשיעור הראשון דומה לו ממש ולכן ארך קץ פדותינו לפי כי אין בן דוד בא עד שיכלו לבא כל הנשמות שבגוף כשמחז"ל וכל זה הוא נקרא דבר האבד לשעבר ונוסף עוד מן ההווה בכל זמן סוג האדם המאבד עצמו לדעת יען כי הוא חוטא על הנפש ומאבד אותה ובזה נמצא חלוקות רבים בין בחיים כי תכף כאשר האדם חוטא מסתלק ממנו בחינת הנשמה כאמור כמו שאומרים חכמים ז"ל אין אדם חוטא ומה גם אחר המיתה נחלק לחלקים הרבה אין להאריך בדבר הצד השוה בכלם כי הם הנקראי' דבר האבד ולכן על כל הצדדים האמורים אלו הוא אמר דבר האבד מותר לעשותו בחול המועד ולתקן אותו וזה יהיה בלא שינוי לפי כי יש חלק מן הנשמות שנעשה בהם שינוי כאמור על ידי הגלגול בהרכבה שלהם כדאיתא בזוהר פרשת בא דף מ"ב כי תדרשנו ימצא לך גם כן מפרשת משפטים ובתיקונים כי בכל פעם שמתגלגל האדם בא הרכבתו בסגנון משונה מן הראשון ואין להאריך אמנם בזה מיירי בהיותו בעולם ונאבד ממנו על ידי רוע בחירתו רוחו ונשמתו ולכן מותר לעשות כל צורך דבר האבד לתקן נשמתו ולכן מותר לעשותו בלי שינוי לפיכך משקין בית השלחין היינו שדה שהיא צריכה השקאה תמיד שאם לא ישקו אותה תפסד והדוגמא לזה הוא משחז"ל שלחין מלשון משלהי כד"א ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים ולפי כי אדם זה נתייגע בדבר עבירה כמשחז"ל אתה הרתעת כל איבריך על דבר שאינו ראוי לך ולכן זה גרם לו להיות נגזר עליו כרת והיינו בעצם אדם כי מסתלק נשמתו ורוחו אליו יאסוף והיינו שלחין מלשון ויעש שלח לרוב כי האדם הוא הורג עצמו על דרך מה שאומרים חז"ל מנין לחונק עצמו שהוא חייב שנאמר שופך דם האדם באדם ולכן מה גרם לעצמו כי נסתלק נשמתו ממנו היינו שלחין שנאמר שלח לרוחו ונשמתו ממנו ולכן מפני כל הסיבות הללו נקרא בית השלחין ולכן צריך להשקות אותו תמיד מאותם המים של התשובה שנאמר בה שפכי כמים לבך נוכח פני ה' ומה גם צריך להשקות אותו ממים של תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים ולכן אם התחיל להשקותה קודם המועד ונתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבבו מותר להשקותה מאותם המים ויש בזה שני טעמים זה יצא ראשונה שכיון שהתחיל להשקותה מן התשובה והתורה קודם המועד לכן אם לא ישקנה עתה גם כן מימי התשובה והתורה תפסד כי יחזור היצר להתגבר עליו ויחטא ואשם ועוד טעם אחר לפי שמאחר שכבר התחיל בענין התשובה ולכן לא יהיה עליו עתה טירחא יתירה למשא כבד ויתמיד בענין התשובה ובתורתו יהגה יומם ולילה אבל שדה הבעל שהוא לישנא דמייתבא כד"א כי יבעל בחור בתולה דהיינו כי לא נעשה פגם בחטאו ללכת נשמתו ממנו ועדיין הגוף אצלו הוא הבעל שלו שאין צריך השקאה אלא למטר השמים כלומר כי אין זה צריך רק לענין התורה שהוא מן השמים רצה לומר לפי כי כאשר האדם מפליג ברשעו אז תורתו נמאסת ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי וכו' ולכן הוא צריך לתשובה בתחלה ואח"כ ילמוד בתורה אמנם זה שהוא שדה הבעל כי לא הפליג ברשעו ולא נשתרש בחטא ועדיין הנפש שלו בעולת בעל כי לא הלכה הנשמה ממנו לכן אינו צריך השקאה כל כך לפי שהרי יש לו מטר השמים הוא ענין התורה ולכן אין משקין איתה מימי התשובה אלא להשביחה יותר לכן אסור להשקותה מימי התשובה שהרי אין זה נקרא דבר האבד לגמרי על דרך הנזכר:
[ב] אפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טירחא יתירה אף על גב כי אותו בן אדם שהוא דוגמא לבית השלחין כי צריך להשקות אותו שני מיני מים של התשובה ושל התורה להיות שהוא עיף ויגע משלהי ולא ירא אלהים עם כל זה לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא כי סוף סוף הוא מועד וראוי שלא להיות האדם עצב ודואג וראוי להיות שמח והעושה תשובה א"א שלא ידאג ולא יתעצב בענין החרטה והוידוי ולכן לא התירו אלא כגון מן המעיין בין חדש בין ישן והענין יצדק בין לענין התורה ובין לענין התשובה כי הנה לענין עסק התורה כי צריך שילמד האדם לתקן את נפשו כאמור זה יהיה מן המעיין של תורה אשר הוא נמשך מאליו בו כגון מקרא משנה בין חדש שאינו למד זולת עתה בין ישן שכבר למד בו שהוא ממשיכו ומשקה לעצמו כדי צרכו אבל לא ידלה וישקה תורה מן העיון להשקות מן הבריכה של תורה או ממי הגשמים מקובצים מפני שהוא טורח גדול אפילו ערוגה אחת הלכה אחת שנפשו תערוג לדעת אותה רק כי חציה גבוה ממנו כי הוא קשה עליו וחציו נמוך שהוא ידוע אצלו אין דולים ממקום נמוך דפשיטא ליה להשקות מקום גבוה שאינו מבין אותו וקשה עליו וכן הוא לענין התשובה לא התירו להשקות בית השלחין זה אלא היכא דליכא טירחא יתירא עול התשובה כגון מן המעיין של התשובה בין שהיה חדש בענין התשובה בין ישן שלפני המועד כבר התחיל לעשות התשובה שהוא ממשיכו ומשקה איתם מים של התשובה אין מעכב אותם היצר שהוא צריך להמשיך אותו כמו שאומרים חכמים ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אין לו צורך בזה רק ממשיכו המעיין ומשקה ואין מעכב כלל אבל לא ידלה וישקה עתה מחדש מן הבריכה הוא מה שאומרים חכמים זכרונם לברכה בראובן עשית לך מקוה בריכת מים וטהרת עצמך בה או מימי הגשמים מקובצים מפני שהוא טורח גדול אפי' ערוגה אחת הוא משחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות ולכן יאמר אפילו ערוגה אחת הדוגמא הוא על אבר אחד פרטי חציה גבוה וחציה נמוך דהיינו כי נמצא באותו אבר חציו גבוה לצד עילאה ממעשה המצוה וחציו נמוך מפני העון הנמצא בו אין דולים ממקום נמוך מים של התשובה להשקות מקום גבוה של המצוה להיות זה כנגד זה דהיינו טרחא הנזכר:
וכאשר נאמר כי מדבר דין זה אחז"ל הגידו כתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב לקראת צמא אתיו מים לא קשיא כאן בתלמיד הגון כאן בתלמיד שאינו הגון ועל עיקר זה הוא אומר דבר האבד וזה מותר לעשותו בח"ה בלי שינוי והדוגמא שלו כי לאדם שאין בו תורה שנקרא באמת דבר האבד וזה מותר לעשותו ולתקנו על דרך את הנפש אשר עשו בחרן וזה יהיה בלי שינוי של מעשים כי אינו צריך זולת לימוד בתורה לפיכך בית השלחין הוא דוגמא לתלמיד שאינו הגון מפנו כי הוא משלהי עיף ויגע ולכן הוא צריך בכל שעה לשתות מימי התורה ולכן הוא התחיל להשקותה מימי התורה קודם המועד מותר להשקותה דהיינו ללכת אצלו וללמדו תורה שכיון שהתחיל להשקותה ושתה מימי התורה קודם לכן אם לא ישקנו עתה וילך המלמד אצלו ללמדו תורה תפסד ופקר טפי אבל שדה הבעל דהיינו הדוגמא שלו על תלמיד הגון כי הוא נקרא בעל תורה וכמו שהשדה זו הוא למטר השמים תשתה מים כך תלמיד זה מקבל עול תורה שניתנה מן השמים והנה כמו ששדה זו אין משקין אותה אלא להשביחה יותר ולכן אסור להשקותה כמו כן תלמיד הגון זה המלמד אותו תורה היינו להשביח אותו יותר ולכן אסור לילך אצלו במועד ללמדו תורה לפי שהוא טירחא יתירא למלמד התורה וכאשר נאמר כי מדבר בענין הגלגול והיינו דבר האבד כי הוא מותר בחול המועד בלא שינוי היינו מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רי"ג:
וזה לשונו אמר רבי שמעון האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי דיתתקן בה כאלו משקר בקושטא דמלכא ואנא קרינא עליה האי קרא או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר וכחש בה טב ליה דלא אברי עכ"ל ולכן יאמר נא כי דבר האבד זה שנאמר או מצא אבידה היינו דנטיל גלגולא דנשמתא מותר לעשותו ולתקנו בחול המועד בלי שינוי ולא יצטרך להשתנות הוא מה שאמר בזוהר פרשת משפטים דף ק"א וזה לשונו ובת כהן הא אוקימנא מלה אלמנה מההוא גופא קדמאה וגרושה דלא עאלת לפרגודא דמלכא וכו' ושבה אל בית אביה מאן בית אביה דא עלמא דנוקבא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי הנשמה שאינה זוכה אינה חוזרת למקומה אלא אל בית אביה חוזרת לעלמא דנוקבא ולכן יאמר כי אם מתקן את עצמו יהיה בלי שינוי מקומו אלא יחזור אל מקורו ויעלה למעלה ואם נאמר כי מה שאמר מותר נעשותו כפי פשוטו כי אדם אחר מותר עשותו ומעלה עליו הכתיב כאלו בראו והענין הוא מאן דזכה לחייבא כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ח וזה לשונו ת"ת כל מאן דאחיד בידא דחייבא וו נגביה למשבק ארחא בישא איהו אמתנק בתלת סילוקין דנא אסתלק הכי בר נש אחרא גרים לחכפייא סטר אוחרא וגרים דאסתלק קדיש ברוך הוא ביקריה וגרים להיימא כל עלמא עילא ותתא בקיומיה ועל החי בר נש כתיב בריתי היתה אמו וכו' הנה מבואר מזה המאמר כמה טובה כפולה נמצא לאיש במענה פיו המחזיר בתשובה לחייבא והיינו דבר האבד שמותר לעשות אותו בלי שינוי דאלו לעושה מעשה בלתי טהור חייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ובלבד ולא תשא עליו חטא שלא יהיה כי ישתנו פניו אמנם מאן דזכי לחייבא והוא דבר האבד מותר לעשות בלא שינוי כי אין צורך למוכיח אותו להיות נזהר כי לא ישתנו פניו ולכן אומר התוכחות שלו לאותו הרשע בלי לשנות הדברים כלל ולכן הוא אומר לפיכך בית השלחין שהתחיל להשקותה היינו זה המגולגל משלהי עיף ויגע ולא ירא ה' כי זה רע ביד נפשאן דחייביא התחיל לדבר על לבו להשקות אותו מימי התשובה ולהודיעו דרכי התורה הנמשלה למים מותר להשקות' אחר כך במועד וזה יהיה מפני שכיון שהתחיל להשקות לאדם זה התורה והתשובה קודם המועד לכן אם לא ישקנו גם עתה בלתי הפסק תפסד אותה התשובה הקודמת מפני כי היצר חוזר ומתגבר עליו ומחטיא אותו כנ"ל אבל שדה הבעל שהוא כינוי לבעל תשובה שכבר אינו צריך השקאה מן הזולת רק למטר השמים כך אדם זה אינו מתחסר אלא לדעת לתקן מעשיו אמנם כבר נתחרט והתודה כמו שאמר הכתוב והתודו את עונם והעיד עליו יושב שמים שלא לעשות אותה עוד ולא נתחסר מכל ענייני התשובה רק ידיעת תיקון החטא שעשה כדאיתא, בזוהר פרשת פנחס דף רי"ז וזה לשונו אמר ר"ש מהכא אוליפנא בדרגא דחב בר נש לקב"ה לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש בגין כך דינא ותיקונא איהו נגד השמש ולאו באתר אחרא מכאן דלא אצטריך בר נש לתקנא נפשיה אלא בההוא אתר דחב לגביה ומאן דלא יעביד הכי לית ליה תיקונא לעלמין כדקא יאות וכו' הנה נתבאר מזה המאמר כי צריך האדם לתקן העון באותו מקום שחטא באותה מדה ממש ולכן יאמר נא כי זה הבעל תשובה שהוא כינוי לשדה הבעל וכבר עשה תשובה והוא דוגמא לשדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביח אותה יותר אסור להשקותה כך בעל תשובה מאחר כי אין לו צורך להשקאת מימי התשובה ואין זה הלימוד מועיל בו זולת להשביח אותו להודיעו באיזו מדה חטא כדי לתקן אותה כראוי בכל המצטרך אסור להשקות אותו ולהודיעו ענין זה במועד משום שהוא טרחא יתירא עליו עול התשובה נוסף על מה שעבד ופעל ועשה ולא נכון להסתגף במועד:
אפילו בבית השלחין הוא אותו עיף ויגע ולא ירא אלהים כי צריך להשקות אותו מים מן התשובה תמיד לרפאת אותו ולא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירה מן העול של התשובה כגון מן המעיין בין חדש בין ישן שמשקה אותו ומודיעו ענין התשובה ואינו עושה הפרש בין הזמן אם הוא בבחרותו שנקרא חדש או לעת זקנתו שנקרא ישן ע"ד ששנינו יש קנקן חדש וכו' וכן נמי אינו מפרש אם העון מחדש או ישן שנשתרש בו רק מושיבו לאדם למוטב ע"י המשכת הודעת התשובה ומשקה אותו מן מים של התשובה אבל לא ידלה וישקה שיורה על דברים עמוקים מן הבריכה לענין הטהרה או מימי הגשמי' מקובצים כך אחז"ל מה מים יורדים טיפין טיפין ואח"כ נעשים נחלים כך ד"ת למד אדם שתי הלכות היום ושתים למחר אמנם מי גשמים המקובצים מפני שהוא טורח גדול כאמור אפילו ערוגה אחת דהיינו ענין תיקון לאבר אחד שחטא בו חציו גבוה שנתעלם החטא ממנו וחציו נמוך שאדם דש בעקביו אין דולין כלומר אין מגלין מלשון הא דלית לך חספא אין מגלין הענין להודיע וללמד מאותו מקום נמוך שהיה דש בעקביו והורגל בו למקום גבוה כי מצד הגאוה נעלם ממנו לפי שהוא טרחא יתירא כאמור:
[ג] נהרות המושכים מן האגמים וכו' חוזר על כל הדרכים הנזכרים ראשונה יאמר כי לתלמיד שאינו הגון יאמר לו דברי הגדה שמושכים לבו של אדם כמים כמשחז"ל והיינו נהרות דברים נגלים ופשוטים ע"ד נהירנא כד הוינא טלייא המושכים מן האגמים מותר להשקות מהם בית השלחין אותו התלמיד שאינו הגון כמו שעשה רבי חייא רבה וכו' לאותו תלמיד שהיו פניו מוריקות לפי שהיה מהרהר בעבירה למדו תורה עד שנמשך לבו וקבל עליו שלא להרהר עוד באותם דברים והוא שלא פסקו אותם הדברים שמלמד אותו וכן נמי והוא שלא פסקו מאותם מעשים וכן לענין המדריך החוטא לדרך ישרה וזכי לחייבא ואמר נהרות המושכים מן האגמים אותו לימוד שמלמד את הבלתי הגון בענין התשובה שנמשל לנהר המטהר האדם מן הטומאה הנמשך מן האגם אשר שם נמצא קנה של תורה קנה חכמה קנה בינה מותר להשקות מהם אותו המכונה לבית השלחין שהוא משלהי כד"א כשל בעוני כחי והוא שלא פסקו מללמד אותם והמקבלים נמי לא פסקו מללמוד כי זה מורה כי יעזוב רשע דרכו וכן הברכות שאמת המים עוברת ביניהם היינו משחז"ל בפסוק עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים (קהלת ב) דהיינו דברי תורה ושם ביארתי מלת לו דהכי קאמר מאחר דקים לן התקוששו תחילה קשט עצמך ואח"כ וקשו קשט לאחרים ולכן עשיתי לי לעצמי בתחילה ברכות מים לטהר עצמי מן העון וללמוד תורה ומהם הועיל להשקות מהם יער צומח עצים שנים הם אותו עם הארץ לא עץ מאכל הוא וכן נמי חלק הנאמר בהם ונערים בעץ כשלו להחזיר אותם למוטב וכן נמי אלו הברכות הם שאמת המים היא התשובה עוברת בתוכם מותר להשקות מהן וכן בריכה שנטפה מבית השלחין כי אותו העושה תשובה ולא עשה תשובה גמורה אלא מעט מעט היינו מנטף וכן לענין לימוד התורה לתקן את אשר עותו היה מעט מזער וקראה סירוגין ועדין היא נוטפת מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת אדם אחר שהתחיל לעשות תשובה והוא שלא פסק המעין המשקה בית השלחין העליונה הוא המלמד לאותו בעל תשובה דרך ה' וכן נמי מובן על האדם עצמו שחזר בתשובה רק שעשה לפעמים מנטף מותר להשקות וללמוד בית השלחין אחר אדם אחר שעושה תשובה ובלבד שלא פסק המעין הוא בעל תשובה בית השלחין הראשון העליונה מלעשות אותו שהיה מנטף כאמור:
[ד] ירקות שרוצה לאכלן במועד וכו' הנה זה יהיה כינוי לבני האדם ע"ד מ"ש בני אדם דומים לעשבי השדה ואמנם להיותם בלתי שלמים הם מכונים לירקות שהם פחותים ממדרגת עץ השדה הלא זה דברי כמשחז"ל ושניהם לבדם בשדה כשהיו עוסקים בתורה אחיה וירבעם וכל תלמידי חכמים דומים לפניהם כעשבי השדה כי אין כונת חז"ל בזה אלא להודיע מעלת התורה שהיו עוסקי' בה עד שהעיד עליהם הכתוב כי שניהם לבדם נחשבים שהיו בשדה ולהעריך ענין זה אמרו שתלמידי חכמים היו בערכם כעשבי השדה שהוא מדרגה שניה דומם וצומח ושניהם היו במדרגת בעל חי מדבר נמצא שהיו שני מדרגות למעלה מכל ת"ח הנמצאים באותו הדור כי את כלם העריכו במדרגת עשבי השדה כאמור וכן נמי הם ירקות אלו שרוצה לאכלן במועד הם בני אדם שדומים לירקות כאמור ורוצה לאכלן במועד לאכול מזכות אשר יעשה בהם יכול לדלות מים מן התורה להשקותן כדי שיגדלו בתורה ובמעשה וע"י כן תגדל נפשם בעיני אלהים ואדם ויהיו ראוים למועד לאותה סעודה שעתיד הקדוש ב"ה לעשות לצדיקים לזרעו של יצחק דכתיב למועד אשוב אליך מותר אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד עתה רק עושה להשביחן ולתקן אותם בלבד אסור לפי כי בהנאה שנמשך לו יש צד הנאה למעלה כדאיתא בזוהר פ' תרומה ע"ש ולכן אסור כאמור:
[ה] אין עושין החריצים שבעיקרי הגפנים היינו משחז"ל בפסוק אם חרוצים ימיו כשברא הקב"ה את העולם חרץ ימיו של כל א' זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו ולכן יאמר נא על עיקר זה שידענו כי חרוצה היא ביד הצדיקים שהקב"ה ממלא שנותיהם מיום ליום שנאמר את מספר ימיך אמלא ולרשע הוא בהפך כי חרוצים ונכרתים ימיו ולכן אין עושים ומתקנים החריצים הם הגומות שהאדם קודח על יד העון אשר יעשה ומודיע לכל העולם וזהו שבעיקרי הגפנים הם עדת ישראל דווקא לא עשה כן לכל גוי זולת לישראל הנקרא גפן שנאמר גפן ממצרים תסיע כדי שיתמלאו מים מן התורה ומן התשובה והיינו משום טרחא יתירה ואם היו עשויות ונתקלקלו ע"י עון הרי זה מתקנן במועד כי נקל יהיה עליו לתקן אשר עותו בשוגג:
[ו] אמת המים שנתקלקלו היינו כינויי לת"ח שהוא מושך מים של תורה שנתקלקל מתקנין אותה דמאחר כי הוא צריכים לו ולתורתו מתקנין אותה כי כך אחז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כדי שלא יהיו הלומדים ממנו בגן עדן והוא בגהינם ולכן אע"ג שנתקלקל מתקנים אותו כי כך אחז"ל אם ראית ת"ח שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה והענין ע"ד מ"ש בזוהר פ' ויקרא דף י"ח. וז"ל אמר רבי יוסי הא תנינן דעל ידא דכהנא אתכפר חוביה דבר נש כד קריב קרבנא השתא דאיהו חטא מאן מקריב עליה ומאן יכפר עליה וכו' אמר רבי חייא הא ידיע באן אתר אתקשר כהנא רבא וכו' בגין כך אחרא קא מקריב קרבניה וסליק ליה עד ההוא אתר דאתקשר קרבניה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי כאשר חטא כהן גדול כהן אחר הדיוט היה מקריב עליו קרבן ומכפר לו וכן בנדון דידן אע"פ שנתקלקל אותו המלמד תורה דוגמא לאמת המים שהכל שותים ממנה מתקנין אותה תקנה יש לו ומתכפר לו כדאמרן היתה עמוקה טפח מתחילה אם היה קורא דף אחד או סדר אחד ע"ד משחז"ל טוב מלא כף נחת טוב מי ששונה סדר אחד ורגיל בו מי ששונה שנים וכו' אמנם כדי שיהיה לו לכפרה כי אולי מה שנתקלקל היה מפני מיעוט הלימוד ולכן טוב לו עתה ללמוד שש סדרים היינו מ"ש חופר בה עד שש היתה עמוקה טפחים כי היה לומד שני סדרים ילמוד עתה בתורה שהיא שבעה ספרים ויעמיק בה:
[ז] מושכין את המים של תורה והתשובה מאילן לאילן הם בני האדם כי כן משפט איש ישראל כאשר האחד נמשך פכף נמשך אחר ומתרבים באים כמש"ה משכני בלשון יחיד ותכף אחריך נרוצה רבים ובלבד שלא ישקה את כל השדה עדת ישראל בבת אחת כי אין לומר לרבים דברי כיבושין במועד ואם היתה שדה לחה כלומר כי הם עדה שלימה כי נמצא בהם לחלוחית תורה ומצוה מותר להשקות את כלה ולהעיר לבם בתשובה כי מלתא אאלביישהו יקירא: [ה] אסור לפתוח מקום לשדה היינו לפתוח מסכתא מחדש כדלקמן כדי שיכנסו בה מים של תורה להשקות את הרבי' ואם עשה כדי לצוד דגים הם בני אדם שנתפשו כדגים במצודה רעה של העון כדי לאוכלן במועד ולהיות נהנה מהם כגון שפותח למעלה להודיע מה מעשה האדם והיינו מקום שיכנסו בו מאחר כי כך גורם האדם על ידי מעשה הטוב ולמטה מקום שיצאו בו כי יודיע להם החטא מהו גורם כאותו הקודח בספינה והיינו מקום שיצאו מן העון כי בראות מה גורם המעשה יצאו בו לשוב אל ה':
(ט] אסור להשוות בשדה כך אחז"ל לא חרבה ירושלם אלא מפני שהשוו בה קטון וגדול שנאמר והיה כעם ככהן ולכן אסור להשוות השדה אלו ישראל לצורך חרישה על מה שהם חורשי און שהרי הוא מונה להם ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד לברר מהם העון לצורך המועד שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים לעתיד כגון שמשוה כלה ע"ד ושם דרך מותר שנמצא כונתו לזכות אותם על העתיד לאותה סעודה כנזכר:
הלא זה הדבר של דבר האבד הוא ענין הנוגע למעלה והוא מש"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והם שני בחינות הנקראים אובדי' האחד הצדיק שנאמר בו הצדיק אבד וגם כן הכלה שנאמר בה אבד האמונה ולכן הותר דבר האבד לעשותו בחול המועד והוא סי' לבנים ששנינו עשרת השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת ר"ע אומר חוזרים שנאמר ובאו האובדים בארץ אשיר (ישעי' כז) והנה ראוי לדקדק שהיל"ל ופאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים מהו בארץ בארץ אמנם הכי קאמר קרא ובאו האוברים למקום רחוק תחילה שיבאו יהיה בארץ אשור והנדחים שנאמר אם יהיה נדחך בקצה השמי' והיכן יבאו בתתילה בארץ מצרים ואח"כ כאשר יבאו לארץ מתקיים מש"ה והחרים ה' את לשון ים מצרים והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים והיתה מסילה לשאר עמו ומה גם מבשר על האובדים והנדחים הם מלכין קדמאין דמיתו וגם אותם הניצוצות דאזדריקו עשר טיפין כדאיתא בתיקונים ונוסף עוד על הטיפות של שוחטי הילדים שעליהם אחז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ולכן יאמר דבר האבד הנוגע לענין הצדקת הנקראת דבר כדאיתא באלה הדברים והיא שנאבדה לכן מותר לעשותו במועד בלא שינוי דהיינו כי בחול בזמן שרוצים למעלה להכניס כלה לחופה עושים שינוי כדי שלא ירגיש סטרא אחרא ותתערב השמחה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד וז"ל כלה כל זמנא דבעאן לאעלא לה לגבי מלכא לחדוא דשמושא אצטריך בלחישו ברזא בגין דלא ישתכח בר נש דגלי צעדהא רמז לסטרא בישא דלא יתדבק בהדה עכ"ל הנה מבואר מזה המאמר כי בזמן החול נעשה שינוי למעלה כדי לעשות הייחוד ונכן יאמר נא כי דבר האבד הזה מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי לענין זה לפיכך בית השלחין הוא הכלה הנקרא' בית כמשחז"ל אין בית אלא אשה ומלת שלחין היינו מנשין שלחיך פרדס רמונים רצה לומר כאשר הקצות שלה הם שלמים אבל עדין צריכה שלימות ולכן צריכה השקאה תמיד עד שתהיה נשלמת בכל הצורך והתחיל להשקותה קודם המועד מימי החסד כמשחז"ל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה מותר להשקות' אחר כך שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן היא תאיבה ביותר ואם לא ישקנה עתה תפסד וצריך להריק מים קרים על נפש עיפה אבל השדה הבעל שכבר היא בסוד חקל תפוחין והיא בעולת בעל שאין משקין אותה אלא להשביע ולהשביח אותה יותר אסור להשקותה בגשמי שהוא מורה שצריך ענין מעשה תחתון לעשות יחוד למעלה ואינו כן:
אפילו בבית השלחין כאשר הכלה מן שלחו אותה לא התירו אלא היכא דלית טירחא יתירא לפי כי אין זה לצורך רק לענין התעוררות בלבד ולכן התירו מן המעיין הרומז לצדיק בין חדש בין ישן רצה לומר או מן המקום הנקרא ישן כד"א עורה למה תישן ה' או מן המקום הנקרא חדש היא עיר חדשה שביהודה שהוא ממשיכו ומשקה לכלה אבל לא ידלה וישקה מן הבריכה היא הכלה עצמה מסוד בנימן הצדיק או מימי הגשמים מקובצים שהם באו אצלה מפני שהוא טורח גדול להשקות מנה ובה אפילו ערוגה אחת שהוא כאשר היא בסוד קטנה כמו ששנינו ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו' חציה גבוה בולט בסוד המדה הנקרא ירושלם שהוא גבוה משאר ארצות והבן וחציה נמוך נקודת ציון אין דולים מ"ן ממקום נמוך זה ציון להשקות מקום גבוה של ירושלם כאמור:
נהרות המושכים מן האגמים הוא מש"ה נשאו נהרות ה' והנהרות הללו כאשר הם מושכים מן האגמי' שנים העליונים מותר להשקות מהם בית השלחין הנזכר במועד והוא שלא פסקו וכן הבריכות וההפרש הנמצא בין הבריכות לנהרות הוא כפי פשוטו כי הבריכות הם בסוד נקבות והנהרות הם בסוד זכרים הללו בחינת חסד והללו בחינת דין ולכן יאמר הבריכות שאמת המים הוא נהר היוצא מעדן עוברת ביניהם מותר להשקות מהן שדה של הכלה וכן בריכה שנטפה מבית השלחין עצמה ועדיין היא נוטפת מאור שלה מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת והוא שלא פסק המעין היוצא מבית ה' המשקה בית השלחין העליונה:
איתא בזוהר פ' בלק כלחוך השור את ירק השדה הם נשמות הגדלים בשדה העליון ולכן יאמר ירקות אלה הנשמות אם רוצה לאוכלן במועד הוא מה שאמר פרשת ויקהל דבלע לון בליעו וכו' בסוד אכילה של קרבן ואחר כך בסוד אכלו רעים ממשיך להם מימי החסד לגדלן אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד אלא ליפותן בלבד בסוד חדשים לבקרים בלבד ולא לאכלם דיום אסור והבן. עוד יאמר ירקות שרוצה לאכלן במועד המובן מן הזוהר כי ירוק הוא בבחינת ת"ת ישראל בפסוק לא עתה יבוש יעקב מגוון אדום דיצחק ולא עתה פניו יחזורו מגוון לבן דאברהם אמנם הוא סוד ירוק ולכן אסתר ירקרוקת היתה כמו שאומרים חז"ל ולכן ירקות הוא כינוי למדות שלו וכאשר נטל גוונין לאתפארא בהו והיינו שרוצה לאוכלן במועד יכול לדלות מים בסוד מ"ן להשקותן כדי שיגדלו ויהיה ראוי לביאה למועד אבל אם אינו רוצה לאכלן כי אינו צריך להם ועשה כדי להשביחן בלבד אסור:
אין עושים החריצים גומות שבעיקרי הגפנים כי הנה שנינו נשים בבתולים כגפנים ולפי כי המדה זו היא בתולה דוגמת הגפן שאין מקבל הרכבה אמנם גומא זו אינה נעשית בתחלה אלא על ידי ידים העליונים שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך ולכן אין עושין בגשמי חריצין בשורשי הגפנים כדי שיתמלאו מים אחר כך בסוד מים קרים על נפש עיפה ואם היו עשויות ונתקלקלו הרי זה מתקנן במועד כי כן אומרים חז"ל אין האשה מחזקת טובה אלא למי שעשאה כלי אמת המים שנתקלקל היינו מה שאמר הכתוב הצדיק אבד ההוא נביעו מתקנין אותה היתה עמוקה טפח שמורה היות אמת המים זו בסוד הכלה ולכן היא עמוקה טפח בסוד ציון חופר בה עד שש בסוד שש קצוות היתה עמוקה פחיים בסוד החדר והפרוזדור מעמיקה עד שבעה עד שתהיה בסוד שבעה בסוד המנורה זהב כלה:
מושכין את המים הם מימי החסד מאילן לאילן בכל מדרגות ת"ת ישראל ובלבד שלא ישקה את כל השדה היא כ"י הכלה כי אלו האילנות הם מושכים לה מים אחר כך ואם היתה שדה לחה וכבר נמצא בה לחלוחית מן החסד מותר להשקות את כולה שנאמר מים קרים על נפש עיפה:
אסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו בה מים להשקותה לפי כי כמו שאין רשות למדות עליונות להריק שפע וברכה זולת בכלה הכלולה כמו כן הכלה אין לה רשות ליינק מצד אחר מזולתם אלא מהם בלבד ולכן אסור לפתוח מקום לשדה של תפוחין שיכנסו בה מים להשקותה והם באים שלא בסדר המדרגות ואם עשה כדי לצוד דגים כדי לאכלן במועד והם נשמות הנקראים דגים כנזכר בזוהר מה דגים אין בהם שחיטה כך הצדיקים דכתיב ויגוע ויאסף אל עמיו כגון שפותח למעלה בסוד אותו הנקב שבאות ה' מלמעלה לקבל הנשמות או אורות ולמטה מקום שיצאו הוא הפתח שבאות ה' כי משם יוצאים כלם מותר:
אסור להשוות השדה זו חקל תפוחין לפי שהעיקר הוא שיהיה לה קוים וזה עשה לצורך חרישה כי מתחלה כך היא המדה ואם ניכר שמכוין בהשואה זו כדי לדוש ולהפריד הקליפות מן הכלה שהיא בסוד חטה בנקיו ה' וזה לצורך המועד לייחוד כגון שמשוה כלה מותר:
[י] הנה נתבאר למעלה על ענין מלאכת דבר האבד ולכן יאמר נא ואסור ללקט עצים מן השדה כדי ליפותה כי הנה עצים הללו הם בכל אותם שהם מכונים לעצים כי הנה נאמר רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה עם הארץ ועץ מאכל הוא ת"ח ואמנם גם יש מין עץ אחר אשר נכשל בעבירה כד"א ונערים בעץ כשלו ועל כל צד מאלו הוא יאמר ואסור ללקט עצים היינו להסיר גם למעט אותם מן השדה היינו הגוף כי כן כינו חז"ל ע"ה בור קרקע ולכן הוא שדה הוא ראוי לזריעה היינו בן אדם שהוא נוהג כשורה והאדם רוצה ללקוט ולהסיר דבר המעכב עצים ר"ל עונות ליפותו אותו הגוף לחרישה שלא יבאו עליו יסורין אסור לעשות כן לפי שעשה מיראה ואם ניכר שמכוין בצורכו לענין תיקון שלו לעשות תשובה כגון שנועל הגדולים הם העונות החמורים ומניח את הקטנים לזמן אחר כי הוא מטהר לעשות תשובה מותר ואם לענין עצים אנשים צדיקים שמלקט אותם לטובה מן השדה הוא הגוף שלו אסור לפי שעושה ליפותו לחרישה להרבות במצות על דרך משחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות ואם ניכר שמכוין בצרכו כדי להשלים עצמו ולהשלים המצות ואין זה לדחות העונות שצריך לעצים לעשות מצות כגון שנוטל הגדולים המצות כחמורות ומניח הקטנות ולא שב לידו שתיהן כאחד כי כענין זה כתיב אורח חיים פן תפלה אלא כי הוא בורר הגדולות ורודף אחריהם לעשות אותם מותר דאלו היה לתקן העונות היה צריך לעשות זה כנגד זה:
[יא] אסור לקצץ ענפי האילן כך אחז"ל הצדיקים למה הם דומים לאילן שעומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצצו הענפים נמצא כלו עומד במקום טהרה וההפך הוא הרשע ולכן יאמר האילן אסור לקצוץ ענפי האילן לתקנו דהיינו כי הרשע קציצת ענפים שלו הוא לרעתו לפי שנמצא כולו עומד במקום טומאה אבל לצדיק קציצת הענפים שלו לטובה לו להיות כלו עומד במקום טהרה והדוגמא הוא על היסורין אמנם במועד אסור לעשות כן בגשמי ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים שהוא צריך להם דהיינו כי הוא שמח ביסורין ומקבל אותם בשמחה להאכילן לבהמתו כי יועילו אלו היסורין לעם הארץ נמשל כבהמה ולהגין על העושה מעשה בהמה ולא לתקנו לעצמו כגון שקוצץ כלן מצד אחד דאלו היו היסורין למרק העון היו באים עליו בכל אבר ואבר בגופו כי כן הוא התיקון אבל מאחר כי כל היסורין הם באים עליו מצד אחד במקום אחד אין זה אלא יסורין של אהבה ולכן מותר לקוץ ולקבל היסורין הללו בשמחה וז"ש אסור לקצץ ענפי האילן כלומר דאין להרהר ביסורין אלו לומר שלכן נתן אותם לו הקב"ה לפירעון העון אין זה אלא להאכיל לבהמתו להגין עליהם כאמור:
[יב] אין מתליעין האילנות וכו' דמאחר כי כבר נאמר כי האדם עץ השדה לכן אין ראוי לעשות כן להוציא התולעת ממנו כי יתבונן האיש הנלבב במעשיו שלא יתקיים בו מש"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וכו' ואיתא בזוהר פ' תרומה דף קנ"א. וז"ל וכל אינון מחללי שבתות וזמני בפרהסיא דינין סלקין מנייהו אבל נורא דגיהנם לא אשתכך מעלייהו לעלמין וכל חייבי גיהנם שאלי עלייהו מאי שנא אלין דלית לון נייחא מכל חייבין דהכא וכו' דאינון חייבין כלהו נפקין מדוכתייהו ואתייהיב לון רשו למיהך למחמי בהו ומלאך חד אזיל ואפיק לההוא גופא דילהון ועייל ליה לגיהנם לעיניהון דחייביא וחמאן ליה דסתרא תולעין וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כמה גדול עונש המחלל שבת וי"ט כי לא די העונש שלו בגיהנם ובקבר אלא שמכריזין עליו דא פלניא דמריד במאריה וכו' וכל הרשעים רואים בקלונו ולכן החי יתן אל לבו לא יתליע האילן שהוא גופו שהרי אחאי בר יאשיה דגששיה רב נחמן וחזא ביה ממש ופירש לו כי מש"ה וישוב העפר אל הארץ כשהיה הוא שעה אחת קודם התחיה ואין מזהמין הנטיעות ירצה להגיד על שני דברים ראשונה ענין הנטיעות הם הילדים נטעי נעמנים כלומר יזהר שיהיו הנטיעות שלו נקיים מכל עון ולא ימצא בו מדה א' שפוסל הילד ונקרא ממזר מדרבנן והם בני תשעה מדות אס"נת משג"חת כמשחז"ל וברותי מכם המורדים והפושעים הרי בשעת מעשה צריך ליזהר וגם אחר כך יזהר שלא לזהם אותם כי אם יחטא איש הקליפה הורגת אותם כדאיתא בזוהר פרשת משפטים ראיתי את כל העשוקים וכו' ועל ידי שעושקת אותם מזהמת אותם ודאי ועוד מצווה שיזהר על עצמו והיינו מ"ש אין מזהמין את הנטיעות דמאחר דקים לן כי לא נמצא בדורות הללו נשמה חדשה זולת לשרידים אשר ה' קורא כנזכר בזוהר בהיכל חמשי דפקודי מיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין ולכן כלנו באים בסוד הגלגול וכבר נתבאר לעיל בפסוק נצר מטעי שהקב"ה ברחמיו נוטע הנשמה כמה פעמים עד שנאמר עליו מעשה ידי להתפאר ולכן מצוה שלא לחטא ויטמא הנטיעה שנטע אותו הקב"ה כדאיתא בזוהר פ' פנחס האי מאן דנטיל גולגולא דנשמתא וחב בה עליו נאמר או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר טב ליה דלא אברי ולכן הדין הוא אין מזהמין את הנטיעות על כל הצדדין האלו אבל סכין אותם כלומר דאע"ג כי אותו הגוף בלתי טהור הוא יש תקוה טובה על ידי שסכין אותו בשמן התורה ובכן לא יעלה תולעים וכן נמי הפרי הם הבנים כד"א ואשמיד פריו ממעל כאשר הבנים שהם פרי האילן סך אותם בשמן טוב גם בשמן התורה כמשחז"ל לא נתן הקב"ה התורה לישראל אלא ע"י ערבות הבנים כאשר אינו יגע בתורה נאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני לפיכך חייב אדם ללמד בנו תורה כדי שיחיה שנאמר כי בי ירבו ימיך הרי לבן ויוסיפו לך שנות חיים. לאב ולכן יאמר אבל סכין את האילן הוא האב בתורה וגם הפרי הוא הבן בשמן התורה כנזכר עוד ירצה על האדם עצמו מ"ש אבל סכין את האילן הוא שמן התורה וגם הפרי אע"ג כי עשה פרי תורה ומצוה העיקר הוא שם טוב ולכן אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים על ענין חילול השם שבעלי תורה נטמעין בו:
[יג] צדין את האישות ואת העכברים וכו' והיינו הקליפות אשר הם מכניסים מחשבות רעות בלב האדם ועל ידם יבאו לחטא ולפי כי הם צדים את בני האדם כדגים הנאחזים במצודה רעה לכן נמי האשות שהם דוגמא לאותם אשות הזימה והעכברים הם הקליפות הזכרים המפסידים בשדה אילן בני האדם אשר בהם יוקשים ומפסידים אתם לדבר רע מותר לצודן כדרכן כי חופר גומא בארץ בנוקבא דתהומא רבא ותולה בה המצודה הוא מדת החסד שהוא מכניע אותם וצד אותם כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א, וז"ל ואל זועם בכל יום נזעם או זעום אינו אומר אלא זועם שהוא זועם בכל יום למאריהון דדינים יעיר בבקר בבקר לאכפיא לון ולמיעל יתהון לנוקבא דתהומא רבא ולכן היינו שצד אותם במצודה כח ממנו ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו שיוצאים משם כאשר אין בהם כח לפתות בני אדם הצדיקים כל אשר לבן בו יוצאים מהם והולכים ומפסידים בשדה האילן הוא הדבר מ"ש חז"ל ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה היצר שהוא צפון בתוך לבו של אדם שמניח אומות העולם ואינו מתגרה אלא בישראל כי הפליא לעשות ובת"ח יותר מכלם כי הא דאביי וכו' ולכן יאמר שיוצא משדה הלבן שאר ההמון והוא מפסיד לשדה האילן הם ת"ח או איפכא וי"א כי בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אינו מותר אלא על ידי שינוי כלומר קשה לצוד היצר אם לא שישנה האדם מעשיו לטובה ביותר אז יהיה נדחה ממנו ואם לאו לא יוכל לו והשינוי הוא מביא שפוד הוא הזכר שבקליפה וחופר בארץ בנוקבא דתהומא ומנענע לכאן ולכאן כדי שלא יהיה חיבור ביניהם כי אין הרצון אלא להכניע שניהם יחדו כאחד ואח"כ שנעשית גומא פחתת היא תולה בה המצודה הוא בחינת החסד המכניע אותם:
[יד] אין מכניסין צאן לדיר בחול המועד והוא כי הנה כללות ישראל הם נקראים צאן אבל כאשר הם קשים נקראים אלים וכאשר הם רכים נמשלים לצאן הלא הם דברי חז"ל במדרש כתיב היו שריה כאילים וכתוב ורעו כבשים כדברם אלא כשהם קשים נמשלים כאילים וכשהם רכים נמשלו ככבשים שנאמר ורעו כבשים כדברם ולכן עתה יאמר כי מאחר שהם רבים בכינוי צאן אין מכניסין אותם לעתיד לדיר זו ירושלם לזבל השדה הוא משחז"ל למלך שהיה לו צאן ודיר ורועה נשבה הצאן וכו' אחר ימים המלך הביא צאן ובנה הדיר ולא זכר הרועה לכך אמר דוד למנצח לדוד להזכיר למה אינו מזכיר אותו ולכן יאמר אין מכניסין הצאן לדיר בח"ה דאף ע"ג כי הרי נאמר בונה ירושלם ה' הרי הדיר נדחי ישראל יכנס הרי הצאן מ"מ וכן לא יעשה בחול המועד אלא מקודם וזה לזבל השדה ציון שדה תחרש לזבל כד"א יזבלני אישי ואם הכניסן העכו"ם מעצמו כי כן נאמר והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' הרי הכניסם עכו"ם מעצמו מותר אף בשבת כי כן אחז"ל שקולה ישיבת ארץ ישראל ככל התורה כלה אפילו אם מחזיק לו טובה שכנסן שהרי נאמר שהם מנחה לה' ובלבד שלא יתן לו שכר מפני שהביא אותה אפילו אינו נותן לו אלא שכר מזונו אסור שהרי אין לעכו"ם שכר מזה שבאים וביום טוב יכול ליתן לו שכר מזונו כי יהיה מן התמצית שנותן לכותים ובלבד שלא יתן שכר אחר כאמור ובחול המועד אפילו אם נותן לו שכר אחר מותר שכן עתיד הקב"ה להחיות אותם ובלבד שלא ישכרנו היינו משכר של עה"ב ולא יסייענו לחזור למוטב ולא ימסור לו שומר לנער הצאן שהרי אין מלך המשיח בא להיות שומר לנער הצאן ולכנסם על יד עכו"ם אבל מפני כי הם יבאו מעצמן נאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד:
[טו] אסור לקצור השדה בח"ה אם אינו נפסד כך אמרו חז"ל בארבעה דברים נמשלה הגאולה כבציר כגשמים כיולדת כקציר לומר מה אלו שלא בעונתן הם נפסדים כך הגאולה צריך להיות בעתה ולכן יאמר נא אסור לקצור את השדה בחול המועד היינו להביא הגאולה הנמשלה לקציר אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד נפקא מינה דאף ע"ג כי בכל יום צריך האדם להיות מצפה יום ה' כי כן שואלים לאדם לעתיד צפית לישועה ולכן אנו אומרים כי לישועתך קוינו כל היום בחול המועד פטור מדין זה לפי כי אין באה הגאולה בחול המועד אע"ג שאנו אומרים בו ביום כי לישועתך קוינו כל היום ואם אין לו מה יאכל אדם זה הוא משחז"ל אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב ולכן יאמר ואם אין לו מה יאכל אדם זה אלו ישראל כמ"ש חז"ל אין עני אלא מן התורה ומן המצות אפילו מוצא בשוק לקנות כלומר דמאחר כי ידענו שהכל הוא תלוי בתשובה כמשז"ל אלף שנים נשבע הקב"ה שנאמר ביום חרון אפו ויום הקב"ה אלף שנה מכאן ואילך הדבר תלוי בתשובה היום אם בקולו תשמעו עכ"ז אין מצריכין הדור שאינו הגון לקנות מן השוק דבר המצוי הוא התשובה אלא קוצר ומעמר וכו' כל צורך הגאולה עשה הקב"ה לא יעדר דבר הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף ק"ך. וז"ל ומסטרא דתבואות ה' מיני נהמא תבירין מכלהו ואינון חטה ושערא וכסמת ושבלת שועל ושיפון אמתיל לון לישראל וכו' כד יפקון מגלותא הכי יהון תבירין דיתבריה בר וכו' ובגין דא מוץ ותבן אינו חייב במעשר וכו', ולכן יאמר כי את כל אלה הדברים אשר צריך לעשות יעשה עד הקב"ה קוצר ומעמר ודש להפריד מהם הבלתי הגונים וזורה שנאמר זורו רשעים ובורר כדרכו הפסולת ובלבד שלא ידוש בפרות דאוושא מלתא ויש זכרון לא טוב שנאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל והני מילי שאינו צריך אלא לו לבדו והענין שהרי נת' למעלה בענין דבר האבד שמורה על כמה דברים שנקראים אבודים ולכן יאמר כל זה האמור יעשה הקב"ה לצורך עצמו לו לבדו דמשמע שני דברים כי כן עושה תמיד בנפשות של ישראל שהם נקראים דבר האבד ועשה כל אלו הדברים לו לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב יד) והוא דבר גדול פקח עיניך לפי שידענו מחז"ל כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל ונמצא כי הנשמה של הנדח הוא חלק ממנו כביכול ולכן וחשב מחשבות לתקן אותו נדח שנאמר למעני למעני אעשה אבל אם הוא צריך לצורך רבים כגון בענין הגאולה שהוא צורך דבים מכמה פנים לצורך עליונים ותחתונים הוא מה שאמר בחגיגה כתיב שש כנפים לאחד וכתיב וארבע כנפים ל"ק כאן בזמן שב"ה קיים כאן בזמן החרבן כתיב היש מספר לגדודיו וכתיב אלף אלפין ישמשוניה ל"ק כאן בזמן שב"ה קיים כאן בזמן החרבן הנה מבואר ממאמרים הללו כי הגאולה צורך של העליונים היא שהרי נתמעטו כנפי החיות ונתמעטו גדודים של מעלה ומה גם הנשמות ולכן דש אפילו בפרות שנאמר אפרים עגלה וכו' אהבת לדוש:
[טז] מי שיש לו כרם אצל כרמו של כותי כי כרם ה' צבאות בית ישראל והוא בגלות אצל כרמו של עכו"ם כך אחז"ל צר וירושלם אם יאמר לך אדם נבנו שתיהם או חרבו שתיהם אל תאמן שנאמר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו ולכן אם עכו"ם בוצר כרמו בחול המועד ובא לתקן מלכותו ואם לא יבצור ישראל גם את שלו יפסיד שמתמלאת מכרמו צר יכול לבצרו יעשה מעשים טובים שיבצור הכרם הקב"ה ויבנה ירושלם וגם ידרוך היין הקב"ה שנאמר ודורך כדורך בגת ולעשות החביות הוא הרמז לגופים שמחיה הקב"ה לזמן הגאולה וכל צורכי היין דמשמע לכאן ולכאן כי כל צרכי היין הוא עשה באומות שמשקה ד' כוסות התרעלה לעכו"ם כמשחז"ל שנאמר ועשה ה' וכו' משתה שמרים לכל העמים וכן יעשה צורכי היין של ישראל נמי בלי שינוי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כנזכר כי אין הגאולה באה במועד אלא קודם לכן:
עוד זה מדבר לענין הנוגע למעלה וכך היה אומר ואסור ללקט עצים מן השדה דאע"ג כי התירו ענין דבר האבד על שם האובדים שנאמר הצדיק אבד ואבדה האמונה אמנם אסור ללקט עצים היינו מש"ה וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת וזה ליפותו לחרישה כי הנה זה היה מלפני המועד והענין כאשר נאמר כי עצים הללו הם בעולמות למטה כי כלם מעלמא דנוקבא מעץ הדעת והרי נתבאר בזוהר פרשת קרח הובא למעלה כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון אימת בזמנא דמועד שריא בעלמא עכ"ל ולכן מאחר כי עצים הללו כך הם מזומנים למעלה לכן אסור ללקט עתה עצים שמובן כי כן הוא הדוגמא למעלה והיינו על דרך מה שאמר בזוהר בענין המקושש שאר עצים בהדי שבת הוא מקושש כנ"ל אמנם לענין מה שאמר כי עצים הללו הם מה שאמר הכתוב לקח עץ אחד וכתוב עליו לאפרים וכו' ועץ אחד וכתוב עליו ליוסף והנה שני עצים הללו נעשו עץ אחד כאמור בפסוק והיו לאחדים בידך וכו' ולכן נמי בא דין זה כי אסור ללקט עצים מן השדה חקל תפוחים ליפותו לחרישה שהרי נאמר בפרה אדומה אשר לא עלה עליה עול ואם ניכר שמכוין בצרכו שצריך לעצים לפי שנאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כי צריך להיות מקבילות הלולאות אחת אל אחת והיינו שצריך לעצים כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים כי הגדולים הם דוגמא למדות של הזכר והקטנים הם דוגמא למדות של הנקבה הנקרא עיר קטנה והוא נוטל הגדולים לחבר אותם עם הקטנים שהניח בשדה מורה שכונתו לחבר הגדולים עם הקטנים כי לפי זה הקטנים הניח אותם עד שיתקן אותם ולכן מותר:
אסור לקצץ ענפי האילן דהיינו דוגמא למקצץ בנטיעות ואף על גב כי כן עשה לתקנו בגשמי מכל מקום נראה מעשה להרע ואם ניכר שהוא בשביל הענפים להאכילן לבהמתו הענין הוא מה שאמר בזוהר פ' תרומה אפריון זה הוא הכלה עשה לו להנאתו המלך שלמה שהשלים שלו מעצי הלבנון הם המדות שלו כנזכר שם ולכן אם ניכר שמכוין לעבור הענפים אלו המדות של הזכר להאכילן לבהמתו בסוד הכלה בהמה שלו שרוכב עליה ולא לתקנו כגון שקוצץ כלם מצד אחד מותר:
אין מתליעין האילנות הנה המובן ממה שאמר הכתוב כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים היינו כל הדברים אחת מהנה לא נעדרה ולכן כמו שיש תולעת בסטרא אחרא המכלה הכל ומכלה הבגדים כמו כן בסטרא דקדושה יש נמצא תולעת של קדושה שנקרא תולעת שני ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ט, וז"ל ותולעת שני וכו' דנפיק מכרסיא עילאה דשלטא על תכלת מסטרא דימינא ודא איהו אפוטרופוסא דישראל דכתיב ביה מיכאל שרכם עכ"ל והנה תולעת זה הוא המכלה לתולע דסטרא אחרא ולכן יהיה מועיל קרבן התמיד שנאמר עולת תמיד דהיינו מלת עולת בהיפוך תולע כי זאת העולה היה מונע לאותו תולע של הקליפה מלהרע בעולם ולכן יאמר נא אין מתליעים האילנות לפי שהוא דוגמא לאילנות עליונים עץ החיים ועץ הדעת ואין בהם ענין תולעת שולט כמו באילנות תחתונים שהרי מלמטה מהם יוצא אותו מלאך המכניע לתולע של ס"א כאמור ולא מזהמין הנטיעות דאף ע"ג אשר חז"ל הגידו הנטיעות כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בג"ע והנה בזמן שהנטיעות הם קטנים כקרני חגבים לא יתכן שאין מתאחז בהם קצת זוהמא אמנם מאחר שהגדילו לא יתכן להיות בהם זוהמא ולכן אין מזהמין הנטיעות הגשמיות שלא לעשות פגם בנטיעות העליונות כמדובר אבל סכין האילנות לפי כי כן נמי באילנות העליונים הנזכרים הם נמשחים בשמן עליון שנאמר כשמן הטוב יורד על הזקן ומשם יורד על פי מדותיו וכלם נמשחים בזה השמן האילנות עם הפרי שלהם הכל נמשח בשמן זה:
אשות ועכברים המפסידים בשדה אילן מותר לצודן כדרכן הנה אישות הוא הרמז שלהם לאשות הזימה שנאמר אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך והעכברים הם בבחינת הזכר שבקליפ' וכלם הם נאחזים מן המדה האחרונה הנקרא' שדה חקל תפוחין ואמנם שדה האילן הוא נקרא על החיבור שמתייחדת עם האילן שהוא עץ החיים עץ הלבן הוא כינוי למדה זו בזמן שנמשך לה מלובן העליון גם נמשך לה ממדת החסד אשר לבן בו כנודע והכי קאמר אישות ועכברים הם קליפות הנזכרים המפסידים בשדה מפני האילן שהם נאחזים משם וכל זמן שהם נאחזים שם הם מעכבים ומפסידים היחוד של הצדיקים ולכן מותר לצודן כדרכן דהיינו שחופר גומא בתוך השדה בסוד מש"ה כי יכרה איש בור בסוד המדה האחרונה כד נוקבא פתיחא ותולה המצודה בה היינו מצודת ציון וע"י כן נלכדים הקליפות ולכן הם בורחים שנאמר כי הנה המלכים נועדו ולכן עברו כל מאריהון דדינין מפני שהם יחדיו כדאיתא בזוהר ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו כאמור לפי שיוצאין ממנה הקליפות לפי שמדת החסד דוחה אותם ומפסידין האילן שמתאחזים ביוסף הצדיק ואם אינה סמוכה לשדה האילן ואינה קרובה לצדיק אז אין צדין אותן אלא על ידי שינוי שנעץ שפוד בארץ בסוד הצדיק ומנענע לכאן ולכאן בסוד שמן זית זך כתית הוא הצדיק דכתיש כתישין מאינון זתין עילאין ואפיק משחא ונותן לכלה וע"י כן מנענע עד שנעשית גומא הוא בחינת כלי ותולה בה המצודה הוא מצודת ציון כאמור ואז בורחים הקליפות כאמור וי"א שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן בסוד סמכוני באשישות כנזכר בזוהר אינו מותר אלא ע"י שינוי ואם אינה סמוכה לשדה האילן אסור אפילו ע"י שינוי וקל להבין:
אין מכניסין צאן לדיר הנה כאשר נאמר כי צאן הם המחנות של הקדושה שהם למטה בעולמות כדאיתא בזוהר פ' ויצא דף קס"ב: וז"ל סטרא דסטרין לחכימי לבא אתמסר בגו משריין עילאין קדישין אלין על אלין פנימאין ואלין לבר אינון פנימאין מתקשרין במלכא עילאה קדישא ומתקשרין בישראל בנין קדישין לקב"ה ואלין אקרון הצאן המקושרות משריין דאינון מקושרות לעילא ותתא עכ"ל ולכן על עיקר זה יאמר נא אין מכניסין צאן לדיר הוא מקום של דירה בקדושה בחול המועד לזבל השדה לפי כי ע"י שאותם מחנות הם מביאים כל אחד עולת ראיה שהרי נאמר ולא יראו פני ריקם ולכן על אותו דורון שהם מביאים מזבלים את השדה חקל תפוחים ומתחמם כד"א והיה בכל יחם הצאן המקושרות וע"י כן מתקיים יזבלני אישי אמנם במועד לא יעשה כן לפי כי כל זה הענין כבר נעשה מתחילה כאשר חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בזמנא דמועד שרייא בעלמא כנזכר במאמר הובא לעיל אם הכניסן עכו"ם מעצמו מותר כי הנה נתבאר בזוהר כי מלאכי עילאי דחקי מס"א ולא יכלי לאתאחדא במאריהון עד דדחיין לס"א וכו' נמצא כי מי הוא הגורם להכנס הצאן לדיר של הקדושה לאתאחדא במלכיהון עכו"ם לפי שפרשו מהם ונדחו למטה ולכן מותר אף בשבת אפילו אם מחזיק לו טובה על שהכניסן ובלבד שלא יתן לו שכר על זה כי כן למעלה אין נותנין להם שכר זולת התמצית המגיע להם ואפילו אינו נותן לו אלא שכר מזונו אסור ובי"ט מותר ליתן לו שכר מזונו לפי כי בי"ט נתוסף השפע ויתן לו אותו התמצית בשופע וריבוי ובלבד שלא יתן לו שכר אחר זולת התמצית הנזכר ובחה"מ אפילו נותן לו שכר אחר מותר ובלבד שלא ישכירנו ויסייענו סטרא דקדושה ולא ימסור לו שומר הוא מט"ט כדאיתא בפ' שומר מה מלילה לנער הצאן כאמור ואם היה העכו"ם שכיר חדש שכיר שנה כי הנה הקליפה יש שנאחז בימות השבוע שהם ימים של חול ויש שהוא שכיר חדש כי אינו יכול להתאחז רק עד זמן שנתמעט הירח לגמרי ויש יותר כי אין נאחזים ס"א רק עד בא יום ה' בר"ה שנאמר ויבאו בני ה' להתייצב על ה' ויבא גם השטן וכו' ולכן כגון הללו מסייעין אותו בחול המיעד ומוסרים לו שומר זה מט"ט לנער הצאן סטרא דימינא לצורך שלהם:
אסור לקצור השדה בחול המועד לא נעלם מעין הקורא בזוהר כי יש למעלה כתית הנקראים מחצדי חקלא היינו חקל תפוחין והנרצה בזה הוא כי הם כורתים הקליפות שלא יתאחזו בסטרא דקדושה ולכן אסור לקצור השדה העליון בזמן שהוא זרוע כד"א אור זרוע לצדיק אם אינו נפסד עד לאחר המועד ואמנם עוד תשכיל ותדע כי הנה שדה העליון יש זמן שהוא נזרע ע"י הצדיק כדאיתא בזוהר פ' תרומה דף קס"ו וז"ל האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין על ידא דהאי צדיק דהוא גננא דגנתא ונטיל להאי אור וזרע ליה זרועא דקשוט ועביד ליה שורין שורין בגנתא ואוליד ואצמח ועביד פירין ומנייהו אחזן עלמא ה"ה דכתיב אור זרוע לצדיק וכו' ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש היך עביד תולדין אלא כתיב זרוע זרוע איהו תדיר ומיומא דאפסיק ההוא נהר לא עאל ביה ההוא גננא וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא ולא שכיך תדיר כגנתא דעביד תולדין ומההוא זרועא נפל ביה באתריה מגרמיה ועביד תולדין כדבקדמיתא וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי הכלה לעולם לא תחסר כל בה מלעשות פרי ואפילו בזמן הגלות לעולם זאת על ישראל ולכן יאמר נא אסור לקצור בחול המועד דהיינו כדי שלא לעשות פגם למעלה במדה זו לפי שיש בסטרא אחרא אותו השור שנאמר בו כלחוך השור את ירק השדה כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו. וזה לשונו תא חזי ההוא שטן עילאה נחית במה דאוקימנא דאגלים בדיוקנא דשור וכל אינון רוחין בישין דאתדנו לאעלא בגיהנם לחיך לון ברגעה חדא וחטף לון ונחית ויהיב לון לדומה לבתר דבלע לון ודא הוא דכתיב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור שור דקיימא לביש על כל בני עלמא את ירק השדה אינון דאינון ירק השדה ההוא שדה דאשתמודע עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כי אותו השור שהוא שור מועד הוא אוכל כל אותם הנשמות שבשדה העליון ועוד איתא בזוהר פ' בלק דף קפ"ו. וז"ל שור דקיימא לביש על בני עלמא את ירק השדה וכו' הנה מבואר כי זה המקטרג כשרוא' שצומחים הנשמות באות' השדה חקל תפוחין הוא בא ואוכל אותם ולכן יש אותם הכיתות הנקראי' מחצדי חקלא כדאיתא בזוהר שמעשה הצדיקים מכלי' הקליפות הם הקיצים משדה עליון ולכן יאמר נא אסור לקצור השדה בחול המועד כדי שלא לעורר אותם המקטרגי' שהם מוכנים לקחת הנשמות למעלה אם אינו נפסד אם יעמוד לאחר המועד ואם אין לו מה יאכל שהוא דוגמא לאדם העליון אפילו מוצא בשוק הוא בסוד הבריאה כי שם הוא סוד השוק של עולם האצילות לקנות כאשר יורד בהיכל אהבה שנאמר וישק יעקב לרחל אין מצריכין אותו לקנות מן השוק אלא קוצר ומעמר ודש וכו' כל המלאכות שעשה אדם הראשון עד שאכל לחם כמשחז"ל ובלבד שלא ידוש בפרות הם אותם פרות שמעלים את הארון כדאיתא פ' תרומה לפי כי הפרות אלו הם מעלים הכסא בשבת כדאיתא פ' תרומה דף קל"ח וז"ל ותושבחתא דא כד נטלי ארונא קא משבחן ליה כד סלקין לבית שמש כגוונא דעגלות דסלקי לבית שמש וכלא ברזא חדא סליק ובגין דבשבת איהו סליקו דכורסייא לסלקא לעילא תקונא דתושבחתא דא בשבת וכו' ולכן יאמר ובלבד שלא ידוש בפרות כי הנה הפרות הם סוד החיות שהם מעלים הכסא לעולם האצילות כנזכר והני מילי שאינו צריך אלא לו לבדו אותו לחם לאכול אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים כי הנה הצדיק הוא דש כמ"ש בזוהר פרשת פנחס בפסוק שמן זית זך כתית למאור כי הצדיק הוא דכתיש כתישין לאפקא מאינון זתין עילאין שמן לאנהרא והיינו כי הוא דש כמשחז"ל דש מבפנים דאונן וזה לצורך רבים כנזכר או יהיה לצורך רבים המדות עליונות שנאמר בהם אכלו רעים לעילא דש אפילו בפרות שמעלים הכסא ואחר כך דש: מי שיש לו כרם כד"א כרם היה לידידי אצל כרמו של כותי כי גם זה לעומת זה עשה ה' והעכו"ם ביצר את כרמו בחול המועד לפי כי הם דרך חול ואם לא יבצור ישראל עליין גם את כרם שלו מפסיד לפי כי כן דרך החזירים להכנס בכרם ולאכול הפירות ולהפסיד השאר יכול לבוצרו הישראל ולהעלות אותו כרם אצלו מן אותו עולם התחתון שהוא שם ולדרוך היין בסוד שמאל תחת וראשי ולעשות החביות הם המדות שמשים בהם היין כל צורכי היין בלא שינוי כלל ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד לפי כי זה יותר נאות לעשות אותו הייחוד בימות החול וענין זה יותר צודק במטטרו"ן כי שם ביתו ביצירה וכרם שלו אצל כרם של כנעני היא סמאל חייבא והרשע בוצר כרמו נוקבא דתהומא רבא בח"ה ואז אם לא יבצור הישראלי שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו אם לא יבצרנ' את שלו הוא הכרם הנזכר מפסיד כי חוששים שמא יבא להתערב עמהם ולכן יכול לבצור הכרם שלו שהוא סוד המשנה שהם שורות הכרם שש סדרים ולדרוך היין אשר שם ולעשות החביות הכלים אשר מכניס לתוכם היין כדאיתא בתיקונים שית ספיראן מקננן במטטרו"ן ביצירה וכל צרכי היין עשה בלא שינוי כדרך שעשה בחול אותו הייחוד ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו במועד מש"ה ויבא הבית' לעשות מלאכתו כי שם הם ט"ל מלאכות: