מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקח
[א] אשר חז"ל הגידו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים וכו' ולכן יאמר נא אין מלבנים את האבנים כי הנה התשובה היא מלובנת במעשים כמשחז"ל אצל פ' מעצי הלבנון בעצת התורה המלובנת במעשיה ובעצת התשובה המלובנת בדרכיה ולכן האדם הנלבב אשר נתן אל לבו לשוב בתשובה נלבן מעשיו צריך כי לא יעשה הדבר הזה אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש כי בדבר הזה אינו נתקן העון רק נכנע היצר בלבד וגם זה יהיה לשעה קלה ואח"כ יחזור לקטרג באדם כדי להטעות אותו ולהחטיאו וכנזכר אצלי בפסוק אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו (תלים כח) מהו ההולך בדרכיו אלא הענין הוא כי יש ב' מיני בני אדם שהם ירחים מן העונש ועושים תקנה להמלט מן היצר זה האחד מקיים משאחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ויש אדם שמתעסק בצרכיו ועל ידי כן שמתעסק בדרך חרץ הוא נמנע ממנו ולכן אמר הכתוב אשרי כל ירא ה' על השנים כאחד טובים אשריהם אמנם אחד מהם היותר משובח נזכר בכתוב היינו ההולך בדרכיו לפי כי יגיע כפיך כי תאכל באופן זה אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב כי תנצל מן החטא אמנם אותו המושך היצר לבית המדרש אע"ג כי הוא נכנע הוא לשעה קלה כאמור ואחר כך הוא חוזר בכחו הראשון ולכן הוא אמר אין מלבנים את האבנים שהוא דוגמא ליצר הנקרא אבן בהוא מצוה לשורפו וללבנו ע"י אבן בחן שהוא התורה לחות אבן לצלות היינו בשר של תורה למלאת כרסו בשר ע"ד משאחז"ל בפסוק ונהג הרבה יגיעת בשר מי שהוא יגע בתורה טועם טעם בשר או לאפות עליהם לחם של תורה שנאמר לכו לחמו בלחמי מפני שמחסמן לפי כשהוא יחשוב שבאופן זה מכניע ליצר ונהפוך הוא כי הוא מתחזק על ידי כן לפי דכיון דדש דש ואין שוברין את החרס הוא הדבר אשר נתבאר בהלכות פסח בענין כלי חרס שהם בני אדם עמי הארץ כי מטמא מתוכו ומגבו ולפי כי הוא רודף אחר המאכל למלאת רסן בטנו נקרא כלי חרס ע"ש המאכל שנהפך במעיו לטיט היון ומה גם אחרי מותו וכן נמי הוא הענין עצמו בכלי חרס זה הוא בן אדם המורדף אחר תאות גופניות אין שוברין אותו כדי לצלות עליו בשר של תורה וכן נמי הנייר הוא בן אדם שאין בו תורה כמו ששנינו הלומד ילד לדיו כתובה וכו' והלומד זקן לדיו כתובה על נייר מחוק ולכן על שניהם הוא אומר אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות עליהם בשר של תורה ביום טוב שהוא דבר קשה להתקן בו ביום ולא אחד בהם ואין פוצעין את הקנה כי הנה הקנה הדוגמא שלו הוא מ"ש הכתוב קנה חכמה קנה בינה אין פוצעין אותו לעיין ולפרש בו כפי הדין דהיינו לעשותו כמו שפוד לצלות בו בשר של תורה כי כדרך שאין ראוי לעשות אחת מדרכי התשובה כדי שלא ימנע משמחת י"ט כמו כן לענין הלימוד אין ראוי להעמיק בעיון או לענין פלפול בדין ללמוד ממנו דין לאמיתו מאחר שאין בו צורך יום טוב: [ב] פוצעים אגוזים במטלית וכו' הוא הדבר אשר חז"ל הגידו אל גנת אגוז ירדתי למה נמשלו דברי תורה לאגוז לומר לך מה אגוז זה אעפ"י שנתלכלך אין תוכו נמאס אתה שובר קליפתו ואוכל מה שבתוכו כך תלמיד חכם אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת ולכן יאמר נא פוצעים אגוזים שהדוגמא לזה הוא תלמיד חכם שסרח מפצעו ואוכל ואינו נמאס וזה שמפצע יהיה כמטלית הוא טלית של תלמיד חכם ולא ישנה מלבושו אע"פ שחטא ולא חיישינן שמא תקרע הטלית היינו מש"ה בכל עת יהיו בגדיך לבנים ואחז"ל זו טלית ואמרתי כי חז"ל ידרשו מלת לבנים נוטריקון לב נים ר"ל ל"ב נימין שהם חוטי הציצית שמנה בכל כנף ד"פ הם ל"ב לקיים והיו הדברים האלה על לבבך ואמנם אשר יצוה החכם בזה בכל עת יהיו בגדיך לבנים ממש לא יהיה בהם דופי אף על גב כי נכשל בדבר עבירה ולכן אמר ולא חיישינן שמא תקרע נמי כי ע"י כך ימצא שנעדר מן התורה ומן המצוה כדבר האמור וכאשר נאמר כי דינים הללו מדברים בעולם העליון ופנה זה הדין למעלה כך היה אומר אין מלבנים את האבנים וכו' כי האבנים אלו יהיו בסוד שנים עשר אבנים אשר שם יעקב תחת מראשותיו שנאמר ויקח מאבני המקום וכו' ואיתא בזוהר פ' ויצא דף קפ"ד וז"ל ויקח מאבני המקום אבני המקום לא כתיב אלא מאבני המקום אלין אינון אבני יקר מרגלאן טבאן דאינון תריסר אבנין עילאין כמה דכתיב שתים עשרה אבנים ותחות אלין תריסר אלף ורבבן אבני פסילאן וכלהו אבנין בגין כך מאבני ולא אבני וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי רק אלו האבנים שנים עשר הם אשר שם מסטרא דקדושה אמנם יש אחרות רבים הם אבנין פסילן אמנם הלא לך לדעת כי אבנים הללו הם רמז לאותם הבתולות אשר שם עולמתאן דמטרוניתא והדבר מפורש בזוהר פרשת תצא דף רע"ז וז"ל פקודא דא למחדי לאתתיה שתא חד דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת ואינון י"ב ירחין אינון מדילה דהא שנה איהי כלה ולית כלה בר בי"ב ירחין דכתיב עומד על י"ב בקר והואיל ולית תיקונא דכלה בר בי"ב אצטריך חתן למחדי לה ולביתהא כגוונא דלעילא וע"ד יעקב כתיב ביה ויקח מאבני המקום וכו' ומאן דחדי לכלה חדי לעולימתהא ועלמתאן וב' הוו וכלא רזא דשנה עכ"ל והנה אחר שלמדנו ממאמר זה כי אלו האבנים הם י"ב עולמתאן דמטרוניתא והם סוד הבקר אשר תחת הים דשלמה נחזור ונלמוד מה מעשיהם כי הם המעלים את כלה למעלה ועליהם נאמר בתולות אחריה רעותיה מובאות לך והיינו מ"ש בזוהר פ' תרומה דף קל"ז. וז"ל שירו לה' שיר חדש וכו' אתערו דחבריא שפיר איהו ודא פרות עלות כד הוו נטלי ארונא אינון פרות אתערו בהאי תושבחתא כד"א וישרנה הפרות בדרך ומה שירה הוו אמרי מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה רזא דא איהו כגוונא דלעילא בשעתא דאינון חיות נטלי כרסייא לארמא ליה לעילא אינון אמרי תושבחתא דא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי אותם הפרות הם האבנים הנזכר והם עולמתאן דמטרוניתא והם המעלים אותה לבית שמש כי שמש ומגן ה' ועולם עליון הוא בית של שמש הנזכר והיינו משחז"ל ויביאו את המשכן אל משה הה"ד תובלנה בשמחות וגיל וכו' כי היכן נאמר כאן ויביאו את המשכן שהיה בשמחות וגיל אמנם הם כונתם לומר כי המשכן הוא רמז לכסא הכבוד וכל אשר נעשה למעלה כך היה הרמז למטה דאע"ג שהם אמרו למה משכן משכן שני פעמים מלמד שהראה הקב"ה למרע"ה משכן למעלה ומזבח והמלאך מקריב עליו נשמות של הצדיקים בזמן החרבן הלא תדע כי זה הוא סוד המשכן כי כן נאמר בתחלת הענין כסאך אלהים עולם ועד וכו' וסמיך ליה בנות מלכים ביקרותיך הם הבתולות המעלות הכסא לכן נצבה שגל לימינך לפי כי השגל היא בחינת דין שנא' כי לשלג יאמר הוי ארץ ונצבה לימין ולכן נקרא בת שמעי בת וראי וכו' בסוד בת היתה לו לאברהם ובעבור כן לרקמות שלבשה בגדי רקמה תובל למלך עליון בתולות אחריה וכו' תובלנה בשמחות וגיל שהם אומרים מזמור שירו לה' שיר חדש וכו' והנה אלו הם סוד האבנים כאמור ובכן מובן כל המזמור אין להאריך כי כבר יצאתי מן הענין ולכן יאמר נא אין מלבנים את האבנים הם אבנים הללו סוד הבתולות המעלים הכסא למעלה סוד הכלה אין מלבנים את האבנים הללו כלומר דאף על גב כי בזמן החול צריכין ליבון שבא להם מלמעלה שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום כדי שלא יהיה מי שמונע עלייה זו אמנם עתה אין צורך לענין זה כי קדוש היום לאלהינו ולכן הוא בגשמי אסור ללבן את האבנים לצלות או לאפות מפני שמחסמן ומחזק אותם דאלו למעלה יש הפרש בין האבנים הקדושות שהם מרגלאן טבאן לאותם שהם אבנין פסילן אמנם בענין הגשמי לא יתכן להיות הפרש בין אבן לאבן ולכן אין מלבנים את האבנים הכל במשמע כי כן נמי למעלה אין מלבנים אותם לצלות אותו בשר קדש או לאפת לחם כי בלאו הכי כאשר אותם עולמתאן דמטרוניתא שהם סוד האבנים הנזכר הם מעלים את הכלה למעלה אדעתא דהכי הם מעלים אותה לענין יחוד באיזה אופן שיהיה ולכן אין מלבנים אותם מפני שמחסמן ואין שוברין את החרס והדוגמא לזה הוא סטרא אחרא וכן בדברי חז"ל נמשלו עכו"ם לחרש שנאמר ושברה כשבר נבל יוצרים וכו' והענין כי הנה בזמן החול כאשר מעלים את הכלה למעלה אז נעשה תיקון בשני פנים ראשונה הוא מ"ש בזוהר בפ' ואל זועם בכל יום כי הנה בכל יום ויום מתעוררים הדינים למעלה ולכן יעיר בבקר בבקר מדת החסד להכניע אותם שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ולכן נאמר ואל זועם בכל יום אינו אומר נזעם או זעום אלא זועם פועל יוצא כי הוא זועם למאריהון דדינין ומכניע אותם ועוד נמצא אחר כך תיקון אחר כדאיתא בזוהר פ' תרומה דף קל"ד. וז"ל בשעתא דאיהי אתת בעולמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא אתת כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא יתיר והכי מכרזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה כד"א צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה פוקו למחמי כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא בלחישו ברזא וכו' והנה מבואר מדברי המאמר כמה נזהרים למעלה להעלות הכלה לחופה בלחישו בצנעא כדי שלא תתערבב השמחה ומקדים מדת החסד להכניע למאריהון דדינין ולכן יאמר נא אין שוברין את החרס הוא סוד סטרא אחרא הנקרא חרש כדאיתא בזוהר סוף פרשת פנחס ושם נאמר דהא כלהו אתחשיבו לגבן חרש נשבר דלית ליה תקנא לעלמין וסי' חרש את חרשי אדמה והנה ביום טוב אין שוברין את החרס הוא סטרא אחרא כדי לצלות הבשר החי או לאפות הלחם אשר הוא אוכל לפי כי אין זה נעשה רק בימים של חול אמנם ביום טוב משעה שקדש היום כבר נבדלת סטרא דקדושה מכל בן נכר ואין צורך לענין זה ואין חותכין את הנייר לפי כי סוד הנייר הוא שכותבין עליו בדיו ולכן הוא בסוד היריעה שבה ויש לתת רמז בדבר כי נייר עולה בגימטריא רע ואמר אין חותכין כלומר הזהרו לא תקרבו לגלות ערוה בזמן שנעשה הצלי או אפיית הפת אף על גב כי אין נמצא שם סטרא אחרא כי אין שוברין את החרש כאמור אמנם מכל מקום נמצא עד זמן שנאמר בלע המות לנצח ולכן ואין חותכין את הנייר לצלות ענין בשר שנאמר ובשר מבשרי שלא יתבונן בזה סטרא אחרא ואין פוצעין את הקנה לפי שהקנה הוא שכותבין בו והוא סוד הצדיק שהוא בסוד קונה הכל ולכן נאמר בו קנה חכמה קנה בינה והנה בזמן החול נמצא בו פיצוע לטובה כאשר יוצא מאהל רחל ונכנס באהל לאה והבן אמנם נמצא בו פיצוע לרעה בזמן החרבן כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות כדין מלכא עילאה סליק לעילא ואנגיד ליוד רישא דיסוד עמיה כדין ווי וכו' ולכן אין פוצעין את הקנה לעשות אותו כמו שפוד לצלות בו אף על גב כי הוא צורך אוכל נפש ונאמר צדיק אוכל לשובע נפשו הס שלא להזכיר ענין החרבן ביום טוב פוצעים אגוזים במטלית הנה ענין האגוז נתבאר בזוהר פרשת שמות דף ט"ו. וז"ל א"ר עקיבא מהו דכתיב אל גנת אגוז ירדתי א"ל ת"ח ההיא גנתא נפקא מעדן ודא היא שכינתא אגוז דא היא רתיכא קדישא דאינון ארבע רישין דנהרין ומתפרשין מן גנתא כהאי אגוזא דאינון ארבע רישין לגו וכו' מה אגוזא טמירא וסתימא מכל סטרוי כך רתיכא דנפקא מגנתא סתימא מכל סטרוי מה אינון ארבע קדישין די באגוזא מתחברן בהאי גיסא ומתפרשן מהאי גיסא כך רתיכא מתחברן באחדותא בחדוותא בשלימותא בשלימו ומתפרש כל חד בעבדוי על מה דאתמני הה"ד הוא הסובב את כל ארץ החוילה וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי האגוז הוא רמז למרכבה שהיא סתומה ולכן הוא אומר פוצעין אגוזים במטלית לומר כי בי"ט המרכבה מתגלית כענין האגוז כאשר פוצעין אותו ויוצא האוכל לחוץ ויכול לעשות כך במטלית ע"ש מש"ה סדין עשתה ותמכור וזהו סוד ופרשו השמלה לפי כי ע"י שהמרכבה מעלה הכלה למעלה כנ"ל נעשה החיבור וכנגד זה נמשך לה ע"י הצדיק הטיפה קדושה סוד ארבע אותיות ויש בה עד הוא השמלה זו כך נעשה ביו"ט ואין חוששין שמא תקרע דאע"ג כי בחול נמצא טענת בתולים ופרשו השמלה ונמצאת טהורה לא נעשה כך בי"ט הוא סוד המעיל כי באשה זרה נאמר ומעלה בו מעל שנאמר העוזבת אלוף נעוריה וכו' אבל באשת חיל נאמר כפי תחרא יהיה לו סביב לא יקרע והבן: