מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקו
[א] הנה ענין המדידה יהיה ע"ד מה ששנינו מודדין למקוואות וכו' והרמז בזה הוא מ"ש הראשונים בענין תשובת המשקל הלא זה דברי בפ' ומדדו את תכנית וסמיך ליה ואם נכלמו מכל אשר עשו כי אמר הקב"ה לא יספיק שיעשו תשובה בדרך סתם לפי כי העון היה גדול עד מקום שנחרב ב"ה ולכן צריך מדידה בדעתם כמה שיעור העון שלהם ומה עשה מן הפגם למעלה ומדדו את תכנית ואח"כ ואם נכלמו מכל אשר עשו הנה זאת תורת הבית וכו' וכן נמי זה כל האדם צריך למדוד כן בדעתו דבר והפכו כמו ששנינו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה שהדבר קשה איך יתכן שימצא בעבירה שכר אמנם הענין לדעתי שייך באדם שהבין כי משחז"ל מנין שנותנין שכר ליושב ואינו עובר עבירה כעושה מצוה שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כי הענין הוא במי שבא לידו מעשה וניצול ממנו ולכן שמא יאמר אדם והרי אני מביא עצמי לידי עבירה ובורח אחר כך ממנה כדי שיתנו לי שכר כעושי מצוה ולכן על סוג אדם זה אמר התנא הוי מחשב שכר עבירה שנותנין לך בעבור שבא לידך ופרשת ממנה כנגד הפסדה שהנה אתה מכניס עצמך בספק והרהור מוכרח ואולי תחטא והרי חז"ל אמרו לעולם לא יביא אדם עצמו לידי נסיון צא ולמד ממרע"ה וגם שלא תחטא לא תנצל מן הרהור וכיוצא נמצא הפסד בדבר זה ולכן הוי מחשב שני צדדין הללו כאמור והיינו מ"ש אין מודדין קמח בי"ט כי קמח הוא כינוי לדבר והפכו לרעה נאמר ויהי טוחן בבית האסורין שגורם האדם על ידי העון רעה לעצמו ע"ד קמחא טחינא טחנת ומשמע נמי לטובה כמשחז"ל גרסה נפשי ולא כתיב טחנה והנה לענין שיעור העון אין מודדין קמח בי"ט לפי כי ע"י מחשבה זו מכניס הדאגה בלבו וימנע משמחת י"ט וכן לא יעשה ולענין הטובה נמי אין מודדין לפי כי כך אחז"ל לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה לומר זו חמורה אני עושה אותה וזו קלה איני עושה שנא' אורח חיים פן תפלס לכן אין מודדין קמח בי"ט כדי ללוש הוא ענין מעשה הטוב אלא יקח כפי אומד הדעת ולא תהיה מודד בשכלך להתבונן איזו היא שכרה מרובה לעשות אותה: [ב] אין מרקדין את הקמח בתחלה הנה זה הדין חוזר על הדבור האמור שמדבר במי שרוצה לתקן מעשיו ולעשות תשובה ולכן הוא היה אומר אין מרקדין את הקמח שעשה מן העון להסיר הצרורות הם העונות בתחלה לפי כי הנה אז צריך לעשות כמה דברים חרטה וידוי דברים בכיה וכיוצא ולכן בי"ט אסור לעשות כן אפי' ע"י שינוי כי לא יעשה כל המצטרך רק קצת מהם עכ"ז לא הותר לעשות זה במועד אבל אם רקדו מאתמול וכבר נתחרט אתמול והתודה אשר חטא על הנפש ועשה כל ענין המצטרך ונפל בו צרור בו ביום איזה עון כצרור אבן במרגמה וכו' או קיסם הוא דבר קל ע"ד משחז"ל טול קיסם מבין שיניך ורוצה לרקדו ולברר בו פעם שניה מותר אף בלא שינוי לפי כי הנה בלי ספק כי לא יעשה כדרך שעשה בתחלה ואם לא נפל בו בעצמו דבר של עון אלא שרוצה לרקדו שנית להיות בו פעם שני כדי שיהא הפת נאה הוא כינוי לנפש אדם צריך שינוי קצת מאחר שהוא רוצה לבדוק במעשיו יעשה שינוי קצת לטובה ללכת בדרך ישרה וזה יעשה כגון על גבי שולחן כי יעשה צדקה כמו שחז"ל כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו לפי כי יבא עני ויתן לו לאכול וכן נמי בנדון דידן זה הוא השינוי לטובה על גבי שולחן לתת לעניים כנזכר:
[ג] הלש עיסה בי"ט וכו' הוא הכינוי עצמו לעושה המצוה מתחלה בו ביום יכול להפריש ממנה חלה ע"ד משחז"ל א"ה חלתו של עולם היה מה אשה גובלת עיסתה במים ואח"כ מגבהת חלתה כך עשה הקב"ה וכו' ולכן יאמר אדם זה הלש עיסה שרוצה לדמות עצמו לאדה"ר שהיה ראשון לבריאה יציר כפיו של הקב"ה שלם בכל פרטיו וכמשחז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם תלוי בו כך עשה זה בי"ט דוגמא לאדה"ר להשלים חלקיו ע"י מעשה המצות ולכן יכול להפריש ממנה חלה היינו כי מאותו הגוף ממש יכול להפריש חלה ולהוליכה לכהן זה הקב"ה כמ"ש המין אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה וזאת החלב הוא עצמו כונת הפסוק ויקחו לי תרומה (שמות כ"ה) כך שאל הקב"ה חלק מאת כל איש הישראל הלב שהוא עיקר כמשחז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו אם יהבית לי אינון הרי אתה שלי שנאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה ומ"ש מלת לי אצל הלב לפי שהלב פעמים חושב אע"פ שלא ראה בעיניו הוא מש"ה עקום הלב מכל אע"ג כי העין רואה וכליות יועצות העיקר הלב עקום הלב מכל ולכן נאמר תנה בני לבך לי לחוד מספיק ובודאי ועיניך נמשכים אחריו והיינו מ"ש ויקחו לי תרומה מאת כל איש וזהו התרומה של הקב"ה אשר ידבנו לבו להתקרב לו והיינו החלב זו תרומת הלב שמוליכו אצל הכהן הידוע זה הקב"ה אבל עיסה שנילושה מערב י"ט אין הכונה של אדם זה שלימה לתקן מעשיו מפני אותו חלק הנמצא בזמן העון של אדה"ר שנא' בו הן בעון חוללתי כנ"ל מאחר כי כן נתן אל לבו מערב יו"ט, לפי כי כאשר האדם זה הבין דעתו ביו"ט לפשפש במעשיו ולכן גמר בדעתו ונתן לבו להקב"ה שפיר דמי מותר לעשות כן אבל אם נתן אל לבו לעשות תיקון לעצמו מערב יו"ט ולמה לא יעשה מעשה ממש אחד מדרכי התשובה כדי להכניע היצר וכיוצא ולכן אסור להפריש ממנה חלב ביו"ט להסכים בדעתו לתת חלק זה להקב"ה לפי כי ע"י כן מתרצה בכך ולא יתן דעתו לשוב ממעשיו ואשר לא טוב עשה:
[ד] המפריש חלה בי"ט והיא טמאה וכו' כי הנה הדין הקודם הוא באותו שגמר ונתן לבו להקב"ה אע"ג כי לא נודע בו ענין הרהור עבירה רק על הסתם מאחר שנאמר אדם אין צדיק שלא יחטא לכן הסכים בדעתו לומר גם שיהיה צדיק גמור הרי עקר דבר נמצא בו מאותו עון של אדה"ר שיהיה בלב כמו שאחז"ל אדה"ר מין היה שנאמר ויאמר לו איכה היכן נטה לבך ולכן הסכים ונתן חלה תרומה להקב"ה הלב לתקן אותו עון אמנם זה שהיה בו לב חורש מחשבות און ורצה לתקן מעשיו בי"ט כי לא ידע האדם את עתו כנ"ל לכן יאמר המפריש חלה בי"ט אותו לב שנטמא בהרהורי עבירה לא יאפה אותה ולא ישרפנה כלומר כאלו לא עשה ולא כלום ואין לו לסמוך עצמו על זה המחשבה לא יאפה אותה דהיינו ליהנות ממנו לאכול כי יאמר הרי לבי מסור ביד הקב"ה ואינו חושש עוד מן החטא אינו כן לכן התבונן מה שחז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע שאם לא כן יעשה מחטיא אותו ולא ישרפנה ר"ל לא ימנע לגמרי מן הדברים הצריכים אל הגוף לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כל דבר הנעשה בקדושה אין למנוע אותו לגמרי כגון אכילה ושתיה ועונה ושמחה כל אלו קדש הם ואין לשרוף אותם כי חייב האדם לקיים אותם מן התורה אלא מניחה עד הערב חלה זו הוא הלב שרוצה להפריש אותו מתאוות הגשמיים ולתת אותו חלק ה' מניחו במה שהוא עד הערב שהוא חול ואחר כך שורפה ומעביר כל אותם הדברים האמורים כי מאז אין בהם מצוה:
[ה] מותר לעשות בי"ט פתין גדולים וכו' מאחר שהודיע בדין הקודם כי אסור לשרוף קדשים ביום טוב הם הדברים הנעשים בו ביום כי קדש המה כאמור ולכן חזר והגיד כי לענין האכילה אשר אנו מצווים עליה ביום טוב שנאמר ושמחת בחגך והשמחה הוא בבשר ויין כמשחז"ל ולכן מותר לעשות ביום טוב פיתין גדולים היינו אכילה מרובה כד"א עבד לחם רב שהוא סעודה גדולה כך עושים ביום טוב ולא חיישינן שמתוך כך יבא לאפות יותר ממה שצריך שמא ימשך לדבר כעור שנאמר שם קרבם יחמו כתנור לילה ישן אופיהם וחז"ל אמרו אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר ולכן יבא לעשות יותר ממה שצריך ככל הדברים האמורים אע"ג כי קדש הם אין מזה חשש מפני כי מצוה קא עביד והמצוה מצלת מן החטא:
[ו] היה לו קמח או עיסה בשותפות עם עכו"ם וכו' חזר והגיד על האדם הנמצא בו דבר רע מתחילה כאשר היה דוגמת קמח או אחר שהתחיל לתת אל לבו לעשות עצמו עיסה כאמור בכל אחת מאלו יוצא כי היה לו שותפות עם העכו"ם הוא היצר או שהיה כפשוטו שהיה לו עון עם עכו"ם אסור לאפותה ביום כי תיקון זה אין ראוי לו להיות בו ביום שהנה השב בתשובה צריך וידוי דברים וחרטה בכל לבו ולעשות דברים אחרים לתקן העון וכל דברים אלו אסור לעשות אותם ביו"ט ולכן מה יעשה יחלקנה ויאפה את שלו הוא משחז"ל לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו כי היצר הטוב שהוא חכם לימין והיצר הרע הוא כסיל לשמאל והם שני חללי הלב ולכן בכל אותם החלוקות הקודמים היה אפשר לתת הלב כולו חלה תרומה לה' דהיינו לעבוד את ה' ביצר הטוב וביצר הרע כמשחז"ל בכל לבבך בשני יצריך אמנם בחלוקה זו שהרי כבר נטמא בשותפות עם היצר לא יכול עוד להחזירו ולהכניע אותו לעבוד את ה' ולכן יחלק עיסה זו מן השותפות כל מה שיכול להחזיר מהאברים ויאפה אותה לתקן אותם כראוי ואח"כ סוף כי גם הכותי מחזיר אותו שהוא היצר כאמור:
[ז] אם יש לאדם הרבה פת נקיה וכו' כי הנה כינוי פת יצדק אם לענין מעשה המצות ואם לענין התורה שנקרא לחם ולכן יאמר מי שיש לו פת הרבה מן המצות והיא נקיה מן הגזל כי לא יעשה מן הגזול כמשחז"ל אוי מי שסניגורו נעשה קטיגורו בענין הלולב הגזול אמנם פת זו שנתן לצדקה היא מרובה ונקיה מן הגזל אינו אופה פת אחרת בי"ט אע"ג כי צריך האדם לעשות צדקה בי"ט כנ"ל שאם לא כן יעשה עליו נאמר פרש חגיכם לא כן הוא חייב אדם זה לעונש זה אלא א"כ יש לו בני בית כאשר נתבאר בפ' ובני בית היו לי כי אמר החכם קיימתי אני מ"ש התנא ויהיו עניים בני ביתך ולכן אדם זה שבמקום עבדים ושפחות היה לו בני בית הם עניים שרגיל להאכילם פת הדראה אין יכול להפסיק מהם כך אחז"ל מי שרגיל לתת צדקה לעני ופוסק אותה כאלו נטל נפשו ממנו אמנם אם יש לו פת הדראה הרבה שנותן בדרך קבע יכול לאפות פת נקיה אם רוצה לעשות צדקה עוד מאותו ממון שהוא נקי מן הגזל רשאי לעשות ביו"ט וכן לענין לימוד התורה מי שיש לו פת תורה שהוא נקיה ר"ל דין פשוט והלכה ברורה אינו אופה ללמוד פת אחרת להיות מעיין בי"ט וכבר ידעת מ"ש בזוהר פרשת פנחס המזלזל בפירורין היינו פירורין דאורייתא ולכן יאמר אלא א"כ יש לו בני בית הלומדים עמו בתורה שרגיל להאכילם פת הדראה הוא הלימוד שאינו ברור כדי שיתנו לב בלבד להבין שמועה אבל אם יש לו פת הדראה הרבה שרגיל להיות לומד בתורה הרבה מבלי השקפה כגון שיש לו קביעות ללמוד הרבה ולכן אינו פונה לבו אל העיון בהם יכול לאפות פת נקיה מתעסק באיזו הלכה ואין לומר כי לכן ימנע משמחת י"ט:
[ח] אסור לעשות שאור בי"ט הנה ענין השאור נתבאר בהלכות פסח שהוא דוגמא ליצר ואמנם במשנה עשו הפרש מן השאור לענין החמץ כי השאור הוא יותר מפני שבו מחמיצין ואע"ג שאיסור אחד הוא ולכן יאמר כי אסור לעשות שאור ביום טוב כלומר אע"ג שנת' למעלה כי אין ראוי לאדם למעט בדברים הנאמרים ביום טוב אכילה ושתיה ועונה אמנם לעורר היצר לענין מאלו אסור אם לענין אכילה ושתיה אם כבר אכל ושתה כל צורכו אין לחזור להרבות בזה כאשר יבא לקמן כי הנה לא נצטוינו על ההוללות ועל הסכלות ולכן אסור לעורר היצר לכך ומכ"ש לענין המשגל אם קיים מצות עונה או שלא היה תאוה לכך אסור לעשות שאור הוא הכנה לדברים הללו אלא על ידי שינוי מפני שהיה אפשר לעשותו מבעוד יום הרי אמרו האסטניס מתענה בע"ש ויום טוב כדי שיאכל לתיאבון:
[ט] אפי' נשחטה הבהמה מערב יום טוב וכו' כבר נתבאר למעלה ענין הבהמה שהוא דוגמא אל האדם שהוא ערום ביראה ומשים עצמו כבהמה ולקיים מש"ה נחשבנו כצאן טבחה ולכן אם אדם זה קיים בעצמו כן בי"ט מה טוב חלקו גם בהמה שנשחטה מערב י"ט שמקיים כך בעצמו מותר להפריש המתנות ביום טוב כי הנה נתבאר שהקב"ה אומר ואתנה צאני כי אין לו חפץ שימות אפילו אחד מישראל כמו שאמרו חכמים ז"ל כי זה הוא כונת המאמר אצלי לפי שהקב"ה יש לו הנאה מאיש הישראלי חלב וגיזה וולדות כנ"ל ולכן יאמר נא כי מי שקיים כך בעצמו מותר להפריש המתנות ביום טוב הם שלשה מתנות טובות הללו ונותנם לכהן זה הקב"ה כאמור:
עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל אין מודדין קמח בי"ט כי הנה הבחינה האחרונה מלכות שמים נקרא מדה כדאיתא בזוהר ובתיקונים במדה שאדם מודד בה מודדין לו כי הסוד הוא למדות העליונות ע"ש וראוי לתת רמז בענין זה כי מדה בגי' מ"ט ושלש פעמים מדה בגי' קמ"ז והכולל קמח ר"ל כי הנה הקוים שבה הם שלש קוים והם השיעור ומדה שלה ובתוכם מתפשט האור של מ"ט שערים עליונים הנקרא חמשים שערי בינה כמשחז"ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם כי הנה עולם זה הוא מש"ה מן העולם ועד העולם ובתוך עולם זה נכללים השערים הנזכר ומשם מגיעים למדה האחרונה בשלש קוים שלה והנה בלי ספק כי בימות החול הם מודדין למדה זו בשיעור קומה שלה כדאיתא בזוהר בפסוק אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה ושיעור קומה היינו שיעור מקום אמה אחת ברום שלשה אמות בסוד מי מדד בשעלו מים וכו' וכל בשליש עפר הארץ אמנם ביום טוב שהיא עולה למעלה אין מודדין קמח ביום טו כדי ללוש לענין היחוד כי הצדיק הלש עיסתו בסוד שמן כתית דכתיש כתישין כאשר נתבאר אצלי בענין הכהן שהיה עשה ת"ק שיפה ושלש מאות בעיטה ר"ל שהיה ממשיך משלש מדות עליונות שהם סוד מאות כדאיתא פרשת חיי שרה בפסוק מאה שנה וממשיך האור בעץ החיים שהוא ת"ק כמשחז"ל עץ החיים מהלך ת"ק שנה ומשם לאותה עיסה שעולה בגי' קמ"ה והיינו מ"ש יוסף והנה קמה אלומתי ולכן יקח באומד הדעת להמשיך לה דעת בדרך אותם הקוים לפי שדעתן של נשים קלה וכאשר נשלם הדעת שלה ע"י הלישה זו אז והאדם ידע וכו':
אין מרקדין את הקמח בתחלה וכו' מאחר שנתבאר שהקמח הוא סוד הכלה כי לשין בה לעשות אותה עיסה ואחר כך על פת לחם יפשע גבר על שתי הסעיפים פוסח ולכן יאמר אין מרקדין ביום טוב ומה שקורא לשון ריקוד יש ממנו לימוד כי זה שנותנין הקמח בנפה לברר אותו יקרא ריקוד ע"ש כי תכלית הבירור ומה שמפרישין הסובין והמורסן שהם שתי קליפות דקות מן הכלה זה יהיה על ידי ריקוד ר"ל שמדלגין ומעלין למדה זו למעלה ובזה מתפרשת מסטרא אחרא לפי שהיא עולה למעלה כדאיתא בזוהר פ' בלק דף קפ"ח: וז"ל חטה ברתא דמתחטא קמיה אבוה ועביד לה רעותה ומאי חטה כללא דכ"ב אתוון וכו' אמר רבי אלעזר חטה הכי קרינן לה אבל חמינן בשבטין כלהו דלית בהו ח"ט ובה אית ח"ט וקרינן חטה אמר ההוא ינוקא ודאי הכי הוא דהא ח"ט שריא סמיך לה בהו בשבטין לא הוה אתוון אלין דקא אתו מסטרא דקדושה דלעילא אבל לגבה שרייא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי ח"ט שהוא הקליפה סמוך לברתא דא והם שני קליפות דקות סובין ומורסן כאמור וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"ך כי מוץ ותבן הם שתי קליפות עד שנעשה בר אמנם אחר תום הטחינה מתברר שתי קליפות אחרות כדאיתא בתיקונים ובזוהר פ' פנחס רכ"ז וז"ל קליפה תליתאה וכו' ולא יכיל לאתפרשת עד דטחנין לה וכו' וכיצד נפרדת מהם ע"י שמדלגת למעלה כי כל עוד שהיא למטה מתלבשת בתוכם אמנם בעלותה למעלה תפרד מהם והיינו סוד הדילוג שאנו מדלגים בברכת הלבנה להעלותה למעלה ונפרדת מסטרא אחרא וזהו סוד שהיה נוטל הכלה על כתפו ומרקד בה כדי להעלות הכלה למעלה להפריש אותה מן הקליפה ולכן יאמר אין מרקדין את הקמח בתחלה אפי' ע"י שינוי לפי שהריקוד זה כבר נעשה משעה שקדש היום התחילה לעלות למעלה אבל אם רקדו הקמח מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית מותר אף בלא שינוי לפי כי זה יהיה דוגמא להורות כי כן למעלה אחרי הטהרה והריקוד נפל שם איזה פגם ח"ו והוא מברר אותו כדאיתא בזוהר פ' בלק דף קצ"ז וז"ל ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למקלט עינוגין וכיסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא כדין מטי לגבה טפה כחרדל ומיד אתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי אחרי הטהרה שעולה למעלה אפשר להיות שם טיפת דם ותכף נאחז משם ס"מ כדאיתא לקמן ושם נאמר מיד אתער ס"מ בקל תקיף וכו' ולכן מה טוב לחזור ולרקד הקמח כי זה יהיה הדוגמא אע"ג כי נפל שם צרור או קיסם המעכב הייחוד ע"י מעשה של התחתונים הנה ע"י מעשה זה אשר נעשה לשם מצוה של י"ט נתקן הענין לגמרי ואם לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו פעם שניה כדי שיהא הפת נאה צריך שינוי קצת והענין כי הנה בשלמא כשנפל שם קיסם או צרור הריקוד הוא להוציא הקליפה אשר חזרה ונדבקה עם הקדושה ולכן אין צריך שינוי לפי כי הכל הוא חיבור אחר אותו הייחוד שבתחלה הוא עצמו הנעשה אחר כך ע"י כי יהיה לכלה זו שלימות אחר יותר מעולה מן הראשון כי הריקוד השני אמנם זה הריקוד שאינו לענין צורך רק כי רוצה לראות את הפת יותר אם כן זה יהיה דוגמא למעלה כמה מעלות של ייחוד יש לה הנזכר בפסוק מי זאת הנשקפה כמו שחר בתחלה ואחר כך יפה כלבנה ואח"כ ברה כחמה ואח"כ איומה כנדגלות ולכן בפעם הזאת צריך ענין שינוי לרמוז כי אין זה הייחוד בערך הייחוד הראשון אלא בסוד יפה כלבנה או יותר ולכן השינוי יהיה על גבי שולחן לרמוז כי הייחוד עליון הוא בסוד שולחן כי הראשון הוא בסוד מטה ואח"כ הוא בסוד שולחן ובדברי חז"ל ערכתי לו שולחן:
הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה וכו' הנה נתבאר כי ענין הלישה בעיסה הוא ענין הכנה שממשיך אור מלמעלה למטה ואפשר כי לטעם זה נאמר למרע"ה של נעלך כלומר כי לש נהפך של אין אתה צריך לכך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא ומאחר כי היא במדרגת קדש דהיינו ה' בחכמה יסד ארץ ונאמר אחותי בת אבי היא ותהי לי לאשה ואתה עומד עליה להמשיך לה האור מה צורך לענין לישה לכן של נעלך ולכן הלש עיסה בי"ט ולהמשיך אותו אור עליון אל העיסה הכלה הנז' יכול להפריש ממנה דילה והוא סוד המרכבה כדאיתא בזוהר פ' שלח לך דף קע"ד וז"ל פקודא דא להפריש חלה לכהן חלה הכי חושבניה מ"ג וחומש ביצה אית חומש חד מחמש ואית חומש חד מן חמשין דאיהו ן' ודא סימן מג"ן דאיהי מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל חלה שכינתא דבאתר דאלין מלאכין תמן אבהן תמן ובאתרא דאבהן תמן שכינתא תמן וכו' והנ' מאמר זה הוא קשה ההבנה כי צריך להבין מי העיסה ומי החלה ואם אתה אומר כי סוד החלה היא השכינה כיצד הוא אומר שהם המלאכים וגם שנאמר כי כן הוא למה מפרישין אותה אדרבא היה ראוי לחבר אותם עם העיסה או עם החלה ולמה מפרישין אותם ממנה ולמה מפרישין החלה מן העיסה הלא טוב לחבר אותה עמה גם נתבונן למה נותנין החלה לכהן אמנם הענין בקיצור הוא כי העיסה כבר נתבאר כי היא בסוד הכלה שהרי החטה נאמר בזוהר דאיהי ברתא דמתחטאה קמיה אבוה ועביד לה רעותא ולכן יהיה סוד העיסה אשר כבר נילושה ונתחברו הקצוות שלה כאמור בהלכות פסח וזה היה מפני כי בעת הלישה נעשה המשכה מאותם אורות עליונים למטה כנ"ל ולכן אחר שנעשה בה זה התיקון אנו מפרישין ממנה עצמה חלק חלה ונותנים אותה לכהן הוא סוד משחז"ל בת היתה לו לאאע"ה ובכל שמה ואיתא בזוהר דיהיב לה לאברהם כלה דילך לגדלה לה בי"ג מכילן דרחמי ולכן להעיד על אותו תיקון שעשה בה אברהם שהוא יסוד הימין אנו נותנים החלה לכהן כי הוא יברך הכלה ויגדל אותה בי"ג מכילן דרחמי וחלה זו הוא רמז לנקודה העיקרית שלה הנשרשת באברהם משעת אצלותה אמנם אותם מלאכים הנזכר שהם סוד מג"ן הם מעלים את המדה זו באופן אחר כאשר הוא למטה בסוד הבריאה כדאיתא פ' תרומה כאשר הם מעלי' הכסא למעלה אמנם בעליה זו אין להם הכר לעלות ואין יכולים לעלות לשם לפי כי בשעת הייחוד נאמר הוציאו כל איש מעלי כדאיתא בזוהר ואז ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף ומלת איש רמז למלאכים הנקרא איש שנאמר והנה איש לבוש הבדים והאיש גבריאל אין עומד שם באותו שעה ולא אחד מן המלאכים רק היא מתחברת עם האדם כמ"ש במאמר באתרא דאבהן תמן שכינתא תמן והם גורמים הייחוד בסוד ימין ושמאל ואמצע ולכן הוא אומר בדין זה יכול להפריש ממנה חלה היינו רמז לאותה בחינה להוליכה לכהן בסוד אברהם כי הכהן הוא שושבינא דמטרוניתא אבל עיסה שנילושה מערב יום טוב וכבר נעשה ההכנה בה לגמרי למה לא יתן החלה תכף לכהן ומאחר כי לא הפריש חלה מערב יום טוב לעשות לה שלימות זה על יד שושבין שלה אסור להפריש ממנה חלה בי"ט שהרי בי"ט השלימות זה נעשה לה על ידי קדושת היום המפריש חלה בי"ט והיא טמאה וכו' הנה עד כמה פעמים נתבאר כי המדה האחרונה היא יורדת בעולמות למטה משעה שנגזר עליה לכי ומעטי את עצמך ולמטה היא מתלבשת בעשר קליפין כדאיתא בתיקונים באלין קליפין אתלבשת שכינתא בגין למיטר להו לישראל לקיימא ומלכותו בכל משלה ולכן יאמר נא המפריש חלה ביום טוב והיא טמאה שרמז זה הוא מורה על מדה זו בהיותה למטה מתלבשת באותם קליפות ולכן אין לה תקנה מפני כי הנה ביום טוב אתפשט קב"ה מאלין לבושין ולבש בגדים שפירין הם לבושי עולם הבריא' כדאיתא בתיקונים ולכן לא יאפה אותה חלה הגשמית לפי שזה מורה כי גם למעלה חלה העליונ' הית' מתלבשת בטומאה ואחר כך על ידי האפייה נתקנה והא ליתי כאמור ולא ישרפוה נמי כי גם בזה יהיה לה דופי כלומר כי להיות נמצא בה טומאה לכן הוצרך להיות נשרפת שלכן אין שורפין קדשים ביום טוב שלא לתת מקום להבין כי הקדושה צריכה היא לתיקון זה והא נמי ליתי שהרי מעת ערב הקדושה היא העולה למעלה שש וארגמן לבושה אלא מעתה עד הערב שהוא חול ושורפה כי אין בזה פגם כלל:
מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים וכו' הנה נודע הוא כי בחינת הפת הוא רמז לכלתא דא סוד הלחם שהוא מאכל אדם ולכן יאמר נא כי מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים דהיינו פת מרובה לפי כי זה הוא טוב להורות כי המדה זו היא גדולה ומוכנת אל הייחוד ולא חיישינן שמתוך כך יבא לעשות יותר ממה שצריך בגשמי הגם כי למעלה כל המרבה הרי זה משובח למטה יש טורח הרבה ועם כל זה יכול לעשות פתין גדולים כדבר האמור: היה לו קמח או עיסה בשותפות עם כותי וכו' והנה ענין זה הוא מורה על המדה זו בזמן שהיא למטה בעולם העשיה כי שם יש תערובת סטרא אחרא עם סטרא דקדושה כדאיתא בתיקונים ואמנם ביום טוב כבר עלתה למעלה כאמור ולכן בא הדין זה בגשמי כי אם היה לישראלי קמח או עיסה בשותפות עם הכותי אסור לאפותה ביום טוב לפי שהוא מורה כי עדין המדה זו למטה באותו תערובת של הקליפה ואינו כן כאמור אלא יחלקנה להורות כי כבר נפרדה הקדוש' מן הקליפ' ויאפה את שלו להורות כי כן החלק של הקדושה נתקדשה ונעשית פת על ידי אש של קדושה בסוד שמאלו תחת לראשי שהם אשים דאיש ואשה:
אם יש לאדם הרבה פת נקייה הנה זה הדין הוא מורה על בחינת הכל' בזמן שנגמר' מלאכת' להתקן כי הנה נאמר ויבן ה' את הצלע לאשה ואחר שנשלמת ונעשית סולת נקייה מאותם השני קליפות דקות סובין ומורסן ונאפת פת בתנור של הקדוש' ונעשית פת נקייה שהוא מאכל אדם עליון הרי אין אחר שלימות זה כלום ולכן מי שיש לו פת נקייה הרבה אכול ושבוע והותר שהוא דוגמא למעלה מורה על שלימות הכלה אם כן אינו פת אחרת רצה לומר דאף על גב כי בימי החול ימצא ייחוד נמי ללאה עתה בזמן המועד הייחוד לגמרי הוא לרחל שלכן אינו אופה פת אחרת שלא יחשוב כי גם ימצא עתה ייחוד ללאה אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה וכן נמי רחל יש לה בני בית רבים הם בסוד עולם הבריאה הוא הבית שלה ונותנת להם די סיפוקם פת הדראה אבל אם יש לאדם הגשמי פת הרבה הדראה שמור' על אותם שאוכלים אותו בעולם הבריאה שכן נאמר באשת חיל ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה ולכן יכול לאפות פת נקיה שמורה על הבחינ' שהיא באצילות שהיא בסוד פת מוכנת למאכל הלחם אשר הוא אוכל נקיה מכל סיג ומכל מום כאמור:
אסור לעשו' שאור בי"ט לפי כי השאור הוא מורה על התעוררות השמאל ונאחז בו ס"א ולכן אסור לעשות אותו בי"ט אלא ע"י שינוי שיהי' בסוד שמאלו תחת לראשי מפני שהיה אפשר לעשותו מאתמול מבעוד יום כי אז נעשה הייחוד ואם נאמר כי זה יהי' מ"ש בזוהר פ' קרח במאמר הובא למעל' כי קדש תתאה אזמין לכל חילוי ולאעטרא להו ולאעלא להו תחות גדפוי ולכן באותו זמן כי הקדושה אזמינת לכל חילוי היה לה לתקן שאור זה מבעוד יום להתמתק אז ע"ד האמור:
אפי' נשחטה הבהמ' וכו' כבר נתבאר למעלה כי בהמה זו הוא בסוד שם ב"ן והשחיט' הוא התיקון לה כנודע וכנ"ל ולכן אפי' נשחטה מאתמול מותר להפריש המתנות בי"ט אותו תוספת רוח שנותנת לבריות כנודע: