מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקז
[א] הנה ענין התשוב' לא נפלאת היא כי אדם מוזהר עליה לעשות אותה מן התור' מן הנביאים ומן הכתובים כלומר למהר לעשות אותה שנאמר כי המצו' הזאת וכו' לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא ר"ל אין זה דבר קשה לא תוכל עשוהו ולא דבר רחוק שצריך זמן כי קרוב אליך הדבר מאד מאותם דברים בטלים שמדבר בריבוי מאד תאמר דברי וידוי ונרצה לך וז"ש קחו עמכם דברים מאותם דברים בטלים המצויים עמכם ושובו אל ה' שהוא עמכם ג"כ וכה"א וזכור את בוראך בימי בחורותיך וכמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים ולכן יאמר נא אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו דהיינו צריך כי יחם לבבו של אדם בענין של החרטה כי רבה היא והיינו העיקר אל ענין התשובה כי יעשה תשובה היום שמא ימות למחר כמ"ש ר' אלעזר שוב יום אחד לפני מיתתך ולכן הדוגמא לזה הוא מ"ש אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו הגדולים כמו כן צריך להגדיל ענין החרטה ואש להבה בלבו קרבם יחמו כתנור ופיהם בצידם כמו כן תכף לענין החרטה צריך לצרף עמה הוידוי ויבטא בפיו בצדו של החרטה לפי כי כן נאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' כי ירצה להגיד משחז"ל חוטא מהו עונשו שאלו לחכמ' ולנבואה ולתורה וכל א' נתן עליו עונש רק כאשר שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו אמר יחודה שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וכו' והיינו מה שאמר הלא כה דברי ר"ל אותו דבר ששאלוני ואמרתי דבר מלך הוא כי יתודה היינו נמי דברי וידוי וזה הוא באש כאלו נכנס באש של גהינם ולכן אמר נאם ה' כלומר גזרת מלך היא ודברו אחור לא ישוב ולכן צריך כי יהיה פיה בצידה לומר תקף דברי וידוי בפיו ובלבד שלא תהא חדשה כלומר אע"ג שהתירו לעשות תשובה בי"ט היינו לקיים בכל עת יהיו בגדיך לבנים היינו בגידותיו כענין שדרשו חז"ל בפ' וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו וכן בפ' מור ואהלות קציעות כל בגדותיך קרי ביה בגידותיך ולכן מותר להתודות בו ביום אבל זה יהיה למי שכבר עשה תשובה מקודם יום או יומים מקודם יכול נמי להתוודות כי יחם לבבו מן החרטה של מעשיו כאמור אמנם לעשות תשובה מחדש בו ביום אין ראוי לעשות כן היינו מ"ש אבל מחדש לא ובלבד שלא תהא חדשה והטעם דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת י"ט כלומר שאם בא לעשות תשובה מחדש בו ביום חיישינן שמא תפחת התשובה בעיניו ויהיה דבר נקל בראותו שע"י וידוי דברים בלבד אנו אומרים כי נעשה צדיק גמור אם כן שמא תפחת בעיניו ערך התשובה וימצא דנפיק מיניה חורבא באחד משני פנים ראשונה יפסד הלחם אשר הוא אוכל אותה סעודה של שמחת י"ט שהוא צריך לעשות היינו לחם רב יפסד כי לא יצא ידי חובתו משמחת בשר ויין כראוי או אפשר נמי שימנע משמחת י"ט לגמרי מתוך החרטה והעצבות אשר יכנס בלבו כי הוא מנגד שמחת י"ט וגם ימנע משמחת י"ט בענין העבודה שנאמר עבדו את ה' בשמחה ומאחר דאיכא עצבות אין מתקיים בו לעבוד בשמחה וכדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף ח' וז"ל תמן תנינן ההוא בר נש דחטי קמיה מאריה ועבר על פקודי אורייתא ותב לקמיה דמאריה במאן אנפין יקום קמיה הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה וכו' אלא במאי אתתקן כהנהו כהני וליואי דאינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה וכו' ובכן החי יתן אל לבו להמלט מדין גהינם כי יחשוב בלבו איך הרשע אין לו מנוחה ואפי' בשבת אם הוא מחלל שבת בפרהסייא כאשר נתבאר לעיל מאמר מן הזוהר פ' ויקהל שעליו נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי הוא מחלל שבת כי תועלתם לא תמות ואשם לא תכבה ואם לא חלל השבת תנוח נפשו יום השבת אך לא תנוח בי"ט ולכן יאמר אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו הגדולים שהרמז הוא לגהינם אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם כי כן נאפה נפש הרשע בגהינם ופיהם בצדם ואע"ג כי גהינם כל מדור ומדור יש בו חלונות אמנם אין נחשבים לכלום לפי שנוטים למקום חשך כמשחז"ל או לבית שחלונותיו למקום חשך שנא' צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל ולכן יהי' כאלו אין שם חלונות זולת הפתח אמנם ופיהם פתוח בצדה דוגמא אל הרשע שפיו פתוח בשבועת שוא ורכילות ונבלות ודברים בטלים ושבועת שוא דאע"ג שברא לו הקב"ה שני חומות ללשון כמשחז"ל השינים והשפתים הם אומרים שפתינו אתנו מי אדון לנו ולכן ופיהם בצדה להנקם מהם כך בפורני זו נידונים נפשות הרשעים ובלבד שלא תהא חדשה היינו מה שאחז"ל ואף הסיתך מפי צר של גהינם רחב לא מוצק תחתיה כל אחד עושה לו מקום שם על ידי מעשיו כלומר אף על גב כי חכמים ז"ל אמרו כל אחד יש לו שני חלקים חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם דא לא תברא שהענין הוא כנגד מה שמפסיד הרשע שהרי הם אמרו לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם והנה זה החלק הוא מחדש ועל ענין זה יאמר נא ובלבד שלא תהא חדשה דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב הוא מה שאומרים חכמים ז"ל בפ' במות. אדם רשע תאבד תקוה כל זמן שהרשע הוא חי בעולם הזה יש ממנו תקוה שיעשה תשובה וכו' ולכן יאמר חיישינן שמא תפחת אותה פורני ותנור הגדול' של גהינם לפי כי יעשה תשובה הרשע ויפסד הלחם לפי כאשר יהרהר במעשיו הרעים ודאי לא יתאוה לאכול עוד ויפסד הלחם הוא המאכל של יום טוב וימנע משמחת יום טוב כי שמחת לתוגה נהפכה כאמור כאשר יחשוב כי נפשו אופין אותה בתנור גדולה הנזכר וג"כ ומחמין חמין באנטיכי וכך יעשו לנפשו כאמור: [ב] אע"פ שעצים שנשרו מן הדקל בשבת או בי"ט שלפניו אסור להסיקן וכו' הנה נתבאר למעלה כי העצים הם דוגמא לאנשים הנמשלים לעצים ע"ד מש"ה כי האדם עץ השדה ואמנם הם מינים ממינים שונים שהם נדונים בגהינם על כמה עונות אמנם הצד השוה שביניהם כי נשרו מן הדקל הוא הצדקות לפי כי הצדיק נמשל לתמר שנאמר צדיק כתמר יפרח ואלו שנשרו מן הדקל הם דוגמא שנפלו מן הצדקות הנמשל לדקל ולכן פירשו מהקב"ה הנמשל לתמר כמשחז"ל כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר צדיק כתמר יפרח ולכן נשרו מן הדקל של עץ החיים והללו אע"פ שנפלו בשבת או ביום טוב שלפניו אסור להסיקן כלומר לענין מש"ה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וכו' (ישעיה סו) כי הענין הוא אותו שמת הנה יש לו גבולים ג' לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת אמנם אם בתוך השבעה של אבילות חל להיות יום שבת הוא יוצא מגהינם ונכנס לתוך ג"ע וכן אם לתוך ל' חל ראש חדש נכנס לג"ע וז"ש מדי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו ולכן יאמר כי עצים אלו שנשרו מן הדקל אם היה י"ט או שבת אסור להסיקן היינו דוגמא להיסק של גהינם כי אין מסיקין הנפשות הנענשות בהם עכ"ז אם נשרו ונפלו בי"ט לתוך התנור של גהינם בעונם נתחייבו ליפול לתוכו מרבה עליהם עצים מוכנים הם סוג הרשעים שכבר הם מוכנים לירד לגהינם כמשחז"ל בפ' אני צויתי למקודשי הם אותם המקודשים המזומנים לגהינם מרבה עליהם ומבטלן כלומר מאחר שאותם הם מוכני' שם בגהינם פשוט הוא כי יש להם מנוחה ולכן גם אם עצים אלו נשרו מחדש מרבה עליהם מאותם רשעים שהיו שם מלפנים ומבטלן מענין העונש ונכנסים לג"ע הארץ ביום טוב ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו שאם יגע בהם לבדם מתפרסם העון שלהם ונמצא שהם אינם יכולים להכנס מש"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכו' ולא יתבטל העון שלהם לאותה שעה להמלט מן העונש ולא יוכלו להכנס בגן עדן אבל אם נפלו בשבת ונתחייבו לירד לגהינם היינו התנור הנזכר אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן בי"ט שלאחריו שהרי מיום השבת יכולים להכנס בגן עדן ומדי שבת בשבתו הרי נאמר ולכן אסור להסיקן בגהינם בי"ט אפי' ע"י ביטול ברוב רשעים וניצולים מן העונש:
[ג] אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור וכו' אשר חז"ל אמרו שאין קוברין רשע אצל צדיק ולא רשע אצל רשע כי כאשר הרשע נקבר כל הרשעים מתרגשים וניתוסף הדין עליהם ודין חדש מתחדש עליהם כי אוי לרשע ואוי לשכנו כדאיתא בזוהר גם בדברי חז"ל ולכן יאמר נא אסור ליקח עץ מבין עצים וכו' והדוגמא לזה הוא האדם עץ השדה הוא הרשע עץ יבש אין לו ליקח עץ זה מבין עצים הם הרשעים שנקברו אצלם לחתות בו האש של גהינם אע"ג כי בחול כך הוא כי לפי שנקבר שם הרשע כל שכניו הרעים הם נידונים בעבורו באש של גהינם כדין נוסף אמנם ביום טוב אסור לעשות כך ליקח עץ זה הרשע שנכשל בעץ של העבירה מבין העצים הרשעים שנקבר ביניהם כדי להסיק בו ולחתות האש הגדולה בתנור של גהינם דהוה לים כמתקן מאנא דאע"ג כי עונשין אותו בכך גם את הרשעים אשר סביבותיו מכל מקום מתקן מנא הוא והוא לו העונש הזה לכפרה ולהם גם כן ואסור לעשות כן ביום טוב:
[ד] תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט איתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"ן. וזה לשונו אתר אית בגהינם ודרגין תמן דאקרון צואה רותחת ותמן איהו זוהמא דנשמתין אינון דמתלבנן מכל זוהמא דהאי עלמא ומתלבנן וסלקין ואשתארת ההיא זוהמא תמן ואינון דרגין בישין דאתקרון הכי צואה רותחת אתמנן על ההוא זוהמא ונורא דגהינם שלטא בההוא זוהמא דאשתארת וכו' ובכן על יסוד זה מובן דין זה והכי קאמר תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט היינו תנור של גהינם אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם שנפל לתוכה מטיח הטיט היינו אותה צואה רותחת אשר נדבק שם בקירות שלו שקערורות ירקרקות או אדמדמות שנפל מן הקיר וניתוסף לתוכו מאותה זוהמא שמניחים הרשעים שם לאחר שהם מתלבנים ועולים אם אפשר לאפות שם נשמות אחרות של רשעים או לצלות אותם בדין יותר חמור בלא גריפה אסור לגרפו ולהוציא משם אותה צואה רותחת ולא יתחרך הפת אותו הרשע או הצלי היותר נענש ממנו לפי כי אלו הם הרודפים אחר רסן בטנם או לענין שהוקש לעע"ז כי זה נמשל לעץ כד"א אומרים לעץ אבי אתה ולכן הללו ראשית עון שלהם שרודפים אחר מאכל ומשתה שנאמר אתיו אקחה יין ונסבאה שכר וכו' ואומר אצלה צלי ואשבע ולכן על אלו אסור לגרפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך כי באמת כך צריך מן הדין להעניש אותם אבל מותר להשכיב האש של גהינם והאפר של הרשעים שנאמר כי יהיו אפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת לתת להם קצת הנחה ביום טוב ולא יגע בפת כלל אע"פ שאם היה נוגע בפת לא היה כדאי לחרכו שהרי אחז"ל רשעים אין אור של גהינם שולטת בהם קל וחומר מסלמנדרא אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו של תנור באותה מדרגה של הגהינם אותו צואה רותחת מן העון כדאי לחרך הפת או הצלי שהם סוג של רשעים שונים זה מזה כאמור אם היה נוגע בהם לכן אע"פ שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו ולעשות בהם משפט כתוב כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו ולהקל מעליהם העונש דחשיב טלטול לצורך ודוקא בתנורים שלהם וכו' הענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת וירא דף ק"ו. וזה לשונו אמר רבי יצחק כשם שברא הקדוש ברוך הוא ג"ט למטה בארץ כך ברא גהינם בארץ וכשם שברא גן עדן למעלה כך ברא גהינם למעלה גן עדן בארץ דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו' גהינם בארץ שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל וגו' גן עדן למעלה דכתיב והיתה נפש אדונ"י צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך וכתיב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה גהינם למעלה שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי שני גהינם הם אחד בארץ ואחד בשמים ממעל ואמנם זה שלמטה בארץ הוא מתוקן לכותים ואותו שלמעלה מתוקן לרשעי ישראל וכנזכר בזה המאמר ושם נאמר וז"ל גהינם למטה לאותם הרשעים שלא קבלו ברית מילה ולא האמינו בהקב"ה ולא בדתו ואלו הם עע"ג שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם וכו' גהינם למעלה לאותם פושעי ישראל שעברו על מצות התורה ולא חזרו בתשובה שדוחים אותם לחוץ עד שיקבלו עונשים וכו' והיינו מ"ש עתה ודווקא בתנורים שלהם שהוא כינוי לגהינם שהוא שלהם של כותים דוגמא של תנורים דח"ל שהיו מדבקים הפת סביבם היינו הנפשות של הרשעים ואין צריך לגרפם מן האפר כי אי אפשר שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר רק מהטיט הנופל לתוכו שהוא דוגמא לאותה צואה רותחת אשר נופלת שם כאמור אבל תנורים שלנו שהם דוגמא לגיהנם אשר למעלה מזומן לפושעי ישראל כאמור כיון שאי אפשר לאפות ולהעניש שם נפש הרשע בלא גריפה דאע"ג שחטא ישראל הוא ונאמר בנים משחיתים אף על פי שהם עע"ג הם בנים ולכן אי אפשר בתנורים אלו המדרגות של גהינם העליון בלא גריפה ולכן מותר לגרפו מן האפר והגחלים שנאמר הנה ספרת ה' וכו' על ראש רשעים של גהינם תחתון יחול ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן להקל מאותם הרשעים הנידונים שם ובשם שמותר להבעיר אש של גהינם לצורך לידון בו נפשות של הרשעים שהוא לצורך אוכל נפש כי אותה האש של גהינם היא אוכלת ושורפת כל הזוהמא שבנפש וע"י כן היא צורך אוכל נפש סתם כמשחז"ל המשכן משכן שני פעמים מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך מקריב עליו נשמות של הצדיקים כי כן מאחר שהנפש מקבלת העונש שלה המלאך מקריב אותה קרבן לאוכל נפש היא נפש דוד והרי זה כמניח בשר על הגחלים שהדוגמא לזה הוא בשר הקרבן העליון הנעשה על הגחלים על גבי המזבח וכן נהגו כאמור מנהגן של ישראל הקדושים הנגשים אל ה':
[ה] תנור וכירים חדשים אין סכין אותם וכו' מי האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו וידע כי בעונו עתיד לירד בגהינם אשר התקין לעצמו ויעש לו שם בית מלבד החלק אשר לו כאמור כחז"ל כי כל אחד יש לו שני חלקים חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגיהנם ואמנם הרשע אשר לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם נמצא שיש לו שני חלקים האחד הראשון הוא קבוע וחלק השני הוא אשר הוא חדש ממש לעצמו ע"י מעשיו הרעים ואמנם להיות כי גהינם הם שבעה מדורות כמשחז"ל וכדאיתא בזוהר ובכל מדור הרשע נידון כפי העון שעשה יש שיורד למדרגה הנקרא טיט היון ויש שיורד לשחת ויש שיורד לשאול כדאיתא בזוהר פרשת פקודי ולכן האדם הפרטי פעמים ימצא תנור דברים חדשים ממש שעשה ע"י מעשיו הנה הנם קבועים במדריגות גהינם כאשר תרד נפשו להיות נדונת שם עד תום חלאתו וכאשר התבונן האדם בזה מיראת העונש יתן את לבו להתחרט מאותם המעשים כי יבער לבו כאש תנור וכירים הללו כדי להמלט מהם ולכן בערה בו אש ה' והיה הוא עצמו תנור וכירים לפי כי אין לומר כי כפי החטא אשר חטא באחד מאבריו כך יהיה לו בענין העונש שהרי אמרו חז"ל אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה כלומר כי פעמים האדם יחטא באבר אחד פרטי ומטמא כל איבריו שנאמר ונטמאתם בם וכמו כן כאשר יעשה החרטה בלבו כל הגוף פלט ונחשב כי כל האיברים נטהרו ולכן אע"ג כי קרבם יחמו כתנור בלב בלבד נחשב כמו תנור וכירים שהוא ענין כולל כל האדם ולכן יאמר כי האדם העושה כן יתבונן מתחילה על עיקר אחד אשר חז"ל הגידו בפסוק כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי כאשר האדם הולך אל בית עולמו ומתברר פנקסו ונמצא לו חמשה עונות וחמשה זכיות והוא אומר יצאו אלו באלו והם אומרים לו לאו אלא הוא נידון על עיניו ואחר כך משלם לו הקב"ה שכרו ולכן צריך כי יתן אל לבו עיקר זה והיינו מ"ש אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית אבל מותר להסיקן הוא הדבר הנזכר כי מי שהוא בערך תנור וכירים שמתחייב לירד בגהינם ולהיות נענש באותם תנור וכירים אשר שם ואלו אין סכין אותם בשמן של המצות ע"ד משחז"ל ושמן על ראשך אל יחסר אנו תפילין וגם לא עשין אותם במטלית של הטלית אע"ג כי מצות אלו כל אחת מהנה המקיים אותם כאלו מקיים כל המצות כמשחז"ל אף על פי כן לא יצאו אלו באלו אבל מותר להסיקן דהיינו בגהינם אפילו היסק ראשון שהוא קשה בנפש האדם על דרך כי כל ההתחלות קשות ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן היינו משחז"ל כי נפשות הרשעים הם נידונים בגהינם של אש ששה חדשים ובגהינם של שלג ששה חדשים שנאמר תשלג בצלמון והיכן משלימין נפשותיהן בשל שלג ולכן דוגמא לזה יאמר נא ובלבד שלא יפיגם בצונן היינו גהינם של שלג כדי לחסמן ולחזקן לפי כי בשלג שם נשלם העונש שלהם ומתחזקים אחר כך לקבל שכרם בגן עדן ואם הוסקו יותר מדאי והוצרך להפיגן בצונן כי כאשר מתחזק הדין על הרשע כגון שהוא ערב שבת כי אז מענישין אותו פי שנים כדי לזכות לעונג שבת בגן עדן ולכן יאמר ואם הוסקו יותר מדאי כי כך הוצרך הדבר והוצרך להפיגן בצונן כי אחר כך הם טובלים הנשמות במים חיים ונכנסים לגן עדן ולכן דוגמא לזה נמי הוצרכו להפיגן בצונן כדי לאפות בהם כי כן הנפשות נתקנות ונכנסים בגן עדן ליהנות מזיו השכינה בענין ויחזו את ה' ויאכלו וישתו מותר ולכן מותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה התנור אף על פי שמכבה והענין כי זאת המכבדת יהיה ענין המחשבה טהורה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף ר"א. וזה לשונו כי אין מעשה וחשבון בשאול וכו' אפילו צדיקים גמורים נחתין תמן בגין דנטלין כמה חייבין מתמן וסלקין לון לעילא וכו' אינון דהרהרו תשובה בלבייהו בהאי עלמא ולא יכילו ואסתלקו מן עלמא צדיקייא נתתי בגינהון גו שאול ונטלי לון וסלקי לון מתמן עכ"ל ולכן כאשר האדם מהרהר לעשות תשובה ולא היה ספק בידו לעשות ומת ויורד למדרגה הנקרא שאול אחר כך אותה מחשבה טובה חוזרת להתעורר שם כמה שאמר במאמר ולית רעותא טבא דאתאביד מקמיה קב"ה ולכן שם יורדת אותה המחשבה טהורה ועל ידי הצדיק שמכבד להקדוש ברוך הוא בעולם הזה עובר דרך שם ומחזיק לרשע ומעלה אותו משם והיינו המכבדת שמכבדין בה התנור של גהינם כי אז בעבור שהצדיק עובר דרך שם לכן אז מצננין לו גהינם כמו שכתוב אצלי בפ' עוברי בעמק הבכא והם הצדיקים שעוברים דרך העברה בגהינם כדי להעלות הרשעים שהרהרו בתשובה ולא יכלו לעשות ולכן בעבורם מעיין ישיתוהו לגהינם מצננין אותו ולכן בא הדין זה בגשמי כי מותר לשרות המכבדת שמכבדין בה התנור במים אף על פי שמכבה לפי כי כן נמי כאשר הצדיק עובר בגהינם הוא מכבה אש של גהינם ולכן נמי בגשמי מותר כאמור:
[ו] מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחד וכו' הנה נתבאר כי התנור הוא דוגמא לגהינם כי הפת הנאפה בתוכה יהיה דוגמא לאיש האוכל ושותה ומורדף בלי חשך למלאת רסן בטנו ולפי כי הוא ריבוי המאכל הוא הגורם הראשון הוא נידון בגהינם ואמנם בלי ספק כי בגהינם גם שיהיה כמה מן אישי הזמן כאלה אופה אותה כי זה הוא דרך של גהינם אמנם בא הדוגמא בדין זה לאיש אשר יבער בלבו אש זרה של היצר לעבור עבירה ונסתכל בדברי חז"ל שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח וכו' ולכן יאמר מותר לאפות תנור מלא פת ר"ל כי כאשר אדם זה בער בו אש זרה כדי להמלט מאותו תנור שנאמר בו ותנור לו בירושלם אז מלא התנור במקום שבער בו האש של היצר מלא אותו פת שהוא כינוי לתורה שנקרא לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי ר"ל אע"ג דקיים לן כי בי"ט צריך לחלק אותו חצי' לה' וחציו לכם והיינו אעפ"י שאינו צריך אלא פת אחד היינו הלכה אחת כדי להכניע היצר שנעשה בקרבו אבן נגף ולכן התורה הנקרא אבן מכנעת אותו כמו שאמרו חכמים ז"ל בראתי לך יצה"ר הנקרא אבן בראתי לו תבלין התורה לחות האבן ולכן אעפ"י שאינו צריך אלא הלכה אחת ממלא כרסו מן הפת של תורה אע"ג כי הוא י"ט ודווקא בתנוריהם שהיו קטנים והוא ע"ד הנ"ל כי שני גהינם הם אחד בארץ הלזו ואחד למעלה ועל זה העיקר יאמר נא ודווקא בתנורים שלהם שהם בארץ אותו האדם המחשב בעונש שלהם כאמור ולכן עשה לו פת זוודין להוליך עמו ע"י שהכניע היצר בפת התורה כאמור אז ממלא התנור פת מן הלימוד כדי שיהיה לו זוודין מרובים ואע"ג שהוא י"ט וימעט בשמחה אז טוב לו אבל בתנורים שלנו דהיינו דוגמא לגהינם של מעלה אינו כן לפי שבתנורים שלהם שהם גהינם שבארץ הם קטנים והיו מדבקים הפת הוא דוגמא לרשע הנאפת שם ע"ד מש"ה מי איפה ואמרו חכמים ז"ל מי הוא הנאפה שם והיינו שהיו מדבקים הפת ע"ש אומר לדבק טוב הוא ומתוך שהוא מלא מן הרשעים אין מקום לתומו להתפשט והפת נאפה יפה בעונש גמור אבל בתנורים שלנו הוא גהינם העליון המיוחד לפושעי ישראל אין לאפות יותר ממה שצריך דמאחר שהמהרהר בתשובה יודע כי יותר קל הוא גהינם עליון אינו צריך ללמוד הרבה רק בבית א' שהוא צריך להכניע היצר די לו ואחר כך יעשה זוודין כרצונו:
מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש וכו' כפי הדרך האמור כי מדבר באדם שנכנס בקרבו יראת העונש כי יתבונן במעשיו אשר קרבו יחם כתנור כאש להבה של הטבע שמתעורר ע"י חום הטבעי הנתון בלב מצד היצר אשר שם והוא יודע שהקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה ולכן מוכרח לירד לגהינם ולכן בערה בו אש ה' בלבו לעשות תשובה להנצל מדין גהינם וכן הוא הענין בדין זה דקאמר מותר לסתום פי התנור כי הנה בלי ספק כי המתיירא מיום הדין והעונש זה תחילת שובו צריך כי אכף עליו פיהו ויצדיק דין שמים עליו וימעט דבריו כמ"ש החכם כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים הפך ממה שהיה מרבה דברים בטלים ולכן יאמר מותר לסתום פי התנור שהוא דוגמא אל האדם כאמור בטיט ורפש כי יחשוב יום הדין שמאכילים לרשע שורשי רתמים ופיו ימלא מן הטיט ורפש בקבר וגם כאשר כרסו מתבקעת נופלת על פניו שהוא טיט ורפש דוגמא לטיט ורפש שעל שפת הנהר כך מעל הנחל יעלה על שפתו ואף על גב שהוא יום טוב כי צריך לשמוח כאמור מ"מ טוב להרהר בתשובה והוא שרככו מאמש או עשה בו סימן ר"ל כי מערב יום טוב רכך היצר שלו או עשה בו סימן באיזה דבר שנעשה מן העונש ברשעים כי ע"י כך לא יכנע כל כך בי"ט ולא יהיה נעצב ביותר מאחר שעשה בו סימן ונתקו לצד אחד הרי התחיל לשוב ולהכנע אבל לגבל טיט בי"ט אסור דהיינו להרהר על זמן של דין חיבוט הקבר או לזמן התחייה כי בשנים אלו הוא דוגמא לטיט כי יהיה מסופק התחיינה העצמות האלה אסור אבל לגבל האפר כאשר יתבונן בעונש הנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו' ולסתום פי התנור שלו הינו פיו מותר לפי כי לא כאלה חלק יעקב:
ואם כה נאמר כי כונת מה שאמר מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחד היינו לענין מעשה הצדקה וכנ"ל כי בי"ט צריך להאכיל לעניים ואם לאו עליו נאמר וזרתי פרש על פניכם פרש חגיכם ולכן יאמר מותר לאפות תנור מלא פת וכו' כי הנה חז"ל אמרו כתיב וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועיל הון ביום עברה וכו' שתי צדקות הללו למה אחת שמצלת ממיתה משונה ואחת שמצלת מדין גיהנם ואיזו היא שמצלת מדין גיהנם ההיא דכתיב ביה עברה וכתיב יום עברה היום ההוא ולכן יאמר נא מותר לאפות בתנור היינו כדי להנצל מדין גיהנם שהוא התנור ולעשות צדקה בענין פת ר"ל בענין דמקרבא הנאתיה כמו פת מותר לעשות הרבה אע"ג שאינו צריך אלא פת אחת לצורך דין גיהנם כדי להנצל ממנו עכ"ז מותר לעשות הרבה צדקה ודווקא בתנוריהם שהיו קטנים כלומר כי לפי שהיה להם מעשים רבים לא היה צריך להם לירד לגיהנם אלא מעט והוא ספק והיו מדבקים הפת בדפנותיהם כי גם היו עושים צדקה בסתר שנאמר מתן בסתר יכפה אף כך היו עושים לקרובים שהם דפנות שלהם ולכל המדובקים להם ומתוך שהוא מלא מאותה צדקה אין מקום לחומו להתפשט באדם והפת נאפה יפה ומציל מגיהנם אבל בתנורים שלנו שהם גדולים וצריך הרבה להנצל מהם אין לאפות יותר ממה שצריך כי האדם הוא ולבו יודע מה מעשיו ויעשה כפי מה שהוא משער בדעתו שהוא צריך ואין בזה שיעור:
[ז] מותר לחתום פי התנור של גיהנם באופן אחר בטיט ורפש שנאמר בו ואף הסיתך מפי צר זו גיהנם כמו שאחז"ל כאשר יחשוב לאחריתו שנעשה טיט ורפש ומכניע עצמו בזה שהוא על שפת הנהר היינו משאחז"ל הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום קודם שיקדמנו פ' אחר כי יבא כנהר צר והיינו טיט שעל שפת הנהר קודם שיבאו עליו ייסורין ישפיל עצמו ובזה יחתום פי גיהנם כנז' והוא שרככו טיט זה מאמש כי מאותה שעה ירך לבבו או עשה בו בעצמו סי' ונתקו ליצר לצד אחר מן הלב הנזכר אבל לגבל טיט ביום:
טוב אסור להזכיר ענין המיתה בזמן שנעשה טיט ליצר להכניע ביום טוב אסור כי ימשך לו מדת העציבות ונאמר ושמחת בחגיך ומותר לגבל האפר שהרי נאמר ואנכי עפר ואפר כך יעשה לחתום פי התנור כנזכר:
ועתה אשוב להתבונן בדינים הללו לפרש אותם כמשפט הראשון בענין הנוגע למעלה כאשר כבר נתבאר לעיל כי כל מעשה התחתונים הוא מעורר דוגמתו למעלה ולכן כך היה אומר אופין בפורני דהיינו התנורים שלנו הגדולים וכו' והענין כי הנה נתבאר כי התנור הוא רמז למדה האחרונה שבה הוא התנור שנאמר ותנור לו בירושלם והענין כי הנה שני בחינות הם ציון וירושלם הבחינה האחת ציון היא רחמים וירושלם הוא בחינת דינים כדאיתא בזוהר ובאדרא זוטא דף רצ"ו וז"ל ציון וירושלם תרין דרגין אינון חד רחמי וחד דינא ציון דכתיב ציון במשפט תפדה ירושלם דכתיב צדק ילין בה ולכן מה שאמר פורני היינו תנור הדוגמא לזה הוא הוא הבחינה הנקרא ירושלם להיות שהיא בחינת דינים כאמור ומה שנאפה בתוכה הפת הרמז לשני דברים הבאים כאחת ראשונה הם הנשמות כמשחז"ל במדבר רבה וז"ל מדוע אמרו עמי רדנו מהו רדנו לשון משנה הרודה פת חמה אמרו ישראל הפת נבשלת בתנור וניטלת ממנו יכולה היא ליקבע בתנור עוד ואנו היינו בידו כתנור שנא' ותנור לו בירושלם וכו' ולא נשוב עוד אליך עכ"ל ובלי ספק כי לא על חנם אמרו ישראל משל זה והביאו ראיה מן התנור והלחם אלא כי הוא הנוגע ולא דבר ריק הוא מהם והענין הוא על דרך האמור כי הנה התנור הוא בחינה הנקרא ירושלם למעלה כי שם בתוכה נותנים הנשמות קודם ביאתן לעולם כדאיתא בזוהר פרשת מקץ דף קצ"ז. וז"ל רבי שמעון אמר האי קרא קשיא אי אמר ויוצר רוח אדם ולא יתיר יאות אבל בקרבו מהו אלא רזא איהו מתרין סטרין דהא מההוא נהר דנגיד ונפיק מתמן נפקי ופרחי נשמתין כלהו ואתכנישו באתר חד וההוא דרגא איהו יוצר רוח אדם בקרבו והאי כאתתא דאתעברת מן דכורא וההוא ולדא צרת ליה במעהא עד דאצטייר כלא בציורא שלימו במעהא כך ויוצר רוח אדם בקרבו בקרבו קימא עד דאתברי בר נש בעלמא ויהיב ליה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי רוח האדם הוא היה בתוך אותה המדה כאתתא דאתעברת מן דכורא ואותו הוולד מצטייר שם בתוכה והיינו הפת שהיא נתונה בתנור שהוא בחינת ירושלם כנז' אמנם ישראל אמרו ללמוד מן התנור ענין אחר כי אחר שנגמר בישולו אי אפשר לקבוע אותו עוד בתנור וכן נמי הנשמות אין חוזרים עוד לבחינת אותו תנור בירושלם לכן גם אנחנו לא נבא עוד אליך ולא כן הוא האמת אלא שחוזרים לשם בכל לילה ומה גם אחר המיתה שנאמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה הנה למדנו ממאמר זה כי הרוח של בני אדם הוא המצטייר שם דוגמא של פת המתבשל בתנור ולכן אמר אופין בפורני הוא רמז לענין זה של שלימות הרוחות ואמנם הלחם הנגמר שם הוא הצדיק עליון בחינת ו' הנקרא לחם כדאיתא בזוהר פ' אוכל לשובע נפשו והעיקר על היחוד הנעשה על ידי הרוחות בתוך התנור זאת ירושלם שהוא סוד הלחם אשר הוא אוכל אשר על כן הוא אומר אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם והם שני תנורים ציון וירושלם וכו' אשר שם במוכם נאפות הנשמות בכל לילה הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ומה גם עתה זה יהיה להם לעלות למעלה ופיהם בצדם חוזר לתנורים כי פיהם בצדם והבן גם לרוחות הנז' כי זה השלימות ימצא להם מצד פיהם ר"ל בעבור תורה ותפילה שאומרים מפיהם הם זוכים לכך ובלבד שלא תהא חדשה דחיישינן שמא תפחת וכו' והענין חוזר אל התנור גם אל הלחם הם הרוחות והענין כי הנה משעה שנגזר על הירח לכי ומעטי את עצמך מתמעטת על ידי שהיא יורדת בעולמות לפי כי בהליכה תלייא מלתא ובכל עולם ימצא חלקים ממנה ואחר כך חוזרים ועולים למעלה ונכנע הפרצוף שלה שלכן אחז"ל כל המניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל מעלים עליו כאלו בנה מזבח וכו' והנה אחר הבנין זה אז נאמר ויבן ה' את הצלע וכו' ויביאה אל האדם ונאמר מקדש אדני כוננו ידיך והנה כי העיקר הוא טוב אחרית דבר עד שנמצא כוננות זה על ידי ידים העליונים ואחר כך הוא ענין היחוד ולכן יאמר כי אופין בתנור זה הלחם שהאדם אוכל ובלבד שלא תהא תנור זו חדשה שעדיין לא חלו בה ידים העליונים דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב הוא הדבר מ"ש פ' בלק הובא למעלה וז"ל ואוליפנא מגו בוצינא קדישא כד איהי סלקא למלקט עינוגין ועידונין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא כדין מטי לגבה טפה כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכדין אתער ס"מ בקל תקיף וכו' ועל ענין זה יאמר נא כי כאשר היא חדשה ועדיין לא עשה בה מאמר הצדיק אז חיישינן שמא תפחת מפני מעשה התחתונים ונתאחז משם הקליפה פחתת היא ויפסד הלחם בסוד הצדיק אבד כי אז נמי מתעוררת השפחה ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי וימנע משמחת יו"ט ועוד חוזר אל הנשמות דחיישינן שמא תפחת הנשמה הוא מ"ש בזוהר פ' ויקהל דף רי"א. וז"ל הכא רזא דרזין כד בעי קב"ה לאתקנא בקשיטוי בשבתי ובזמני ובחגי משדר ארבע אנפין דנשר וקיימין על היכלא דאקרי דרור וכו' ואינון יהבין קלא ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא ואינון מתכנשין תמן ונטלין לון אלין ד' אנפין ועאלין לון לגו בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא וכו' כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא עד דסלקין לגו עמודא וכו' כדין אלביש קנאה חד צדיק עילאה ואסתכל בנהורא ושפירו דהאי נקודה ובתקונהא ואחיד בה וסליק לה לגביה ונהרין נהורא בנהורא והוו חד כל חילא דשמיא פתחי ואמרי זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי מעלין הנשמות למעלה ועל ידם נעשה היחוד אמנם זה יהיה לה לנשמה מן השלימות אחר שישבה בג"ע תחתון זמן מה כנז' בתחילת המאמר אמנם בעלותה שם נעשה כל זה השלימות בה ולכן יאמר זה יהיה לה שמעוררת היחוד ובלבד שלא תהיה חדשה רק עד שישבה שם למטה ימי מספר דחיישינן שמא תפחת עדיין לא יש בה כח מן השלימות לכך ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב ואחר שיעשה עלייה זו לשני הצדדין מחמין חמין באנטיכי כאשר יורדת הטיפה מן המוח יש בה חמימות לפי כי היה שם התעוררות בשלהובין דרחימו דאיש ואשה ויורד חמין זה באנטיכי של הצדיק חי העולמים בחיבור עם הכלה:
אע"פ שעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב או בשבת שלפניו וכו' הנה האש והעצים נתבאר למעלה כי יש אש אוכלת ושותה וכו' גם העצים הם הנאמר בהם ישבעו עצי ה' ולכן יאמר נא עצים שנשרו מן הדקל הלא הם דברי חז"ל הנטיעות כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בג"ע והם העצים שנשרו מן הדקל שהוא עץ החיים ומשם נשרו ונעקרו מתחלה ולכן זה הדוגמא הוא להם אם נשרו מן הדקל בשבת או י"ט שלפניו אסור להסיקן כי זה הוא מוקצה מחמת איסור על דרך הנ"ל והענין מפני כי אותם הנטיעות כקרני חגבים היו ואז לא יועילו להסקה כי הם בסוד הקטן שאינו ראוי לביאה ולכן בגשמי אסור להסיקן כי כן היה בזמן הבריאה אע"ג שהגיע השבת של הבריאה לא נעשה היחוד עד בא יום שמיני עצרת כי אז נעשה שמחת התורה ולכן גם בזה כאשר נפלו עצים הללו ביום טוב או בשבת שלפניו אסור להסיקן אמנם אם נשרו בי"ט עצמו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן והענין כי הלא לך לדעת כי העצים הם בשני בחינות שלכן נאמר קח לך עץ אחד וכתוב עליו לאפרים ולכל בית ישראל חביריו ולקח עץ אחד וכתוב ליהודה ולכל בית ישראל חביריו (יחזקאל לז) כי הנה ב' עצים אלו הוא ענין המקושש עצים כנ"ל מאמר הזוהר דהוה דייק הי מנייהו רב על אחרא ולא חייס על יקרא דמאריה ולכן השני עצים שלקח הנביא בידו נעשו אחד להורות על הייחוד הנעשה ומורה על העתיד שתחזור הלבנה במלואה כבראשונה שני המאורות הגדולים ולכן עצים הללו שנשרו מן הדקל אמרנו שנפלו מעץ החיים כי הוא הנותן לכלתה דא התשעה ספירות שלה כדאיתא בתחלת פ' תרומה בפ' אפריון דא עלמא תתאה עשה לו המלך שלמה מלכא דשלמ' דיליה מעצי הלבנון וכו' ועל עצים הללו יאמר נא שהם מוקצים ואסורים להסקה וכו' אעפ"י שנפלו בי"ט כי כן היה הבריאה בראש השנה ובא יום שבת ולא נעשה הייחוד עד יום שמיני עצרת כנזכר אבל אם נפלו בי"ט לתוך התנור שהוא הדוגמא לכלה בסוד הבחינה של ירושלם שנא' ותנור לו בירושלם אז מרבה עליהם עצים אותם העיקריים שהם בסוד הזכר כי הללו הם מוכנים וראויים לביאה ומרבה מן האור שלהם על אותם עצים שהם מוקצים ומבטלן כי כן באתר דאית דכורא הנוקבא אינה עולה בשם כדאיתא בזוהר ובלבד שלא יגע בהם באותם עצים המוקצים עד שיתבטלו ברוב של הזכר וכאשר הם מתחברים אלו עם אלו אינם ניכרים העצים של הנקבה לחוד אבל אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב לפי שכבר נתבאר כי כן היה בזמן הבריאה שנפלו בשבת ולא נעשה הייחוד עד עצרת ועברה שבת אחרת בנתיים:
עוד יתבאר ענין זה על מוקצה מחמת מיאוס וכך היה אומר עצים אלו הם המדות של המדה האחרונה שנשרו מן הדקל היא הזכר עץ החיים שנאמר צדיק כתמר יפרח שנאמר בהם השליך משמים ארץ תפארת ישראל ביום טוב או בשבת שנאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי הם עצים אלו והנפילה היה ביום שבת כי כן היה הגלות ליל א' ונפילה זו היה נוסף על זמן הבריאה שנאמר נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל ולכן אסור להסיקן בו ביום לפי שהם מוקצה מחמת מיאוס שנתערב בקצת מהם הקליפה אבל אם נשרו בי"ט לתוך התנור הדוגמא שלהם שנפלו אותם הבחינות לתוך המדה הנקרא ירושלם כנא' ותנור לו בירושלם ומ"ש שנפלו הוא ע"ד מ"ש ירד פ' למרכבה כלומר אתרמי מלתא ולכן מרבה עליהם עצים מוכנים והענין בקיצור כי הלא ראוי לך לדעת כי הנקודה השרשית היא הנקרא בת יחידה בדברי חז"ל למלך שהיה לו בת יחידה והנקודה זו מתפשטת לעשר נקודות ולכן יאמר נא מרבה עליהם של עצים שנפלו שהם מוקצים מחמת מיאוס מרבה עליהם עצים מוכנים מן הנקוד' השרשית שנשארת תמיד למעלה ומבטלן ונעשה הייחוד ובלבד שלא יגע בהם האדם עליון עד שיתבטלו ברוב כאמור שלא יהיו עצי איסור ניכרים אבל אם נפלו בתנור בשבת שמורה על הנפילה של זמן של החרבן כאמור אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול כי כן עדין לא נתקן הדבר: עוד יש דרך עמדי בענין מוקצה מחמת מיאוס הלא הוא מ"ש בזוהר פ' בלק הובא למעלה וז"ל. ורזא אוליפנא מבוצינא קדישא כד איהי סלקא למלקט עינוגין ועידונין ואשתכח בהו בישראל מומא לתתא אתי לגבה טפה כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו' ועל עיקר זה הוא אומר אע"פ שעצים שנשרו מן הדקל הם עצים הנזכר כללות מדת המלכות כנזכר אע"ג שכבר עלו להתענג שם בעץ החיים כאמור נשרו מן הדקל אתעדיאת ונתרחק' מדורה בעבור אותה טיפת דם כחרדל דמטי לה ויתיבת עלה יומין במנין ולכן אסור להסיקן בשלהובין דרחימו דאיש ואשה כי לא יתכן להתחבר עד יעברו ימי המספר כנזכר אבל אם נשרו ביום טוב בתוך התנור כי זה הוא מורה כי לא באה אותה טיפת דם מן הפנימיות מבחינת החדר רק מבחינת הפרוזדור כמו ששנינו משל אמרו חכמים באשה החדר והפרוזדור כו' ולכן נפלו עצים אלו הם המדות שלה לתוך התנור להורות כי הטפה באה מן הבחינה החיצונה הנקראת ירושלם כך היה לה לפי כי עון התחתונים לא היה בו כדאי כל כך ולכן אינה מתרחקת אלא מרבה עליהם עצים מוכנים כנזכר בהתפשטות הבחינה העיקרית השרשית ומבטלן ובלבד שלא יגע בהם אדם עליון להשתמש בהם עד שיבטלו ברוב אבל אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן לפי כי הנפילה בשבת מורה על עון גדול ולכן אסור להסיקן בשלהובין דרחימו של איש ואשה כאמור בי"ט שלאחריו אפי' ע"י ביטול ברוב מפני שצריך לישב כמה ימים במנין כנזכר:
ועתה יתבאר בענין איסור מחמת חסרון כיס וכך הי' אומר אע"פ שעצים שנשרו מן הדקל וכו' כי הנה נודע מן התיקונים כי הצדקת היא מתלבשת בעולם היצירה במטטרו"ן בשית יומין דחול ושם נעשה הייחוד על ידו שנ' כי עוף השמים דא מט"ט יוליך את הקול וכו' ולכן יאמר אע"פ שעצים הם המדות של הצדקת המכונים לעצי' כאמור שנשרו מן הדקל זה הוא מדת המלכות כי כן נקרא תמר בסוד זכר ונקבה דלא סליק דא בלא דא ונפלו בסוד מט"ט הנזכר בי"ט או בשבת שלפניו אסור להסיקן בענין הגשמי דהא ליתי למעלה כי עצים הללו לא יתכן שיפלו ביצירה במט"ט לא בי"ט ולא בשבת רק בחול כאמור אבל אם נשרו בי"ט לתוך התנור הוא הבחינה של ירושלם כאמור אז מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן הוא הדבר הנ"ל מ"ש בזוהר פ' קרח קריאי מועד דהא חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפא אימתי בזמנא דמועד שריא בעלמא ולכן מרבה עליהם של מדת המלכות עצים מן חיילין דילה הבאים מסטרא דקדושה סטרא דימינא הנקרא עצים על שמה כי אלו העצים מוכנים הם מאתמול כי הם מזומנים בסוד מקראי קדש ובלבד שלא יגע בהם אדם העליון עד שיתבטלו ברוב של הקרואים אבל אם נפלו בתנור בשבת כלומר עלו למעלה בתנור זו ירושלם כאמור אסור להסיקך בשלהובין דרחימו ביום טוב שלאחריו אפי' ע"י ביטול שעולים אותם חיילות שלה למעלה אלא צריך שיעלו הם למעלה ונתקנים ואח"כ נעשה הייחוד ביניהם כאמור:
אסור ליקח עץ מבין העצים וכו' הנה עץ זה הוא יהיה בסוד עולם העשיה והענין כי הנה נתבאר כי מדת המלכו' כאשר יורדת בעולמות התחתונים קצת ממנה בכל עולם עד שנמצא כי בעולם העשיה מתלבש ממנה שם חלק א' הלא הוא באינה האחרונה שבה ולכן יאמר נא אסור ליקח עץ אחד היינו הבחינה זו שהיא נקרא עץ מפני כי היא חלק ממדת המלכות הנקרא עץ הדעת והיינו מבין העצים הם המדות שבעולם העשי' שהם ג"כ נקראי' עצים כדאיתא במאמר המקושש הובא למעלה מ"ש ר' יוסי שאר עצים הוה מקושש בהדיה שבת אסור ליקח עץ זה לבדו לפי שהוא מוקצה מחמת מיאוס של הקליפה אשר מתערבת בעשיה כדאיתא בתיקונים ולכן אסור ליקח אותו עץ הנזכר מבין העצים אשר שם לחתות בו האש בתנור היא האש הקדוש למעלה לחתות בו שלהובין דרחימו דאיש ואשה אשר נעשה בתנור משום דהוה ליה מתקן מנא כי לעולם הוא לבדו אינו מועיל לעשות הייחוד עד שיעלו כל הבחינות היורדות בעולמות ונתקן הפרצוף שלה ואח"כ נעשה הייחוד אמנם לא יעשה כן בהעלות בחינת זו לבדה דהוה ליה מתקן מנא בלבד הוא מתקן עץ זה ותו לא מדי ולכן אסור וכאשר נאמר כי מדבר במוקצה מחמת חסרון כיס כך הוא הענין כי הנה עץ זה הוא הרמז שלו בסוד מט"ט הנקרא עץ כדאיתא בזוהר פ' בראשית דף כ"ח. וז"ל ד"א ונהר יוצא מעדן בודאי בעץ החיים דלעילא תמן לית קלפין נוכראין הה"ד לא יגורך רע אבל כגון דלתתא אית קלפין נוכראין ודאי ואיהו נטוע בגנתא וכו' דאיהו חנוך מטטרו"ן וכו' דא איהו עץ הדעת טוב ורע וכו' ולכן יאמר אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור היינו עץ זה מט"ט מבין העצים הם המדות אשר שם כדאיתא בתיקוני' שית ספיראן מקננן ביצירה והנה אלו שית ספיראן הם החלקים הנשארים שם ממדת המלכות והם נקראים עצים מפני כי כן הוא המדה שלהם סוד עץ הדעת אין לוקחים אותו לחתות האש בתנור לפי כי הנה נתבאר מן התיקונים כי צדיק וצדק יורדים ביצירה בימות החול ומתלבשים במט"ט ועל ידו נעשה הזווג ביניהם אמנם בשבת וי"ט לא כך הוא שהנה אנו אומרים וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וכן בי"ט פושט בגדי חול אלו ומתלבש בלבושין דבריאה כדאיתא בתיקונים ולכן אסור ליקח עץ זה מט"ט לחתות בו האש לעשות הזווג דאיש ואשה לצורך האש ולחתות אותו בתנור הוא בחינת ירושלם כאמור לפי דהוה ליה מתקן מנא בלבד הוא לבדו נתקן ועולה במעלה אבל אינו מועיל לעשות הייחוד האמור שהרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס שנתחסר משני צדיקים הנזכר שאינם מתלבשי' בתוכו בי"ט אבל הוא מזומן למעלה:
וכאשר נדבר בענין מוקצה מחמת איסור כי הנה חז"ל אמרו במדרש וידעו כל עצי השדה אלו הבריות כי אני ה' השפלתי עץ גבוה זו אבימלך הגבהתי עץ שפל זה אברהם הובשתי עץ לח זה. אבימלך שאמר כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך הפרחתי עץ יבש זו שרה וכו' והענין בקיצור כי הנה כינוי אני הוא במדת המלכות כנודע וכבר נת' למעלה כי חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא ולכן יאמר נא כי אני השפלתי עץ גבוה זה אבימלך שהוא סוד הקליפה אב של מלך זקן וכסיל אב הטומאה שלכן לקח לשרה אצלו חשב לשלוט בה ולקה בנגעים שהם ד' נשים שלו כאשר נתבאר אצלי בפי' מגילת איכה בסוד שאת או ספחת או בהרת אשר שנינו שני מראות נגעי' שהם ד' כי שאת היא אשת הנקרא אשת כסילות ובהרת היא ג"כ עזה כשלג הוא סוד והשגל עומדת אצלו כמ"ש חכמים ז"ל גמירי שהיא כלבתא וספחת היא מספחת לכאן ולכאן השפחה שמשמשת לשתיהן ואלו נדבקו באבימלך ושרה ניצולה הרי השפלתי עץ גבוה זה אבימלך שהוא עץ רע הגבהתי עץ שפל זה אברהם כדרך שהוא גמל עמה חסד כמשחז"ל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה וכדאיתא בזוהר דגדיל לה בתלת עשר מכילן דרחמי כך היא הגביה אותו למעלה שבתחילה נקרא אברם והיה למטה ואח"כ נקרא אברהם ופנה למעלה במדת חסד לאברהם וכך היא המדה לעולם משפלת את הקליפה למטה ומעלה הקדושה למעלה ועוד הובשתי עץ לח זה אבימלך לפי שהקדושה אצלו נעשה לח אמנם כאשר נסתלקה משם נתייבש העץ הפרחתי עץ יבש זה אברהם כי היה יבש מפני הערלה שהיתה דבוקה בו הוא סוד משחז"ל האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא כיון דנבט נבט לפי כי ס"א נאחזת תמיד בת"ח שהוא דוגמא של יאע"ה כדאיתא בזוהר פ' משפטים ולכן אחז"ל האי דבלו מאניה דרבנן מנייהו הוי וכו' אני ה' דברתי ועשיתי היכן דבר למועד הזה כי הנה מדה זו מזמנת חיילין דיליה בזמנא דמועד שהיא בעלמא ולכן יאמר נא אסור ליקח עץ היינו סוד אברהם הנקרא עץ כאמור והוא בין העצים מתהלך בתמו עד הצדיק והוא יושב פתח האהל כחום היום כדאיתא בזוהר והיינו לחתות בו האש בתנור לפי כי אמרו חז"ל אש דאשה עדיף הני מצרפן אותיות אש דהוה ליה מתקן מנא כי הנה כאשר ממשיך סוד החסד לבדו על האש דאשה מתקן מנא הוא לחוד אמנם אינו נעשה הייחוד רק בסוד וימינו תחבקני אמנם כאשר מדת החסד הוא נמשך בתוך העצים אז הוא בערך מים קרים על נפש עיפה והוא הנרצה לחבר את האהל להיות אחד למדנו ממאמר זה כי עץ זה בין לח בין יבש אסור ליקח אותו מבין העצים כי כן עץ לח זה אבימלך אסור ליקח אותו לפי שרומז בסוד הקליפה ועץ יבש נמי בסוד אברהם אסור ליקח אותו לבדו כאמור אמנם על האמת כבר עתה נעשה אבימלך סוד עץ יבש ואברהם סוד עץ לח בקדושה ושניהם אינם ראויים ליקח אותם לבדם משום שהם מוקצה ואינם מוכנים לי"ט שהרי נאמר דברתי ועשיתי אימתי למועד כי אז חכמת שלמה זמינת לכל חילהא כדבר האמור לעיל:
תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט וכו' הנה ענין טיט זה לא נפלאת היא ממך הכונה שאנו עושים בליל פסח בחרוסת שהוא זכר לטיט כי הנה הטיט הוא מלוי הויה שעולה מ"ה כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א והמלוי שלו עולה י"ט בסוד ושם אשתו מהיטבאל שהוא נוטריקון מ"ה י"ט בא"ל ומלת טיט משמע לכאן ולכאן יט טי היינו טיט והנה נתבאר בזוהר פ' בראשי' כי מדה האחרונה נקרא מה ושם נאמר דף כ' מה אדיר שמך וכו' גם בזוהר פ' תרומה דף קס"ז. וז"ל ר' יהודה פתח מה רב טובך וכו' דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מה ותנינן אל תקרי מה אלא מאה בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון תו אמאי אקרי מה אלא אע"ג דמשיכו עילאה אתמשך לא אתגלייא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין סופא דאמשכותא דכלא וקיימא באתגלייא ואע"ג דאתגלייא יתיר מכלא קיימא לשאלה מ"ה מה חמית מה ידעת כד"א כי לא ראיתם כל תמונה עכ"ל הנה מבואר מזה כי כינוי מה הוא יצדק במדה האחרונה ולכן מלוי טי"ט צודק בה אם מפאת הזכר הנקרא מה בסוד מה שם בנו כדאיתא בזוהר פ' משפטים דף ע"ט. וז"ל והכי הוא דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע חכמה שמו תפארת בנו עכ"ל והנה מצד זה ימצא לה מלוי טי"ט וגם מפאת עצמה שנקרא מה כאמור הנה המלוי של שם מה הוא טיט כאמור ולכן יאמר נא תנור שנפל לתוכו מטית הטיט כי התנור הוא בחינת ירושלם כאמור שנפל לתוכו מטיח הטיט שלו הוא הטיט שבמלוי שלה עצמו אם אפשר לאפות בו פת ולצלות בו בשר שהוא הבשר החי ע"ד משחז"ל בבשר היורד מן השמים עסקינן והנה הואיל ואתא לידן ענין זה נימא ביה מלתא כי מה היה בדעתו של החכם שהביא הבשר לבית המדרש לשאול עליו כי הנה בעיניו ראה תרי אטמתיה שהורידו לו מן השמים תכף כשאמר הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ולכן ראוי לידע מה ספק היה לו בזה וכיצד נתיישב הספק שלו במה שאמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים ואחשבה לע"ד כי הנה החכם היה מסופק דמאחר כי זה הבשר השליכו אותו מן השמים לאריות אפשר שהיה דבר טמא כי הנה אמרו חז"ל בא לטמא פותחין לו אדם מטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה מלמטה מטמאין אותו מלמעלה הנה מכל אלו המאמרי' נראה כי יש לטומאה שורש למעלה דלא סגי בלאו הכי ואם כן קרוב לשמוע כי בשר זה היה דבר טמא מזה המקום שמטמאים לאדם עד שאמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים כלומר ואפילו אותם מאמרים שנראה מהם כי יש טומאה למעלה אינו כן אלא יש להם משמעות אחר ואינו נוגע לענייננו בזה:
אמנם היותר נכון אצלי עם הישר הולך כי מה שהוליך החכם הבשר לב"ה לא לשאול על הבשר עצמו הלך כי פשוט הוא אצלו שהיה דבר טהור אמנם מאי דמספקא ליה הוא על ענין הניקור וגיד הנשה לפי שהיו ירכים דאפילו למ"ד אינו נוהג גיד הנשה רק בירך אחת הנה הירך האחת היתה כי האחרת אכלו אותה האריות ולזה הוצרך נשאל בבית המדרש ועיקר הדבר מפני כי אלו ירדו מעולם העשיה זה ונודע הוא כי שם סוד הרגלים בעקבי משיחא ושם הוא ענין הנגיעה שנגע בכף ירך יעקב ואיתא בזוהר נאמר כאן כי נגע ושם נאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ולכן נעשה ענין התערובת בעולם העשיה שמתערב טוב ורע יחדיו והיינו מאי דמספקא ליה והשיבו לו אין דבר טמא יורד מן השמים דאף על גב כי הבחירה נתונה ביד האדם לכל אשר יחפוץ יעשה אבל אין מכשילין לאדם מן השמים להוריד לו דבר שצריך ניקור או ליטול גיד הנשה כי שם אינו שייך כל זה נמצא כי שני מיני בשר הם אחד הוא שנאמר ובשר מבשרי ולפי שהוא בסוד של העשיה נמצא בו תערובת איסור ואחד הוא בשר החי בסוד חי העולמי' וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפסוק ותזני אל מצרים גדלי בשר וכו' ולכן אמר אם אפשר לאפות בו היינו לחם בסוד הלחם אשר הוא אוכל ולצלות בו בשר החי כחמור בלא גריפה רק ישאר שם טיט זה ולא יתחרך הפת או הצלי ע"י טיט זה שהוא מנוי שהוא בחינת דין אסור לגרפו לפי שהוא מטלטלו שנח לצורך אבל מותר ולהשכיב האש והאפר שבו בתנור שהם סוד הדינים פ"ר דינים והכולל אפר כדי שיהיה חנק ולא יגע בפת אלא יהיה הייחוד ממותק אע"פ שאם היה נוגע בו לא היה כדאי נחרכו לפי כי דינים הללו אינם קשים כי אפר נעשה פאר והאש הם שלהובין דרחימו דאיש ואשה ונוסף עוד ע"י דינים אלו נעשה סוד העיבור דאיש ואשה ופרים ורבים בסוד אפר דאפרים בן יוסף אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדאי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם אע"פ שבלא גריפה היה אפשר לאפות בו ולצלות בו כיון שהיה מתחרך לפי שהם דינים קשים מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך הייחוד ומותר ודווקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם חלא מהטיח שנופל לתוכו וזה ימצא במדור הפנימי שהפת נדבק סביבות התנור הוא הלחם והבן חבל בתנורים שצלו הוא המדור החינין בחינת הפרוזדור שהוא רחב כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה שהלחם הוא למטה מותר לגרפו מן האפר והגחלים שהרי ירושלם היא בחינת דינים כנזכר באדרא זוטא שנאמר צדק ילין בה ונוסף בה אש ואפר לכן צריך גריפה אע"פ שהוא מכבה אי אפשר בלא כן להיות הייחוד ממותק כאמור וכשם שמותר להבעיר לצורך דהיינו ע"י שלהובין דרחימו דאיש ואשה כי הוא קדוש מעורר הייחוד כאמור כמו כן הוא לענין הכיבוי כי הנה אותו הבער הוא לצורך אוכל נפש הוא נפש דוד לקיים בהם אכלו רעים כמו כן מותר לכבות הדינים הללו הם אש ואפר שהוא לצורך אוכל נפש כי ע"י כן מתקיים צדיק אוכל לשובע נפשו והרי זה כמניח בשר על הגחלים כי לא יתכן שלא יהיה מכבה הדין מפני כי הבשר החי ממשיך מים קרים על נפש עיפה ומכבה אש הדינים ולפי כי הוא צורך אוכל נפש דוד מותר וכך הוא המנהג זה הטוב והישר:
תנור וכירים חדשי' אין סכין אותם בשמן וכו' והנה ענין תנור וכירים הללו הכל הולך אל מקום א' עם הקודם והם בסוד המדה האחרונה ולפי כי כאשר מתמעטת ויורדות למטה בעולמות שם נמצאו הקליפות שבהם נאמר תנור וכירים יותץ טמאים הם לכן בא זה הכינוי למדה זו אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם ולכן יאמר נא תנור וכירים שהם שירדו למטה בעולמות בין הקליפות וכאשר הם חוזרים להטהר ולעלות למקומן לכן הם נק' חדשים והם על האמת חדשים לפי שהם מתחדשים בחידוש הלבנה ואינם כמו הקליפה שנקרא זקן וכסיל לפי שאין לו חידוש כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף ק"ע. וז"ל מזמור שירו לה' שיר חדש וכו' שיר חדש וכי אית שיר עתיק אלא שיר דעד כען מלאכין עילאין קדישין לא שבחו ליה בגין דאיהו חדש מאי טעמא איהו חדש בגין דההוא דמחדש עולמוי משבח ליה ואמר ליה והכי אמר רב מתיבתא דא אקרי חדש ואיהו חדש בגין דדביק בשמשא ולא אתפרש מניה לאפקא סטרא אחרא דלית ליה חידושא דכתיב ביה ואין כל חדש וגו' זקן הוא ואתבני ולא אתחדש עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כי המדה האחרונה נקרא חדש על דאתדבק בשמשא וגם לפי שמתחדשת תמיד כאמור ולכן יאמר נא כי תנור וכירים שהם חדשים בסוד מדה זו הנקרא חדש היינו עיר חדשה שביהודה אין סכין אותם בשמן ולא טסין אותם במטנית כי לפי שהם חדשים עדיין צריכים תיקון כי הם בבחינת האחורים ואחר כך חוזרים בסוד הפנים ואח"כ בא אליה מנך גדול וסבב אותו וממשיך לה שמן זית זך על ידי הצדיק דכתיש כתישין מאינון זתין קדישין ואפיק שמן ויהיב לה ואם נאמר כי שמן זה אשר סכין את הקטן כנזכר במשנה א"כ תנור וכירים חדשים משמע קודם הבנין שעדיין לא נתחברו עם הנקודה השרשית אין סכין אותם שמן ולא טסין אותם במטלית עד שתבנה ותכונן אחר כך ממשיך לה שמן הצדיק דכתיש כתישין כאמור אבל מותר להסיקן לפי כי ע"י כך אם יש קצת זוהמא מהתחברות הרשעים עמה הם נשרפים ומכח אש זה מתעורר בה החיבור עם בעלה כנ"ל לא מבעיא הסק הנעשה אחר כך כי זה יהיה בסוד אתערו דשלהובין דרחימו דאיש ואשה כמש"ה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה וכו' אלא אפילו היסק ראשון דהיינו בסוד אל זועם בכל יום שהוא זועם לכל מאריהון דדינין והוא סוד ההוא שלהובא דאשא הנזכר פרשת ויקהל גם זה מותר כי הוא לצורך ובלבד שלא יפיגם בצונן לפי כי ענין זה הוא מורה על הייחוד שלה עם בעלה הממשיך מים קרים על נפש עיפה ועדיין לא נגמרה מלאכת הפרצוף שלה כי זה הוא כדי לחסמן ולחזקן ואם הוסקו יותר מדאי מאותה אש להבה מאיש ואשה כאמור והוצרכו להפיגן בצונן מאותם מים קרי' הנזכר כדי לאפות בהם הוא ענין החיבור לאכול לחם חם שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו מותר לפיכך מותר לשרות במים המכבדת היא בסוד יד העליונה כמו ששנינו המכבדת את הבית וכן ביד זו הם מכבדים את התנור מותר לשרות אותם במים הם מימי החסד בסוד יד הגדולה אף על פי שמכבה בחינת הדינים בהכרח מותר:
מותר לאפות תנור מלא פת וכו' הנה נתבאר למעלה כי ענין האפיה הוא התיקון של הלחם לאכול אותו ע"י צדיק אוכל לשובע נפשו ולכן בא הדין למטה בגשמי כי מותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שאינו צריך אלא פת אחד לפי כי כן ע"י מעשה התחתונים נעשה למעלה פת מרובה בתנור עליון סוד ירושלם כמו שעתיד להיות בקבע תמיד לעתיד וז"ש הפסוק יהי פסת בר בארץ בראש הרים (תלים עב) וכמשחז"ל עתידה א"י להוציא גלוסקאות נאות והיינו לפי כי היא באותו זמן בראש הרים שנאמר הנה ישכיל עבדי דא סיהרא קדישא וכדאיתא בזוהר ירום ונשא וגבה מאד היינו בראש הרים אלו האבות ואף על פי כי עתה בזמן הזה אינו צריך אלא פת אחד הוא הייחוד אחד הוא הנעשה לפרקי' ודווקא בתנוריהם שהיו קטנים וכבר נתבאר ענין זה למעלה כי התנור קטן סוד שלו הוא בבחינת הפנימית הנקרא ציון הוא סוד החדר הנזכר במשנה ולכן הפת נדבק בדפנות הוא הצדיק חי עלמין והבן ומתוך שהתנור מלא מן הצדיק אין מקום לחומו להתפשט כי כאשר הוא מתחמם בשלהובין דרחימו באיש ואשה ויחם בשר הילד וכן הוא דין הרואה חלום ולא ראה קרי בודק אם בשר קדש הוא חם ולפי שאין מקום עוד להתפשט לכן הפת נאפת יפה אשר על עיקר זה שאל מנשה מלך יהודה ע"ה מהיכן מברכין על הלחם ממקום שבישולו יפה לפי כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם אבל בתנורים שלנו שהדוגמא לזה הוא בחינת ירושלם שנאמר ותנור לו בירושלם והוא החדר החיצון הנקרא פרוזדור אין לאפות יותר ממה שצריך לפי שההבל יוצא וכו':
מותר לסתום פי התנור כי על ידי זה המעשה הגשמי התחתון הוא גורם כי כך נעשה למעלה ונסתם פי התנור הנזכר של הבחינה הנקרא ירושלם ואמר בטיט ורפש שעל שפת הנהר כי הנה נתבאר למענה מה ענין הטיט ולפי כי הם שני מינים של טיט האחד הוא מבחינת התנור עצמו מן הטיח שלו ואחד טיט מלמעלה מבחינת הזכר שהוא מן המלוי של שם מ"ה שאותיות המילוי הם ודא"אוא שעולים טי"ט בגי' ולכן הוא אומר מטיט שעל שפת הנהר הוא בחינת הזכר הנקרא נהר שנאמר ונהר יוצא מעדן והוא שרככו מאמש ר"ל לפי שהמילוי הוא בחינת דין כי כן מלוי הוא עולה בגימטריא פ"ו שהוא בגי' אלהי"ם ולכן צריך לרכך אותו במים שהוא בחינת חסד או עשה בו סימן ונתקן לצד אחר שהרי ניתק מצד הדין וחזר להתמתק בסוד הרחמים אבל לגבל טיט ביום טוב אסיר והענין מפני שאפר לאו בר גיבול הוא אנא שעל ידו נעשה התעוררות והוא בסוד אפרים שנעשה פריה ורביה שם אמנם גיבול ממש לגבל טיט בי"ט הוא מורה על שמתקבצים אותם החלקים של מדת המלכות שהם יורדי' לעולמות למטה והם סוד המלויים שלה כחמור והא ליתי שהרי מערב יום טוב משעה שקדש היום כל אותם הבחינות לה שהם למטה הם עולים למענה ומתקבצים בה ונגמר הפרצוף שלה ואחר כך נעשה הייחוד: