מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תק
[א] להיות כי מעשה המצות הוא ע"י מתן דמים כי בצל החכמה בצל הכסף וכן אחז"ל כי צריך ליתן חומש למצוה מ"מ אין קונים בשר בפיסוק דמים והענין בזוהר פ' תרומה דף קכ"ח. וז"ל אשתדלותא דקב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל אבל אשתדלותא דקיימא בעובדא אסיר ליה במגנא וברקנייא בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים בספרא דחרשא דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רות מסאבא ולאכפיא רוחא אחרא ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה בין זעיר בין רב בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא ואניס לבני נשא למשרי עלייהו וכו' ורוח קדשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב וכו' והנה מבואר הדבר מזה המאמר כי מעשה המצות צריך שלא להקפיד במתן דמים אלא כפי מה ששואלים מעות ממנו כדי שע"י כן תשכון עליו רוח הקדש כאמור ולכן יאמר אין קונים בשר בפיסוק דמים מפני כי ע"י כן לא יזכה לשני דברים האמורים במאמר האחד הוא להעביר רוח מסאבא ממנו והשנית לשכון עליו רוח הקדש מאחר שנתן קצבה לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים וכן לא יאמר נו הריני שותף עמך דקים לן אין מצות לחצאין אלא מחנק להם כי זה מורה שהוא נעשה קברניט לדבר מצוה ולכן הוא מחלק שלישיות או רביעיות כפי הדרך שנוהגים לחלק בעיר בנא פיסוק דמים כאמור כדי להמשיך עליו קדושה העליונה אמנם לא יפסוק סכום מעות כלל זולת כאשר ישית עליו בעל הבשר הוא רמז למצוה וכמשחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות שנאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ולכן בא רמז זה בענין הבשר לפי כי ע"י המצוה נכנע אותו היצר השולט בלבו כמ"ש במאמר לאעברא מניה רוחא דמסאבא והנה בענין הבשר מצינו לחז"ל שתי דרשות זו בהפך מזו וכך אמרו מהו בשר בושה סרחון רמה והם אמרו בפ' יבא כל בשר מי שלבו רך כבשר ולכן בזה באו שתי הדרשות אל נכון כי הנה מי שהבשר שלו הוא מפני העון נעשה בושה סרחון רמה אמנם מי שמתקן מעשיו והוא לבבו רך כבשר ע"י מעשה המצוה עליו נאמר יבא כל בשר להשתחות לפני וזה יהיה דומה בדומה כי הנה מי שרודף אחר רסן בטנו למלאת כרסו בשר בלי ספק נעשה בשרו בושה סרחון רמה כך אחז"ל לאחר ג' ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת לו הא לך מה שנתת בי עשית כל ימיך כחגים וכו' אמנם מי שאינו נהנה מסעודת הרשות ואוכל בשבת ויו"ט ור"ח אותו הבשר קדוש הוא כדאיתא בזוהר פרשת תרומה גופיהון דצדיקיא דלא אתענגו מסעודתא אלא משבתי וחגי וזימני לא שליט עליהון והיינו מה ש"ה (ישעיה סו) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר היינו אותו בשר של שבת ור"ח כי קדוש הוא ולכן בא הרמז בענין הבשר כאשר ירצה לתקן הבשר החי ולדחות מעליו ס"א ולהתקדש באותה מצוה כאמור יתן בלי פיסוק דמים ויכול להביא שתי בהמות וכו' כי כך אחז"ל אדם ובהמה אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה ולכן אדם הרוצה לתקן מעשיו ילמד מאותו בן אדם שעשה עצמו כבהמה ויאמר זו בזו ע"ד גם אני כמוהו כשם שזה שב אל ה' ועשה עצמו כבהמה כדי להעביר אשמותיו ולכן אעשה כן גם אני ולמחר שמין הנשארת בערך של אותו בן אדם שעשה עצמו כבהמה כלו' כי כמו שהבהמה היא עומדת לשחיטה כההיא דאמר ר' לך כי לכך נוצרת וכן זה זובח יצרו ומתודה עליו היינו מ"ש זו בזו לכן למחר היינו לעתיד והוא כינוי ע"ד משחז"ל מצוך היום היום לעשותן ומחר ליטול שכרן ולכן לעתיד שמין הנשארת ע"ד ושם דרך זה השם אורחותיו ולמד מזובח תודה שזבח את יצרו ומתוודה עליו לכן למחר היינו לעתיד שמין הנשארת והיה הנשאר בציון מי שיעשה עצמו שירים כך משלם לו היינו הקב"ה שנאמר קדוש יאמר לו: [ב] אסור לשקול בשר אפילו בביתו וכו' היא הדבר משחז"ל אצל אורח חיים פן תפלס שלא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה לאמר זה החמורה אעשה אותה וזו הקלה לא אעשה אותה וכן בנ"ד אע"ג שאמרנו אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות שלא תאמר מאחר שהרצון הוא לעשות תיקון לענין האכילה לאותם הסעודות שהייתי עושה לאכול ולהרבות בשר כנגד אלו צריך לתקן בלי ספק אמנם אותו ריבוי האכילה שהייתי מרבה בשר אני לבדי בביתי אין בזה עון אשר חטא ולכן בא הדין בגשמי אסור לשקול בשר אפילו בביתו כלומר אפילו מאותו ריבוי בשר שהיה אוכל בביתו לא מבעיא מה שהיה אוכל בחברת האוכלים למעדנים אלא אפילו לידע כמה מבשל דהיינו הוא לבדו ואפי' ליתנו בכף מאזנים לשומרו מן העכברים כלו' שלא יאמר כך אני עושה לשער אותו הראוי לי לאכול וכנגד מה שאני מרבה בשר אעלה אותו בדמים ואתן אותם לצדקה כי בזה יהיה לי לכפרה תמורת מה שאני מרבה בשר תאוה והיינו אפילו לשומרו מן העכברים כענין ההוא עכברא דשכיב אדינרי שהיה כילי ולא היה עושה צדקה רק הוא מתכוין לשמור המעות לאפוקי מן העכברים הנבלים אשר סורם רע ואין עושים צדקה גם בזה אינו מתקן ענין ריבוי האכילה לפי כי זה יחשב בענין עבירה גוררת עבירה כך אחז"ל אין ארי נוהם היצר אינו מתגבר אלא מתוך קופה של בשר מריבוי האכילה ואתי למסרך ומה מועיל לו המעות שנתן לצדקה ועוד כי בענין חבילות של מצות צריך בענין שיהיה דומה לחבילות של עבירות והא ליתי וזה השיקול אסור אפי' היא תלויה במקום ששוקלים לשקול בה באומדנא דדעתא ולתת מעות לצדקה אפילו מנה כנגד מנה כגון אמו של ר' שהיתה לוקחת ליטרא של בשר לעניים כנגד ליטרא שהיתה לוקחת לבשל בבית לא אמרו בענין זה כדי להרבות באכילה כי הנה הוא פתח אל החטא ומותר לשקול בידו היינו לצורך האכילה עצמה שרוצה לאכול מותר לשער אותה שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה ואחר כך אוכל כדי שלא יבא למלאת רסן בטנו רק לאכול כדי שבעו אמנם טבח אומן הרגיל לטבוח טבח ולאכול לשבעה אפילו זה הוא אסור כדי לתקן המעוות שעשה אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו מתוך שהוא רגיל להרבות בסעודת הרשות יודע לכוין דרך חתיכתו כאשר הוא חותך ופוחת מן המאכל שלו יודע לחתוך ולפחות ממאכלו לטרא או חצי ליטרא בין רב למעט חותך כדרכו לפי סברתו ממעט ואינו חושש עוד מעון זה:
[ג] אין נוקבין נקב בבשר לתלותו בו וכו' הנה חז"ל המשילו ענין החוטא לאותו הנוקב תחתיו בספינה א"ל חביריו מה אתה עושה א"ל ומה איכפת לכם במקומי אני קודח א"ל מפני שאתה מציף עלינו את הספינה כך אמר איוב אתי תלין משוגתי א"ל חביריו אינו כן אלא כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק ולכן בא הרמז בזה כי אין לעשות נקב מכל חטאת האדם בבשר על ידי האכילה ואפילו במועד כמ"ש הר"ם במז"ל לא נצטוינו על ההוללות והשכרות אלא על שמחה של מצוה ולכן אף על גב שנאמר ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר ויין יש ליזהר מן החברות כמ"ש הר"ם במז"ל כי מצוה להעמיד אנשים חכמי' וידועים לבקש על ענין זה שלא יהיה אדם עושה נקב ע"י החטא באותו הבשר שמצוה עליו לאכל לשבעה וזה הנקב הוא בסכין הוא יצה"ר כדאיתא בזוהר ההוא חדידא בלישניה שמפתה הבריות ומוליכם בדרך לא טוב בעצתו הרשעה ואחר כך אותה אהבה שמראה להם ופנים צהובות נהפך לאויב הוא נלחם בם והורג אותם הוא מה שאמרתי בפסוק הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיה כח) אוי על העטר' שהיה בידם ענין התורה שהיה נכלל בה עטרה אחרת כך אחז"ל בשעה שקבלו ישראל את התירה נתרגזו האומות אמרו מה ראו להתקרב אלו יותר מע' אומות א"ל הקב"ה הבו לה' משפחות עמים הביאו ייחוס שלכם הא למדת כי בעבור הייחס נתנה להם התורה ולכן יאמר הנביא הוי על עטרת גאות שמתגאים בה על כל אותה הייחס והתורה יחדיו שאבדו אותם אפרים ומי אביהם אפרים ראש הישיבה כמשחז"ל וזה ע"י היין וכי תעלה על דעתך כי ישראל הקדושי' איש את אשת רעהו טמא בזימה או שהיו מחליפין נשותיהן וכיוצא ממשחז"ל אם לא מריבוי היין ולכן אוי מן קדם חמרא אשריו לאדם הנודר עצמו ממנו מה נעים גורלו לא יעשה נקב בספינה ודאי ע"י סכין שלו הוא יצה"ר שלא יהיה דוגמא נזם זהב באף חזיר כי יאמר מה איכפת להם אני חוטא לעצמי והיינו מ"ש לתלותו בו ר"ל תולה אותו הנקב שעושה ע"י החטא הוא תולה העון בו ואינו כן אלא על כל העדה יקצוף אבל ביד מותר והענין כי הנה מכנה ענין המשגל לבשר כמש"ה ותזני אל מצרים שכניך גדלי בשר ולכן אין לעשות בו נקב כאמור שלא להרבות בשר ממש שלא יבא להמשך לחטא לעשות נקב ע"י יצה"ר בסכין כאמור אבל ביד מותר היינו משחז"ל קדש עצמך במותר לך ע"ד משחז"ל לא כל האצבעות שוות כי זה אינו נקב ואם לעשות בו סי' מותר אפילו בסכין היינו משחז"ל חשוכי בנים מותר לשמש מטתן ביום וזה לעשות בו סימן ר"ל באדם כדי להיות קיים במין כך אחז"ל מי שהניח בן לא מת וסי' זה מותר לעשות אפי' בסכין הוא היצר דהא אף על גב שהוא ביום מותר ואף על גב שהוא יותר מן העונה שנתנו חכמים לפי שכונתו לעשות בו סימן כדי שיהיה לו חליפין:
[ד] מולגין הראש והרגלים הנה הנביא מקנטר לישראל ואומר מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (ישעיה א) כלומר השבח של כ"י שנשתבחה מלמטה למעלה לפי שבכל יום ויום האדם מרבה תורה ומצוה כמפורש אצלי בפ' זאת קומתך דמתה לתמר כי הנה חז"ל אמרו שור או כשב או עז כי יולד וכי שור נולד או כשב אלא לפי שהב"ח משעה שנולד נברא בו כל השלימות לא כן חי המדבר כי כל אשר רוח חיים באפיו הולך וגדל עם אלקים ועם אנשים (שמואל א ב) כן בענין שהוא בינו לבין המקום בין בדברים שבין אדם לחבירו ולכן אמר הכתוב אם תראה השבח של כ"י שמתחיל מלמטה מה יפו פעמיך בנעלים (שיר ז) ופנה למעלה ראשך עליך ככרמל אל תדמה שהוא כמו הפוך שהרי שבח של הקב"ה מתחיל מלמעלה ראשו כתם פז וכו' אינו כן לפי שזה הוא בתכלית השלימות הוא היה והוא יהיה אמנם זאת קומתך של כ"י דמתה לתמר כי מתמר ועולה בכל יום מוסיף שבח עד זמן כי ושדיך כאשר יהיה האדם נמצא בו תורה ומצוה ללמד ולהניק לזולת דומה לאשכול שגדל לע' שנה ולכן מקנטר הנביא כי כ"י אבדו אותו השבח מכף רגל ועד ראש אין בו מתום לענין ועשה טוב אבל פצע וחבורה וכו' מריבוי העונות נמצא בהם ולכן בא הדין מי שירצה לתקן מעשיו דוגמא לענין האמור מכף רגל ועד ראש בין שהוא ענין שער ראשה ערוה או שנוהג היתר בשפחות שעתיד הקב"ה לתלותן בשער ראש שנאמר קדקד שער כמשחז"ל בין שיהיה מענין העבירות שאדם דש בעקיביו הם כחוט השערה על דרך משחז"ל יצר הרע נרמז לעתיד לרשעים כחוט היינו חטאות הרקים כד"א משכי העון בחבלי השוא כחוט השערה ורוצה להעביר אותם מולגין הראש והרגלים ומהבהבין אותם באור כי יחם לבבו בענין החרטה אבל אין טופלין אותם בסיד וכו' כלומר נהי דבעינן חרטה וכיוצא מותר אבל לעשות מעשה אין זה מן הראוי מפני כי הוא יום טוב ואין ראוי לחבר עם אותם עונות סיד כענין והיו עמים משרפות סיד ולא בחרסית ולא באדמה כד"א ועסותם רשעים כי יהיו אפר הס שלא להזכיר עניינים הללו בי"ט כדי להכניע יצרו ולהיות שפל ראש להזהר בענין עון עקבי כדי שלא ימנע משמחת י"ט ונתן טוב טעם דמחזי כעבוד דהיינו להעביד אותם לגמרי כי אז יכנע לבבו הערל לגמרי ולא יהיה לבו שמח וכבר קדמך הכתוב ושמחת בחגך וכו' וגם לא יעשה הפך מזה לגוזזם במספרים שהנה הוא מניח שורש השער ונראה שעושה לצורך השער שרצונו עדיין באותם המנהגים הרעים ואינו חפץ להסיר ולהעביר אותם ממנו לגמרי:
[ה] מותר למלוח אפילו כמה חתיכות בשר וכו' אשר חכמים ז"ל הגידו כי מלח ממון הוא חסר והענין דאף על גב שנאמר טוב אשר לא תדור (קהלת ה) ובפי' קהלת שלי הנקרא מנורת זהב אחד מן הדרכי' שביארתי שהרצון בזה ללמד לכמה בני אדם שמתנדבים בעם יותר יותר מן הראוי להם וכונתם להשביח ולזרז את העם ולכן יאמר החכם יותר טוב לך שלא תדור כל עיקר אלא סתם מתנת ידו כי בזה גם ימצא זירוז להכין ולא תחטא משתדור ולא תשלם לגמרי ולכן יאמר נא מותר למלוח דהיינו לפסוק צדקה במועד ואפילו כמה חתיכות כלומר אף על גב שנתבאר כי אין ראוי להרבות היינו מפני ולא תשלם אבל אם משלם גם שיהיה יותר על כדי צרכיו הרי זה משובח ועוד ירצה במאמרו כי מותר למלוח ולפסוק צדקה אפילו חתיכות רבים בבת אחת רצה לומר לכמה צדקות שהם נפרדות זו מזו אף על גב שאמרו יותר טוב מי שמביא כבשתו לעזרה ומקדיש אותה ושוחטה מותר לעשות כן אף על גב שאינו צריך אלא לחתיכה אחת למקום אחר מותר להרבות בצדקה זו ואמנם עיקר הדבר לפי כי במועד צריך האדם לתת לעניים כדאיתא בזוהר מי שאינו נותן עליו נאמר וזרתי פרש על פניכם פרש חגיכם ולכן נהגו העם לעשות הנדבה בציבור לתיקון זה ולכן יאמר הדין דאף על גב כי הנה בדרך זה לא מתקרבא הנייתם לתת מעות גם כי הם אחר כך קונים צרכי העניים או נותנים להם מעות אין בזה עון דלא סמכא דעתייהו דעניים אלא על מעות ואין זה כמו שאומרים חכמים ז"ל מי שאינו מחלק ביומא דתעניתא וכו' דהתם סמכא דעתייהו אתמרי ורפתא לא כן עתה ולכן מותר למלוח ולהתערב כדבר האמור:
[ו] נוהגים לנקר הבשר וכו' גם זה על דרך הנ"ל בענין שהאדם נותן אל לבו לתקן מעשיו ורוצה לנקר הבשר החי ולהסיר החלב שעל לבו שנאמר חלבמו סגרו ומן הראוי היה כי החי יתן אל לבו קודם שהרי כך הוא הדין דבר שיכול לעשות מערב יום טוב ואין בו חסרון טעם אסור לעשותו ביום טוב והרי התשובה מה טוב לאדם להקדים אותה קודם יום טוב שלו הוא יום המיתה כנ"ל יומא דהילולא דיליה ומוסיף ריח טוב מכל מקום נהגו המון העם כך לנקר הבשר החי ולהוציא הטומאה מלבו החלב שעל הכסלים ומן הכליות היועצות רע ואפילו נשחט מערב יום טוב כי נתקיים בו זובח יצרו ומתודה עליו מכל מקום יחזור וינקה מן הדקדוקים מחטאת האדם לפי כי אין צדיק בארץ ומה גם ביום טוב ביותר דאיכא שמחה ואכילה ושתיה טוב לנקר ולהיות שם אורחותיו וזאת תורת האדם וכאשר נבאר דינים הללו בענין הנוגע למעלה כמו שנתבאר כי המעשה אשר יעשה האיש הישראלי להיות כי נשמתו מושרשת למעלה לכן מעשיו נמי עושים רושם למעלה ולכן הוא אומר אין קונין בשר בפיסוק דמים כי הנה הבשר הוא רומז למדה האחרונה כדאיתא בזוהר פ' בהעלותך דף קנ"ח וז"ל ת"ח משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחיד נביאה אחרא וכו' ובשעתא דא"ל קב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים חדי משה וכו' כיון דחמא משה דאהדרו לנחתא לדרגא תתאה ושאלו בשר וכו' וע"ד אמר ואל אראה ברעתי לנחתא לדרגא תתאה וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי הבשר הוא במדה האחרונה והנה מדה זו פעמים נמצא שם ענין דם כי יש חמשה דמים טמאים וחמשה דמים טהורים שעליהם נאמר בדמיך חיי והנה במצרים צוה הקב"ה לשחוט הפסח ונתערב עם דם המילה ואיתא בזוהר דאתחזר ההוא דמא לחוור כדאיתא בזוהר פ' בא דף ל"ה. וז"ל א"ר יהודה אי הכי אמאי דמא דהא תנינן חוור וסומק וחד דכליל ביני גווני א"ל תרי דמי הוו חד דמילה וחד דפסחא דמילה רחמי דפסחא דינא אמר רבי יהודה לאו הכי אלא כמה דאוליפנא דאחזר הקדוש ברוך הוא ההוא דמא לרחמי כאלו הוה חוור בגו גווני וכו' והנה מבואר כי גם זה היה בזמן ההוא אמנם ענין הדם לא טוב הוא כדאיתא פרשת בחוקותי ויספתי לייסרה אתכם לא אתן תוספת דמא על דמא ובפרשת אחרי מות דף ע"ט ובגין כך הביאו עלי כפרה וכו' וכל כך למה על שמעטתי את הירח ושלטא בה מאן דלא אצטריך ובגין כך כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכו' ולכן נאסר ענין זה דאין לוקחים בשר בפיסוק דמים שלא לעורר אותם דמים העליונים להמשיך אותם למטה גם כאשר נאמר כי פיסוק דמים הוא מעות כי כן הוא ולכן יהיה הענין בבחינת החסדים שהוא ענין הכסף והיינו מ"ש בזוהר פ' תצא דף רע"ו. וז"ל פתח ואמר רעיא מהימנא האי כלה דידך יהבא קב"ה לאברהם לגדלא לה לגבך וכו' ואיהו הוה לגבה אומן כגון ויהי אומן את הדסה וכו' וגדיל לה בכל מדות טבין וגמיל לה חסד וסליק לה בגדולה במדת חסד דאברהם וכו' והנה מבואר כי אברהם מגדל למדה זו במדת החסד וחסד זה לא יפסק ממנה כי צריך להיות ממשיך לה מדת החסד ולכן אין קונין בשר הנזכר בפיסוק דמים דהיינו שפוסק בכך מעות מפני כי זה הוא בחינת הדין שהוא נותן גדול ומדה שהוא בוצינא דקרדינותא אבל מדת החסד אין שם שיעור כי תמיד הוא מתפשט ויורד ולכן אין לעשות פיסוק והפסק מדת החסד במדת הבשר לפי שהוא מצד הדין כנ"ל דהיינו לומר לטבח תן לי בסלע או בשתי' והרמז של טבח זה הוא מ"ש בזוהר פ' צו דף ל"א אל בכל אתר נהירו רב דחכמתא עילאה הוא וקיימא בקיומיה ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם אפי' שעתא חדא מקמיה דינין תקיפין דמתעטרין בעלמא בכל יומא וכו' הה"ד ואל זועם בכל יום נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא זועם בכל יומא ויומא דדינא אשתכח דאי לון לבר וקיימא ומבסם עלמא הה"ד יומם יצוה ה' חסדו עכ"ל לענייננו והנה מבואר מזה המאמר כי מדת החסד הוא הזועם שהוא הדוחה לדינין תקיפין והוא ההורג אותם ולכן נמי בא בדין הגשמי לא יאמר לטבח תן לי בסלע או בשתים דהיינו שלא יתן שיעור לאותו הטבח עליון הוא מדת החסד לתח שעור בענין שדוחה את הדין הוא בשר סומקא שהוא בושה סרחון רמה שהם בס"א כדאיתא פ' תצא שהקליפה ריח רע אשפה מטונפת אלא בכל שעה יצוה ה' חסדו למנוע הדינים הקשים כאמור וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע לפי כי אין מן הראוי לשתף הדין הקשה עם החסד אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות הוא משחז"ל פ"ק דע"ז והאמר רב יהודה אמר רב שנים עשר שעות הוי היום וכו' שניות יושב הקב"ה ודן את כל העולם כלו וכו' ועוד לקמן ז"ל אמר רב יוסף לא לצלי אינש צלותא דמוספין בתלת שעי קמייתא דיומא קמא דר"ה מאי טעמא זמנין דמפקיד דינא עליה ומדחי וכו' והא אמרת שלש ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה וכו' איפוך ואבעית אימא לא תיפוך וכו' הנה מבואר כי לעולם יש דין שהקב"ה דן את העולם או בשלישית או ברביעית ולכן יאמר נא מחלק להם שלישיות או רבעיות כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלי פיסוק דמים דהיינו הרמז אל הדין שנעשה בשלישית או ברביעית כאמור כי זה הדין לא סגי בלאו הכי בכל יום ויום אבל יהיה בלא פיסוק דמים כי לעולם מדת אל ג"כ מתערבת בדין זה כמ"ש שם שרואה הקדוש ברוך הוא העולם שהוא מתחייב בדין מיד עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומביא שתי בהמות ויאמר זו בזו וכו' והיינו סוד בהמות בהררי אלף כי זכר ונקבה היו סרס את הזכר וצינן את הנקבה שנאמר הנה נא כחו במתניו וכו' ולכן בא הדין כי מביא שתי בהמות ויאמר זו בזו שהרי בהמות בהררי אלף שתיהן שוות ולמחר שמין את הנשארת וכו' למחר הוא כינוי ע"ד משחז"ל למחר כשהקב"ה גואל את ישראל וכן אחז"ל אשר אנכי מצוך היום היום לעשותן ולמחר ליתן שכרם ואז שמין מעשיו של אדם קודם שיכנס לאותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים מאותה בהמה ואז שמין אותה בהמה כל חתיכה ממנה כמה הוא שוה וזה יהיה סוד משחז"ל מעשה דר' עם המין א"ל כוס של ברכה אתה טועם או ארבעים זהובים אתה נוטל וכו' יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים שלכן המכסה הדם של חבירו חייב ליתן לו עשרה זהובים וראוי להבין מה מועיל לעתיד ענין זהובים הללו ומה יעשה האדם בהם למחר מאחר שנאמר יהי פסת בר בארץ וכלי מילת כל הצורך לאדם כרמים וזתים אמנם הענין הוא לפי דעתי כי מועיל שווי זה שאמרה בת קול כל מצוה עשרה זהובים כדי להעריך מעשיו של אדם כמה יזכה באותה הסעודה של הצדיקים כי גם אותה אכילה מבהמות ולויתן וזיז שדי ויין המשומר בענביו יהיה כפי המצות שעשה האדם בעה"ז והיינו משחז"ל בענין העור של לויתן זה אדם עושים לו ממנו סוכה שנאמר התמלא בסוכות עורו לא זכה עושים לו קמיע וכו' כי היכי משכחת לזכות זה במה יזכה נער את אורחו ועוד דמעיקרא הוא אומר כי סעודה זו היא לצדיקים א"כ למה לא יהיו כלם שוים לטובה אמנם הענין הוא כאמור כי כפי המצות אשר יעשה האדם כך מעריכין ושמים לו מאותה סעודה כך נלע"ד והיינו מ"ש בדין זה ולמחר בזמן של הסעודה שמין את הנשארת איברים איברים וכפי ששוה כך יפרע לו הקב"ה: אסור לשקול בשר אפילו בביתו וכו' הנה נאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתיך, כי הנה יש בחינ' בות למעלה כדאיתא בזוהר פ' יתרו דף פ"ע. וז"ל תא חזי ונתתי להם בביתי מהו ביתי כד"א בכל ביתי נאמן הוא שמא דקדוש ברוך הוא אקרי בית וכו' והנה מאחר כי כן הוא כי שמא דקדוש ברוך הוא אקרי בית לכן בא הדין זה בגשמי אסור לשקול בשר אפילו בביתו דהא מאחר שהנחנו כי הבשר הוא רומז במדה האחרונה ובחינת הבית שם הוא אלא שבחינת הבית הוא מקום החיצון ובחינת הבשר הוא הפנימי ואיתא בזוהר פ' תשא דף קפ"ז: וז"ל ר"מ מאן מחצית השקל איהו כגון חצי ההין ודא ו' ממוצע בין שני ההין אבנא למשקל בה דא י' עשרים גרה השקל דא יו"ד וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי לשון השקל הוא אות ו' הממוצע בין ב' ההין ואות י' האבן ששוקלים בה והנה מה ששוקלים במשקל זה היינו כסף צרוף להמשיך אות יו"ד שהוא חכמה בראש בסוד הטיפה הנמשכת משם דרך אות ו' להמשיך אותה לכלה למטה ולכן בי"ט אין ראוי לשקול בשר שהוא מורה על בחינת דין ואפילו בביתו שהוא בית שנשמעים בו דברי תורה לידע כמה מבשל אף על גב כי הבישול צריך התעוררות דין ואח"כ האכילה הוא להוריד החסד הוא אות יו"ד כאמור ואפילו ליתנו בכף מאזנים היא אות ה"א כנז' במאמר לשמור הבשר זה מן העכברים הם הקליפות אסור אם היא תלויה במקום שרגילים לשקול בה לפי כי מדה האחרונה היא מנורת זהב כולה ורגילה להיות נתלית במדת הגבורה בסוד שמאלו תחת לראשי ולכן כל זמן שהיא נאחזת משם כי זה מורה שהיא בסוד אחור באחור אסור לשקול בשר זה ואפילו לשקול מנה כנגד מנה דהיינו להשוות איברי הנקבה כנגד אברי הזכר אסור לפי כי כל כונתינו להחזיר אותה בסוד הפנים ואחר כך נאמר וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו' ולכן ויחם בשר הילד זה יוסף שנאמר בו הילד איננו ומותר לשקול בידו לפי כי כן יד העליונה היא בונה אותה שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך שלוקח החתיכה בידו ומשער בה כמה יש בה לעשות אותה בחינת כלי וטבח אומן אפי' זה אסור והנה נתבאר למעלה כי הטבח הוא בחינת החסד שנאמר בו חסד אל כל היום וזה הוא הטבח שזובח לאלהים אחרים וטבח זה הוא אומן כגון ויהי אומן את הדסה וכבר נתבאר למעלה כי בת היתה לו לאברהם והוא גדיל לה בכל מדות טבין ולכן טבח אומן זה אפילו זה אסור לשקול בשר בידו לפי כי תיקון זה אינו נעשה על ידו ע"י יד העליונה כאמור אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו במחשבה בלבד כי הנה מדת אל הוא נהירו רב דחכמתא עילאה כדאיתא במאמר הובא למעלה ולכן אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו בשעה שהולך לחתוך ולדחות דינים תקיפין בסוד ואל זועם בכל יום למאריהון דדינין אז יודע לחתוך ליטרא או חצי ליטרא מן הבשר הנזכר חותך כדרכו ואינו חושש ויכול לתקן הבשר זה עד"ז כי מדי עברו לזעום לאותם דינים תקיפין יבא באהל רחל בסוף והוא יושב פתח האהל ואז הוא מתקן הבשר החי:
אין נוקבין נקב בבשר בסכין וכו' וסוד הענין כי הנה נאמר באברהם ושרה שהיו טומטומין שנאמר הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם שלכן נאמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם ואיתא בזוהר פ' וילך דף רפ"ו. וז"ל חפרוה שרים דאולידו לה אבא ואימא וכו' כרוה אחר לאזדווגא בה מלכא ובמה הוא זווגא במחוקק דא יסוד וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי זה הנקבה נעשה ע"י מחוקק הנזכר שהוא היסוד על ידו כרוה נדיבי העם כנזכר ולכן אין נוקבין נקב במדה זו בבשר זה היורד מן השמים דהיינו עצם מעצמי ובשר מבשרי בסכין שהוא רמז לסטרא אחרא וזה הנקב הוא לתלותו בו לפי כי ע"י נקב זה היא נתלית למעלה כי אימא עילאה נותנת יד שלה שם ולכן ביד מותר לפי כי כן ע"י העליונה נעשה זה הנקב ואם לעשות בו סימן מותר אפי' בסכין וסוד הענין כי הנה הסימן זה היינו עדות של הנערה לדעת שהיא בתולה טהורה והנה זה הסימן בלי ספק כי הוא נעשה לה מאימא עילאה כאמור שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך ולכן ע"י הידים עליונים נעשה אבל מ"ש מותר אפילו בסכין כדי להודיע קדושת הנערה זו דאע"ג שנאמר כי בשדה מצאה ולכן היה טוען טענת פתח פתוח מצאתי אינו כן לפי כי כל מלת נערה הכתוב שם נער כתיב כנזכר במקומו ואע"ג שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה כי ראתה גוים באו מקדשה כל זה נת' אצלי כל ענין במקום הצריך לו ועל הכל נאמר וכבודי לאחר לא אתן וטהורה היא ולכן להודיע עיקר זה בא בענין הדין הגשמי זה אם לעשות סימן בבשר מותר אפילו בסכין שהדוגמא שלו סכין ביד שוטה הוא זקן וכסיל:
מולגין הראש והרגלים וכו' סוד הענין בקיצור מ"ש פ' ויחי עד לא גליש למטרוניתא ר"ל כי הנה הדינים הם נאחזים בשער כי לכן אחז"ל שער באשה ערוה וכדאיתא באדרא רבה ולפי כי ביום טוב יש עלייה אל העולמות כדאיתא פ' קרח בפ' קריאי מועד כי קדש תתאה חכמת שלמה זמין לכל חילוי לאעטרא לון וכו' פן תאמר בלבבך כי מאחר שחכמת שלמה זמינת לכל חילהא משמע כי כל העולמות בכלל הם מזומנים לאטטרא יתהון צדיק ורשע לא קאמר אלא הכל בכלל כלומר קס"ד כי יהיה מכלל מש"ה רשע יראה וכעס ולכן אמר מולגין הראש סתם היינו לתת רמז לרישא דמטרוניתא כדי להעביר משם השער דהיינו שלא יתאחז משם מאריהון דדינים ומהבהבין אותה באור של הקדושה ע"ד של המזבח כדאיתא בזוהר פ' צו דף כ"ז. וז"ל ועל דא תנינן אית אשא אכלא אשא אשא דלעילא אכלא אשא אחרא אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא ועל אשא דא לא תכבה לעלמין וכהנא מסדר לה בכל יומא עכ"ל ולכן יאמר לענין מליגת הראש ומהבהבין אותן באש ולענין מליגת הרגלים הוא הדבר אשר נתבאר אצלי בפי' איכה הנקרא מגינת לב ושם נאמר בענין מאמר אמר הקב"ה למלאכים מב"ו שמת לו מת והוא מתאבל עליו מה דרכו לעשות אמר לו תולה שק על פתחו אמר להם כך אני עושה שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם ושם נאמר כי הסוד הוא שנתן רשות לעשו ות' איש כמנין שק להתאחז למעלה בפתח העליון לפי שנאמר ויצא לך שם בגוים ואחז"ל בנות ישראל שלא היה להם שער בית השחי ובית הערוה וביום החרבן ניתן רשות לשק זה הוא השער שצמח באותו שע העליון והבן ולכן ביום טוב מולגין את הרגלים שצמח בהם השער הנזכר והוא כינוי גם כן כמשחז"ל יש רגל מברכת כמו שאמר בפ' אשר בשר חמורים בשרם וכי לזה רגל אחד ולזה שתי רגלים ומהבהבין אותם כמו שאמר הכתוב והיה בית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום אבל אין טופלים אותם בסיד ובחרסית ובאדמה לפי כי יש בזה רמז לענין ס"א שנא' והיו עמים משרפות סיד ונא' ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו' וכן נמי יובן הענין בסוד הזכר מ"ש מולגין הראש והרגלים לפי שנאמר ברכות לראש צדיק ואיתא בזוהר פ' ויצא דף קס"ב. וז"ל ברכות לראש צדיק אקרי ההוא אתר דברית דמניה נפקין מבועין לבר נוקבא דקסטא דחמרא נפיק מניה איהו רישא כך ראש צדיק ההוא אתר כד זריק מבועין לנוקבא אקרי ראש צדיק צדיק איהו ראש בגין דכל ברכאן ביה שריין עד כאן לשונו הנה מבואר מזה המאמר כי ראש של צדיק היינו הקצה שלו דזריק מבועין לנוקבא ולזה הוא אומר מולגין את הראש סתם דמשמע נמי על ראש זה הנק' צדיק להעביר השער משם היא אותה שנאמר בה וישבה לפתח ביתה וכו' והחזיקה בה כדאיתא פרשת ויקהל בקליפת נוגה דשוי לקבליה דברית ליקח האור והיינו מה שאמר הכתוב גילי מאד בת ציון וכו' הנה מלכך יבא לך עני ורוכב על חמור בגין דאתדבק באמהו וכו' ורכיב באתר דלאו דיליה ונמצא כי גם הרגלים הם מנוגעים כביכול מזמן שנא' ויגע בכף ירפו ונוסף עוד דרכיב באתר דלאו דיליה בסוד הרגלים ולכן שניהם מולגין הראש והרגלים הנזכר ומהבהבין אותם באור שנאמר חזי הוית עד די קטילת חיותא ויהיבת ליקדת אשא ונאמר להבה תלהט רשעים אבל אין טופלין אותם בסיד ובחרסית ובאדמה דמחזי כעיבוד להחזיר השער לגמרי והא לית בזמן הזה רק לעתיד שנא' ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה וכו' את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה ודוגמא לזה נעשה בגשמי בסנחריב כשחז"ל ואין גוזזין אותם במספרים שנראה שעשה לצורך השער והא נמי ליתי כדאמרן:
מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת וכו' הנה ענין המליחה גם כן הוא צורך בשני מדות צדיק וצדק על דרך הנזכר בענין המליגה וסוד הענין מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה כי גם לויתן נבראו זכר ונקבה והרג הנקבה הקדוש ברוך הוא ומלחה לצדיקים לעתיד לבא וכאשר נאמר כי לויתן ובת זוגו הם רומזים בסוד זכר ונקבה שבקדושה כי מלת לויתן הוא כינוי אל החיבור הנמצא ביניהם אחד באחד יגשו כד"א כמער איש ולוייות והנה יאמר כי הנקבה להיות פירושה כמו שאמרו לשם כוורי דפריצי לכן הרג אותה ואית בעית אימא מליחה דכוורי עדיף טפי וכו' ולכן מנחה להיות מזומנת לצדיקים לסעודה ואמנם המליחה נמצא שם מלח שהיא רעה מלח סדומית המסמא את העינים ותכהינה עיניו מראות אף על גב שנאמר תמיד עיני ה' אלהיך בה מונע אור של העינים לפי כי משם נמשך הטיפה שהוא אור כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בפסוק אור זרוע לצדיק כי אור הוא זרע ממש ואמנם יש מלח של הקדושה שנאמר על כל קרבנך תקריב מנח ואיתא בתיקונים הוא מלח הוא לחם הוא חנם והיינו המבכ' האור מלמעלה ולכן מולחין כמה חתיכות בבת אחת ר"ל כל המדות של כ"י מותר למלוח אותם להכין אותם בסוד הלחם אשר הוא אוכל ואז נמשך להם למטה סוד הטיפה הנקרא חלם של יעקב שנאמר ויחלום והנה סולם וכו', ואע"פ שאינו צריך אלא אחת סוד שער הפנימי כי ה' בא בו וביום המועד יפתח:
נוהגים לנקר בשר בי"ט שהרמז להעביר החלב מעל המדה הנק' לב ואע"ג שנשחט מעי"ט ומאז הקדושה מתעורר ונפרד ממנה כל פועלי און עכ"ז כך נוהגין ואין למנוע אותם כנזכר: