אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תקה

סימן תקד

[א] הלא זה דברי בפ' כי עליך הורגנו כל היום יאמר נא ישראל לפני הקב"ה אבי ראה חיבתך לי כי בעבורך הורגנו בידינו בכל יום כשאנחנו אומרים ה' אחד ולא בדברים בלבד אנו מוסרים עצמנו למיתה אלא נחשבנו בעינינו כצאן טבחה שהם מוכנים בעיר לטבחה והקב"ה אומר לא כן אתם לפני אלא ואתנה צאני כאותם צאן שהם נקבות ואין בעליהן שוחטין אותם לפי שהם מוקצים לתועלת שלהם לחלב ולגיזה ולוולדות בהמה ולכן אתם צאן מרעיתי אני רועה שלכם לפי שהרועה הוא חשוד ולא עוד אלא אדם אתם בעיני ולא בערך בהמה כלל ולכן על פי הדברים האלה האדם טוב לו להיות מחזיק בעצמו שהוא כצאן טבחה שלכן נאמר הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה (יחזקאל) בעבור שבח זה והיינו מ"ש בהמה שהיא עומדת לאכילה אם בני אדם שנחשבים בעיניהם כצאן טבחה המוכנים לאכילה כי עליהם אמרו חז"ל אדם ובהמה אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה שיודעים ומכירים שהקב"ה אמר אדם אתם ואין מקריבין מהם והם כערך בהמה בעיניהם שהם מוכנים לשחיטה ולכן על סוג זה יאמר בהמה שהיא עומדת לאכילה ועכ"ז להיותו ערום ביראה הוא רוצה לחלוב אותה לענין המצות לאכול החלב דהיינו אותם שאוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב אם לקדרה שאין בה אוכלים אסור כלו' אם אדם זה הוא בלתי הגון דומה לקדרה מפוחמ' מצד מעשיו שאין בו אוכלים שהם דברי תורה מכל האוכל אשר יאכל אסור ליהנות מאותם המצות אע"ג שעשה מן הדברים שהאדם אוכל פירותיהן בעה"ז מאחר כי אין בו תורה ויש בו מעשים רעים כדאי הם שני דברים אלו נדחות אותם הפירות שלא יאכל אותם ואם יש בה אוכלין מענין התורה אין מעכב מעשה הרע שנמצא בו מעשה קדרה כי מצטרף זכות התורה עם אותם המצות ואיכא תרתי לטיבותא ולכן מותר ואוכל פירותיהן בעה"ז מאחר שעשה המצוה לשמה כי הנה החלב הוא להקב"ה כאמור שהם המצוות והגזה מעשה הצדקה שנאמר מלוה ה' חונן דל והוולדות שאומרים לפניו אמן וברכו כמשחז"ל ולכן אמר וכגון שבא החלב לתקנו לאותו הלימוד הוא האוכל הנזכר דהיינו להחזיק ביד עמלי תורה וכיוצא שנמצא אותו חלב לשמו של הקב"ה או שיש בה פירורין של לחם עקב כי נמצא באדם זה קצת מדברי תורה ואינו בור לגמרי והחלב נבלע בהם כי אותם הפירות מועילים לעצמו להחזיק בידו ללמוד ואם מעט הוא הרי נבלע בהם אותם הפירות של המצוה אבל החולב כל צאנו שהדוגמא לזה הוא הרודף לעשות כל הדברים ששנינו אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב לא הותר ליהנות מאותם הפירות מפני אותה פרוסה שנותן בכלי אותו מעט לחם של תורה שאינה קבע עמו אלא שנותן אותה בכלי עתה לשעה אין בזה כדאי לאכול פירותיהן בעה"ז ונדחה ודאי בכלל אותם הדחיות שמנו חז"ל שדוחים מן האדם דברים הטובים:

עוד זה מדבר בענין אותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים וכו' שהיא מזומנת לסעודה לצדיקים לעתיד לבא כדאיתא בויקרא רבה. וז"ל ר"י ורשב"ל ורבנן ר"י אמר בהמה אחת היא והיא רבוצה על אלף הרים ומגדלים לה כל מיני עשבים וכו' ורשב"ל אמר מגדלים לה כל מיני מאכל וכו' ורבנן אמרי מגדלים לה כל מיני בהמות והיא אוכלת אותם מ"ט וחית השדה ישחקו שם איפשר כן אית בעיר אכיל בעיר א"ר תנחומא גדולים הם מעשה אלהינו עכ"ל והנה מאמר זה נראה קשה אם לענין המחלוקת איך יתכן שחולקים בדבר המוחש ומה גם כי כל אחד מביא ראיה לדבריו מן המקרא ויותר קשה מ"ש ואית בעיר אכיל בעיר והלא הכתוב כך הוא אומר והיה השרון לנוה צאן וכי תימא שהמקשה יאמר כי הבנת הכתוב הוא לענין אחד א"כ הוא לא היה לו להקשות כך וכי אית בעיר אכיל בעיר אלא יקשה על רבנן כי המקרא זה לא לדרשה זו הוא ומה השיב ר' תנחומא גדולים מעשה אלהינו היל"ל והלא מקרא מלא הוא. אמנם הענין הוא כי השלמים אינם חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והענין כי הנה בהמה זו הוא כינוי למדה האחרונה כאשר הוא מתמעטת ויורדת בעולמות התחתונים לקיים מ"ש לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך ולכן יצאה מכלל אדם שנקרא זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וכן נאמר כתפארת אדם נשבת בית זו אשה ויורדת להיות כינוי בהמה שהוא בגי' ב"ן כנודע כי שם זה הוא במלכות ולכן אמר כי בהמה זו היא רבוצה על אלף הרים היינו ע"ד מ"ש בזוהר על הרי אררט כדאיתא פרשת בהעלותך שהם מאריהון דדינין מאריהון דיבבא וילנא ואיתא במדרש חזית מדלג על ההרים אלו המלכיות והנה בהמה זו רבוצה ר"ל נופלת על המלכיות בגלות אלף שנים שנשבע הקב"ה כמשחז"ל ביום חרון אפו ויומו של הקב"ה אלף שנים וכדאיתא בזוהר שמות י"ז אינון אלף יומין דחול ואי ישתעבדון יתיר לא על פום גזרת מלכא אלא בגין דלא עבדין תשובה אמנם אע"ג כי מדה זו היא אצלם בסוד הגלות רבוצה עליהם כלומר מושלת עליו הוא כונת הפסוק נפלה עליו (בראשית טו) ר"ל אע"ג שהיא נפלת שנאמר ולא תוסיף קום בתולת ישראל יש לה ממשלה עניו של אותו מלכות כדאיתא בזוהר פרשת במדבר בפסוק קולה כנחש ילך בסוד רישא וזנבא כי אע"ג שהזנבא בגלות היא המושלת עליהם ועל פיה הם מתנהגים כלם וז"ש והם מגדלים לה מיני עשבים שהוא ממין הצומח ורשב"ל אמר מגדלים לה נמי מיני מאכל שהוא יותר מוכן ורבנן אמרין מגדלים לה מיני בהמות נמצא כי אוכלת משלש בחינות והסוד כי כל בחינה מאלו מועיל לה לענין ייחוד אחד ועתה הקשה ואית בעיר אכיל בעיר כלומר דבשלמא לאותם שני סברות שאמרו כי אוכלת מיני עשבים או מיני מאכל בזה ימצא תועלת לנאכל כי כן ברור בידינו כי כל כונת האכילה הוא כדי לתת עלייה לדבר הנאכל אמנם אית בעיר אכיל בעיר עד שנאמר כי כך הוא התיקון של אותו הנאכל ולכן אמר ר' תנחומא גדולים מעשה אלהינו כלומר זאת התמיה שייך במאכל האדם הגשמי כי כל מה שהוא אוכל הוא כדי להעלות במדרגה אחרת גדולה לדבר הנאכל אמנם גדולים מעשה אלהינו מאחר כי בהמה זו היא כינוי לאלהינו ומתרצה באותם בהמות בלי ספק כי זה יהיה התיקון שלהם בלי ספק ועתה עלה בידינו מדברי מאמר זה כי אותה בהמה הידועה שהיא עומדת לאכילה כאמור שמזמנת לצדיקים דהיינו צדיק וצדק ורוצה האדם לחלוב ממנה ע"י מעשיו הטובים כדרך שאותו תינוק הידוע הוא יונק משדי אמו כך הוא רוצה לחלוב לאכול ממנה כנז' אם לקדרה שאין בה אוכלין אסור כלומר מאחר שהאדם ע"י מעשיו הוא מעלה אור חוזר מלמטה למעלה ונכנס לבית המקדש עליון הנמשל לקדרה שלכן נאמר היא הסיר ואנחנו הבשר והדוגמא שלה למעלה נמי ולכן בזמן אשר נמצא אוכלים בתוכה כשם שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו מותר לחלוב כי זה הוא כינוי כמשחז"ל שאמר יוסף לאדונתו חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות אחד הוא ולכן מותר לחלוב לעשות הייחוד הנזכר בתחילה ואחר כך משם ימשוך השפע למטה שנאמר דדיך ירווך בכל עת והיינו מ"ש וכגון שבא החלב לתקנו כי הנה מאחר שנמצא שם אוכלים שנאמר בהם והיה האוכל לפקדון הארץ לכן אחר כך בא החלב מן הצדיק לתקנו כאמור או שיש פרורין הם סוד מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד. וז"ל אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא אצטריך האי כ"ש מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון דזרע דזריק לון בארעא וכו' והנה מבואר מדברי זה המאמר כי הפירורין הם טיפות של זרע ולכן יאמר חלוקה אחרת או שיש פירורין באותו כלי דמשמע כי הועילו מעשיו עד שהיה באותו מקום זרע ואין זה הזרע העליון שיורד מן הצדיק אל הכלה שאם כן מהו החלב שנותן אח"כ בכלי ומה נתחדש והרי כל תכלית המעשה זה שרוצה לחלוב זה הוא אמנם סוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו. וז"ל האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין ע"י דהאי צדיק דאיהו גנגא דגנתא ונטיל להאי אור וזרע ליה זרועא דקשוט וכו' הה"ד אור זרוע לצדיק וכו' וכתיב וכגנה זרועיה תצמיח מאן זרועיה אלין זרועי דאור קדמאה דאיהו זרוע תדיר ועביד איבין וכו' אי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש היך עביד תולדין אלא כתיב זרוע זרוע איהו תדיר ומיומא דאפסיק ההוא נהר גנתא לא על ביה ההוא גננא וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע בקדמיתא ולא שכיך תדיר בגנתא דעביד תולדין ומההוא זרועא נפל ביה באתריה ומגרמיה עביד תולדין כקדמיתא וכו' הנה מבואר מדברי זה המאמר כי ימצא ענין זרע שנופל בשדה העליון וחוזר ונעשה ממנו תולדות והיינו סוד הספיחים ולכן יאמר על עיקר זה ואם יש בה באותה קדרה שהרמז על נקודת ציון יש בה פירורין שהרמז על טיפות של זרע הללו שנאמר בהם וכגנה זרועיה תצמיח והחלב עליון נבלע בהם שהוא בסוד אשת חיל עטרת בעלה והבן והיינו סוד משחז"ל מלאך הממונה על התפלה הוא ממתין עד שמסיימת קהלה אחרונה להתפלל ונוטל כל התפילות ועושה אותם עטרה ומניחה בראש חי העולמים והמלאך זה הממונה על התפילות הוא סוד אשת חיל הנזכר שפעמים נקרא מלאך שנאמר המלאך הגואל אותי כדאיתא בזוהר פ' בלק דף קפ"ז. וז"ל פתח ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע וכו' קרי לה מלאך וקרי לה שמהן סגיאין אלא הכא אמאי אקרי מלאך אלא שליחא איהי מלעילא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי המדה זו אע"ג כי יש לה שמות הרבה כאשר נקרא מלאך על שם שעושה שליחות ולכן הוא מלאך הממונה על התפילות ונוטלת כל התפילות של ישראל ועושה מהם עטרה ומנחת אותם בראש חי העולמים שנאמר עדיך כל בשר יבאו לשון עדי כמשחז"ל ומתקיים ברכות לראש צדיק והבן והיינו מ"ש מענין הפירורין שהחלב נבלע בהם בתוכם אז מותר לחלוב כאמור אבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי והענין כי הנה חלוקה זו של החולב כל צאנו ונותן שם פרוסה הדוגמא לזה הוא כי האדם לא נתכוון לתקן תחלה המדה האחרונה ואח"כ לחלוב לתוכה ולכן זה הענין יבחן מפני כי נתן שם בכלי פרוסה אחת שהרמז לזה הוא כי באותו כלי העליון לא עשה מתחלה התיקון כראוי יען לא נתן שם זולת פרוסה אחת שמורה על שהיא בסוד לחם עוני כמשחז"ל מה עני זה דרכו בפרוסה ואין עני אלא מן התורה ואח"כ היה חולב כל הצאן העליון הם מדות העליונות כלם כאחת שמוכרח הוא שנמשך מהם חלב ביותר ובפעם אחת ובלי ספק כי האור זה הוא מרובה ואין כח באותה פרוסה לקבל אותו החלב המרובה מן האור העליון וחיישינן שלא יצא לחוץ וכאשר מתגלה נהנים ממנו החיצונים שלכן שנינו המרגיל כלו חיבור לטומאה והאדם צריך טבילה:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה