מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקכז
[א] הנה נתבאר למעלה כי כאשר הולך האדם לבית עולמו שיש עליו עשרה עונות ועשרה זכיות הוא שואל מהקב"ה יצאו אלו באלו אמר הקב"ה לא כך אני עושה שנא' ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולכן יאמר י"ט שחל להיות ע"ש והענין כי הנה נתבאר למעלה כי י"ט הוא כינוי ליום המיתה לפי כי כן יום המיתה הוא יומא טבא לרבנן כדאיתא בזוהר פ' תרומה דף ק"ן. וז"ל ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא דתמן וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא ואתלבש בלבושא אחרא שלים כגוונא דהאי עלמא וכו' וכד אתלבשת נשמתא בההוא לבושא דההוא עלמא כמה עידונין כמה כיסופין דילה תמן וכו' ולכן על רוב השמחה זו שיש לנשמה ביום שיוצא מגוף הנגוף זה נקרא לגביה י"ט ולכן יאמר י"ט זה שחל להיות ערב שבת שהוא דוגמא לאדם כשיוצא מן העולם דעה"ז מכונה לערב שבת כמו שאומרים לאדם טענה זו ולכן לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדרה בפני עצמה כלומר כאשר היה ערב שבת ממש של העה"ז בשעת פטירתו יתבונן בו לא יעשה המצוה בתחילה לצורך שבת העה"ב בקדרה בפני עצמה ר"ל כי הנה יש כמה מצות שהם בפרט ויש שהם בכלל ר"ל כי הנה חז"ל אמרו ציצית שקולה כנגד כל המצות מצות צדקה שקולה ככל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת מחצית השקל וכו' ולכן ישים מגמת פניו שלא יעשה מצוה בפני עצמה מאחר כי היום קצר והמלאכה מרובה ולא נתן אל לבו מעיקרא לעשות זוודין להוליך בידו אבל מבשל הוא כמה קדרות ליום טוב כלומר כי ישתדל להשלים אותם הדברים שמבקשים מן האדם בצאתו תכף מן העה"ז נשאת ונתת באמונה עסקת בפריה ורביה קבעת עתים לתורה ובענין הצדקה שמצלת מדין גיהנם שנאמר והלך לפניך צדקך כל הדברים הללו שהם צורך יום טוב מבשל אותם ומתקן אותם לצורך י"ט ואם הותיר ויכול לעשות עוד מצות אחרות המועילות לשבת ה"ז משובח וע"י עירוב דהיינו המצות הנזכרים שהם מעורבות עם כל המצות ושקולה כל אחת מהנה ככל המצות ות"ת כנגד כולם מבשל בתחלה לשבת הכל מועיל לעה"ב עוד יהיה עירוב זה רמז שיעשה האדם המצוה בשותפות ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו כמו שאומרים חז"ל לעולם יעשה האדם קברניט לדבר מצוה ותכלית עירוב זה לרמוז כי כלנו בני איש אחד אנחנו מצד הגוף וביותר מצד הנפש הלא זה דברי בפסוק הלא אב אחד לכלנו (מלאכי ב) אאע"ה אחד היה אברהם ומצד הנפש אל אחד בראנו אם כן מדוע נבגד איש באחיו ולכן הקב"ה הכניס אותנו בענין ערבנות בסיני על התורה ועל המצוה שכן הוא מעיקרא כלנו בני איש אחד כנזכר ולכן על ידי עירוב זה מבשל בתחילה מה שירצה לשבת הוא העה"ב כנזכר:
[ב] עירוב זה עושים אותו בפת ותבשיל כי הרמז של פת הוא על התורה שנא' לכו לחמו בלחמי ותבשיל הוא רמז אל המצות להודיע כי בשניהם אנו ערבים זה לזה על התורה ועל המצוה ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד היינו המצות מותר לפי כי ענין ערבות התורה דבר פשוט הוא שהקב"ה לא נתן את התורה אלא ע"י ערבות הילדים:
[ג] שיעור עירוב זה כזית וכו' הוא משחז"ל והנה עלה זית טרף בפיה מה זית מביא אורה לעולם כך מעשה המצוה ואם מעט הוא מאחר שנעשה ע"י עירוב בחבורה וחברה אע"ג כי אין מצוה זו מאותם המצות שאין להם שיעור וזה יש לו שיעור דע שהוא מועיל ביותר בין לאחד בין לאלפים בין בתחילתו בעה"ז הוא מועיל לאלפים בין לסופו של מצוה זו היא בכלל מה שהבטיח הקב"ה שהוא נוצר חסד לאלפים לאוהבי שנא' בהם ואהבת לרעך כמוך וזה ניכר על ידי מצות עירוב:
[ד] צריך שיהיה תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת כלו' שיעשה אותה המצוה על פי התורה שנמשלה לפת שנא' לכו לחמי בלחמי שהרי שנינו ולא עם הארץ חסיד וביותר שיהיה דבר שהוא ראוי להחזיק ביד עמלי תורה ללפת בו הפת אבל דייסא לא הוא דוגמא למש"ה אם תכתוש את האויל במכתשת בתוך הריפות כגון זה לא חסור מעליו אולתו ואין לו תקנה ולכן אמר לאפוקי דייסא:
[ה] תבשיל זה שאמרו אפילו צלי אפילו מבושל וכו' מאחר שנתבאר כי ענין העירוב הוא יהיה לעורר הלבבות כי כלנו בני איש נחנו לכן מתחייב לימצא בנו הרחקת הנזק והקרבת התועלת כי זה יהיה כוונת שני השלמים הלא הוא האחד מיוחד הלל הזקן שאמר לגר הבא להתגייר על מנת ללמוד כל התורה על רגל אחד אז א"ל דאת סאני לחברך לא תעבד ורבי עקיבא אמר. כי ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה והוא מובן על דרך זו אלך כי הלל הזקן ע"ה אמר לגר על ענין הרחקת הנזק כי יהיה זהיר בו והטעם מפני מה כי כך אחז"ל קשים גרים לישראל כספחת ולכן ראוי לו להתבונן מכאן ואילך דאת סאני לחברך לא תעבד אמנם רבי עקיבא ע"ה עוד למד דעת את העם על ענין הקרבת התועלת דאלו הלל אמר לגר לענין סור מרע והוא מענין מה שצריך להיות מאחר שהגופים אחדים הלא אב א' לכלנו ובכלל דבריו רמז לו כי הנה אחינו הוא הגר מפני כי אברהם נקרא אב לגרים שנאמר כי אב המון גוים נתתיך אבל רבי עקיבא הודיע לנו בדברי קדשו על דבר הנוגע לאחדות הנפש כי אל אחד:
בראנו ולכן ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה לענין ועשה טוב ולכן יאמר תבשיל זה של העירוב הוא מעשה המצוה שאמרו אפילו צלי שאין בו מרק להועיל ללפת בו פת של תורה בין שהוא מבושל שהמצוה מבושלת כל צרכה שלכן מועיל לזולת דהיינו שולק אפילו כבוש שעשה מצוה בסתר כי בזה יכול לכבוש הפורענות מלבא בעולם שנא' מתן בסתר יכפה אף או מעושן שעשה בפרהסייא דהיינו מעלה עשן דאוושא מלתא ויש בו משום יוהרא ואינו יכול לכפות אף כאשר יעשן אף ה' וקנאתו בעולם אפילו מין דגים קטנים שעשה צדקה עם מי שאינו הגון על דרך מה שאומרים חז"ל בעת אפך עשה בהם הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים הם שהדיחן במים חמין שנתייראו מעונש הדין והדחתן זו היא בישולן ותקנתם ותו לא הרי זה סומך עליהם לענין עירוב זה וכן סומך על תפוחים מבושלים בעלי מצות ועל דגים קטנים הנזכר שהוא בשלן ולכן לבו בטוח וסומך עליהם:
[ו] סומך נמי מערב יום טוב קודם שיבא קצו אפילו על עדשים שבשולי קדרה מה שאחז"ל מה עדשה זו אין לה פה וכו' מה עדשה עגולה כך גלגל הוא שחוזר בעולם ומאחר כי אדם זה סומך עצמו על עניינים הללו ראוי לסמוך עליהם עדשים שבשולי קדרה בשפל המצב וכן על שמנונית שנדבק בסכין רוב טובה שהיה לו חלבמו סגרו אמנם נדבקה לסכין כי יחשוב מה הנאה יש לו מכל טובה הזאת ומחר נשחט בסכין מ"ה ולכן גררו אותו הטוב והוא שיהיה בו כזית רצה לומר שלא ישען על זה רק יאמר מרור כזית מידו של הקב"ה ומשתדל לעשות מצות באחת מכל הדברים האלו אם ישתדל יהיה עליו סתרה לעה"ב כאמור:
ואם כה יאמר על ענין של התשובה דמאחר כי צוה הקב"ה לעשות תשובה שנאמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום ראוי לכל אדם להיות חרד על צווי זה מאחר כי אדם אין צדיק בארץ מלת בארץ ע"ד משחז"ל בפ' לקדושים אשר בארץ המה אלו רצו אברהם יצחק ויעקב היו כמ"ה אלא לא נקרא קדושי' עד שיסתם הגולל וכן נמי נאמר אין צדיק בארץ הדוגמא של בארץ המה עד שיסתם הגולל אפשר יעשה טוב ולא יחטא בו כמשחז"ל על כל אלה יביאך ה' במשפט אם טוב שנתן צדקה לאשה בסתר דאתי לידי חשדא או לעני בפרהסייא ועוד אמר בארץ ר"ל מאחר שנמצא בו חלק מחומר הארץ אשר קורץ עפר מאדם הראשון ולכן צריך לעשות תשובה והבן מש"ה אנכי מצוך היום (דברים ל) מ"ש ר"א ע"ה שוב יום אחד לפני מיתתך א"ל וכי אדם יודע מתי ימות א"ל כ"ש יעשה תשובה היום שמא ימות למחר אמנם ע"ד שנתבאר בהלכות פסח ממש"ה וזכור את בוראך בימי בחורתך שהם שני ימים יום שנתחייב במצות ויום עשרים שחייב בב"ד של מעלה כך אמרה תורה אנכי מצוך היום שנכנס לעול המצות ולכן יאמר נא י"ט שחל להיות ערב שבת שהוא דוגמא לשני ימים הנזכר לא יבשל בתחלה לצורך שבת עצה טובה קמל"ן לא יעשה מטעם שאומרים לאדם העולם שיצאת ממנו דומה לשבת מי שטרח בע"ש יאכל בשבת לא כך יעשה בתחילה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה תשובה מיוחדת על עיקר זה ויעשה תשובה על הכלל דרך סתם אלא מבשל הוא כמה קדרות כי יעשה תשובה על דבר שחטא יבשל אותו יפה ליום טוב ואם הותיר דבר כי צריך תשובה שהוא דוגמא אשר הותיר מהתבשיל הותיר לשבת אז יעשה תשובה בדרך כלל לצורך מה שאומרים לאדם עה"ב דומה לשבת ועל ידי עירוב מבשל בתחלה לשבת הוא הדבר הנ"ל מחז"ל כל אחד יש לו חלק בג"ע וחלק בגיהנם זכה אדם נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וזה יהיה רמז של העירוב כי האיש הישראלי הוא מעורב עם חבירו וקרב אותם אחד אל אחד וזה הוא טעם למחצית השקל ועל שניהם נותן קולבון ולכן ע"י עירוב זה שלא יפסיד חלקו מבשל אדעתא דשבת:
עירוב זה להציל חלק שלו בג"ע או להרויח חלק חבירו עושין אותו בפת ותבשיל דהיינו רמז לתורה לחמו בלחמי ותבשיל למצוה ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד שהוא ענין מצוה כאמור מותר:
תבשיל זה שיעור כזית כלומר לא מפני שאמרו שיעשה עירוב ע"י מצוה יקנה לו בית מושב בגן עדן יהיה מצוה לחוד אלא צריך שיעור כזית יהיה משער זה בדעתו אשר חטא על הנפש ויהיו חייו מרורים עליו כזית על שהכעיס את בוראו והוצרך להביא עליו יסורין שהם מרים כזית כך אחז"ל זית רענן קרא ה' שמך מה זית חובטין אותו וכותשין אותו וטוחנין אותו אח"כ מוציא שמנו כך ישראל וכו' ולכן שיעור עירוב זה כזית כדי שישים אליו לבו אם באו עליו יסורין שהם לו לטובה שע"י כן מתקיים ועליהו לא יבול ואם לא באו עליו ישער בדעתו כי ראויים היו לבא עליו לולי שנטל מרפא לנפש מן התשובה וזה השיעור מספיק ומועיל בין לאחד בין לאלפים אם חטא יחיד ואם חטאו רבים שיעור אחד להם על עיקר כונה זו בין בתחילתו ר"ל בתחלתו שעשה תשובה בבחרותו בין בסופו גם עד זקנה ושיבה בסוף ימיו היינו תחילתו וסופו של עירוב נמי:
צריך שיהיה עירוב זה וכו' חזר והגיד כי המצוה זו של התשובה ראוי לקראת לה שם עירוב לפי כי האדם בחטאו הוא נבדל מעדת ישראל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ועוד ונכרתה הנפש ההיא מלפני הרי מתחייב כרת בעה"ז ולעה"ב רחוק ה' מרשעים ועתה נתערב עם הכל כמשחז"ל אתמול היה האיש הזה משוקץ ומתועב בעיני הקב"ה אין תפילתו ותורתו מתקבלת ועתה נעשה אהוב למעלה ונחמד למטה מתפלל וקורא מתקבל לפניו ית' ולכן צריך שיהיה תבשיל זה שיעשה האדם זוודין ממנו דבר שהוא ראוי ללפת בו הפת של תורה לחם חמודות לאפוקי דייסא ע"ד מ"ש הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא כי לא ללמד באו לומר שאינו דבר מלפת אלא כוונתם לומר דבר חכמה שאין משתדלים על מי שילמד אותם דבר תורה אלא אכלי נהמא בנהמא מכתובים לנביאים ולא דעת ולא תבונה דאע"ג שאחז"ל ליגריס איניש ואח"כ לסבר שנא' גרסה נפשי לתאבה ולא אמר טחנה אמנם הם לעולם מתרצים בלימוד לחוד ע"ד איזהו חכם השמח בחלקו תבשיל זה שאמרו וכו' מי שבישל ערב שבת יאכל בשבת אפילו צלי וכו' היינו ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש ותשובה עם כל אחד ואחד עבר אדם על מ"ע ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלים לו שנא' שובו בנים שובבים וכו' והרמז לזה הוא צלי כי בנקל נתקן ונאכל עבר על מל"ת תשובה תולה ויוה"ך מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם והרמז לזה שלוק שנעשה בו מים של התשובה עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"ך תולים וייסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם וכו' והדוגמא לזה כבוש כד"א יכבוש עונותינו ולענין חילול ה' דוגמא לזה הוא מעושן כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ואמנם עם כל אחת מאלו ימצא ע"י האש של החרטה והוידוי כי יתחמץ לבבו והנה אלו החלוקות יבאו מיוסדים על פי דרכי באותם הזמנים של התשובה זמן זמניהם תקנו להם חכמים ז"ל כי הנה אשר יעשה תשובה עודינו נער ורך הנה דוגמא לזה הוא צלי כי מהרה נתקן ונאכל שלכן נאכל הפסח צלי לרמוז כי הגאולה היתה במהרה ואשר ישוב אחר כך הוא דוגמא לשלוק שמתאחר בישולו ועל שניהם נאמר וזכור את בוראך בימי בחורותך זמן השלישי גם עד זקנה ושיבה והדוגמא לזה אפילו כבוש שכבש עונותיו זמן רב זמן האחרון כי יפול למשכב והדוגמא לזה הוא מעושן:
ועוד יהיה בזה רמז לענין העון עצמו כי הצלי דוגמא שחטא לו לעצמו ומורה נמי למש"ה יצלה צלי בזוללי בשר למו ר"ל להם לבדם ולא אהנו מעשיו והשלוק היינו שלמדנו ממנו ולכן נמצא בו מרק כבוש הוא דוגמא על שעשה בסתר מעושן בעון מפורסם כי אז יעשן ה' עליו אפילו דגים קטנים שנתפס בגרונו כדג מדברי נבלות ושבועת שוא וכיוצא והיה מקטני אמנה שהדיחן במים חמין מן החרטה והוידוי שהם מימי התשובה כי יחם לבבו והדחתן שמטהר לבו הוא בשולן לאכילה ונראה להיות בסוד קרבן למעלה הרי זה סומך עליהם וכן סומך על תפוחים מבושלים הרמז למשחז"ל מה תפוח הכל בורחים ממנו מפני שאין לו צל וכו' ולכן מאחר שהוא מבושל שיש בו אש החרטה סומך עליו ועל דגים קטנים שבשלן כאמור על כל זה סמוך לבו לא ירא מן העונש והיא תשובה מעולה:
סומך מערב י"ט אפילו על עדשים שבשולי קדרה אשר חכמים ז"ל הגידו למה דומים רשעים פניהם לעתיד כשולי קדרה ולכן בא דוגמא בזה שאם האדם נתן אל לבו כי מאחר שהעולם גלגל שחוזר דוגמא של העדשה וכל הקניינים המה יאבדו אבל על רודפו אחריהם יהיו פניו לעתיד כשולי קדרה סומך על הרהורי תשובה אלו וכן על שמנונית לא די ששנינו מרבה בשר מרבה רמה אלא שנדבק לסכין הוא רמז למשחז"ל כי העם המתאוים סכין ירדה מן השמים ובקעה כרסם והוא אות למשחז"ל לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת לו על פניו עשית כל ימיך חגים טול לך מה שנתת בי שנא' וזרתי פרש על פניכם פירש חגיכם ולכן גוררו ע"י סיגופים והוא שיהיה בו כזית ויטעם מאכלו מר מזית גם בזה יש לסמוך לב האדם עליו כמדובר: [ז] מצוה על כל אדם לערב וכו' הוא הדבר אשר דברתי בתחילה כי מצוה על האדם לעשות תשובה להיות כי אדם אין צדיק בארץ שנאמר ושבת עד ה' אלהיך ונאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם כי על ידי כך יצא מדין הערבנות כמשחז"ל למה הרשע דומה לנוקב בספינה כי אמר איוב אתי תלין משוגתי א"ל חביריו אינו כן כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק ולכן בעבור הרעה שבאה לעולם בעבורו צריך לעשות תשובה כדי להתערב עם כל ישראל ולא יבדל מקהל הגולה ומה גם יהיה מתערב עם מעשיהם הטובים מכאן ואילך ולא יהיה מחוסר לא יוכל להמנות כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה מי שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם ותהיה דעתו מעורבת עם הבריות. מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו דהיינו להדריך אותם במעגלי צדק ולהחזיר אותם בתשובה כדי להנצל מן הערבות וינצל מן הפורענות שנאמר ואתה כי הזהרת רשע וכו' כדי שיסמוך עליו כל מי ששכח ולא נתעורר לעשות תשובה או נאנס מפני צרות הזמן כי רבים הם אשר אתנו או שהניח עירוב של תשובה ואבד לפי שחזר לעבור על מעשיו בשגגה הוא מועיל לאלו להעיר הלבבות לפי כי כל איש הישראליור לצך ומהרה ישוב כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה למנצח על שושנים אבל מי שאפשר לו לערב ולעשות תשובה כי לא יעצרנו דבר מהנמנעו' ולא עירב עם ישראל על ידי התשובה אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה אחד מעיר ושנים ממשפחה אחד מן העיר מזכה לכל בני העיר נקרא פושע שיודע את רבו ומתכוין למרוד בו:
[ח] כשמערב על אחרים להחזירם בתשובה א"צ לפרט פלוני ופלוני הוכח תוכיח שלא לנוכח ולא תשא עליו חטא לפרסמו אלא מניחו בכלל על כל בני העיר סתם וכל מי שהוא בתחום העיר אשר עשה כמעשיהם בתחום שלהם יוצא בו ומתקבל בתשובה:
ועוד יהיו דברים אלה על מ"ש י"ט שחל להיות בערב שבת דמאחר כי יש קדושה למעלה מקדושה ולעולם לכל יום של קדושה צריך הכנה שנאמר והכינו את אשר יביאו ואחז"ל חול מכין לשבת ואין י"ט מכין לשבת כי הנה כבר נתבאר בדברים האלה בזוהר פ' קרח הובא המאמר למעלה וז"ל קריאי מועד קראי כתיב מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כמה דקדש עילאה זמין לכל אינון כתרי מלכא אינון דשמא קדישא אתאחיד בהון הכי קדש תתאה זמין לכל חילהא לאעטרא יתהון אימתי בזמנא דמועד שריא בעלמא הה"ד מקראי קדש ולכן כך הוא אומר י"ט שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה לצורת שבת בקדירה בפני עצמה לפי שנראה כי עדין לא עלו המזומנים שם עד עתה וזה לך האות כי הנה נתבשל לצורך זימון עתה בקדירה בפני עצמה דאלו כבר המזומנים עלו למעלה למה נתבשל בפני עצמו תבשיל הרי מערב י"ט עלו אם כן נעשה הכל תבשיל אחד שהנה בכלל י"ט הוא השבת ולכן לא כן יעשה אבל מבשל הוא כמה קדרות לי"ט להודיע כי כבר עלו ובאו החיילות המזומנים לשם ואם הותיר הותיר לשבת להודיע כי כאן נמצאו וכאן היו אמנם ע"י עירוב הוא מבשל בתחלה לפי כי העירוב הוא מורה על העיקר זה כדלקמן:
עירוב זה עושים אותו מפת ותבשיל להודיע כי זהו סוד הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם עליון הוא סוד טל שהוא ענין מן כי על כל מוצא פי ה' דבר של בישול יחיה האדם אמנם אם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר לפי כי בו מלפת את הפת והוא עיקר שלכן נאמר ונפשנו קצה בלחם הקלקל ונתן להם הקב"ה בשר:
שיעור תבשיל זה כזית וזה הענין כשיעור זה להורות כי ענין התבשיל הוא האור הנמשך מאינון זתין עילאין שנאמר שמן זית זך כתית למאור והצדיק עליון הוא דכתיש כתישין ואפיק זיתא מאינון זתין עילאין ולכן נאמר שטו העם ולקטו וטחנו בריחים סוד ריחים עליון שטוחנין מן לצדיקים צדיק וצדק או דכו במדוכה על דרך הצדיק דכתיש כתישין ובשלו בפרור בגי' פתח שלכן נאמר פתחי לי רצה לומר פתחי י כי יוד שהוא סוד כזית נכנס באותו פתח ואחז"ל פתחי לי כחוד של מחט גימטריא חוד היינו חי לרמוז על חי עלמין שנכנס לשם ולכן חייב אדם ללמד לבנו אומנות נקייה מאי היא מחטא דתלמיותא להמשיך מלמעלה אורות קוצותיו תלתלים (שיר ז) למחט זו וע"י חוט של אברהם הוא תופר שתי תפירות אמרתו שנאמר בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם שנאמר יהי מאורת חסר היינו אמרתו וכאשר נכנס מחט זה אות ו' שם נעשה מאורות מלא והוא מ"ש בזוהר כי נאמר ויקרא ה' לאור יום אמנם לחשך לא נאמר ויקרא דעת כי גרע משם שני אותיות ו"י ולכן ע"י התפירה זו נשלם כי אות ו' הוא התופר ונכנס בפתח באותו י' של פתחי ונעשית אחותי כמשחז"ל זה אברהם שאיחה כל באי עולם והכניס אותם תחת כנפי השכינה ולפי כי ע"י חוט זה שלו מאחה הקרע של אמרתו כאשר נכנס מחט הנזכר והיינו סוד העירוב מלשון ערובתם תקח דבר המערב בינו לבינה ולכן צריך תבשיל שנאמר ואת אשר תבשלו וכן עשו ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות ולכן אמרו שיעור התבשיל כזית ואמנם הפת צריך להיות כביצה כדי ליתן של זה בזה שהנה בתבשיל שהוא בסוד הכלה צריך כזית לערב עמה אות י' שהוא בסוד אות ברית קדש ובפת הרומז לזכר וסימן לחם אבירים אכל איש לכן שיעורו כביצה שהיה בסוד הכלה וזה יהיה בין לאחד בין לאלפים לפי כי מזה העירוב ניזונין רבותים אלפי שנאן הם המזומנים כי אדני בם לאעטרא יתהון ולאעלא להון תחות גדפהא ולכן סיני בקדש רצה לומר סיני שעולה בגי' ק"ל על שם משחז"ל דעתן של נשים קלה עתה נתחבר בקדש ותרבה הדעת הוא סוד משחז"ל והנה סולם זה סיני אתווי דדין כאתווי דדין ר"ל סלם חסר הוא בגי' סיני דהיינו ק"ל אמנם התבונן כי האותיות הם שוות ד' אותיות הוא סולם באות ו' כאותיות דדין של סיני להורות כי עיקר שלימות סיני הוא דעת קל עם אות ו' נשלם החסרון שלו שנאמר קרא לילה וע"י אות ו' שנכנס שם כשיעור כזית אות יוד נשלם ויקרא היינו מ"ש במאמר קריאי מועד קראי כתיב חסר וע"י הזמנה זו שעולים למעלה נשלמת אימתי בזמנא דמועד שריא בעלמא ולכן העירוב מועיל בין לאחד בין לאלפים בין בתחילתו של ההזמנה בין בסופו כדלקמן:
צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת מפני כי התבשיל הוא בסוד הכלה לכן צריך שיהיה דבר ללפת בו הפת שהוא סוד הזכר לאפוקי דייסא כי כן הוא נרמז בסוד הכלה שלכן נאמר אם תכתוש את האויל הידוע זה מלך זקן וכסיל במכתשת בתוך הריפות כי אז מוציאין הקליפה מן החטה עם כל זה לא תסור מעליו אולתו:
תבשיל זה שאמרו אפי' צלי אפי' שלוק הענין הוא כי לעולם התעוררות מדה זו היא ע"י השמאל שנאמר שמאלו תחת לראשי והיינו האש שירש לכל הדברים ואמנם צלי בגי' קל כי בתחילה דעתה קל ואח"כ שלוק בגי' תל אורות שנמשך לה ע"י ו' הוא תלו כמנין שלוק אח"כ כבוש סוד האיש כובש את האשה והוא נוטריקון שכב ו' וכאשר שכב עמה חתן שלה סוד ו' אז הוא מעושן שנאמר והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש היינו אש דרחימו והעשן היינו מש"ה ואד יעלה מן הארץ ואח"כ והשקה החתן את כל שני מדות אלו הם פני האדמה כמו ששנינו האשה טוחה פניה בקרקע ולכן אפילו דגי' קטנים רמז לדג הנזכר בתיקונים דעל כיף ימא שהדיחן במים חמין כמו ששנינו גבורות גשמים ועוד ירצה במאמרו כי יסמוך על דגים קטנים כי שני מיני דגים הם אחד הוא הצדיקים שבחיים שהם נקראים דגים כדאיתא בזוהר והעד הוא רב המנונא נונא רבא אמנם דגים קטנים הם נשמות העשוקות דעשיקת ההוא טיקלא שמשתעשע בהם הקב"ה שהדיחן במים חמין והדחתן זו בנהר דינור הוא בישולן לאכיל' בסוד הלחם אשר הוא אוכל הרי זה סומך עליהם וכן סומך על תפוחים מבושלים הם צדיקים כמ"ש הרשב"י פ' בלק דף קצ"ב על ההוא ינוקא זכאין אתון צדיקייא וכו' ואלמלא דלא אהא מקטרגא לקב"ה הואיל ותאובתיה לארחא בהאי תפוחא וכו' והיינו תפוחים מבושלים שכל דבריו היו בדעת שלימ' כנזכר למעלה אמר ר' אבא והא חמינן ינוקי דאמרי מלין עילאין וקיימין לבתר רישין דעלמא א"ל ינוקא דחמר מלה חדא או תרין לפום שעתא בלא כונה דילהון מובטח ב"נ בד דיזכי למילף אורייתא בישראל אבל דא נהורא דיליה קיימא על קיומיה בדעתא שלים לאו הכי ותו דהא קב"ה תיאובתא דיליה לארחא בתפיחא דא זכאה חולקיה וכו' ולכן סומך על תפוחים מבושלים ועל דגים קטנים שבשלן כאמור:
סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה הם כינוי לניצוצות הנמצאים בסוף הקדרה והוא כי קדרה בגי' ש"ט מן שטו העם וכן על שמנונית הנדבק בסכין מאות' הניצוצו' של יש עולמות דתחות כרסייא וגררו והוא שיהיה בו כזית לפי שהוא מענין תבשיל מספיק כזית אות יוד כנ"ל:
מצוה על כל אדם לערב והם סוד אדם דעשיה אדם דיצירה אדם דבריאה מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עיירות לפי כי הנה בכל עיר של קדושה יש בחינות הללו כנודע ויש גדול העיר ע"ד שנתבאר בזוהר פ' קרח כי קדש עילאה אזמין לכל אינון כתרין דשמא קדישא אתאחיד בהו הנה קדש עילאה הוא בסוד גדול העיר כי עשה עירוב והזמין לכל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד אבל מי שאפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע שהוא דוגמא של ס"א שיודע את רבו והוא מתכוין למרוד בו ואינו יוצא:
כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט לפי כי כן נמי למעל' קול קורא ומזמין סתם אנא מניח סתם על בני העיר וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא כי כן למעלה זמינת לכל חילהא שהם בני העיר ולא השאר:
[ט] כבר נתבאר למעלה כי מצוה על גדול העיר לערב על כל בני העיר היינו הרמז לערב דעתו עמהם ולדבר על לבם דברי כיבושין היינו ענין הכבוש או צלי יזכיר להם דברי צרופין או מבושל או מעושן ממה שהגיע לראשוני' ע"ד מה ששנינו אומרים לפני הסוטה דברים שאינה כדאי לשומען היא וכל משפחת בית אביה כגון מעשה תמר היא מוצאת לשרפה היינו צלי מעשה בלהה היינו מבושל מעשה זמרי היינו מעושן וע"י כך מערב דעתן להחזיר אותם למוטב אמנם לא יזכור פ' ופלוני אלא מזכיר והולך סתם ומ"מ דעת מניח בעינן כי גדול העיר המניח העירוב דברים שמוכיח ואומר לפניהם שיכוין להוציא לאחר מאותו עון שבידו אבל דעת מי שהניחו בשבילו והוא מדבר הדברים של התוכחת אין צורך שידע שהוא בשבילו בשעת הנחה אלא מקיים הוכח תוכיח שלא לנוכח רק שיודיעוהו בי"ט קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת היינו מעשה הטוב אשר יעשה זוודין להוליך עמו לעולם שכלו שבת:
חזר והגיד כי המערב לאחרים זה דרכו כדי להועיל להם להחזירם למוטב צריך לזכות להם ע"י אחר שיעשה קברניט לדבר מצוה כי הנה אחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות עינים רמות והיו הדברים האלה בין עיניך וביארתי כי כונת חז"ל לתת עצה טובה למי שנשתרש בחטא ואינו יכול להתגבר על יצרו לעשות תשובה כך יעשה בתחלה להכניע היצר על כל דבר פשע שעשה ואח"כ יעשה תשובה ולכן גדול העיר זה שנתעורר להחזיר בני העיר בתשובה כך יעשה בהמצאה להדריך אותם במעשה המצות תחלה כדי שיהיה קל בעיניהם ענין התשובה אח"כ ולכן צריך לזכות להם ע"י אחר הוא קברניט לדבר מצוה וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת מזכין על ידו בעירובי תבשילין שם מתבאר בע"ה:
צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפח שהרמז להודיע כי החוטא בעונו הגיע לארץ ע"ש דבקה לארץ בטננו וע"י העירוב שמתערב החוטא עם ישראל ע"י מעשה הם המצות ונוסף עוד כשעושה תשובה ולכן הזוכה להיות מכלל אלה מגביה העירוב מן הקרקע טפח הוא ערבנות של ישראל דהיינו תכף בעבור מעשה המצות אשר יעשה בטפח שלו יד ליד:
חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך וכו' לא כך נהגו רבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו והמערב נוטל העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו' לי ולכל בני המדינה ואח"כ נותן העירוב ביד המזכה על ידו ואומר נו כה אתה לכל בני המדינה והזוכה מגביהו מן הקרקע וכו' כי מה מהני אותם דברים שאמר בתחילה קודם שיזכה לעצמו כיצד מזכה לאחרים וקים לן כי כל המצות מברך עליה' עובר לעשייתן וכן דעת הר"ם במז"ל פ' ששי מהלכות י"ט דין ח' וז"ל המניח עירובי תבשילין חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות וכו' ואם זוכה בו לאחרים יאמר לי ולפלוני וכו' ונתנו ביד היוכ' אמנם מי שירצה לעשות בדרך זו לא הפסיד ואמנם הרמז לזה הוא כי הנקרא גדול העיר המחזיר אותם בתשובה הוא שורש לכל בני העיר והנה אני מודיעך סוד גדול הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ב. וז"ל זכאה חולקאה דמאן דאשתדל באורייתא יממא וליליא מה כתיב ביה והיה כעץ מאי האי לגבי האי אלא מה אילן אית ביה שרשין ואית ביה קליפין ואית ביה מוחא וכו' כונת הענין הוא סוד נמרץ כי יש נשמות שהם שרשים אשר מסתעפים בהם כמה נשמות ואותו השורש הוא סוד גדול העיר ויש יכולת בידו לערב עליהם היינו להעיר לבם לתשובה ולערב אותם עם הקב"ה ואז יוצא מן הערבות ולכן הוא יהיה המברך ברכת העירוב וזוכה לעצמו כי לכן יצא מדין שמים ויש בו יכול להמשיך ברכה על כל העולם מאחר שהמשיך הברכה וניטל חלק בראש כדאיתא בזוהר פ' עקב בפ' ברכות לראש צדיק אח"כ מזכה לכל העולם ע"י אותו הקברניט שדרכו להועיל:
אע"פ שהניח עירוב בא ללמד דמאחר כי הרצון הוא להעיר לב האדם לחזור בתשובה א"כ אע"פ שהניח עירוב וגמר לעשות תשובה ולהיות מעורב עם כללות ישראל אע"פ כן לא יבשל מי"ט ראשון לשבת לפי כי לענין התשובה הם אמרו יעשה תשובה היום שמא ימות למחר וכאשר מבשל מי"ט ראשון אינו מודה על עיקר זה:
אם הניח העירוב על דעת לסמוך כל זמן שיהיה קיים וכו' כלל גדול הוא זה לכל בעל תשובה אל יתראה בעיניו כי כבר יצא ידי חובתו והוא שלם במציאותו אלא לעולם יהיה לבו נמס בקרבו ואומר אוי לי שהכעסתי את בוראי ויקיים מש"ה וחטאתי נגדי תמיד ולכן אמר אם הניח העירוב שהוא כינוי אל התשוב' שעשה שנתערב עתה עם כל ישראל לאחר שפירש מדרכי ציבור ומדרכי בית ישראל הניח בדעתו לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים זה העירוב דהיינו כל זמן שיהיה קיים האדם נמי כי זה בזה תלוי אפי' ליום אחר לא יסמוך עליו וכבר נתבאר כי שני ימים טובים הם רמז לשני זמנים של התשובה שבהם נאמר וזכור את בוראך בימי בחורותך שהם שני ימים שהם בזמן הבחרות כנ"ל ולכן אע"ג שעשה תשובה בזמן הבחרות לא יסמוך על אותה התשובה בי"ט אחר כי יאמר הרי כבר עשיתי תשובה ונשלמתי לא כך יעשה אע"ג כי העירוב קיים לי"ט ועדיין הוא קיים באותו התשובה לא יסמוך עליו לי"ט אחר היינו זמן השני אלא לעולם יהיה מהרהר בתשובה לקיים וחטאתי נגדי תמיד אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו כי התשובה שעשה בתחלה תשובה מעלייא היא:
וכן הוא הדין לענין המצוה הנקרא עירוב כאמור כי הוא מתערב בעשיית המצוה עם הציבור כי עם אותם המשתתפים ומתערבים יחדיו כמ"ש וחסרון לא יוכל להמנות מי שנמנו חביריו לדבר מצוה ולכן יאמר אם הניח העירוב זה שנתערב ועשה המצוה ע"י הקברניט כאמור והניח בדעתו לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים מעשה המצוה שעשה אפי' לי"ט אחר לא יסמוך עליו שהרי נתבאר כי מעשה המצוה זה נעשה בכונה כדי לעשות אח"כ תשובה ולכן לא יסמוך על מצוה זה לא ישתדל לעשות תשובה אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו עד ישוב אל ה' וירחמהו:
נאכל העירוב או שאבד דהיינו על שני צדדין הנזכר או לענין המצוה או לענין של התשובה קודם שבישל לשבת כי עדין לא עשה זוודין לעה"ב שכולו שבת כאמור אינו יכול לבשל אפשר כי נסתם פתח של התשובה בפניו מאחר שאבד העירוב דהיינו שחזר וחטא ככלב שב על קיאו אלא אם כן נשתייר ממנו כזית כי עדין רע עליו במעשה ומר כזית ימצא ממנו תקוה כי יעשה תשובה. לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו כי הנה צרכי שבת הם הזיודים שיעשה האדם לצורך השבת לעה"ב ואז יאכל מה שטרח בעה"ז בערב שבת כאמור:
התחיל בעיסתו ונאכל העירוב וכו' הנה העסה הוא רמז לגוף ע"ד משחז"ל אדם הראשון חלתו של עולם היה מה אשה זו עושה עיסתה וכו' כמו כן זה האדם התחיל להתבונן בעסתו בגופו במספר איבריו לראות האבר שחטא בו לעשות כנגדו מצוה לקיים אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך ולכן התחיל בעסתו ונאכל העירוב כי נשלם המצוה שהיה עסוק בה וגמר אותה גומר אותה עיס' זה שהוא מתבונן במספר איבריו לשוב מהם גומר זה הענין והוא הדין אם התחיל לבשל שהוא דוגמא אשר התחיל לעשו' מצוה המקביל לעון שעשה מכונה לבישול שגומר אותו התבשיל של מעשה המצוה ואח"כ יעשה תשובה: אפה ולא בשל או בשל ולא אפה וכו' הנה נתבאר כי ענין אפיה הוא בפת שהוא ענין לימוד בתורה שנאמר לחמו בלחמי ובישול הוא בענין המצוה ולכן אמר אפה ולא בישל דהיינו שהתחיל ללמוד בתורה אמנם לא נתעסק במצות או שתפס בענין המעשה ובישל ולא אפה בלימוד התורה ונאכל העירוב של מעשה המצוה שנתערב בה על דרך כנ"ל או אבד לפי שחזר בו וחטא מה שנעשה בהיתר אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב לעשות זוודין לעה"ב יכול להניחו לשבת ולא יסמוך על ענין זה אלא יבשל מכאן ואילך ויעשה מצות לי"ט שלו בעודו בעה"ז ליום אחרון:
מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת וכו' הנה אשר חז"ל הגידו כי הנשמה נקרא נר שנא' נר ה' נשמת אדם והענין כי הנה האדם בחטאו מסתלק ממנו בחינת הנשמה כנזכר במקומו כי זה הוא כונת מ"ש אין אדם חוטא וכו' וכן אמרו רשעים בחייהם קרויים מתים על עיקר זה ומכ"ש לאיש אשר אלה לו לא יבא לשרות עליו נשמה מחדש בהכנסת שבת כמשפט לאוהבי שמו כמשחז"ל ולכן יש אוסרים להדליק נר שבת להיות שהוא רומז לנשמת אדם והא ליתי ויש מתירים לפי כי הדלקת הנר מצוה קא עביד ומברך אשר קדשנו וכו' ועל ידי כן אפשר שיזכה נמי לתוספת נשמה כי זה בזה תלוי: עוד אני מדבר על ענין דעת מניח בעינן כי הנה משמע מזה שני דברים הבאים כאחד ראשונה כי האדם אשר הולך בדרכי יושר צדיק לקיים מש"ה ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו כי בידיעה תלייא מלתא ולא בחסידות ע"ד משחז"ל לא עם הארץ חסיד ואע"ג כי נתבאר למעלה מ"ש בזוהר פ' משפטים כי דהע"ה התפלל ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו אע"ג כי אין האדם יודע לכוין הקב"ה מקבל טוב הדבר אבל אינו דומה למי שעושה מעשיו בכונה ובידיע' גמורה ולכן יאמר דעת מניח בעינן שיהיה לו דעת נכונה הבין שמועה לחבר ולייחד המדות עליונות וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים ועוד נמי פשט לא יופשט כי דעת מניח בעינן הוא האדם שיהיה מתכוין בעשותו ענין העירוב כי כונתו הוא לערב הכחות עליונות ולייחד אותם בסוד חתן וכלה שיכוין להוציא לאחר הענין הוא כי תחילת הכל יתכוין לדחות הקליפה ולהוציא אותה לחוץ כדי שלא ימצא מי שמעכב החיבור שלהם כדאיתא בזוהר פ' ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו אותו הנקרא איש יודע ציד גם לא הנקרא אדם בליעל איש און בהתודע יוסף הצדיק עם הכלה והיינו מ"ש שיתכוין להוציא את אחר היינו אחר ממש כדאיתא בזוהר בפ' והלכה והיתה לאיש אחר ואח"כ תהי' הכונה להוציא לאחר היא הכלה להוציא אותה מן הקליפה ולטהר אותה מכל בן נכר אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן כלומר כי הנה הכלה לאחר שעלתה למעלה לעולם האצילות עדין היא דעת' קל כמשחז"ל דעתן של נשי' קלה וענין זה אינו מעכב לענין הייחוד שהרי נאמר הנה ה' רוכב על עב קל והבן ואח"כ נתקן בחינת הדעת שלה ע"ד כי והאדם ידע את חוה אשתו והיינו מ"ש אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן וזה רשעת הנחת של העירוב רק שיודיעוהו בי"ט בסוד הצדיק קודם שיתחיל לבשל אותם הזתים שנאמר בו כתית למאור להעלות נר שהוא לצורך שבת וכן נמי משמע מינה אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן הוא חוזר נמי לחתן שלה אשר חז"ל הגידו כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמהו עושיהו והענין דרך קצרה כך אחז"ל בשלש מדות נברא העולם שנאמר בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו ולכן כאשר העולם הוא סוד שש קצוות הבנין עדיין אין נמצא שם שלימות הדעת ולכן אמר הכתוב כי לא עם בינות הוא מלת עם נקרא בחריק עם והכי קאמר מפני כי לא עם בינות עליונות העולם הנזכר סוד ת"ת ישראל נמצא כי אין בו דעת שלם על כן לא ירחמהו עושיהו ולכן קס"ד כי כן נמי אין ראוי לישא אשה לפי כי העיקר הוא בחינת הדעת לקיים והאדם ידע ולכן יאמר אבל דעת מי שהניחו העירוב בשבילו לא בעינן והיינו בשעת הנחת העירוב שהוא ענין ערובת' כלל רק שיודיעוהו בי"ט ימשיכו בחינת קט מן הדעת בי"ט הוא הצדיק הוא יום הנקרא טוב שנאמר אמרו צדיק כי טוב וכן נמי נקרא טוב יען נמצא בו דבר טוב שנאמר וירא ה' את האור כי טוב קודם שיתחיל לבשל שמן זית זך כתית למאור לתוך הקדרה לצורך שבת היא הכלה שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא:
[י] המערב לאחרים צריך לזכו' להם ע"י אחר וכו' הנה בענין דין זה הוא מתבאר על ג' אופני קדש כלם נכוחים למבין זה יצא ראשונה כי הנה מאחר אשר אנכי הגדתי והשמעתי כי העולמות התחתונים הם קוראים והולכים לתומם למעלה לעולם האצילו' כמ"ש בזוהר פ' קרח כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון אימתי בזמנא דמועד שריא בעלמא ולכן ימצא כי זה האדם הוא הגורם הראשון ע"י המעשה של העירוב היינו שמערב כחות הקדושה וקרב אותם אחד אל אחד של כל העולמות מקבילות הלולאות כאמור ולכן יאמר נא המערב לאחרים הם חיילות סטרא דקדושה כאמור צריך לזכות להם על ידי אחר היינו כי כן נמי צריך כי כן חכמת שלמה תזכה להם להזמין אות' להעלותם למעלה לאעטרא יתהון ולאעלא להון תחות גדפהא וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת מזכים על ידו בעירובי י"ט וכו' וכן נמי יהיה מ"ש המערב לאחרים היינו כי כונת אדם זה הוא לערב הקצוות של הנקבה עם הקצוות של הזכר ולחבר אותם אחד באחד יגשו ולכן צריך לזכות להם על ידי אחר והיינו כי צריך שיעלו העולמות למעלה ומעלים עמהם מאותם ניצוצות דעלמין קדמאין דאתחברו והם בסוד אור חוזר ועל ידי כן נעשה החיבור הוא העירוב בין שניהם חתן וכלה:
ועוד יהיה נמי המערב לאחרים כי הנה כאשר נעשה החיבור בין חתן וכלה שם נאמר כי יקרא קן צפור לפניך וכו' והאם רובצת על האפרוחים שלח תשלח את האם בתחלה ואחר כך ואת הבנים תקח לך והנה על ענין שילוח זה הוא סוד המערב לאחרים כי הנה ע"י עירוב התחתון שבא לערב חתן וכלה יחדיו נמצא כי צריך לשלח את האם ואז נעשה יחוד עליון נמי ומתקיים כל הכתוב אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא ולכן המערב לאחרים ע"ד הנזכר צריך לזכות להם ע"י אחר כי אע"ג שהוא מעורר הענין מלמטה עכ"ז צריך מעורר אחר למעלה הוא מ"ש בזוהר פ' ויצא ויבא יעקב מן השדה דא ת"ת קדישא ותצא לאה לקראתו אימא עילאה נפקא לקדמותיה ותאמר אלי תבא לאעלא לך תחות גדפאי ולרוואה לך בעידונין ותפנוקין עילאין מה כתיב תמן וישכב עמה בלילה הוא יעקב לא כתיב אלא ההוא טמיר וגניז נמצא כי ת"ת קדישא הוא מעורר היחוד העליון כאמור והיינו מ"ש צריך לזכות להם לעליונים הנזכר ע"י אחר ת"ת קדישא כאמור וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת וכו':
[יא] צריך הזוכה להגביה עירוב זה מן הקרקע טפח וכו' גם דין זה הוא הסובב על ג' צדדים הנזכר כי הנה כאשר נאמר כי הזוכה הוא מע"ט שהיה העיקר בעולמות התחתונים לכן הזוכה זה צריך להגביה העירוב הוא הלחם של העירוב סוד הכלה מגביה אותה הקרקע טפח להיות מוכנת לזווג ואם הם הבתולות שבעולם הבריאה הזוכים צריכים להגביה העירוב הוא בסוד הכלה כמשפטם שמעלות את הארון כדאיתא פ' תרומה ומגביהין אותו מן הקרקע טפח כמ"ש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן הוא בבריאה מגביהין אותו טפח הוא מ"ש בזוהר פ' תשא דף קפ"ט. וז"ל ונשא מגבעות מאי הוא אלא בינה ובין בתולות אחריה רעותיה שיעורא דזרת איהו נשא מגבעות ודאי עכ"ל הנה מובן מ"ש כי צריך להגביה זה הלחם של העירוב מן הקרקע של הבריאה טפח כאמור וכאשר נאמר כי הזוכה הוא הכלה עצמה שהיא מעלה את העולמות התחתונים למעלה לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא הנה צריך להעלות העירוב מהקרקע טפח הוא סוד מ"ש בזוהר פ' בלק דף קפ"ט וז"ל והיא כפורחת עלתה נצה ככלה דאתקשטא ועאלת ברחימו בחדוה דההוא יין דאתערב במיא עלתה נצה כדין סליקת רחימו דידה לגבי דודה וכו' מטטרון אמר ג' שריגים ודאי לקבל תלת אבהן והא ארבע אינון דילה אלא דא הוא דכתיב והיא כפורחת בזמנא דאיהי סליקת ופרחת לסלקא בכנפאה כדין עלתה נצה דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר דסליק בהדה ולא אתפרש מנה הה"ד וירכב על כרוב ויעף וכו' הנה ממאמר זה תבין כי העירוב הוא הכרוב הנזכר שעולה לקראת החתן טפח מן הקרקע כמשחז"ל אסתר קרקע עולם וכאשר נאמר כי הזוכה לאחרים הוא סוד ת"ת ישראל כנ"ל הנה הדבר מובן כי העירוב הוא הלחם הנקרא מן צריך להגביה אותו מן הקרקע הוא קרקע עליון ארץ החיים שיעור טפח הוא אות יו"ד ואז ישכב עמה בלילה הוא כנ"ל:
[יב] חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב הנה נתבאר כי מה שנותן העירוב בתחלה ביד הזוכה לא עשה כלום מאחר שאינו אומר לו למה הוא נותן לו העירוב ואם נותנו לו במתנה כיצד יחזור ליקח אותו ממנו ולכן נבאר הדין על דרך זו אלך המצטרך לענין וכך היה אומר חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך וכו' הנה ענין הברכה מבואר בזוהר פ' עקב כי תדרשנו ימצא לך ואחר שמברך על מצות עירוב כי כן צונו הקב"ה לעשות דברים המערבים בינו לבינה שנאמר ויקח ה' את האדם וינחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ואחר כך ואד יעלה מן הארץ והשקה. את כל פני האדמה וכן אחז"ל כל העשבים היו עד פתח הקרקע ולא צמחו עד שהתפלל עליהם א"ה להודיעך שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים וכך היא המדה נמי לענין הברכה כמ"ש הקב"ה לר' ישמעאל ישמעאל בני ברכני מאי קמל"ן אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך ואח"כ אומר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' כי ע"י היחוד והתערובת שנעשה בינו לבינה הותר לנו כל הדברים הללו כדי להיות שמחת יום טוב שלימה בסוד אכלו רעים שתו ושכרו דודים:
[יג] אע"פ שהניח עירוב וכו' דהיינו ענין דברים המעוררים אינו יכול לבשל מי"ט ראשון לשבת לפי כי אותו הזווג הנעשה בי"ט ראשון לחוד ושל שבת מעולה ממנו:
[יד] אם הניח העירוב על דעת לסמוך כל זמן שיהיה קיים וכו' הנה הדין הזה סובב על ג' אופני קדש הנ"ל וכך הוא אומר אם הניח העירוב של עליית העולמות התחתונים למעלה. כל זמן שיהיה קיים תערובת זו לסמוך עליו אפי' לי"ט אחר לכתחלה לא יסמוך עליו ליו"ט אחר מפני דאע"ג כי העירוב קיים שהם חיילין דילה שעלו אמנם אין נשארים הם למעלה עד י"ט אחר שהרי אח"כ חוזרים ויורדים למקומן למטה אמנם בדיעבד אם כך עשה יכול לסמוך על עירוב זה הגשמי אולי ע"י כך יעלה קצת מהם וכן הענין בכל שאר החלוקות היותר טוב שלא לסמוך עליו רק לאותו י"ט ואח"כ יעשה עירוב מחדש שהרי מצוה קא עביד ועשה פרי למעלה:
[טו] נאכל העירוב או שאבד וכו' הנה ע"ד הנזכר העירוב שנאכל היינו שכבר נעשה היחוד בעבורו בסוד הלחם אשר הוא אוכל או שאבד שהרי חזרו כל אחד למקומו קודם שבישל לשבת אם עדיין לא נעשה היחוד לשבת כי הנה מבערב כשקדש היום התחילה הקדושה ועולים העולמות למעלה אז אינו יכול לבשל אלא א"כ נשתייר מן העירוב כזית הרומז לאות יוד והוא על ג' צדדין הנ"ל, כי הנה כאשר נאמר כי העירוב הוא רומז בעולמות למטה כזית זה הוא סוד אות י' דשם שדי שהוא במט"ט כדאיתא בזוהר פ' ויצא בפ' עולים ויורדים בו דף קמ"ט וז"ל חמא מטטרון סבא דביתא דשליט בכל דיליה דאיהו קאים בשולטנו על האי עלמא שרי וסליק לעיל בסליקו דמאריה וכו' וראשו דשם שדי אות י' ודא מגיע השמימה וכו' ולכן אם נשתייר כזית אות י' מספיק כנזכר: ואם לענין הכלה שיעור העירוב שנשתייר ממנו כזית הוא אות יוד שהוא בסוד אות הברית ולענין הנוגע לת"ת ישראל נמי אות יו"ד הוא בסוד הצדיק כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות כדין מלכא עילאה סליק לעילא לעילא ואנגיד לרישא דיסוד עמיה אות י' ולכן בכולם אם נשתייר מן העירוב כזית יכול לבשל לשבת לצורך יחוד הנזכר:
[טז] לאחר שהכין צרכי שבת שמורה על ענין צורך היחוד עליון דהיינו עליית העולמות למעלה יכול לאכלו כי הנה אע"ג שאינו דומה קדושת שבת לקדושת י"ט שעולים יותר העולמות מ"מ הרי עשה הכנה כראוי וכיון שעלו בי"ט שוב אינם יורדים אלא עולים עלייה יותר בע"ש וגורמים שם היחוד כנ"ל:
[יז] התחיל בעסתו ונאכל העירוב הנה מובן ממ"ש למעלה כי העיסה היא בסוד הכלה והנה זה התחיל לעשות תיקון למעלה בעסתו כי לכן נמי למעלה התחיל התיקון בעסה הנזכר ונאכל העירוב באחד מאותם הפנים הנזכרים גומר אותה עיסה לפי כי כן נמי נגמר התיקון הרוחני למעלה כי לא יעצרנו הגשמי מאחר שכבר התחיל התיקון והוא הדין אם התחיל לבשל כי כבר נאמר הבישול הוא יותר הכנה לסוד היחוד כנראה לחוש וגומר אותו התבשיל שהתחיל וכן נמי יהיה כך למעלה נגמר ענין הבישול כאמור: [יח] אפה ולא בשל או בישל ולא אפה שהם דוגמא לשני מיני יחודים אחד בסוד של לחם והוא בסוד הזכר והבישול בכלה ואם עשה אחת מהם ונאכל העירוב או שאבד כנ"ל מה שנעשה בהיתר אפי' נתכוון בו לצורך י"ט יכול הוא להניחו לשבת כי לכן הוא נעשה התעוררות מעכשיו לצורך שבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט לעורר יחוד אחר לצורך י"ט:
[יט] מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת כי אין לך עירוב יותר מזה שנתקנת הכלה ועולה למעלה בסוד נר כנז'
בזוהר פ' בלק מאי נר רמ"ח איברים ותרין דרועין דאתכללו בה ויש אוסרים ואין הענין רק לומר כי אין הדלקה תחתונה מועילה לזה ולא היא אלא מדליק כי מצוה היא ולכן נמי מעורר מדה עליונה להיות בבחינת נר כדבר האמור:
[כ] הנה נתבאר למעלה ענין העירוב שהדוגמא לזה הוא שהאדם יכין צידה לדרכו לידע מה יאכל בשבת שהוא דוגמא לעה"ב ולכן הוא היה אומר מי שלא עירב לעצמו ולא דעת ולא תבונה להכין צידה לדרכו כשם שאסור לבשל לעצמו ר"ל לעתיד לא יתכן עוד לעשות הכנה כי הנה כך אומרים לו עולם שיצאת ממנו דומה לע"ש וזה דומה לשבת אם אין טורח בע"ש מה יאכל בשבת ולכן נמי כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים הוא הדבר אשר נת' במאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה דמיירי על מי דאהנו מעשיו ולמדו אחרים ממנו וכן הענין בזה מאחר כי זה אינו מועיל לעצמו לעשות מצוה כדי להוציא עצמו מן החיוב אשר עליו גם לא יוכל לבשל לאחרים ואפי' בביתם וכן גם אחרים אסורים לבשל לו וזה אין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים הוא הנרצה בפ' יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק (תלים ז) כי פעמים הצדיק ע"י תורה שמלמד לבלתי הגון הוא לוקח ממנו אותו חלק הטובה הנמצא בו לפי שהתורה אתקש לעיר מקלט כמ"ש חז"ל כתיב את בצר במדבר וכו' וסמיך ליה וזאת התורה לומר כשם שעיר מקלט קולטת כך התורה ולכן נמי היא קולטת חלק הטוב הנמצא באדם זה ולוקח אותו המלמד והיינו מש"ה יגמור נא רע רשעים ע"י אותה תורה ששומע ואינו מקיים והיינו דנקט קרא רשעים בריבוי ולא אמר רשע להורות ולגלות כי הוא רשע בכל התורה גם במצות הנספות דרבנן דהכי עולה בגי' רשעים תר"ך הם תרי"ג מן התורה וז' נוספות מדרבנן אינו מקיים כלום מהם ולכן ותכונן צדיק באותו הטוב שנסתלק מן הרשע ולכן יאמר ואין לו תקנה רק שיתן קמחו ותבשילו היינו תורה ומצות שלו לזולת אותם שעירבו במתנה ע"ד הנזכר והם יבשלו לו כדי שירגיש בעצמו על מה הגי' לו כי אחרים יאפו ויבשלו ויתנו לו ואולי יעשה תשובה ואפי' בביתו יכולים לבשל לפי כי לאיש אשר אלה לו וניקה מתורה ומצוה שבידו גם הבית לא יקרא על שמו אלא של האופה והמבשל שהרי נאמר כי כל אדם יש לו ב' חלקים חלק בגיהנם וחלק בג"ע זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע ולכן זה האופה והמבשל עושה בביתו כדי לרמוז לו כי הבית ימלא עשן ונוטל חלקו פי שנים בגיהנם שנא' לכן בארצם משנה יירשו והאופה והמבשל לו הם יקחו חלקו בג"ע ואם אין שם אחרים שעירבו והרי כל אפיא שוי' לרעה י"א שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר א' הכל בגרעון ובהעדר אולי ירגיש בעצמו כי יאמר ומה כך הוא על ענין חיי נפש החמירו כ"כ ק"ו לענין העדר חיי הנפש מה אשיב שולחי דבר ויהיה סיבה לתשובה:
[כא] אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית וכו' הנה נתבאר למעלה מה ש"ה וזכור את בוראך בימי בחורותך כי מיעוט ימים שנים הם לרמוז על שני זמנים שטוב והגון לאדם לעשות תשובה בהם והנה כל יום מהם נחלק לזמנים רבים אשר על כן בא הדוגמא לזה אותו המקיים וזכור את בוראך בימי בחורותך ונזכר בעצם היום הזה של הבחרות שלא עירב עצמו עם הקב"ה והוא רחוק ממנו יען כי רחוק ה' מרשעים ולכן יבדל מעדת הגולה וזכר את האיש המסכן זה יצר הטוב כי יעיר בבקר בבקר סעודת שחרית זכר מעשיו אשר לא טובים אז יבשל הרבה יעשה מצות הרבה בקדרה אחת כי יהפוך פניו כשולי קדרה כאשר יחשוב משחז"ל למה רשעים דומים וכו' ופניהם כשולי קדרה כאשר יחשוב בענין זה בלי ספק כי יתבייש ממעשיו ומתכפר לו כך אחז"ל כל המתבייש ממעשיו מוחלים לו שנאמר למען תזכרו ובשת בכפרי לך על כל אשר עשית ולכן פשוט הוא כי יבשל הרבה מצות ומעש"ט בקדרה אחת שהיא לנגד פניו ויותיר לשבת יהיה לו זוודין מה יאכל בשבת לעה"ב וי"א דאפי' לבשל כמה קדרות מותר כיון שקודם אכילה הוא כי עדיין הוא בעה"ז ויש לו תקנה והוא שיאכל מכל א' ואחד כי הנה בזה יש צורך ליום טוב וע"י מצוה זו אוכל מפירות הללו בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב שכולו שבת:
[כב] אם נזכר בי"ט ראשון שלא עירב וכו' כבר נתבאר למעלה כי שני ימים הללו הם דוגמא למש"ה וזכור את בוראך בימי בחורותך הם שני ימים ולכן יאמר נא אדם זה נזכר בי"ט ראשון ביום של הבחרות שלא עירב עצמו עם בוראו אם הוא בי"ט של ראש השנה כלו' כי מה שנזכר לתקן מעשיו היה מפני יראת העונש של דוגמת ראש השנה כי כל העולם עוברים לפניו כבני מרון אינו יכול לערב על תנאי כי אין בזה כל כך כח אבל אם הוא ביום טוב של גליות כלומר כי זכר איך על ידי מעשיו נשמתו נעקרה ממקומה והיא גולה וסורה ונכנסה בגלות של הקליפה במאסר עונו לכן הוא זכר להחיות את נפשו ולפדות אותה יכול לערב נשמתו עם הקדושה בתנאי ויאמר אם היום קדש איני צריך לערב כלומר אם מחשבה טהורה זו אשר זכרתי לתקן את נפשי ולהשיב אותה אל הקדושה להתערב עם עדת ישראל מועיל זה הזכרון ולכן היום הזה קדש אצלי ולא כימים הראשונים שנפלו והיו חול למען אשר עשה מעשים בלתי הגונים כדאיתא בזוהר פ' ויחי דף רכ"א. וז"ל תאנא כד בעי קדוש ב"ה לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדין קומיה ועאלין בחושבנא וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא מית בר נש ואתיב קב"ה רוחיה ליה ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כיסופא ולא דחי יומא מנייהו לבר דישכח בההוא יומא דעביד ביה חובה בגין כן כתיב בצדיקייא קריבה וכו' ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו קריבה והיך יקרבון יומוי קמיה מלכא דהא. כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו וכו' ולכן הוא אומר זה שזכר את בוראו אם היום קדש כי ע"י זכירה זו נתקדש ונתקרב לפני הקב"ה ונקדש קדש איני צריך לערב שהרי נתערב עם הקב"ה כמש"ה כי מי ערב את לבו לגשת אלי וכו' ואם היום חול כי עדיין לא נתקבל לפני הקב"ה לקדש אותו בעירוב זה שאני עושה ומתעורר בו יהא שרי לן מכאן ואילך יש כח בידי לאפויי בתורה ולבשולי במצות כנ"ל שהרי נכנע היצר ולאדלוקי שרגא היא הנשמה שלו שהוא כיבה אותה על ידי מעשיו הרעים הנה עתה יאיר נרו לפני הקב"ה שנאמר נר ה' נשמת אדם וכיצד נעשה נר זה להאיר לפני ה' כאשר האדם הגשמי הוא חופש כל חדרי בטן (משלי כ) שלו ואינו מניח דבר רע לא במעשה ולא במחשבה אז מאיר לפני הקב"ה ולמחר אין צריך לומר כלום שהרי התוודה אשר חטא עליה ואין עוד להזכיר על מה שעבר כלל ועיקר ויש אומרים דאי לית ליה מידי דבשל מאתמול לא מהני תנאי כלומר כי אם אדם זה רשע גמור לא יועיל לו להשלים נפשו בנקל להכנס בגדר הצדיקים כי גם אותו היום נקדש קדש אם אין לו איזה זכות מוקדם אינו מועיל זה התנאי עד שיעשה מעשה הנראה לעין כל שעשה תשובה: [כג] אם עבר במזיד ובישל כמה קדרות כלומר כי זה יודע בעצמו אשר לא טוב עשה ולא חפץ לשוב בתשובה אמנם עשה כמה מצות ובישל כמה קדירות שלא לצורך י"ט כלומר דאף על גב דקים לן כי המתבייש מעבירה שבידו מוחלין לו זה נתבייש כמה פעמים נהפכו פניו כשולי קדרה אבל לא נתבייש לצורך י"ט לענין שמתבייש מאשר חטא על הנפש אלא נתבייש כמה פעמים ונתגלה עונו ללא הועיל מותר לאוכלן בשבת או בחול דהיינו כפי ראות השגחת בוחן לבבות אם יתראה בעיני השגחתו לשמור לו המצות זו שעשה ואם רבות הם לעה"ב כמשפט לאוהבי שמו לאכול אותם בשבת לעה"ב או אם יתראה בעיני השגחתו לתת אותם לו שאכלם בחול כדרך הרשעים שהם אוכלים שכר איזו מצוה שעושים בעה"ז והולכים לגיהנם הכל לפי השגחת בוחן לבות כאמור:
[כד] אם הערים לבשל קדרות לצורך היום כלומר כי אדם זה הוא רשע ערום ויודע כי אין דבר נעלם מן הקדוש ב"ה כמשחז"ל אפי' דיבור נאה ולכן אינו נותן ללבו לעשות תשובה אלא עשה מצות ואף ע"ג שהוא מתבייש ממעשיו הרעים לעין כל כי יאמרו מה ענין זה לזה עכ"ז מבשל כמה קדרות לצורך היום ליהנות מהם בעה"ז והותיר לפי כי עשה מצות שאוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב ולכן הותיר לצורך מחר אסור לאוכלם לעה"ב אלא בעה"ז הקב"ה נותן לו שכרו והולך לגיהנם לפי כי המערים הוא יותר חמור מן המזיד כאמור:
גם עתה מדבר בענין הנוגע למעלה וכך הוא אומר מי שלא עירב דהיינו בדברים הערבים בינו לבינה ולא עשה מעשים מהוגנים לרצות אשה לבעלה עד שאמריה תאמר חזי במאי ברא אתינא לקמך כנזכר בזוהר אסור לבשל לעצמו והנה נתבאר כי הבישול הוא כינוי למעשה המצוה כי נקרא מבשל לצורך נפשו לאכול לעה"ב אמנם אם אדם זה לא יתן אל לבו ולא דעת ולא תבונה לעשות המצוה לשם מצווה אותה כמנין המצווה ועושה ולכוין בה להועיל למעלה אסור לבשל לעצמו כי כן שנינו ולא עם הארץ חסיד ומכ"ש כי אסור הוא לבשל למעלה למדה הנקרא עצמו כדאיתא בזוהר ובתיקונים בענין אין חבוש מתיר לעצמו שהוא המדה הנקראת עצם מעצמי כך זה אסור הוא בכבלי ברזל מאסר הקליפה ולא יועיל לבשל לעצמו כפשוטו ולא להועיל למעלה למדה הנקרא' עצם מעצמי כאמור כך אסור לבשל לאחרים להועיל להם ואפי' בביתם למעלה בעולם האצילות אינו מועיל מעשיו כלום וגם אסורים לבשל לו אחרים ואין מקבלים מעשיו לפני הקב"ה כלל ואם נאמר מי שלא עירב היינו בסוד מט"ט כי לפי שהוא מזומן מחכמת שלמה כנ"ל ולכן צריך לערב כי יהיה מעורר היחוד העליון מבערב משעה שנזדמן לסעודה לאעטרא יתיה ולכן אם לא עירב כשם שאסור לבשל לעצמו ולא יוכל להועיל ליינק משדי אמו כמשפטו כדאיתא בזוהר משמרה ג' כדין תינוק יניק שדי אמיה לדכאה יתהון כך אסור לבשל לאחרים היינו צדיק וצדק כי לא יהיה בו עוד כח לחבר אותם על ידו ואפי' בביתם למעלה וכן אחרים צדיק וצדק אסורים לבשל לו כמ"ש חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון לאעלא לון תחות גדפהא ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו היינו אותם שית ספיראן שמקננין ביצירה לאחרים הם צדיק וצדק הנזכר דמתנה והם צדיק וצדק אופים בו מבשלים ונותנים לו מאותו השפע כאמור ואפילו בביתו יכולים לבשל אין בית אלא אשה שם יכולים לבשל ענין חיבור ע"ד הנזכר ואם אין שם אחרים שעירבו כנזכר ביצירה אין מי שעירב ע"ד הנ"ל יש אומרים שמותר לאפות פת א' היינו יחוד שהוא בצמצום לחם צר ומבשל קדרה אחת ומדליק נר אחד בסוד הכלה הנקראת נר:
אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית וכן נמי ענין זכירה זו הוא בא אצלו כד"א ואזכור את בריתי וכך הגיע לו קודם סעודת שחרית קודם שנעשה היחוד של שחרית יבשל הרבה בקדירה אחת כי ימשיך אור הרבה מלמעלה בתוך אותה קדירה של הכלה לפי כי הצדיק הוא דכתיש כתישין ומה שיותיר יהי' לשבת וי"א דאפילו לבשל כמה קדירות ר"ל כמה המשכות והיינו כמה קדירות מותר כיון דקודם אכילה הוא והוא שיאכל מכל קדירה וקדירה הלחם אשר הוא אוכל אם נזכר בי"ט א' שלא עירב כבר נתבאר כי י"ט ראשון הוא סוד החסד אמנם אם הוא בי"ט של ר"ה אינו יכול לערב על תנאי וכו' לפי שהם סוד דין אבל שני ימים של גליות שהם צדיק וצדק האדם הגשמי יכול לערב הכחות למעלה בתנאי אם היום קדש כבר הם מזומנים כנ"ל ואין צריך לערב ואם היום חול בעירוב זה שמערב ומחבר הצדיקים למעלה יהא שרי לן לעשות מיני זווגים הללו לאפויי בסוד הלחם ולבשולי בשר מבשרי וכו' וי"א אי אית ליה מדי דבשיל מצוה קודמת ואי לא לאו:
אם עבר במזיד ובישל כמה קדרות שעשה כמה מיני יחוד ולא נתכוון לחבר זה בזה אלא כך עשה בהזדמן שלא לצורך י"ט של הצדיק היינו בעולמות כי לא הועיל לחבר למעלה מותר לאכלו בשבת או בחול בסוד אכלו רעים: אם הערים לבשל שתי קדירות לצורך היום ולא עירב כלל כחות העליונים ולא עשה הזמנה מן העולמות התחתונים ובישל שתי קדירות נתכוון לתקן שתי מדות הנקראים קדירות כנ"ל לצורך היום ליחוד הנעשה ביום טוב והותיר לצורך מחר בענין בישול הגשמי אסור לאכלם כי החמירו במערים לפי כי הוא בסוד הנחש שנאמר בו והנחש היה ערום ואתי למסרך ולכן לא נעשה על ידו יחוד לפי שתפס מדת הנחש כאמור: