מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקכג
[א] גם עתה דבר ידבר בראשונה על ענין הנוגע לאדם הנלבב אשר יתן אל לבו לפשפש במעשיו שהוא ידע כי הקב"ה עיניו על דרכי איש לא יפלא ממנו דבר אם כן מה הנאה ימצא לאדם לטמון בחובו עונו כי לכן הוא סיבה כי פתאום יבא אידו ולכן ישים נגד עיניו לשוב אל קונו וכדי לנצח את יצרו המתגבר עליו יזכור לו יום המיתה כמשחז"ל והיינו מ"ש מסירים זבובים הנתלים בבהמה והדוגמא לזה הוא הוא משחז"ל בפ' זבובי מות יבאיש אמר רבא יצר הרע דומה לזבוב יושב על שני מפתחי הלב וכו' והיינו מ"ש מסירים זבובים על שם מש"ה זבובי מות כי היצר ע"י מה שמחטיא את האדם מביא עליו המות כי בתחלה מחטיא אותו ואח"כ מדחה עליו את הרעה כמשחז"ל יורד ומשטין עולה ומקטרג ואחר כך נוטל נשמה ולכן מי שהוא פקח יתן אל לבו בטרם תבא עליו הרעה יתבונן לעקור היצר ובטל המסובב כי כאשר יסיר היצר ממנו לא תאונה אליו רעה ולכן יאמר מסירים זבובים הם כמה מיני יצר הרע הנמצאים באדם על כמה תאוות גשמיות גופניות להמשיך לב האדם אחריהם כדי להטעות אותו ואלו הם הנתלים בבהמה כך אחז"ל אין יצה"ר נמצא אלא במי שאין בו תורה והיינו בבהמה כי נמשל כבהמה ולכן עושה מעשה בהמה ולכן צריך ליטול אתו ממנו ואע"פ שהם עושים חבורה כי חוזר היצר להתגרות בו ומביא עליו יסורין לפי שמקטרג עליו לפני הקב"ה ועכ"ז כך ראוי לאדם לעשות:
[ב] אין מגררין בהמה הנה מאחר שהנחנו כי האדם זה הנה הוא עושה מעשה בהמה ולכן כך הוא אומר אין מגררין הבהמה בי"ט במגררת וכו' כך אחז"ל אין יצר הרע מהלך אלא באמצע פלטייא וכיון שרואה אדם ממשמש בעיניו מתלה בעקבו משלשל בשערו אמר דין דידי הוא מה טעם ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו והמאמר נתבאר אצלי אמנם נפקא ליה ממש"ה איש חכם בעיניו כי איך יתכן לאדם לראות דבר זה שאמר ראית ומ"ש חכם בעיניו אינו צודק החכמה לעיניו אלא ללבו או בדעתו ולכן מה תועלת ימצא לאדם לידע דבר זה שאמר תקוה לכסיל ממנו וע"ק שהיל"ל אחריתו יהיה כסיל מהו תקוה ילמד לכסיל ומ"ש לכסיל ממנו משמע מכסיל זולתו יבא לו תקוה לכן יאמרו חז"ל מדשני קרא בדיבוריה לדרשא קאתי להגיד אם ראית איש שהוא חכם בעיניו ר"ל מתבונן בגוונים שלו כדאמרי אינשי חכמת לדין וגם פשט בעיניו לא יזוז כי אמר איש זה ממשמש בעיניו מתקן בשערו וכו' יש תקוה ליצר הנקרא כסיל ממנו כי אמר דין דידי הוא אין צריך לטרוח להחטיא אותו שהרי נמצא בו עון עקבי ולכן יאמר נא אין מגררין הבהמה היינו העושה מעשה בהמה אין צריך לגרר אותו היינו מ"ש חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אין מגררין אדם זה ביום טוב במגררת המיוחד לזה היינו לגרר היצר שבו ולגרור אותו ולהוליכו לבית המדרש מפני שמשרת השער כלומר לא יוכל זה להכניע היצר באופן זה מפני שהליכה זו לבית המדרש משרת השער שהוא משלשל בשערו ולכן לא יוכל לו להכניעו בנקל במהרה באופן זה מפני שנשתרש בחטא: [ג] אין מילדין הבהמה ביו"ט וכו' נוסף עוד בענין זה של העושה מעשה בהמה כי אין מילדין אותו והוא דוגמא כי לא תדע מה ילד יום אע"ג כי האדם מצוה לפקוח עינים עורות להדריך בני אדם בתשובה עת לכל חפץ אין מילדין בהמה זה הרשע העושה מעשה בהמה אין ראוי להודיע אותו מה ילד יום מן היסורין הראויים להתחדש ולבא עליו מפני מעשיו הרעים אין ראוי לעשות כך ביום טוב אף על גב דכתיב אשרי משכיל אל דל הוא חולה מכל שכן כי אשרי משכיל אל החולה חולי הנפש שראוי להודיעו להחזירו בתשובה לא כן ראוי לעשות ביום טוב הודעה זו אבל מסעדין אותה בדברים טובים שאוחז בוולד שלא יפול לארץ כך הוא הטוב והענין שהגון לאדם לעשות לסעד אותו הנמשל לבהמה שאוחז בוולד שלא יפול לארץ כלומר יודיע אותו כאלו כבר יצאה הגזרה ונולדה עליו וראוי להחזיק בענין שלא יפול לארץ על ידי תשובה ועל ידי הצדקה כמו ששנינו תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורעניות כגון דבר זה מודיעין אותו להציל לו מרעתו ונופח לו בחוטמו כי בלי ספק על ידי הודעה זו נופח לו רוח חיים באפו כמו שאמרו חז"ל העושה תשובה מביא חיים לו ולכל העולם שנאמר עליהם חיה יחיה ונותן לו דד לתוך פיו כי העושה תשובה כקטן שנולד דמי ולכן ללמד אותו תורה שנאמר דדיה ירווך בכל עת ללמדו לתוך פיו:
[ד] בהמה שריחקה וולדה הוא הדבר אשר דברתי כי ראוי לאדם להודיע לרשע ולהזהיר אותו לשוב מדרכיו הרעים כי לא ידע מה ילד יום עד שלא יתהפך הזמן עליו ויתחדשו עליו היסורין ואם באולי בהמה זה הרשע העושה מעשה בהמה ריחקה וולדה אותם דברים אשר שמעה אזנו שמץ מנהו ריחק את האדם זה המזהיר אותו וריחק מדעתו הוולד עצמו הם יסורין הנולדים עליו ונתאכזר לשוב אל ה' מותר לזלף מי שליתו עליו כי יאמר לו נוח לו שנהפך שיליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם וליתן מלא אגרוף מלח ממון חסר ברחמה כדי שתרחם עליו אולי על ידי מעשה הצדקה מרחמים עליו מן השמים כמו שמצינו בנבוכדנצר שחיק מחיק כי ע"י הצדקה עכבה מעליו הפורעניות עד מלאת לו שנה תמימה וכן שנינו יש זכות תולה שלש שנים כל זה הענין הוא לאיש הבינים שאינו רשע גמור ראוי לאדם לתפוס בו ולהעביר חלאת עונו ממנו על פי הדברים האלה והדומה להם שנאמר הוכח תוכיח אפילו כמה פעמים את עמיתך עם שהוא עמך בתורה ומצות ואם בהמה טמאה הוא רשע גמור אסור לעשות לו כך דפקר טפי שנאמר והרשעים כים נגרש וכו' ויגרשו מימיו רפש ועיט:
וכאשר נחזור ללמוד דין זה לענין הנוגע למעלה הכי קאמר מסירים זבובים הנתלים בבהמה הענין זה הוא מכונה לס"א הלא הוא בעל זבוב אלהי עקרון כי הנה כל הכחות של סטרא אחרא הלא הם נתלים ונאחזים באותה מדה הנקראת בהמה כאשר הוא מבואר בזוהר ובדברי חז"ל אשר היא רבוצה על אלף הרים ואמנם הרים הללו הם דסטרא אחרא כמשחז"ל ואין הרים אלא ע"ז שנא' על ראשי ההרים יזבחו ועוד אמרו ואין הרים אלא מלכיות שנאמר וההרים הרי נחשת בפ' מדלג על ההרים כי תדרשנו ימצא לך והנה בהמה זו היא רבוצה על הרים הללו לכבוש אותם שלא יחריבו את העולם ואמנם אלו הם מגדלים לה כל מיני בהמות ואוכלת אותם מאותם הבירורים שהיא מבררת מהם ואיתא בזוהר פ' פנחס דף ר"מ. וז"ל מ"ט נכיסו דבהמה ולאוקדא לה בנורא דמדבחא אלא רזא הוא בגין דאית בהמה רביעא על אלף הרים ואלף טורין אכלת בכל יומא וכלהו אקרון בהמות ועל דא תנינן דאית בעירא אכיל בעירי וכלהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכה חדא הה"ד כי ה' אלהיך אש אכלה הוא וכו' והנה נלמד מכל מאמרים אלו כי כינוי בהמה זו היא למעלה כן כי בפירוש אתמר כי ה' אלהיך אש אכלה הוא לכן בא אזהרה זו לאיש הישראלי להסיר זבובים הנתלים בבהמה זו הצדקת והוא כינוי למעשה הרע אשר יעשה האדם לאשמה בה כי זבוב היינו היצר כנ"ל שהוא על שני מפתחי הלב ולכן אמר רבי יונתן עליו השלום בפלגש בגבעה זבוב מצא היינו שאע"ג כי דבר קל הוא כפי פשוטו אמנם זבוב מצא בקערה היא סוד הצדקת עקרת הבית ולמ"ד נימא קשרה לו הגיד כי הגיע הפגם בסוד הזכר ואם מעט הוא כערך נימא שלכן הרשעים נתלה להם לעתיד יצה"ר כחוט השערה והם לא הביטו כי בדבר קל זה אותו איש שעיר נתלה למעלה בסוד שק על פתחו כנזכר במקומו לכן צריך האדם להסיר הזבובים שלו מן הבהמה זו ביום טוב אל יאמר מה אני כי מה הם מעשי על דרך מה שאמר הכתוב אם צדקת מה תתן לו וכו' (איוב ל"ו) כי הבנת הפסוק הוא הפך מן המובן והרי קאמר התבונן כמה גדול הוא מעשה האדם הגשמי אם צדקת מה תתן לו כי הנה ת"ת ישראל הוא סוד הויה פשוטה ועל ידי מעשה הטוב מתפשט ונעשה בסוד מלוי העולה מ"ה הוא סוד מה שאמרו חז"ל כשישראל זכאים מוסיפין כח למעלה דהיינו שם הויה ד' אותיות וכאשר מתפשט יותר נעשה עשר אותיות הרי י"ד וע"י מעשה ישראל מתפשט יותר מלוי המלוי שהם כ"ח אותיות הרי שהם מוסיפין כח רוצה לומר כ"ח אותיות והיינו כח ממש וכאשר נעשה בסוד עשר אותיות כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה הרי אם צדקת מה תתן לו אמנם ורבו פשעיך מה תעשה לו מתמעט המלוי ונעשה כזה יו"ד ה' ו' ה' העולה ל"ו בגימטריא הרי מה תעשה לו בגימטריא והבן ולכן יתבונן האדם להסיר הזבובים שעשה מן הבהמה קדושה הנתלים בה שנאמר ובן כסיל תוגת אמו אף על פי שהם עושים חבורה באדם ונמצא מרויח כאשר פורק מעליו משא העון כמו שאחז"ל לאותו העובר בנהר ומשא כבד על ראשו והיה טובע בנהר אמרו לו השלך משא זה מעל ראשך ועבור שנאמר כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני עכ"ז לא יעשה האדם תשובה על כוונה זו אלא לשם קונו ובכלל הדבר הזה אז ימצא כי מבער הקליפות הם הזבובים הנתלים בבהמה זו אע"פ שעושים חבורה כאשר יתפרדו כל פועלי און מבהמה זו עושים בה חבורה מכל מקום יותר טוב באופן זה ולא שיהיו נתלים בה כאמור:
אין מגררין בהמה במגררת וכו' וסוד הענין מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רל"ה. וז"ל מאלין אשים נפקי דרגין דקדמין ונטלי מכבד בקדמיתא ומאן אינון אלין טוחנות אכלי קרבני וטחני וע"ד מדאתחרב בי מקדשא כתיב ובטלו הטוחנות כי מעטו וכו' ולכן יאמר נא אין מגררין בהמה במגררת הגשמית לפי שמשרת השער ודוגמא לזה הוא למעלה כי המגררת הם דוגמא לאותם שיניהם שנאמר בהם ובטלו הטוחנות כי מעטו והסיבה לזה לפי שמשרת השער הוא סוד מה שאמר בזוהר פרשת פקודי דף רל"ז. וז"ל תא ואימא לך רזא חדא ולא אתייהיב לגלאה בר לאינון קדישי עליונין תא חזי להאי אתר דאיהו רוח מסאבא קב"ה יהיב ליה שולטנו על עלמא ויכיל לנזקא ולית רשו לאנהגא ביה קלנא דבעי לאסתמרא מניה דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי צריך להכניס בתוך התפילין אותו שער כדי לתת חלק לס"א בתוך הקדושה והיינו מ"ש לפי שמשרת השער דאע"ג כי מה טוב היה לגרר בהמה זו ולהסיר ממנה איזה ליכלוך הנמצא שם אך ומה לעשות כי ע"י מגררת מתוך שהם דינים קשים וחזקים משירים השער שורש הקליפה מעבירים אותו משם ולא נכון לעשות כן כי צריך להיות להם מקום בתוך הקדושה כדבר כאמור:
אין מילדין הבהמה בי"ט וכו' סוד הענין איתא בזוהר פ' פנחס דף רמ"ט: וז"ל הה"ד כאיל תערוג על אפיקי מים וכו' בשעתא דאתעברת אסתימת כיון דמטא זמנא למילד געאת וראמת קלין קלא בתר קלא עד שבעין קלין כחושבין תיבין דיענך ה' ביום צרה דאיהי שירתא דעובדתא דא וקב"ה שמע לה וזמין לגבה כדין אפיק חד חוייא רברבא מגו טורי חשוך ואתייא בין טורין פומיה מלחכא בעפרא מטי עד האי איל ואתי ונשיך לה בההוא אתר תרי זמני זמנא קדמאה. נפק דמא ואיהו לחיך זמנא תניינא נפיק מיא ושתו כל אינון בעירן די בטורייא ואתפתחת ואולידת וכו' והנה מובן מדברי המאמר כמה צער יש למדה זאת כאשר היא יולדת ולכן יאמר אין מילדין הבהמה בי"ט אבל מסעדין אותה הוא סוד מ"ש בזוהר פ' ויקהל דף רי"ג. וז"ל רזא דא למארי מארין כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא אתהני מההוא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההוא אורייתא דאשתדל בה ביממא ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא וביה אתהני בחדווא ואתכלילת מכל סטרין לבתר אפיקת לון ואולידת לון כמלקדמין ונשמתא השתא איהי חדתא השתא כמלקדמין ורזא דא חדשים לבקרים חדשים ודאי כמה דאתמר וכו' הנה מבואר מדברי זה המאמר כי כן האי נקודה אתעברת ואולידת לבתר והיא אתהנייא מההיא אורייתא ועובדין טבין של האדם שלמד ועשה בו ביום והיינו מ"ש אבל מסעדין אותה שאוחזין הוולד שלא יפול לארץ וסוד הענין כי זה לך האות בסוד קבלת שבת כי הנה אז סטרא דקדושה מתעלית למעלה ולכן הראשונים היו יוצאים לשדה ואומרים בו ונצא לקראת שבת וכו' והנה אז ע"י שיוצא השדה כמש"ה לכה דודי נצא השדה מתעלה הקדושה שהיה למטה בסוד ד' של שדה ונעשה ה' של שדה שמורה על ענין אות ד' שנתעברה מאות ו' ונעשית
ה ולפי כי הקליפ' מקנא לה ומתעלה לעלות למעלה ליקח אותו ו' זו כדי לעשו' אותיות שקר לפי כי שקר אין לו רגלים רודף אחר הקדוש' כדאיתא פרשת ויקהל ההוא מדורא דאשא דסלקא לעילא לאעלא בנו גוונין ורוצה לקחת אות ו' זו ולהכניס אותה בתוך אות ר' ונעשה ק' לקיים אותיות שקר ואז ישראל קדושים על ידי קבלת שבת אוחזים באותו וולד הוא אות ו' שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד בתוך פיו וכן מתקיים כל זה הענין בסוד מט"ט שהוא תינוק יונק משדי אמו כאשר נתבאר למעלה: בהמה שריחקה וולדה הנה זה הוא דוגמא למה שחז"ל בש"ר כנף רננים נעלסה ע"ש רננו צדיקים וכו' תקשיח בניה ללא לה וכו' והנה מאמר זה כבר ביארתיו לענין המצטרך אמנם למדנו מזה דוגמא כי האם הקדושה תקשיח בניה ומוסרת אותם ללא לה לפי שהם בנים סכלים לריק יגיעה למה נותנת לריק יגיעה מפני כי ישראל אינם יראים מהם ז"ש בלי פחד כמשחז"ל ולכן יאמר בהמה שריחקה ולדה מותר לזלף מי שליתה עליו כלומר סוף שהוא בן אשר בצאתו מרחם אמו וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה כי הנה יזכור מה שעשה לישראל כמ"ש והמלח לא המלחת מבשר ודם אבל הוא יתברך עשה הכל אבל הטמאה אסור לעשות לה כן שנאמר ורחמי רשעים אכזרי וראיה מן התנין שאוכל בפיו: