אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תקד

סימן תקג

[א] בלי ספק כי כל אלה הדברים הנעשים ביום טוב שהם לצורך אוכל נפש הם מכלל המצות אשר צוה ה' ומהנה המלאכות הנאסרות הם מכלל מצות ל"ת כאשר מנה אותם הרמב"ם ז"ל בכל הי"ד החזקה אשר עשה משה והנה מלבד המצות עשה ומל"ת יש כמה דברים שהם נק' ענפים להם כמו שכתבו כמה מן הפוסקים אם יזכני ה' גם אני כאחד מהם אפרש אותם גם בסגנון זה העתירו בעדי והנה בלי ספק כי כל אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות להועיל לנפש האדם שנא' וחי בהם לחיי עלמא כתרגומו ובלי ספק כי המקיים ענפי המצות ומלי דחסידותא יהיה שכר שלו לאין קץ אמנם נימא ביה מלתא כי הנה חז"ל אמרו שבעה מדרגות בענין הצדיקים יש פניהם דומי' לחמה וללבנה ולמנורת ב"ה ולאור שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בשמש וכו' ואם כן כמה יהיה הפרש הגדול זה ביניהם אם לא כפי מה שעשה האדם מדקדוקים אלו ולכן צוה הקדוש ברוך הוא בשמחת יום טוב להיות הכנה לאדם לזכות לאותה סעודה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא כך יזכה באותה סעודה ולכן כל אותם הדברים שנאמרו בדינים הקודמים בצורכי סעודה הנה הם הכנה לאותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקי' כנזכר והם מענין צווי המצוה עצמה ואלו התבלין יהיה מענין ענפים שלה ולכן נקראים תבלין לומר שעל ידי כן נעשה המצוה מתובלת יפה ומתוקנה והם הם התבלים המועילים לאותו בישול של אותה סעודה הנזכר והנה ענין התבלין אלו יהיו בשני פנים אחד למעשה המצות וזה יהיה פעולת צדיק לחיים וגם ימצא תבלין לעושה תשובה כי שניהם הם זוכים לחיי העה"ב וגם זוכים לאותה סעודה ויותר מזה אמרו חכמים ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקי' גמורים יכולים לעמוד דמשמע ממאמר זה כי המקו' שיושבי' בעלי תשובה באותה סעודה אין יכולים ליישב שם צדיקים גמורים ואם נדקדק מלת עומדים ונאמר שהוא עמידה ממש כפי פשוטו יהיה הענין כי לפי שהצדיק בצאתו מן העולם ועולה לעולם העליון שם הוא משמש לפני יוצרו ית' בעמידה כערך המלאכים שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה וכדאיתא בזוהר פ' חיי שרה דף קכ"ט. וז"ל תנינן אתר דמריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא צדיקים גמורים לא יכלין לקיימא בגין דאינון קריבין למלכא יתיר וכו' כתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וכו' אלין אתרין ודרגין לבר ומאן אינון כד"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה והאי הוא דרגא בין קדישין עילאין ומאן דזכאן לדרגא דא אינון שליחן דמאריה עלמא כאינון מלאכים ועבדי שליחותא תדיר ברעותא דמאריהון בגין דאינון אתקדשו תדיר בקדושא ולא אסתאבו וכו' ואית אחרנין דאינון לגו יתיר דלאו אינון בחצר אלא בביתא דכתיב נשבעה בטוב ביתיך וכו' ואית אתר לחסידי עליונין לגו וכו' ובעלי תשובה לפני ולפנים כאמור ולכן על שני צדדין אלו צדיק ובעל תשובה יהיו ענין תבלין הללו וכך היה אומר דכין את התבלין כדרכן הלא המה הענפים של המצות ביום טוב לאותם המצות שהם צורך לבו ביום כגון ענייני התפלה וק"ש והמוספין עם הכונות שלהם שאם ידוך אותם מבע"י יפיג טעמן כך אחז"ל במדרש חזית אם קורא אדם ק"ש בשעה שאומרים הציבור אחד לקולך השמיעיני ואם לאו ברח דודי ולכן כל אחת מהנה לא יכול לעשות אותם מאתמול ומה גם לענין הכונה של האכילה עצמה והברכות אבל מלח אינו נידוך ביום טוב לפי שהדוגמא של מלח הוא מעשה הצדקה כהא דאמרי' מלח ממון חסד ומעש' הצדקה מאתמול מועיל יותר אלא אם כן הטה המכתשת או שידוך בקערה שישנה שאם שחק המלח מאתמול מערב יום טוב לא יפיג טעמו ולכן צריך שינוי כאלו עשה מערב יום טוב היה נותן מעות אמנם העושה צדקה ביום טוב ישנה לפי שהוא מעשה קערה היינו תבשיל משום דלא סגי בלאו הכי כדי שלא יתקיים בו משחז"ל לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת לו טול לך מה דיהבת בי עשית כל ימיך חגים ולא נתת כלום לעניים ולכן ביום טוב צריך לתת תבשיל לעניים ואין אדם יוצא ידי חובתו על ידי מה שמתנדב ונותן צדקה קודם יום טוב כדאיתא בזוהר פ' אמור דף ק"ד. וז"ל ועכ"ד בעי למחדי למסכני מ"ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא וכו' אשתכח דההוא פתורא דיליה הוא ולא דקדוש ברוך הוא עליה כתיב וזרתי פרש על פניכם פרש חגיכם ולא חגי וכו' ואין שוחקין את הפלפלין ואת החרדל בריחים שלהם כי זה יהיה הערה לענין הלימוד כי ביום טוב אין ראוי לאדם להיות יושב ומעיין בהלכה ומפלפל בה ע"ד שאמרו טבא פלפלא חריפא וזה יהיה בריחים שלהם כמו שאמרו עשה אזנך כארפכסת וקנה לך דברי תורה משום דהוי כעובדין דחול שהעיקר של הלימוד הוא הפלפול כמ"ש אגר' דשמעתתא סברא ואני פירשתי כל אותם הדברים הנאמר בהם אגרא דכלה אגרא דבי טמיא וכו' שהרצון הוא לומר אף על גב דקים לן שכר מצות בהאי עלמא ליכא דברים הללו יש להם קיבול שכרו בעה"ז אבל עיקר המצות הוא לעתיד ולכן נמי דך אותם במדוכה בכל התבלין של המצות וכן נמי לענין לימוד התורה ילמוד בדברים פשוטים:

וכן נמי לענין העושה תשובה יאמר דכין את התבלין כדרכן לפי כי העושה תשובה מאחר שנתחרט בלבו והתודה אשר חטא עליה הרי זה צדיק גמור כך אחז"ל מי שקדש את האשה והיה רשע גמור וא"ל ע"מ שאני צדיק הרי זו מקודשת שמא הרהר בתשובה אמנם יש לתשובה תבלין תענית ובכיה שק ואפר ועניינים רבים כתבו בזה הראשונים ז"ל ולכן יאמר דכין את התבלין כדרכן דהיינו לענין ההכנעה והשפלות הצריך לבעל תשובה ודברים שיפיג ריחו טוב תמורת ריח רע של המעשה שהיה לו שאם ידוך אותם מבע"י ולא יעשה כן בו ביום יפיג טעמן יאמרו הבריות כבר פלוני מתרפה במלאכת שמים אבל מלח שהוא הצדקה כנ"ל לא כן כי יותר צריך זה לבעל תשובה בכל יום לעשות צדקה כנודע ולכן אינו נידוך בי"ט אלא ע"י שינוי כדלעיל: [ב] מותר להוליך תבלין ומדוך אצל המדוכה לרמוז מש"ה אם תכתוש את האויל במכתשת וכו' ולכן נמי מוליך מדוכה אצלם אפילו דרך רשות הרבים לפי כי רבים הם השונים בחטאת כמש"ה כסיל שונה ב אולתו אעפ"י שהיה אפשר להוליכם מעי"ט מפני זה הרמז הנמצא בהם:

[ג] אין כותשין הריפות וכו' ר"ל אע"ג שנאמר אם תכתוש את האויל בתוך הריפו' וכו' מ"מ אין לפרסם אותו בקול גדול כענין מכתשת גדולה אלא בקטנה כדי להחזירו למוטב שזה הוא השינוי שלה שנאמר ולא תשא עליו חטא וכיון שאין אנו יודעים עכשיו מה נקרא גדולה וקטנה היינו משחז"ל תמיה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח א"כ הכל אסור:

[ד] מותר אדם למדוד תבלין וכו' הוא מ"ש הרמב"ם ז"ל אין לאדם להיות במדות בקצה האחרון אלא במדות הבנוניות הנקרא דרך ה' וכו' והיינו מ"ש מותר למדוד בתבלין הם המדות הטובות לתת בקדרה כדי שלא יקדיח תבשילו דפעמים נפיק מיניה חורבא ולכן אחז"ל בפ' איש איש כי תשטה אשתו הוי שוה לבני אדם ולא תהיה כאותם הפרושים שלובשים שחורים וכו' ומתרחקים מבני האדם:. עוד זה מדבר לצד עילאה ימלל דכין את התבלין כדרכן היינו מש"ה מי זאת עלה מן המדבר מקוטרת מור ולבנה נזכר כי הנה המעשה אשר האדם הגשמי הוא גורם תיקון לכ"י בסוד מעשה דומה בדומה ואמנם הדיבור הוא כולל עמו הכונה ומחשבה טובה ולכן הוא גורם לכ"י תיקון יותר וז"ש מי זאת היא כ"י עלה להיות בערך מי כאמא בתה מן המדבר ע"י דיבור נעשית מקוטרת מר ולבונה וכו' שהם בענין הריח תלת עשר תיקונין ולכן יאמר דכין תבלין וזה יהיה לה ע"י קריאת ההלל דאע"ג דאיכא י"ג שבחים בישתבח כנודע מן הזוהר אלו יותר עליונים ולכן אמר שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן ואין להם טעם אלא בו ביום אבל מלח שהוא ענין ייחוד הנוהג תדיר שלכן נאמר על כל קרבנך תקריב מלח ולכן אינו נידוך בי"ט אלא ע"י שינוי לטובה שאול שחק המלח מאתמול לא יפיג טעמו לפי כי כך היא המדם ולכן יטה המכתשת הוא סוד נקודת ציון שהוא בית קיבה אשר שם כותשין אותם תבלין עד שתהיה פנים בפנים או ידוך בקערה סור עקרת הבית כמשחז"ל פ' נשא בקערה עקרת והיינו השינוי הנזכר:

ואין שוחקין את הפלפלים ולא את החרדל בריחים שלהם כי הנה חז"ל אמרו שחקי' ששם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא באותם הרחים וכבר נת' בזוהר ובתיקונים כי שחקים אלו הם סוד נ"ה שני שושביני' השוחקים מן היורד מלמעלה לצדיק וצדק והרחים הוא כינוי כמש"ה לא יחבול רחים ורכב והענין כי הפלפלים והחרדל הם דברים חדים והם רומזים לענין דין ולכן בי"ט אין לעשות ייחוד באותם הרחים ששוחקים אותם בהם בחול המן שנאמר שטו העם ולקטו וטחנו ברחים אמנם בי"ט צריך להיות הייחוד ממותק בבחינת רחמים וחסד ולכן נאסר לטחון אותם ברחים שלהם דהוי כעובדין דחול בערך הייחוד הנעשה בחול אבל דך אותם אעפ"י שהם חדים בחינת דין במדוכה ככל התבלין למתק אותם כנזכר:

מותר להוליך תבלין ומדוך אצל מדוכה או מדוכה אצלם כי הנה נאמר ביוסף הצדיק והיה האוכל לפקדון לארץ ולכן התבלין שהם בחינת הדין הוא האוכל שהוא בפקדון אצל יוסף לתת לארץ הקדושה ולכן המדוך הוא בסוד הצדיק והמדוכה היא הצדקה כי הנה הצדיק הוא דכתיש כתישין לאנגדא משחא מאינון זתין עילאין כדאיתא פ' פנחס ע"ש וע"י כתיש' שכותש לתוך המדוכה הצדקה בסוד בחינת ציון נתקנים התבלים הם סוד הדינים הפלפלים והחרדל ולכן מוליכין התבלין והמדוך הוא הצדיק ממשיכין אותו לתוך המדוכה זו הצדקת או מוליכין המדוכה זו הצדקת מעלים אותה למעלה אצל המדוך הצדיק כאמור אפילו דרך ר"ה דהיינו בפרהסיא לפי כי כאשר נעשה הייחוד הוא נעשה בהצנע לכת כדי שלא יתעורר ס"א כדאיתא פ' תרומה דף קל"ד. וז"ל כיון דאיהי אתת עיילין לה בלחישו אמנם בי"ט אינו צריך לפי שהכל מזומנים למעלה כנזכר פ' קרח מקראי קדש כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בגין לאעטרא לון וכו' ולכן אפילו דרך ר"ה שמרגיש ס"א מותר אעפ"י שהיה יכול להוליכם מעי"ט לפי שהעיקר הוא לדוך אותם בי"ט אבל ההולכה הוא ענין רמז בעלמא עכ"ז מוליכם בי"ט כאמור: אין כותשין הריפות במכתשת גדולה וכו' הנה שתים אלו הרמז שלהם סוד מש"ה אוהב ה' שערי ציון ואחז"ל שני שערים ואמרו שערים המצויינים בהלכה והם הנקרא ציון וירושלם וענין הריפות הוא כינוי אל חיבור צדיק וצדק ולכן יאמר נא כי בי"ט אין ראוי לכתוש הריפות שהוא החיבור הנזכר אין לעשות אותו במכתשת הגדולה הוא השער החיצון מפני שהוא טורח גדול אבל כותש בקטנה הוא השער הפנימי שנאמר שער החצר הפנימי יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח או יהיה נמי מכתשת גדולה בסוד לאה והקטנה בסוד רחל ע"ש שנאמר שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל וסבירא ליה דאע"ג כי בחול עושה ייחוד בלאה לפעמים כגון בבקר שנאמר ויהי בבקר והנה היא לאה וכן נמי בתפלת המנחה היא לאה עתה בי"ט אין כותשין הריפות זה הייחוד במכתשת גדולה היא לאה כאמור ולענין הגשמי כיון שאין אנו יודעים איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה הכל אסור:

מותר אדם למדוד תבלין דמאחר שהנחנו כי הפלפלין והחרדל הם בחינת דין צריך מדידה לשער כמה נותן שיהא מעט לקיים שמאלו תחת לראשי ולא ירבה שלא יקדיח תבשילו מרוב הדין שנותן שם:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה