אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תצט

סימן תצח

[א] אשר נמצא באדם שני מיני הרגל דבר והפכו הוא מה שהגידו חז"ל בענין מצות הרגילות ובהפך שנינו המרגיל כלו חיבור לטומאה שהרמז בו המרגיל עצמו להיות דש ברגליו דברים הקלים הוא חיבור לטומאה לפי ששנינו שכר עבירה עבירה וכמשחז"ל בא לטמא פותחין לו מעט מטמאין אותו הרבה בעה"ז מטמאין אותו לעה"ב וההפך מזה לענין הטובה בא לטהר מסייעין אותו מעט מטהרים אותו הרבה בעה"ז מטהרים אותו לעה"ב מלמטה מטהרים אותו מלמעלה וכל זה ימצא באותו המנהיג עצמו במצות הרגילות כענין הרגיל בנר חנוכה וליל שבת הרגיל לבא לבית הכנסת ולכן יאמר אין מרגילין בי"ט לפי כי חכמים ז"ל אמרו אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות כי אם רגליהם לרע ירוצו הוי רץ לב"ה ולב"ה אמנם אין מרגילין ביום טוב היינו מ"ש החכם מריש כד חזינא רבנן דרהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא עד דתני לי ההוא סבא לעולם ירוץ אדם. לדבר מצוה ואפילו בשבת הלא הוא כתוב אצלי בפ' ונדעה נרדפה לדעת את ה' שתי רדיפות הללו למה אחת לפי דקים לן פסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם ולכן צריכא למימר ונדעה נרדפה וידיעה אחרת לענין שבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך ולכן צריך ידיעה אחרת שנאמר לדעת את ה' ולכן יאמר אין מרגילין ביום טוב כלומר אין שייך דין זה של אץ ברגלים ביום טוב כי הוא מותר לרוץ בו ולא יקרא מרגיל לפי שהוא רץ לדבר מצוה לצורך יום טוב לתקן מה שחטא ואץ ברגלים חוטא וכן נמי כנגד משחז"ל הרגיל לבא לב"ה ופעם אחת לא בא הקדוש ברוך הוא שואל עליו ואומר מי בכם ירא ה' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לאו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו וכו' ולכן יאמר כנגד זה אין מרגילין בי"ט כלומר אין שייך שאלה של הרגיל לבא לבית הכנסת בי"ט מטעם האמור אם לדבר רשות הלך אין נוגה לו דהא על הסתם כל ההליכה הוא לצורך יום טוב ולכן אין שואלין על הרגיל לבא לבית הכנסת בי"ט ואמר כיצד הוא מרגיל זה המוציא כל הבשר מרגל אחד והענין כי הנה נודע מחז"ל כי ישראל נמשלו לשה שנאמר שה פזורה ישראל ולכן בא המשל זה בשור שה כבשים ושה עזים וחכמים ז"ל אמרו בפסוק יבא כל בשר מי שלבו רך כבשר ועוד אמרו בשר כתיב בו ונרפא ולכן יאמר כיצד הוא המרגיל האמור זה המוציא ומפסיד כל הבשר שטרח ותקן מעשיו של הבשר אשר חכמים ז"ל הגידו שהוא נוטריקון של בושה סרחון רמה והפך אותו לטובה ונעשה רך לבו כבשר לעשות רצון קונו ואח"כ הוציא כל זה הבשר הטוב מרגל אחד כי פעם אחת לא בא לבית הכנסת לרוץ כדרכו כך עשה כדי להוציא כל העור שלם הם חמדת הזמן שנאמר בהם עור בעד עור רצה להעמיד עמו דבר מן החמדות ההם ולא יקרע ויפסד לא נכון לעשות כן אף על גב שאין שואלים עליו מי בכם ירא ה' להיכן הלך מרגיל נקרא ולא יעשה כן מפני שהוא. טורח גדול על דרך משחז"ל הקדוש ברוך הוא ברא העולם בדבר ה' ואין לפניו יגיעה ובמה הוא מתייגע בדברים בטלים שנאמר הוגעתם ה' בדבריכם ואין בזה צורך למועד ואם כה יאמר על ענין עצמו משחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות אין מרגילין ביום טוב כלומר לענין זה אם בא לתקן האדם מעשיו רגל ברגל מה שחטא והיה אץ ברגלים בא לתקן אותו הרגלים לרוץ לדבר מצוה וכיוצא אין מרגילין ביום טוב לא כך יעשה ופירש כיצד הוא מרגיל זה המוציא כל הבשר שחטא בו בפועל כפשוטו ומה גם בדרך כינוי שנאמר אשר בשר חמורים בשרם והוציא כל זה מרגל אחד והוא בדרך כינוי היא משחז"ל בפ' אשר בשר חמורים בשרם וכן לזה רגל אחד ולזה שנים וכך עשה כדי להוציא כל העור שלם עור בעד עור להגן עליו מן הייסורים ולא יקרע אין עושים כן מפני שטורח בהפשט זה שרוצה אז להפשיט עורו מן הייסורין ואין בו צורך למועד לעשות תיקון בסגנון זה שהרי נאמר ושמחת בחגך אתה וביתך:

[ב] אסור למלוג גדי וכו' הנה גם זה יבא הרמז למי שירצה לתקן מעשיו כדי שיהיה לו יום טוב במותו ומה גם כדי לזכות לההוא יומא טבא דעביד קדוש ברוך הוא לרבנן וזה יודע בעצמו שהיה מקפץ כגדי והיה חצוף כגדי והוא עז לכן ירצה לתקן מעשיו ולמלוג העור שלו ברותחין כי יחם לבבו והתודה אשר חטא על הנפש אסור לעשות כן שהרי האדם מצווה לשמוח ביום טוב שנאמר ושמחת בחגך וכאשר מתחרט ומתודה מוכרח הוא להיות עצב ודואג על מעשיו אשר אבד עצמו לדעת ולכן אסור למלוג העור שלו בסגנון זה לפי שהיה כגדי, אלא אם כן מולגו לאכול עורו כלומר כי כאשר יעשה מליגה זו ההטרחה היה כדי לאכול וליהנות מעורו לפי שהיה ירא יראת העונש שלא ילקה בעורו ולכן הקדים להרתיח עצמו ולהתחרט בלבבו:

[ג] בהמה שנשחטה ביום טוב וכו' הנה נתבאר למעלה כי חכמים ז"ל אמרו מן הבהמה אלו עמי הארץ והם אמרו זה העושה מעשה בהמה וכבר נתבאר לעיל כי זה בזה תלוי לפי ששנינו ולא עם הארץ חסיד לכן לפי שהוא עם הארץ הוא עושה מעשה בהמה ולכן יאמר בהמה שנשחטה חלק עם הארץ הנמשל לבהמה על אשר לא טוב עשה בקרב עמיו ועתה שחט עצמו כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ט. ז"ל עם הארץ וכו' ואית עניותא לעיני כלא כזריקו דדם בהמה דזריקתה לעיני כלא דשפכין דמא הכי ענין שפכין דמוי באנפוי לעיני בני נשא ואתהדרן ירוקין כמתין ואתהדרין בתיובתא ולא פתחין פומהון להטיח דברים וכו' קדוש ברוך. הוא נחית על ההוא רוחא בכמה משריין עד כאן לשונו והיינו כמו שאמר הכתוב נחשבנו כצאן טבחה לתקן מעשיו לזכות להיות לו יום טוב בג"ע ולזכות לההוא יומא טבא דרבנן מותר להגביה עורה הוא כל הקניינים שלו ועורו בכלל למלט כל אשר מסביב וגם עורו ממש ימלט מן הייסורין מפני כי כך אמרו חכמים ז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא תחלה פוגע בממונו אחר כך בגופו ולכן זה חלק הבהמה מאחר שהתקין עצמו לשחיטה הרויח גם הממון והקניינים גם העור ממש מותר להגביהו מן הייסורין שנאמר ובני רשף יגביהו. עוף ואמרו חכמים ז"ל ייסורין בדלים ממנו וליתנו לפני הרגלים לדרוס אותו בעבור כי אף על גב שקבל עליו דין השחיטה צריך גם כן שישפיל גאותו עם ארבות ידיו להיות נרמז ברגלים לפי כי על הסתם מתוך הגאוה האדם חוטא שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ולכן ינתן למרמס הרגלים לדרוס אותו אף על פי שאין עליו בשר כלל כלומר זה שאמרנו שצריך ליתנו במקום דריסת הרגלים לא מפני כי הוא היה בעל גאוה כי אף על פי שאין עליו בשר הוא דוגמא אל הגאוה אף על פי כן צריך שישפיל עצמו כאמור ומותר להערים כדי לזכות בענין המליחה שהוא מעשה הצדקה שהוא מלח ממון חסר למלוח כאן מעט ולמלוח כאן מעט לתת הצדקה במקומות רבים עד שימלא את כולו שיעור מה שאמרו חז"ל אל יבזבז יותר מחומש בתחלה משם ואילך נותן מן הריוח אבל נשחטה מערב יום טוב לא ימצא ענין תיקון זה לעור הם הקניינים המדומים כי אם באופן אחר:

עוד ירצה במאמרו בהמה שנשחטה כדאמרן בעושה מעשה בהמה שהיא מועדת לבעוט כך בעט בהקב"ה והכין עצמו להיות נשחט על דרך עליך הורגנו כל היום כך עשה ביום טוב שהוא שלו עתה כקטן שנולד דמי והעביר ממנו הטומאה ערלה כבושה שהיתה עמו בשלש מקומות שנאמרה ערלה כמו שאמרו חז"ל בפה ובאזן ובאבר בפה היה ערל מנבלות הפה ושבועת שוא ודברים בטלים ובאזן היה ערל משמוע לשון הרע וכיוצא ואוטם אזנו מצעקת דל הנה ערלה אזנם משמוע וגם היה ערל שפתים בתורה וערל באבר מן הקרי וכיוצא ועתה עשה מילה וכרת כל ערלות הללו ונעשה אליו יום טוב ולפיכך נחשב לו שחיטה על דרך מי שעושה מילה שנאמר מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכו' כדאיתא בזוהר הובא לעיל ולכן לגבי דידיה הוי יום טוב ששחט עצמו על ידי זו המילה העיקרית מאחר כי כך עשה מותר להגביה עורה וליתנו במקום דריסת הרגלים והענין כי מאחר שעשה תשובה מכל הדברים הללו העיקר הוא שישפיל עצמו שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה אמנם לטובה מותר להגביה עצמו כמשחז"ל הרי שלא היה ספק בידו להחזיקו למחות ועשה הרי זה בכלל ברוך ונאמר ויגבה לבו בדרכי ה' ולכן מותר להגביה עצמו אבל זה יהיה בעורו מבחוץ לא שיגבה לבו ממש רק יתנו במקום דריסת הרגלים באסקופה התחתונה אע"פ שאין עליו בשר כלל הוא ענין שררה כמשחז"ל ולהג הרבה יגיעת בשר כל העוסק בתורה נעשה שר וכן נמי הוא אומר יש כח בידו לעשות כך אף על גב כי לא למד בתורה ואין עליו בשר כלל יכול להחזיק ולמחות וחוזר נמי לענין שמותר להגביה עורו כדאמרן אף על גב כי אין עליו בשר ענין שררה כלל ומותר להערים נמי בענין הצדקה כענין אבין רמאוה ע"ה למלוח מלח ממון על העור שלו שגבה להחזיק ולמחות שיתן צדקה כאן מעט וכאן מעט כי כך אמרו חז"ל ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת של עירך קודמין מותר להערים בזה לתת מלח ממון חסר כאן מעט לעניי ביתו וגם לעניי עירו וגם לעניי עיר אחרת אע"ג כי אין דבר מספיק מותר להערים לתת ממה שהוציא מעשר מממונו עד שימלא את כולו חסר אבל אם נשחטה מערב יום טוב עשה תיקון זה לנפשו בערך הכנה בלבד שגמר בלבו ונא עשה מעשה כי זהו יום טוב ממש אסור לעשות בעור שלו כמשפט הזה לפדות עצמו על ידי הצדקה אלא יתקן עצמו בסגנון אחר:

[ד] אין מולחים את החלבים וכו' יאמר על דרך האמור דאע"ג כי אמרנו תיקון זה לענין השוחט עצמו ביום טוב לענין העור שמועיל לאדם על הקניינים המדומים שנאמר בהם עור בעד עור זה יהיה לאותו בעל נפש שתיקן ערלת הלב ונעשה מזבח אדמה וזבח עליו יצרו שנאמר בו זובח תודה יכבדנני בשני עולמות אבל אותו שנאמר בו חלבמו סגרו פימו דברו בגאות כלומר הנה נמצא ברשע השני ערלות עדיין ערלת הלב חלבמו סגרו הלב שלהם סגור חותם צר וגם ערלת הפה עומדת פימו דברו בגאות (תלים י"ז) כי אמר הפה ברשיתו ואותם שתי חומות שעשה הקב"ה ללשון שלא יצא לחוץ ידבר הנה הפה ברשותם פימו ולכן דברו בגאות ומאחר שנמצא בהם רובא דמנכי השתי ערלות לבדו בגאונם כך מי שנמצא בו מדה זו חלבמו סגרו אין מולחין את החלבים מה מועיל לו מלח ממין חסר אדרבא מוסיף גאוה בלבו לומר כי עם ה' עשה שנא' מלוה ה' חונן דל ולכן אסור ולא מהפכין בהם לא יתכן להתהפך לבו על ידי כן ממנהגי הרע ואין תולין אותם על גבי יתדות אף על גב כי ימצא לאדם זה מצות קיימות דוגמא של יתד כד"א יתד תקועה כך אמרו חז"ל על שבנא איזה יתד תקעת כאן מכאן אחז"ל לעולם יהיה לאדם יתד תקועה בבית הקברות כלו' מצוה קבועה כדי לזכו' להקבר שם בא"י וזה אע"ג שיש לו יתדות אין שוחטין חלבו שלו לתקן אותם ע"י אותם מצות או יהיה אין מהפכין בהם דאע"ג שאחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות לב חורש מחשבות און והיו הדברים האלה על לבבך כך היא המדה אבל בענין חלבמו סגרו לא יועיל היפוך זה שהרי לא ישמע לקול מלחשים בעלי לחישות אע"פ שנשחטה בי"ט ועשה תיקון לכל הערלות כאמור לא יועיל התיקון לענין זה כי גדול הוא וחוזר עליו וכן אסור למלוח בשר עליהם באויר כלומר יתדות הללו מצות המוחזקות הנמצאות ביד האדם אין ראוי למלוח עליהם בענין הצדקה כגון הערוב שהיו נותנים באותו בית שאחז"ל אין לשנות כך מי שהחזיק באותה מצוה אין ראוי לעושה צדקה לדחות אותו מאותה חזקה מפני שעושה צדקה ביותר דהיינו בשר ענין שררה כאמור וזה באויר כי אין חזקה די לו שנעשה שר ע"י הצדקה שנאמר מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו:

[ה] עלי שהוא דף עב וכבד וכו' הענין כמשמעו אם תכתוש את האויל וכו' (משלי כז) כלומר אין זה מחלק הנ"ל כי חלבמו סגרו וערלת הלב כבושה בו רק הוא המבזה את התוכחות כמו ששנינו וזהו על שנאמר עליו בתוך הריפות בעלי הענין יובן בדקדוק מ"ש לא תסור מעליו אולתו מהו מעליו ממנו מבעי ליה למימר אמנם ירצה להגיד כי זה האויל הנמצא בו רמות רוחא קיש קיש קריא דאלו כמה בני אדם נמצא בהם רוח גבוה ובקרבו ישים ארבו לא חשב אנוש אמנם לא ידע אנוש ערכה כי זה יצרו מבפנים אמנם האויל זה הנמצא אתו הגאוה מבית ומחוץ לעין כל עין קוץ ועל זה אמר החכם אם תכתוש את האויל זה שאין בו דעת לכסות גאותו במכתש בתוך הריפות בעלי כי כן הריפות יש להם שתי קליפות בחטה אחת יוצאת ע"י כתישה והשנית הדקה יוצאה ע"י הבישול והאויל זה אם תתן אותו בעלי זה שמוציא הקליפה החיצונה של החטה ונעשה הריפות אין אתה מועיל להוציא מעליו דווקא אולתו החיצונה הנגלית עליו לעין כל ולכן יאמר עלי שהוא דף עב וגס הרוח וכבד ע"ד משחז"ל כבד לב פרעה נמשל לכבד כי צריך שני פעמים בישול כך אויל זה כלי הוא שנמצא בו הכנה לעבדה ולשמרה אלא שמלאכתו לאיסור והוא מתנהג בגסות הרוח בגאוה ובוז כי יש אזהרה לגסות הרוח שנאמר שמעו והאזינו אל תגבהו כי ה' דבר וזה הוא כדי לכתוש בו הריפות מוכן לאיסור מותר לטלטלו ואין זה כמו החלק הנ"ל כי חלבמו סגרו כי אין לו תקנה כנ"ל אבל זה מותר לטלטלו ע"י היפוך במעשה המצות דהיינו לקצב עליו בשר הוא עסק התורה כנ"ל כמו שחז"ל ולהג הרבה יגיעת בשר כל שנוהג בתורה נעשה שר ולאחר שקצב עליו בשר דהיינו שהיה קובע עתים לתורה אסור לטלטלו מחמה לצל שלא יתבקע מפני כי התורה מגינה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה מצלה כמשחז"ל:

עוד חשוב ותראה את מעשה ה' כי נורא הוא בענין הדינים הללו מה מעשיהם שאמר אין מרגילין ביום טוב היינו מש"ה משלחי רגל השור וחמור דאע"ג שנאמר שלש רגלים תחוג לי בשנה אשריכם ישראל שהם משלחי רגל השור וחמור והענין כי זהו מה ששנינו איזהו קטן כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנאמר שלש רגלים והנה שני עניינים נכללים במצוה זו ענין הראיה וענין הליכה ברגלים והסוד זה הוא כי המצוה אשר יעשה האיש הישראלי הוא מעורר את האהבה למעלה ונעשה הייחוד עליון ואמנם לענין זה הייחוד הצריך הכתוב בשני דברים ראשונה אחת הוא תלויה בעינים כך אמר יראה כל זכורך ולכן צריך שיהיה לו שני עינים כמו שאמרו חכמים ז"ל כשם שבא ליראות כך בא לראות דכתיב יראה יראה ועוד תלה הכתוב צורך ברגלים כנזכר דכתיב שלש רגלים והענין הוא סוד משחז"ל בפ' טוב מראה עינים מהלך נפש טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה ולכן צריך ענין ראיה דכתיב יראה כל זכורך ולענין המעשה צוה שלש רגלים כי זה בכינוי כמו שאמרו חכמים ז"ל שכניך גדלי בשר וכי לזה רגל אחד ולזה שנים אמנם טעם לענין מראה עינים סוד העטן הוא מה שכתב ר"ש בזוהר בפסוק ישר יחזו פנימו ויקרא דף ט"ו. וז"ל מאי ישר יחזו א"ל רזא עילאה דאינון ימי קדם דע"ק וימי עולם דזעיר אנפין אקרון ולכן פנימו דאינון חמאן באורח מישור וכו' על ידי ההשגחה העליונה ימצא כי מתקיים נמי מש"ה תמיד עיני ה' אלהיך בה וסיים בה הכי מראשית שנה עד אחרית שנה ר"ל כי ההשגחה תהיה מרובה מתפשטת מתחלת המדה הנקראת שנה כדאיתא בזוהר פ' פנחס דאיהו שנה מאינון שנים קדמוניות ועד אחרית שנה עד סופה ולכן טוב מראית עינים אלו באשה עליונה מהלך נפש מאתו הלוך שנאמר מתהלך בגן ונאמר מתהלך בתומו צדיק (משלי כ) ונאמר מתהלך בקרב מחניך (דברים כג) כך מהלך נפש ר"ל הולך לטייל עם בחינת הנקרא נפש לקיים מש"ה מים קרים על נפש עיפה מי גרם כך הראיה לאותה עולמתא שפירתא דלית ליה עיינין למדנו מכל הנזכר כי מצות ראיה היא כוללת שני דברים כאחד טובים ענין הראיה גדול מאד ולכן לא נקרא מצות הליכה לפי שהראיה עושה רושם שכן מצינו בת היענה נוצרת ע"י ראיה ולכן נאמר ועין נואף (איוב כב) ר"ל ע"י הראיה העין נואף כי עושה את שלו וענין המעשה של ההליכה תפל לו וההפך בתמורה הרגל מועדת לשבר וכדאיתא בזוהר פ' משפטים שור מועד נכנס לבית ריבוניה ברגל דיליה שבר את הכלים מנורה מזבח וכו' ולכן ביום טוב אשר מתקיים בו מצות הרגל שלש רגלים תחוג לי בשנה כי זה הוא סוד משחז"ל יש רגל מברכת והבן לכן עתה צריך ליזהר מאותו רגל של התמורה אשריכם ישראל שהם משלחי רגל השור מועד והחמור דכתיב בהם כי יבער איש זה הקב"ה שדה או כרם ב"ה ציון שדה תחרש וכרם ה' בית ישראל שנאמר ממרום שלח אש ושלח את בערו שור מועד ובער בשדה אחר רצה לומר הנקרא אחר עשה כך אל אחר כדאיתא פרשת משפטים לכן מיטב שדהו שדה אדום ומיטב כרמו ישלם (שמות כב) שנאמר על שדה איש עצל עברתי אמר החכם שראה מה שעתיד להיות בזמן החרבן הוא מה שאומרים חז"ל במדרש ועוד ראה מה שעתיד להיות בקליפה שהחריבה ב"ה הנקרא איש עצל כמש"ה גם מתעצל במלאכתו וכו' כי הנה בקדושה נאמר חזית איש מהיר במלאכתו זה יוסף הצדיק שנא' ויבא הביתה לעשות מלאכתו הוא מהיר וזריז דכתיש כתישין ואפיק משחא מאינון זתין עילאין לאנגדא לנוקביה לפני מלכים יתיצב (משלי כב) שנא' בהם מלך במשפט יעמיד ארץ בל יתיצב לפני חשוכים אשת פוטיפר שנא' מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז) כדלעיל וההפך ממנו הקליפה הוא מתעצל במלאכתו לפי שנא' איש בער לא ידע וכו' בפרוח רשעים ההוא נחש דפרח באוירא שניהם זה הוא סיבה להשמדם עדי עד היינו מה שאמר פרשת בלק אשר הלך חשכים שארי בחיבורא וסיים בפירודא ולכן הוא מתעצל במלאכתו ז"ש על שדה איש עצל עברתי שדה אדום ועל כרם אדם חסר לב הוא אדם חסר לב הוא אדם בליעל שהוא זקן וכסיל והנה עלה כולו קמשונים וגדר אבניו שלקח מירושלם שנאמר תשתפכנה אבני קדש נהרסה הרי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם שנא' תחת הנחושת אביא זהב וכו' מן הכרובים וכל זה כשישראל זכאים מקיימים זה הם משלחי רגל השור מועד והחמור על ידי מצות עליית הרגל ולכן בא הדין אין מרגילין ביום טוב כדי שלא לעורר רגל השור והחמור הנזכר כיצד הוא מרגיל זה המוציא הכל מרגל אחד כלו' כי הבשר שהוא בחינת הקדושה כי שה פזורה ישראל אין מוציאין אותה מרגל אחד ר"ל מאותו שנאמר משלחי רגל השור והחמור בפעם אחד שהרי נאמר לא תחסום שור בדישו כדי שיוציא כל העור שלם שלא יקרע היינו מש"ה ויעש ה' לאדם כתנות עור ואלו לקח אותם עשו בסוד הקליפה כמו שאומרים חז"ל בפ' חמד רשע מצוד רעים סוד הדבר מה שאמרו חז"ל כשהיה לובש נמרוד אלה הבגדים היו מתכנסים עליו חיה ועוף וצד אותם ולכן נתאוה אותם עשו כי להיות אלה הבגדים היו מתכנסים נמי שם כמה נשמות הנקרא חיה ועוף אמנם כבר הגיד הכתוב שהיו רעים שנאמר מצוד רעים ולכן הוא לוקח אותם שנאמר בגדי עשו החמודות (בראשית כז) ולכן כל עיקר להוציא אלו הבגדים כתנות עור שנאבדו ביום החרבן שנאמר מעדה בגד ביום קרה אחז"ל יום שנזדווג נבוכד נצר הרשע לישראל העדה מהם שני לבושים בגדי כהונה ובגדי מלכות ואלו הם כתנות עור שהיו משתמשים בהם הבכורות הללו אין מוציאין אותם ביום טוב לגמרי להוציא העור שלם שלא יקרע לא יתכן כך אחז"ל לשנים שהם מתכסים בכסות אחת זה אוחז מכאן וזה אוחז מכאן עד שנקרע כך עשה ה' בצע אמרתו ולכן אין עושים כן להוציא העור שלם לא יקרע לפי שהוא טורח טורח גדול בהפשט זה ואין בו צורך לי"ט שהרי קב"ה בי"ט ושבת אתלבש בלבושין דבריאה כדאיתא בתיקונים וכאשר נעשה קשר בראשו של ענין עם משחז"ל בפ' הנ"ל אשריכם ישראל בזמן שאתם עושים רצונו של מקום משלחי רגל ממהרים הגאולה שנאמר הנה מלכך יבא לך עני ורוכב על חמור השור זה משיח בן יוסף דכתיב ביה בכור שורו והחמור עני ורוכב על חמור זה משיח בן דוד ולכן יאמר אין מרגילין בי"ט שה פזורה ישראל אע"ג שעושים רצונו של מקום אין יכולים להביא רגל השור והחמור הנזכר בי"ט הוא מ"ש בזוהר פ' פקודי דף רנ"ח. וז"ל וכדין כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין כדין ועמדו רגליו וכו' ויתעבר רוח מסאבא וכו' אז יתקיים מש"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים כאשר ביארתי בהקדמה כי לפי שנא' כי נגע בכף ירך יעקב ולכן הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי שהרי נאחזים ברגלים העליונים ונאמר רגליה יורדות מות עניינים הללו רבים וגדולים הם אין מרגילים אותם בי"ט כיצד הוא מרגיל זה המוציא העור שלם ברגל אחד כדי שלא יקרע היינו משחז"ל בפרה אדומה ושרף את הפרה זו מלכות הרשעה עכו"ם את עורה ואת בשרה היא ודוכסיה וכו' וכן נמי יכול להוציא העור שלה היא ודוכסיה כלם לגמרי ולהוציא כל הבשר אלו ישראל שהם שה פזורה על רגל אחד הוא משיח אחר שיקבץ נדחי ישראל כל השבטים כלם וישאר העור שלם אינו נעשה ביום טוב מפני שהוא טורח טורח גדול כך אמרו חכמים ז"ל הנודר מן היין ביום שבן דוד בא מותר בערב שבת ויום טוב לפי שהוא טורח גדול ואין בו צורך בהפשט זה ליום טוב שהרי נאמר ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואותו עור שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת הם ד' מלכיות כמו שאומרים חכמים ז"ל שלכן נאמר עורנו כתנור נכמרו ונאמר בו עור ובשר תלבישני וכו' ולכן נמי אין מרגילין ביום טוב כי הנה אחז"ל משום דבקרבך קדוש ולא אבא בעיר אלא נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלם של מטה ולכן יאמר אזהרה זו אין מרגילין לומר דאע"ג כי ביום טוב יש ענין שמרגילין בו גם יש ענין שאין מרגילין בו והענין כי הנה בזוהר פרשת קרח שם נאמר ז"ל קריאי מועד קראי כתיב חסר כי כמו שקדש עילאה אזמין לכל אינון כתרין עילאין וכו' כך קדש תתאה חכמת שלמה אזמין לכל חילוי לאעטרא לון שנאמר מקראי קדש וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי מטרוניתא אזמינת לכל חילהא וזה להם מצות ראיה שנאמר יראה כל זכורך והם הכיתות הנקראים בסוד זכרים כי יש כיתות כי הם ממונים על השיר הנק' עלמות שיר אמנם הללו הם זכרים כמ"ש בזוהר פ' שמות בפסוק איש וביתו באו ע"ש ואלו הם בעלי רגלים כדאיתא בתיקונים דף כ"ח וז"ל וכמה מארי דרגלין סלקין עמה דאתמר בהון ורגליהם רגל ישרה והנה מבואר מזה המאמר כי מרגילין ביום טוב אלו בעלי רגלים על דרך מה שהם חייבים הגשמיים ישראל להלך מירושלם להר הבית להראות לפניו יתברך שנאמר יראה כל זכורך כך הוא למעלה אותם הכיתות בעלי רגלים הם עולים לירושלם ונכנסים להר הבית ומה גם חלק הנשמות נפשין רוחין ונשמתין שבעולם עולים לירושלם ונכנסים להר הבית הר ציון לראות פני יוצרם ומשתעשע בהם ואמנם אף על גב כי בענין הזה הם מרגילים כי יש רגל מברכת כנ"ל אמנם אין מרגילים אז ביום טוב והוא לענין הנדר הנזכר שלא יכנס בירושלם של מעלה כיצד מרגילין זה שמוציא כל הבשר ברגל אחד וסוד הענין כי הנה למעלה נמצאים שני ייחודים האחד אינו נפסק לעולם והאחד הוא אשר נשבע הקב"ה שלא לעשות אותו היינו שלא יכנס בירושלם של מעלה ובזה יובן דרך אחרת במאמר פרשת ויקרא מה שאמר ר"ש אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא אמר רבי אלעזר מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא א"ל יאות שאילתא אתר עילאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשן לעלמין אלין אקרון רעים וכו' שתו ושכרו דודים אלין אינון לתתא דאקרון דודים וכו' והענין בקיצור שמענה ואתה דע לך כי הנה בכל ספירה היא כלולה מעשר שהרי אין קדושה פחותה מעשרה ולכן השלשה עליונות שבכל ספיר' הם נק' רעים והשבעה תחתונו' נק' דודים והטעם מפני כי כן לעולם שלשה ראשונות חשובות כאחד לפי שהם בחינת ראש אבל שבעה תחתונות להיות כי יש בהם קוים ימין ושמאל לכן יצדק בהם כינוי דודים ואמנם כשפירש ר"ש ואמר אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא סתם שאל רבי אלעזר מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא לפי שהוקשה לו לפרש מלת דודים בשבעה תחתונות דאבא ואימא ולכן אמר ר' שמעון יאות שאלת כי הוא דקדק דקדוק נכון ולכן פירש כי אין כונתו בזה אף על גב דשייך לפרש הענין בהם אמנם הוא אמר אתר עילאה דאינון באחדותא כי הם חשובות כאחד בחדוותא דכתיב בהם עבדו את ה' בשמחה דלא מתפרשן לעלמין אקרון רעים והענין הוא הפך מן המשמעות מ"ש לא מתפרשאן לעלמין על דרך מש"ה לא יתן לעולם מוט לצדיק כלומר הרשעים הם מתמוטטים לעולם אבל הצדיק מתמוטט וחוזר וכן נמי יאמר דאע"ג כי בזמן הגלות כביכול מתפרשין שכן נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה בסוד הכונה שלו אבל לא לעולם מתפרשן לעלמין אלו נקרא רעים שתו ושכרו דודים לתתא הנקרא דודים מפני דאינון תאיבין דא לדא והשאר מובן:

עוד אפשר לפרש כי ר"ש ע"ה השיב לר' אלעזר מה שהוקשה לו איך יתכן לומר כינוי דודים בשבעה תחתונות דאבא ואימא ולכן אמר לו יאות שאלת והשיב אתר עילאה דאינון באחדות כאמור ובזה ימתק מה שאמר אתר עילאה שאם הרצון לומר על אבא ואימא בכללות היל"ל באינון עילאי כדקאמר לקמן ת"ח באינון עילאי כתיב בהו אכילה אמנם מדקאמר אתר עילאה ר"ל כולא חדי מלתא רעים ודודים מדבר במקום א' אמנם אתר עילאה שבהם עצמם נקרא רעים הם שלש ראשונות כאמור ונתן טוב טעם מפני שנמצא בהם שלשה דברים מכריחים זה ראשונה מפני דאינון באחדותא כנגד חכמה שבחכמה שהוא אחדות גמורה ועוד בחדוותא כנגד הבינה היא שמחה שבו דלא מתפרשאן כנגד בחינת דעת המחבר אותם שהם תמיד מחוברים אלין אקרון רעים הה"ד ונהר יוצא מעדן וכו' ועדן וההוא נהר לא מתפרשן לעלמין כאמור וכו' שתו ושכרו דודים אלין אינון לתתא דאקרון דודים וכו' תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה מ"ט מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא וכו' אמר ליה ר' אלעזר אתחזי דהא דודים חביבותא אינון מ"ט אינון תתאי והנך רואה כי אין זו קשיא מ"ש מ"ט אינון תתאי כי הנה כך הוא כי ז' תחתונות אינון תתאי ומה זו שאלה אמנם שאל הדק היטב דמאחר כי כינוי דודים מורה חביבותא שביניהם נמצא אהבה תמיד ומה הכרח נמצא שיהיו תתאי שאתה אומר שתו ושכרו דודים לתתא סתם א"ל אינון דתאבין דא לדא לא משתכחין תדיר אקרון דודים אם כן מסיבה אחרת נמי נק' דודים דאף על גב שאוהבים זה לזה מפני שאין נמצאין תמיד נק' דודים ואינון דמשתכחו תדיר וגם כן לא מתכסיין בו השלשה ראשונות אינם מתלבשים למטה ולא מתפרשן. דא מן דא אקרון רעים אמנם השבעה תחתונות מתלבשי' למטה בתוך ז"א ופעמים נכנס נה"י דאימא לחוד כנזכר בכונות תפלת ערבית ולכן יצדק בהם כינוי דודים וצדק מה שאמר לתתא חזר ואמר ודא איהו שלימותא דכלא אין זה נחשב העדר לנה"י דאבא ואימא להתפשט למטה ולהתלבש בתוך ז"א כי אדרבא הוא שלימות להם ולז"א היינו שלימותא דכלא והטעם בגין דאתברכא כ"י לפי כי מהתפשטות חמשי' שערי בינה מתברכת כ"י כי באים לה כ"ה שערים מהם כנודע והנה למדנו ממאמר זה שהם שני מיני ייחודים האחד נפסק מפני שנשבע הקדוש ברוך הוא ולא אבא בעיר והשני אינו נפסק לעולם ולכן כנגד הייחוד שאינו נפסק אמר אין מרגילים ביום טוב הוא ענין זווג המכונה לרגל כאמור כי זה הזווג לא יפסק וכנגד הזווג השני נמי אין מרגילין מפני שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בירושלם של מעלה כאמור ולכן אין מרגילין ביום טוב שהרי יום טוב עולה בגימטריא ס"ג וזה הוא בסוד אימא כנודע הויה דס"ג והזווג שנפסק הוא סוד הויה דע"ב כיצד מרגילין זה המוציא כל בשר ברגל אחד היינו סוד שלח תשלח את האם וכו' כי זה נעשה ביום טוב כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ד וזה לשונו היך צדין צידה דהאי צפרא קדישא מתקנין לקמה מיכלא יקירא בחדווא וכל עינוגין ועאלין לבי כנישתא ומצפצפין לגבה בקל לחישו כדקא יאות נפקאת ופרחת לגבייהו כמה דאתמר ובה אחדין כל אינון בנין ומשלחין לההיא דאיהי רביעא עלייהו ואזלת וכו' ועל דא כתיב שלח תשלח את האם וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי בי"ט כל זה מתקיים ע"י מה שעושים ישראל למטה והיינו מה שאמר כיצד מרגילין זה המוציא כל הבשר היינו המדה הנקרא בשר מבשרי עם הצדיק שנקרא בשר כד"א ובשר הקדש יעברו מעליך מוציאים הכל מרגל אחד הוא הייחוד הנזכר כדי להוציא העור שלם שלא יקרע היינו כתנות עור כי אלו הם לאדם ולאשתו אין עושים כל זה מפני שטורח הרבה בין האדם הגשמי וכן נמי הרוחני ואין בזה צורך י"ט לפי כי ענין אחר אי אפשר לפי שיש שבועה כנזכר והשני נעשה ע"י קדושת היום נמצא כי הפשע זה שמפשיטים לאימא עילאה ומעלים למעלה הוא טורח גדול ואין בו צורך ליום טוב כאמור:

אסור למלוג גדי וכו' היינו מ"ש בזוהר פ' א"מ דף ע"ב וז"ל ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי השתא כלה בעיא תכשיטהא ויאמר אנכי אשלח גדי עזים למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכליה בעא מלכא לאתנסבא במטרוניתא עילאה ולאעלה בהיכליה אמר מכאן ולהלאה אשדר ואתרך לברא דאמהו מהיכלא דילי כך נמי הכא אנכי אשלח גדי עזים והא אוקימנא בלא תבשל גדי וכל אינון בסטרא דבכור בהמה קא אתו עכ"ל והנה כי אסרה התורה לבשל גדי זה עד לעתיד שהקדוש ברוך הוא עושה בו משפט כתוב כמו שצוה בפסח מן הכבשים ומן העזים תקחו ויהיה צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו שנאמר ולא יהיה שריד לבית עשו שנאמר ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה ולכן בא דין זה בגשמי המולג את הגדי בי"ט אסור עד בא יום ה' כי הוא ישחט אותו שנא' כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום ולכן עתה אסור למלוג גדי זה בי"ט אלא א"כ מולגו כדי לאכול עורו לפי שהעור שלו דבק בו ס"א כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף כ"ה וז"ל ת"ח עז לקרבנא אמאי והא אמר ר"ש עז שמא דיליה גרים דהא סטרא בישא זינא בישא הוא אלא הכי אמר רבי שמעון דא בעי לקרבא וכו' גם פ' תצוה ז"ל דף קפ"ה ובג"כ בעז יתיר חולקהון בגין דשערא דיליה תלייא יתיר מבעירא אחרא כמה דדינא דילהון תלי לתתא דמסאבו וכו' למדנו כי ס"א נאחז בעור של העז ולכן יאמר אסור למלוג גדי בי"ט דהא לא יתכן לתקנו אלא אם כן מולגו כדי לאכול את עורו לפי שמתאחזין מעורו ס"א והוא רוצה לתקנו לאכלו מותר:

בהמה שנשחטה בי"ט וכו' הנה חז"ל הגידו כי לעתיד הקב"ה מביא אותה בהמה הרבוצה על אלף הרים ושוחט אותה ע"י לויתן שנוחרו בסנפיריו ונקרא שחיטה כי כן הקב"ה מתיר אותה כמשחז"ל כי אומרים הצדיקים והלא שנינו אין שוחטין במגל צור ובשינים וכו' ואומר הקב"ה כי תורה מאתי תצא תורה חדשה מאתי תצא ולכן יאמר נא על אותה בהמה הידועה כי נשחטה ביום טוב אותו י"ט שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא כמשחז"ל ביום הגמל את יצחק יום שעתיד קב"ה לגמול חסד עם זרעו של יצחק נשחטה בהמה זו ההוא יומא טבא דעביד לרבנן מותר להגביה עורה והענין כי הנה בפ' ויעש ה' לאדם כתנות עור וזה העור היה לו מן הבהמה זו ואחז"ל בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור כך היו מתחילה קודם שחטא אמנם אח"כ נעשו כתנות עור ולכן יאמר שמותר להגביה העור שלה שהרי נתקן כי הנה כאשר עמדו ישראל על הר סיני פורפיראות הלבישן כמשחז"ל בפ' ואלבישך רקמה ואע"ג כי אח"כ חטאו ונאמר הורד עדיך מעליך ויתנצלו בני ישראל את עדים מכל מקום כבר נתקן על ידי הגלות והחרבן ולכן מותר להגביה עורה למעלה וליתנו במקום דריסת הרגלים אשר צוה ה' שלש רגלי' תחוג לי בשנה עד אותו מקום של דריסת הרגלים של ישראל מגביה אותו אעפ"י שאין עליו בשר כלל:

וכאשר נתבונן בענין בהמה זו מהו מהות שלה הוא מ"ש בזוהר פ' פנחס דף ר"מ:

וז"ל השתא אית לאסתכלא היאך אינון רוחין קדישין אתהנון מהאי טעמא דקורבנא דבהמה והא יתיר הוה סגיא לתברא בר נש ההוא רוח ולאתבא בתיובתא מ"ט נכיסו דבהמה ולאוקדא ליה בנורא דמדבחא אלא רזא איהו בגין דאית בהמה רביעא על אלף טורין ואלף טורין אכלת בכל יומא וכולהון אקרון בהמות ועל דא תנינן דאית בעירא אכיל בעירי וממה הוו מאשא וכולהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכא חדא הה"ד כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא וכל מיא דירדן דא מלא בשית שנין היא עבדת ליה גמיעא חדא הה"ד יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו וכו' והנה למדנו ממאמר זה מה ענין בהמה זו כי הוא כינוי למעלה ולכן כך הוא אומר בהמה הידועה זו שנשחטה בי"ט כי הנה ענין של השחיטה יהיה נמי כינוי להוצאת הדם לחוץ לפי כי כן נאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי הענין הוא כאשר מסתלק אות אלף משם הויה העולה אדם נשאר דם והוא סימן לתגבורת הדין וענין זה מובן בסוד הזכר הנקרא אדם סוד הויה במלויו מה כדאיתא בזוהר פרשת יתרו בפ' מה שמו ומה שם בנו ע"ש אין להאריך והנה הנקבה נמי נקרא שם מה כדאיתא בזוהר פ' בראשית דף כ'. וז"ל אמר ר' שמעון על דא שמיא וחילהון במה אתבריאו דכתיב כי אראה שמיך וכו' וכתיב מה אדיר שמך וכו' והטעם לזה שהרי הנקבה בכלל שם אדם נקרא דכתיב כתפארת אדם לשבת בית כתרגומו ולכן נמי יצדק בה מש"ה שופך דם האדם ולכן יאמר אם נשחטה ביום טוב דהיינו לתקן אותה שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא מותר להגביה עורה והנה העור שלה הוא רמז לכל החיילות שלה לפי כי כן מכוונים כדאיתא בהיכלות פקודי סוד הנחש ושמפשיט עורו הם חיילות שלו ע"ש אין להאריך ולפי כי כן כל החיילות שלה הם מזומנים כנזכר במאמר הובא לעיל בפסוק מקראי קדש כי חכמת שלמה נמי זמינא לכל חילהא לאעטרא יתהון אימתי בזמנא דמועד שרייא בעלמא הה"ד קריאי מועד ולכן מותר להגביה עורה ובכלל הדבר הזה בא הכינוי אל המדות שלה היורדים בעולמות למטה הנקרא עור מפני כי היורדים הם בסוד חיצוניות בלבד אך עצמות האור נשאר למעלה ואיתא בתיקו' ה' תתאה מקננא בעשיה ונודע הוא כי מ"ש ה' תתאה היינו מלוי של ה' היא מלכות שמים נמצא שהוא העור שלה ולפי כי הבניין של המדה זו הוא על ידי כל המדות שלה שירדו בעולמות כאשר נגזר עליה לכי ומעטי את עצמך אז ירדה לכל העולמות למטה עד שנשארה נקודה אחד בלבד בעולם האצילות ולכן כאשר יבא התיקון שלה צריך שיעלו פעם אחרת כל החלקים שלה ולבנות אותה והנה הבחינה האחרונה שלה היא היורדת למטה בעולם העשיה היא היותר חביבה לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב ולכן יאמר ומותר להגביה העור זה שלה מעולם העשיה למעלה ליתנו במקום דריסת הרגלים של אדם העליון שנאמר צדק יקראהו לרגליו ואחר כך מעלה אותה יותר למעלה אעפ"י שאין עליו בשר כלל והיא בסוד עור בלבד מותר שהרי אחר התיקון שנאמר ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם אח"כ אמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי אך מתחילה עדיין לא היה שם בשר ולכן נמי בזה מגביה העור אע"ג כי אין עליו בשר כלל ומותר להערי' כך אחז"ל כיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות ולכן מותר להערים ומולח כאן מעט וכאן מעט והנה ענין המליח' נודע הוא שהמלח הוא סוד דין אמנם הוא ענין התעוררות מלמטה למעלה כי בתחילה הוא סוד מלח וכאשר נמלח נעשה סוד לחם ולפי כי ענין של התעוררות הנקבה נראה דבר של גנאי לכן יאמר ומותר להערים הוא מ"ש בזוהר פרשת ויחי דף רמ"ה. וז"ל ת"ח בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא ואתער לגבה רחימותא והכא אשכחנא דהיא אתערת רחימותא ורדפה אבתריה ולית אורחיה דעלמא דלית שבחה דנוקבא למרדף בתר דכורא אלא מלה סתימא היא ומלה עילאה דבי גנזייא דמלכא וכו' תא חזי אתערותא דרחימו דכנסת ישראל לגבי קב"ה נשמתהון דצדיקייא לתתא מתערין לה בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא ואתער רחימותא אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא בהאי גוונא תיאובתא דנוקבא למשדי מיין תתאין לקבל מיין עלאין לאו איהו אלא בנשמתהון דצדיקייא וכו' וע"ד וצדיק יסוד עולם כתיב סתם וכו' נמצא כי כן למדנו מדברי מאמר זה כי עיקר התעוררות כנסת ישראל למעלה לבקש אהבה הוא ע"י התחתונים וצדיק יסוד עולם ולכן מותר להערים על עיקר זה ולמלוח מעט כאן היינו התעוררות מעט מזער וחוזר למלוח גם במקום אחר ומעורר פנים אחרת למעלה וכל זה באותו עור שהעלה למענה בשערי בת ציון כאמור כך הוא יעשה פעם אחר פעם עד שימלח את כלו ונעשה הייחוד כנודע כי המלח זה ממתק הבשר החי צדיק חי העולמים אבל אם נשחטה מערב י"ט אין מקום לעשות מאחת מאלה שהרי הכל נתקן מאתמול כאמור:

אין מולחין את החלבים וכו' הענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת בא דף ל"ד. וז"ל ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכו' וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם ובמשתיא בכל יומא מקטרגא שכיח וכו' ולעולם לא יהיב ליה חולקהא דהא כתיב והעלה. עולות מספר כלם עולה סלקא לעילא לעילא ולא יהיב חולקא לסטרא אחרא דאלמלא יהיב ליה חולקא לא יכיל ליה לבתר וכו' ואיתימא אמאי אבאיש לי' קדוש ברוך הוא אלא דאלמלא יהיב ליה חולקא יפני אורחא ויסתלק מעל מקדשא וסטרא דקדושה יסתלק לעילא לעילא ואיהו לא עבד כן ועל דא קדוש ברוך הוא תבע בדינא וכו' והנה למדנו מן המאמר כי צריך לתת חנק לסטרא אחרא תמיד והוא החלב של הקרבן שלכן מסתלק מן הקדושה ואז הקדושה עולה למעלה להתייחד עם דודה ובזה יובן משחז"ל ושם דרך אלו מסקלי דרכים שנראה דבר גדול השכר שלו ללא דבר אמנם הענין בזה מובן לפי שכדרך העליון העולה בית שמש כי שמש ומגן ה' יש אותה אבן גוף צור מכשול שעליו נאמר אשר קרך בדרך ונאמר אשר שם לו בדרך מלת לו חוזר למעלה ע"ד הבה נתחכמה לו כמשחז"ל לו להקדוש ברוך הוא וזה הוא המעכב שלא יעלו הנשמות לרגל ויש נספה בלא משפט ולכן האדם המסקל דרך זה ונוטל אבן גשמית משם ושם דרך חמור' אשר שם לו בדרך ראוי הוא שאראנו בישע אלהים כשעונה למעלה להתייחד עם דודה מכ"ש השם אורחותיו כמשחז"ל ומסיר מהם עונות שאדם דש בעקביו אראנו בישע אלהים ולכן המובן מזה הוא כי טוב נסקל הדרך נפנתה אורחא שתעלה הקדושה למעלה ולהשגיח על החלב שהוא חלקו של ס"א שלכן נענש איוב כי לא נתן חלק לסטרא אחרא כחמור ולכן יאמר אין מולחין את החלבים הוא חנק סטרא אחרא כלומר דאף על גב כי בחול צריך להתבונן בהם ולעשות תיקון לסלק אותם מעל הקדושה שנאמר ויבאו בני האלהים הם שבעים כדאיתא בזוהר פרשת בא להתייצב על ה' (איוב ב) על ה' ממש כאמור על מקדשא ואיתא בתיקונים כי ראתה גוים באו מקדשה דעאלו חייבים בחלל דילה את מקדש ה' טמא כל הדברים האמורים צריך ליזהר מהם בזמן החול ולתת להם חלק לפנאה אורחא אמנם ביום טוב אין מולחין את החלבים הגשמיים לתת להם קיום והעמדנ שהרי כמו כן למעלה אף על גב כי חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא להו שנאמר קריאי מועד לא תעלה על דעתך כי גם אנו השרים שנאמר בהם ויבאו בני האלהים להתייצב על ה' הם בכלל המזומנים לה' אינו כן כי אנו הם החלבים עליונים אין מולחים ביום טוב ולא מהפכין בהם דאף על גב דקיים לן כי צדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים לא כן באלו יעשו כאלו דהא אפילו השטן מתהפך ומליץ טוב על ישראל כמ"ש חכמים ז"ל בענין יוה"ך ואיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"ב. וז"ל וישא עיניו וירא את הילדים האי קרא ברזא דחכמתא אתמ' ביומא דכפורי דבני עלמא קיימי בדינא קמי קדוש ברוך הוא וההוא מקטרגא קיימא עלייהו דחשיב לאובדת לון על חובייהו שלחו ליה ההוא דורונא וכדין כתיב כי אמר אכפרה פניו וכו' לבתר דמקבל דורונא זקיף ההוא מקטרגא עינוי חמי ישראל בתעניתא יחפי רגלין חמי נשין חמי ינוקין כלהו נקיים בנקיו ויאמר מי אנה לך וכו' כיון דשמע מאתון ינוקי מיד סליק לגבי קדוש ברוך הוא ויאמר מאריה דעלמא כל ארחך בדינא וקשוט ואי דינא שרייא. על ישראל בגין חוביהון אינון ינוקין דלא תאבו קדמך אמאי מסרת לון לקטלא לון תובח בלח חובא וקדוש ברוך הוא נטיל מנוי וחס עלייהו וכו' הרי מבואר מזה המאמר כי השטן מתהפך והקטיגור נעשה סניגור אמנם השרים נא כן עושים שהרי אפילו ביוה"ך מקטרגים על ישראל כמשחז"ל בפסוק אחות לנו קטנה מדרש חזית ולכן בא הדין בגשמי ואין מהפכין חותה מפני כי כן העליונים אין מתהפכים לטובה ואין שוטחין אותה על גבי יתדות כלומר דאף על גב כי יש עתה כמה מן המזומנים הנקרא יתדות כדאיתא פרשת פקודי דף רנ"ה: וז"נ היכלא תניינא דקא אמרין דכליל היכלא קדמא' לאתייחדא ביה ה"נ אית ליה תמניא סמכין כקדמאי וכלהו ממנן כל חד וחד על תריסר חלפי ממנן אחרנין כאלין קדמאי כדקא אמרן וכו' תרין סמכין דנסטר מזרח תריסר אנפי ממנן אחרנין לכל חד וחד וכלהו יתדות וכו' הנה מבואר מדברי המחמר כמה אלפים הם הנקראים יתדות בסוד יתדות המשכן ופשוט הוא כי כל אנו הם המזומנים לחכמת שלמה נתעטרא להו כי אנו הם חילאה כלם ברורים כלם קדושים ולכן כדי שנא תענה על דעתך לומר שמת בחולי יהיו מזומנים אותם השרים החיצונים חגב של מזומנים הללו לכן בא הדין בגשמי ואין שוטחין נבים הננו על גבי יתדות הם אלו היתדות של סטרא דקדושה אע"פ שנשחטה בהמה זו ביום טוב מפני כי נמי נעשה למעלה כחמור וכן אסור למלוח עליהם בשר בתויר כלומר כי הנה חלבים אלו הנזכר להיות שהם מקטרגים באים מכח הדין לכן תמיד מקטרגים אמנם גם ימצא בהם צד לטובה הוא מ"ש בזוהר פקודי דף רס"ח. וז"ל וחד רוחא ממנא עלייהו ואקרי נסירא דאיהו אתנסר מאינון סטרין דמסאבו יתיר ואלין פרחי באוירא ואבאישו לסטרא דילהון בגין למעבד ניסין לאינון דבסטרא דקדושה עכ"ל הנה למדנו מכאן שהם מקנאים על חילול ה' וכן על מי שאינו עושה כבוד לתורה וללומדי' בה ולכן קס"ד כי מאחר. דאיכא בהם צד זה שהוא קנאת ה' צבאות יש מקום להשגיח עליהם ולתת להם מקום עם הקרואים הנזכר הם סטרא דימינא סטרא דקדושה ולכן יאמר ואין מולחין עליהם בשר כי ענין המליחה הוא ענין התעוררות כנזכר למעלה לפי כי כן לעולם צריך התעוררות מכח הדין בסוד שמאלו תחת לראשי ולכן יאמר ואין מולחין עליהם בשר של הקדושה שנאמר בה עצם מעצמי ובשר מבשרי אפי' באויר היינו אוירא דארעא דישראל והבן:

עלי שהוא דף עב וכבד וכו' היינו מה שאמר הכתוב אם תכתוש את האויל (משלי כג) הידוע זה סמאל שנקרא זקן וכסיל במכתש של סטרא דקדושה בתוך הריפות הוא סוד משחז"ל הרפה למה נקרא שמה הרפה כך בתוך הריפות של הקדושה בעלי עם אותו דף בסוד הצדיק במעבר יבק שהוא בגי' בעל"י תחשוב שיהיה נטהר שם אין אתה מועיל ממנו כלום אע"ג שתתן אותו בתוך הריפות ממש בעלי רשעה דכתיש כתישין לא תסור מעליו אולתו שהרי כך היה בסוד כי ראתה גוים מקדשה וכו' ועודינו לא ישוב ולכן אין נוטלין אותו זולת לשעה ולכן בא הדין בגשמי עלי שהוא דף עב וכבד כי כן הוא זה הכסיל עב וגס וכבד כדאיתא פ' פנחס דף רל"א וז"ל כתיב היותרת על הכבד וכו' אשת זנונים דאזלא ונפקא מן הכבד לאסטאה בני עלמא וכו' בתר דעבדת ניאופא אתגברת על בעלה דאיהו כבד וכו' הנה מבואר מן המאמר כי כבד הוא סמאל והיינו עלי הנזכר שהוא עב וכבד ממש אף על גב שהוא כלי אלא שמלאכתו לאיסור כלומר צורך גבוה הוא כדאיתא בזוהר פ' תרומה משל הזונה שצוה לה המלך לפתות את בנו לראות אם לבבו פונה מעם אביו כך הקב"ה צוה לזה לפתות בני האדם לראות מי האיש ירא ה' ומי הוא אשר לבבו פנה מעם ה' ולכן כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור שמחטיא בני האדם כדי לכתוש בו הריפות הוא דבר ערוה כאמור ובו נעשהו כך אמרו חכמים ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח של שטות א"כ אין זה בדרך השאלה אלא באמת כותשין בו הריפות בני האדם וחוטאים אעפ"כ מותר לטלטלו לקצב עליו בשר קדש לענין התעוררות כמו שנתבאר אצלו בפ' יקר מחכמה מכבוד וכו' (קהלת ז') מי הוא הגורם להוריד הטיפה הנק' יקר הפך קרי שהיא בלא נקבה ויורדת בסוד יקר משני ספירות עליונות מחכמה מכבוד עליון כל זה הגורם הראשון סכלות מעט הוא אות אלף של סמאל בחינת הטוב והפנימיות שבתוכו שהיה בו קודם שהפילו הקב"ה ממקום קדושתו הוא מעורר למטרוניתא ומשם מתעוררים זו"ן ועולים למעלה בסוד מן ונעשה הייחוד עליון ויורד יקר הנזכר הוא סוד מש"ה יקר בעיני ה' ומי מוריד יקר זה בסוד העינים אותו הנק' המותה זכר שבקליפה גורם שיורד יקר זה לחסידיו צדיק וצדק על ידי אברהם איש החסד באותם חמש שנים שנתחסרו מימיו בסוד ה"פ אור במעשה בראשית וכן הענין בצדיק הגשמי שגורם לו אור יקר בעיניו שצופה ע"י אור שנברא ביום ראשון כמו שאמרו חז"ל ביום המות מראה להם הקב"ה שכרם והם ישנים שנאמר ישנתי אז ינוח לי ולכן מותר לטלטלו לקצב עליו בשר הנאמר בו ובשר מבשרי ונאמר ובשר קודש יעברו מעליך ולאחר שקצב חוזר לסורו ולכן אסור לטלטלו טלטלה גבר והבן דהיינו מחמה לצל כי הוא בסוד חמה שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה לצל שהוא הקדושה בסוד בצל אל דהיינו צל שדי כשחז"ל אין להשתמש בו אחר כך כלל אפילו לדבר קל להועיל לצל זה בסוד המשכן שהוא בסוד הנער אסור:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה