אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תסז

סימן תסו

[א] הנה נתבאר למעלה כי יש הפרש בין דמיון הקמח לדמיון הדגן כי הרמז של הקמח הוא מורה על היות באדם קצת מן העון דוגמא של הקמח שמעורב בהם הסובין והמורסן אבל הדגן הוא מורה על היות באדם עון על שלשים ועל רבעים דוגמא של הדגן כי עדיין יש בו בירור ואחר אשר נטחן הדק היטב עדיין מוציאין ממנו סובין ומורסן ולכן יאמר דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים היינו משחז"ל שלשה דברים הם מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו וכו' והרשות והנה אלו הם השני דברים כי הנהר הוא המלכות כמשחז"ל שנאמר הנה ה' מעלה את מי הנהר מלך אשור והמים הוא היצר כנ"ל בחינת מים הרעים והנה שנים אלו מונעים את האדם מלעסוק בתורה כמו שנתבאר אצלי פרשת קדושים במאמר למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא א"ל מתיירא אני מן הפרטין ומן הלסטים וכו' כי הם המלכות והיצר ולכן אם באולי זה האדם אלה הדברים מנעו ממנו לימוד התורה שהוא הדגן הנזכר וזה הגיע לו לפי כי שמץ דבר נמצא בו מן העון כאמור שאל"כ היה הנה שנינו כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות אמנם הכא במאי עסקינן שיש בידו עון ולכן אין תפילתו ותורתו רצויים לפניו ית' ולכן כשם שאסור לאכלו ר"ל ללמוד בתורה בסגנון זה שנאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' ולכן אסור לאכלו החמץ זה היינו ללמוד בתורה ועודינו ברשעו היינו החמץ בידו כך אסור לקיימו החמץ הוא העון לפי כי הנה נתבאר למעלה כי בזמן הפסח מתחייב האדם לעשות תשובה והמשאיר אצלו החמץ שהוא העון עובר עליו בבל יראה ובל ימצא כנ"ל אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח כלומר זה הדגן הוא הלימוד אע"ג שאסור לאוכלו ולקיימו כאמור מ"מ יש לו למוכרו לישראל היינו ללמוד תורה לישראל ובעבור זכות זה מתגבר על יצרו ואין זה מכלל שהוא אסור בהנאה ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח דהיינו כדי שיהיה זכור באותו הלימוד שלא יפסיד אותו אלא יאכלנו קודם הפסח ובכלל הדבר הזה הנה הוא נמי אוכל ממנו כי אין התכלית רק כי לא ישאיר מן החמץ בפסח שהיא העון אלא ישוב אל ה' וירחמהו ואם מכרו לכותי קודם הפסח הוא הדבר שנתבאר למעלה מ"ש בזוהר כי הלמד בתורה ואחר כך מדבר נבלות הפה הוא גורם לכמה מלאכי חבלה שהם באים ומטמאין את התורה שלמד ולכן בא הרמז בזה לאדם שמסר הקמח שלו היא התורה שלמד ויגע בה וטחן אותה הדק הטיב ואח"כ מכר אותה בשאט בנפש לכותי ע"י מעשיו ודבריו טמא אותה כאמור ולכן זאת העצה הנכונה שיעשה שימכור מעט מעט לכל א' דהיינו כי ילמד עצמו למעט הדיבור עם כל א' וא' כי ברוב דברים לא יחדל פשע ואע"ג שאינו מדבר נבלות הפה וליצנות הואיל והוא מדבר דברים בטלים עושה פגם גדול שנאמר הוגעתם ה' בדבריכם והיינו מש"ה ולהג הרבה יגיעת בשר והמשכיל יבין ולכן ימעט עם כל א' וא' מן הדיבור כדי שיכלה קודם הפסח כי הרגל על כל דבר שלטון ובכן ימצא כי נקה מעון קודם הפסח שאם לא יעשה תיקון זה רק עדיין אותו הדגן של תורה הוא טמוע בעכו"ם יחזור וימכרנו לישראל לפי כי כך היא המדה דאע"ג כי ע"י דיבור רע האדם מטמא התורה שלומד וגם התפלה שמתפלל נפסלת אחרי שובו גאולה תהיה לו ונטהרת תורתו וחוזר ולוקח אותה מיד מלאכי חבלה וכן כל התפילות פסולות שהתפלל כאשר ישוב ומתפלל תפילה אחרת בכונה טובה אז חוזרים כל אותם התפלות פסולות ועולות נגד פני עליון כדאיתא בזוהר פ' פקודי ע"ש: [ב] דגן זה שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו' הנה למדנו מחז"ל כי יש הפרש בין הנעשה בפרהסייא לאותו אשר יעשה האדם בינו לבין קונו בסתר שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ולכן יאמר נא כי דגן זה הוא הלימוד שנטבע בנהר הוא המלכות או שנפל עליו מים הרעים כי נתגבר עליו היצר כל זה מיירי שלא נתבקע על ידו בפרהסייא לפי כי המעשה הרע שעשה הי' בסתר ולא נתפרסם העון אע"פ כי בצד מה אז טוב לו דלא מפרסם חטאו דכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה מ"מ לענין זה לא יש הפרש כלל אע"פ שלא נתבקע כי לא נתפרסם זה החטא אשר עשה אסור בענין הפסח והטעם כיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ כלומר כי הנה הרשות והיצר הם פועלים פתגם הרעה לאט לאט וסוף דאתו לידי חימוץ ויעשה נאצות גדולות וכבר המשילו הכתוב בתחילה הלך ואח"כ נעשה אורח ואח"כ נעשה בע"ה: או נמי יהיה כונת מ"ש מונח נייחי כלומר כי כאשר יחטא האדם ע"י עון איזה מהם אינו בא עליו ייסורין תכף כדי שיכנע וישוב אל הקב"ה רק אדרבא נהפוך הוא כי מאז אשר יחטא יהיה בריא אולם מהיום ההוא והלאה כמש"ה אשר לא נעשה פתגם הרעה מהרה על כן מלא לב אדם וכו' ועודנו לא ישוב ולכן אתי לידי חימוץ ויתמיד ברשעו:

[ג] חטים שבאו בספינה אם הם יבשים וכו' הנה בא הדמיון של אדם זה לספינה לפי כי הים הולך וסוער עליו ממאורעות הזמן אם הם יבשות וקשות ולא נמצא על זה האדם אחת משתי' רעות הנ"ל מי הנהר העצומים והרבים עול מלכות דהיינו מש"ה והיה לאכול וגם לא נפלו עליו מים זרים מן היצר כי לא נודע לנו למה באו עליו הייסורין זולת כי ראינו בחוש כי היה למד תורה הם החטים שבאו בספינה שהוא גוף האדם כנזכר המעותד לכל מאורעות הזמן אם הם יבשות מן העוני יבש מן המזון כד"א עלו זה בנגב ארץ הנגב נתתני כמשחז"ל או שהוא בעל ייסורים כד"א אם לא בכיתי לקשה יום ונאמר ועבר בה נקש' ורעב ולא נשתנו מראיו כמשחז"ל אין חיה רעה שולטת באדם אלא א"כ נשתנין צורתו שנאמר נמשל כבהמות נדמו אך זה לא נשתנו מראיו כי עדיין הוא עוסק בתורה אחזוקי איסור לא מחזקינן חזקה שהוא אדם כשר ואין לנו לומר דמאחר שאנו רואים ייסורין ועוני באים עליו צריך לפשפש במעשיו ולכן נימא ליה מלתא אין הדבר כן נהי כי חז"ל אמרו אם רואה אדם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו אמת הדבר כי ראוי לאדם עצמו לחוש לזה ולפשפש במעשיו אבל אין רשות לבני אדם לומר ודאי כי הוא חוטא מאחר כי באים עליו אלו הייסורין אין ראוי לחשוב כך לפי כי כן למדונו חז"ל אם ראית בן אדם שבאו עליו ייסורין לא יאמר לו כדרך שאמרו רעי איוב זכור נא מי הוא נקי אבד וכו' ואלו לא היה בו עון לא הביא עליו הקב"ה אלו הייסורין לא נכון לומר כך כי מי יודע אם לסיב' אחרת באו עליו הייסורין ואחזוקי איסור לא מחזקינן והאי דאמרי רבנן לר"י לעיין מר במיליה דלא חשיד קב"ה למעבד דינא בלא דינא כבר פי' רש"י ז"ל שהם היו יודעים שלא היה נותן שיבשא לאריסיה כנזכר שם: [ד] שנה שרבו בה גשמים וכו' מאחר כי הנחנו כי כל הדיני' הנוגעים לחג הפסח הענין שלהם הוא כי ה' משמים השקיף על בני אדם כדי לתת מקום להחזיר אותם למוטב ע"י כמה מצות שנתן לנו בכל הפרטים שבהם דלכן נמי בענין זה אל יפלא בעיניך כי יבא זה הדין רמז להשקפת הקב"ה על האדם הגשמי להריק עליו ברכה שהנה שנינו בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וזה נמי ע"ד משחז"ל במס' ר"ה הרי שהיו ישראל זכאי' וגזר הקב"ה בר"ה גשמי השנה מרובים וכו' כך יאמר נא שנה שרבו בה גשמים שבא ההשפעה על האדם ורוב טובה עד בלי די לפי שכבר הקדים הדין בענין בן אדם שהוא נקשה ורעב ובעל ייסורין מהו הדין שלו ואחריו ימשוך ההפך מזה מי שבא עליו רוב טובה עד כי ירדו על הערימות שבשדות כלומר הבלתי שלמים עד שהיו קצת מן השיבולים אשר על הערימות מעלים צמחים הוא משחז"ל בפ' וכראש שבולת ימלו שהם הבעלי גאוה לכן קצת מן השבולים הם העליונים מהם לרוב השפע והטובה כאדם זה העולה צמחים הם טובות אשר צמח בלבותם אשר על כן קס"ד כי לאיש אשר אלה לו עושר וכבוד לרוב יש לומר על הסתם כי אשר לא טוב עשה מפני כי כך אחז"ל אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר ונאמר וישמן ישורון ויבעט א"כ נקטינן כי זה יהיה כלל גדול כי לאיש אשר אלה לו צריך לומר לו לחפש במעשיו ולפשפש הדק הטיב ויעשה תשובה דלא סגי בלאו הכי לבלתי יחטא ולכן יאמר נא כי אין הדבר, כן אלא אין חוששים לסתם חטים של אותה השנה וכל אדם הוא בחזקת כשרות עד שנודע לו אשר חטא או נודע לעין כל עד שיתחייבו להוכיח אותו וכאשר חטא אז יעשה תשובה כפי התנאים אשר נתבאר למעלה:

[ה] דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי וכו' אשר חכמים זכרונם לברכה הגידו האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו אמנם צריך האדם לעשות המצות ולעסוק בתורה וכך אחז"ל בפסוק אשריכם זורעי על כל מים אשריכם ישראל בזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים כי. אז יצרם מסור בידם ולכן יאמר הדין דגן דהיינו לימוד התורה שבמחובר דהיינו כי תמיד מחובר בתורה ולומד בה שלכן נקרא חבר אלא שנתייבש לגמרי ר"ל כי הוא כילי ואין בו לחלוחית של מצוה כלל לפי כי יאמר אין לו אלא תורה ואינו צריך ליניקה כלומר כי אין זה הנבלות והכילות שבא לו מתחילתו דאלו מתחילה היה עושה מצוה רק אח"כ נמשך לדרך רעה זו והיינו הטענה שהוא אומר שאינו צריך עוד ליניקה או יהיה כי זה שנעשה כך מואס במצות שנתייבש כל כך אין זה מחמת חסרון כיס כי אינו צריך ליניקה מן הזול' כלל ואינו נצרך לבריות אלא כי כך נעשה סורו רע כל כך כמאן דמנח בכדא דמי כאדם שמופקד אצלו איזה ממון ואין לו רשות ליקח מהם לפי שהם נתונים תוך כלי של מדה צרורים שם ומקבל חימוץ אם נפלו גשמים והענין הוא אשר נתבאר למעלה בדיני ההגעלה כי מה שאומרים חז"ל כלי חרש אינו יוצא מדי דופיו לעולם היינו ע"ה שאין בו לא תורה ולא מצוה ולכן יאמר כי מאחר שאדם זה נשתרש בו מדת הכיליות עד מקום שמאס המצות מלעשותם א"כ מעתה זה הדגן שהוא לימוד התורה אינו מועיל לו כלל כמאן דמנח בכדא דמי הוא הנמשל לע"ה שאין בו תורה כאמור כי כן האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו וכבר עלתה ההסכמה מחז"ל בזה דאע"ג שהוא מלמד תורה לזולת ואזיל אינהו ועבור אין לו חלק באותם מצות כלל ובכן ימתק המשל שאמר כמאן דמנח בכדא דמי כלו' ואין לומר כיון שזה מלמד תורה והתלמידים עושים מצות לכן יהיה לו חלק עמהם קמ"ל כי אינו כן ולכן עוד רעה אחרת תמצא לו כי הוא מקבל חימוץ אם נפלו עליו גשמי' ר"ל אע"ג כי חז"ל אמרו שהתורה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלה מן החטא לא כן הוא האדם הזה אלא מקבל חימוץ מן העון אם ירדו עליו גשמים ר"ל אם מגיע לו איזה נכסים מהשמים יגבה לבו תכף ויחטא לפי כי עסק התורה באופן זה לא יציל מן החטא:

[ו] חטים שנמצאו בהם מבוקעות וכו' הנה כבר נתבאר למעלה כי ענין הביקוע הוא רמז להיות העון מפורסם ונודע לעין כל ולכן יאמר חטים שהוא לימוד התורה כאשר נתבאר למעלה והנה לימוד זה נמצא עמו עון ואדם הלומד שהוא עון מפורסם ונודעה חטאתו אשר חטא עליה ולכן ימצא הפרש באדם זה הוא אשר חז"ל הקשו כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ל"ק כאן דידעי ביה רבים כאן דלא ידעי ביה רבים א"כ כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ולכן בא המשל זה אל החטים המבוקעות לרמוז על שני הצדדין הנזכר ולכן יש הפרש ביניהם כי אותם שהם מבוקעות הרמז שלהם הוא על העונות ועל הפשעים המפורסמים לעין כל או יהיה הרמז שלהם על עבירות שבין אדם לחבירו אלו ודאי שהם אסורות וצריך לשרוף אותם כנודע כי יחם לבבו ויתחרט וישוב מהם לעין כל שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח אמנם אותם שאינם מבוקעות היינו הרמז על העונות שלא ידעו בהם בני האדם והם מאותם עבירות שבין אדם למקום מותר מאחר שהוא למד בתורה אע"ג כי עדין לא עשה תשובה מהם מאחר כי לא נתפרסם לעין כל שהוא חוטא מותר לו לעסוק בתורה אף על גב כי נמצא בידו עון אשר חטא מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונית הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע הלא זה הדבר האמור כי ענין ירידת הגשם הוא כינוי אל רוב המזונות וההשפעה והעושר וכבוד הנמצא מלמעלה למטה ולכן עליונית הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע והרמז בזה לשני דברים רעים אשר הם נמשכים מרוב הטובה והעושר ראשונה הוא עליונית הגדיש ר"ל כי מרוב הטובה היצר מתגבר על האדם ומכניס הגאוה בלבו ומחטיאו והרמז בזה עליונית הגדיש הוא רמות רוחא הנמצא בו שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כך אחז"ל בפ' וכראש שבולת ימלו למי שנכנס בשדה העליונה והגבוה הוא מלקט ולכן עליונית הגדיש שהוא הגאוה שנתעלה מחמיץ ודאי מאחר שנכנס היצר בקרב איש ולב עמוק ורם לבבו ודאי הוא שיחטא כנזכר וכן נמי תחתיתו הוא הרמז לקצה האחרון של העוני כד"א אם לא בכיתי לקשה יום כמאמר החכם ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי וכו' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי ולכן בשני קצוות אלו מתחמץ ומתבקע כי לא די שהאדם מעותד לחטא באחת מהנה אלא ג"כ החטא שלו הוא מפורסם לעין כל מזדון לבו ובענין הגנבה הוא עון שבין אדם לחבירו אמנם אמצעיתו אין המים זרים נוגעים בו לפי כי כן האד' הבינוני שהוא ממוצע במדות שלו והם בינוניות אין חטא בא על ידו כמ"ש הרמב"ם ז"ל כי זו הדרך נקרא דרך ישרה שעליה נאמר ושמרו דרך ה' הם המדות הממוצעו' הבינוניו' ולכן אע"ג כי ירד עליו של אדם זה גשמי ברכה ועושר אין זה החמיץ ובודאי לא יחטא כאמור:

[ז] ישראל שיש לו בורות מליאות חטים וכו' והנה דמיון בורות אלו דבר ידברו בראשונה על ענין התורה היינו משחז"ל למה נק' שמו בארה לפי שהיה בארה של תורה וכה"א שתה מים מבורך והנה יאמר נא ישראל שיש לו בורות מלאות חטים כי זה יהיה הדוגמא שלו לומר כי יש לו תורה הרבה כמה בורות מלאים תורה מקרא משנה תלמוד אגדות תוספתות אשר על כן הוא מתיירא מיראת ה' שמא יש בקרקעית הבור זה ובקירותיה חטים מבוקעות היינו מפני כי קרקעית הבור הוא העוני שממנו נמשך לידי חטא כנ"ל והוא לא ידע ואשם או יהיה הרמז מ"ש בקרקעית הבור דוגמא למעשה דר' פדת ור"ל דהוו מהגי בתורה והוה נפיק לבר מתחומא דשבתא לקיים מש"ה באהבת' תשגה תמיד ולכן השלם זה הוא חושש כי להיות שהגיע לקרקעית זה הבור של תורה בענין שהיה מעיין בעומקה של הלכה שמא עשה אחת מהנה ונמצא בזה חטים מבוקעות כי מה שעשה היה לעין כל והם לא יבינו בו כי מתוך שלבו הוגה בתורה עשה כך ונמצא ש"ש מתחלל וכן מתיירא שמא בקירות הבור מלחות הבור הוא מ"ש חז"ל היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין או דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר וכן כיוצא מדברים הללו כי הדמיון שלהם ידמה לחטים מבוקעות שהוא ענין מפורסם לעין כל על כל אלו הדברים שהוא חושש להם הלמד בתורה מאחר שאינו ברור אצלו שיש שם חמץ ענין עון אשר חטא בביטול בעלמא סגי ויהיה נזהר מכאן ולהבא כאמור:

[ח] דבש של כותי אין מחזיקין בו איסור וכו' הנה נתבאר לעיל על ענין ההיא טיקלא דעשיקת נשמתין מפני מעשה של התחתונים אמנם מ"מ כאשר יוצאת אותה הנשמה העשוקה מן הטיקלא לא תצא כצאת העבדים אלא מוציאה משם איזו נשמה מחסידי אדם הראשון כדאיתא פרשת משפטים בפסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ולכן יאמר דבש של כותי היינו הדמיון לשני אלו הצדדין הנזכרים כלומר כי אותה הנפש של איש הישראלי נקרא דבש לפי כי כל ישראל הם בעלי דת ונתן לנו תורה אמנם הוא מכונ' לדבש של כותי להיות שנעשקה מההוא טיקלא והוא שלה כעת בהווה ולכן יאמר שהוא מותר כלומר אע"ג שנעשק בס"א מפני העון שהוא מחמיץ אין בה איסור מעתה לפי כי הנה עתה אשר נעשה בפסח כמה מצות בתחתונים שישראל עסוקים בהם בלי ספק שתצא משם ומותר לה לחזור למקומה הראשון דהיינו לישראל התחתונים שהם חייבים בראיה שנאמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ומה גם מותר גם לנשמה זו לעלות ולראות את פני ה' וכן נמי משמע לאותה נשמה אשר היא דבש של כותים מחסידי אומות העולם שהיא יוצאה עתה מחדש מתוך סטרא אחרא עם הנשמה הקדושה גם כן אין בה איסור עוד ונטהרה (ונכנסה לתוך של הקדושה כי אחזוקי איסור לא מחזקינן ומותר לאוכלו בפסח זה וזה כדרך שמתקרבים הנשמות קדושות על גבי המזבח העליון ע"י המלאך בסוד קרבני לחמי לאשי. וכן אתה דורש בענין התורה והתפלה והמצוה אשר יעשה אותם האדם ואח"כ הוא מפסיד אותם מפני העון אשר חטא ע"ד הנ"ל כי הנה התורה והתפלה הם נפסלים ע"י דיבור רע ונבלות הפה כנ"ל מכ"ש שהם נפסלים ע"י מעשה הרע וכן נמי המצוה תאבד ע"י מעשה הרע כמשחז"ל עבירה מכבה מצוה ולכן יאמר דבש של כותים כל אחת מהנה נקרא דבש ע"ש שנא' ומתוקים מדבש וע"י מעשה הרע של התחתונים נעשה של כותים מותר אחזוקי איסור לא מחזיקינן ועתה יחזור כל דבר למקומו לסטרא דקדושה ומותר לאכלו כלומר אע"ג דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו וכו' זה יהיה מה שאסרה התורה בדבר זה בגשמי לפי כי לא נודע אם נתקנו אותם הנשמות של שאר מצד העון ושל דבש הנעשקות אין מקריבין ממנו במעשה אבל כל צדדין אלו הם אכילה רוחנית במחשבה טהורה בלבד איפשר יעשה רושם למעלה ומה גם בזמן הפסח כי נמצא הכנעה גדולה לס"א כנ"ל:

[ט] תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים מבוקעות וכו' הנה הדין זה הוא סמוך לדין הקודם אשר הגיד על ענין הדבש של כותים שהוא מותר לאכול כי הנה נתבאר כי ירמוז על הנשמות גם על ענין תורה ומצות דאע"ג שהיה נמצא בהם צד עון הם מותרים באכילה כנז' ולכן חזר והגיד על ענין המאכל כי התבשיל שנתבשל ר"ל שכבר הגיעו אותם נשמות ע"י תורה ומצוה למעלה רמה להיות במדרגת תבשיל שהוכשר למאכל אדם עליון כביכול ונמצאו בו חטים או שעורים דהיינו כי באותה התורה שהיה למד בה הרמז שלה בערך חטים או שעורים כי חטה הוא בסוד תלמוד כנ"ל שעורים סוד המשנה שיעור ו' סדרים כנ"ל אמנם בא הדוגמא זו להם מפני כי נמצא בהם עון אשר חטא דוגמת סובין או מורסן אשר נמצא דבק בחטה ושעורה ולכן יאמר כי הנה נמצא באותו תבשיל חטים או שעורים כנזכר אם נתבקעו ממש דהיינו שאותו העון הנמצא באדם זה היה מפורסם לעין כל וידעו בו רבים הרי כל התבשיל אסור אין ראוי להיות נאכל למעלה מאחר כי נמצא בו עון מפורסם לכן אין מתקבלת אותה נשמה ולא תורה ומצוה של החוטא זה כנ"ל ואם לא נתבקעו ממש ר"ל כי לא ידעו בו רבים באותו העון והוא כסוי חטאה התבשיל מותר ואינו נדחה מפני כך אמנם אותם חטים או שעורים שהם החטאות והעונות הנמצאי' בזה האדם שורפים אותם כלומר מאחר כי אדם זה מקיים המצוה כאשר צוה ה' אין ביעור חמץ אלא שריפה לכן נמי זה יהיה לו דוגמא של הקרבן כי היה שם אש של גבוה לאכול אותו וכן נמי בזה הנדון אש של הקדושה מתעורר לשרוף כל אותם המקטרגי' שנבראו מן אותם העונות וכדאיתא פ' צו חמשה מיני אש הם וכו' ונרצה לו לכפר עליו:

[י] תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת מותר למוכרה לעכו"ם וכו' גם זה הדין הוא סמוך למעלה שמדבר על ענין הנשמות הנעשו' בחינת מאכל למעלה וכן לענין התורה והמצוה כאמור ולכן יאמר תרנגולת מבושלת וכו' כי הנה נתבאר למעלה כי הדמיון של העוף בא אל האדם שהוא בעל מצוה ע"ד משחז"ל באשור אתמול אפרוח מפריח מעשים טובים והיום ביצה וכן בתיקונים אפרוחים דאית להו גדפין לפרחא בהון וכן נמי מצינו שנקרא התרנגול גבר שנאמר לגבר אשר דרכו נסתרה כמשחז"ל ולכן התרנגול דוגמ' לאדם שנמצא בו מצות ואמר שהיה מבושל כלומר רגיל במצות והיה בו לחלוחית מן הצדקה ונמצא בו בפסח חטה מבוקעת שהוא עון מפורס' כנ"ל לעין כל מותר למוכרה לגוי שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה הענין הוא כי הנה חז"ל הגידו עבירה מכבה מצוה ואיתא בזוהר פרשת נשא דף קכ"ג: וז"ל וכל מאן דפגים עובדוי פגים דיוקניה וכו' ובההוא אתר דשרי ההוא חשך כמה מלאכי חבלה דאתקריאו נחשים ועקרבים מתקרבין ליה ויהבין ליה כמה נשיכין ואלין אינון ייסורים ואי אית ליה ממונא דעובדין טבין דעביד אתמעטון מיניה ואיך אתמעטון מיניה אלא כל זכות דנחית ליה מלעילא יהיב ליה לאנין מלאכי חבלה ובטלין מניה ייסורין וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי אדם החוטא נותן מן המעשים טובים שעשה לסטרא אחרא למלאכי חבלה כדי להעביר ממנו הייסורין ולכן יאמר מותר למכרה לכותי ואף על גב כי לפירוש הנראה הנה נמצא לאדם זה הנאה מזה הזכות שהוא נותן לסטרא אחרא ויש לו איסור מלעשות כך ולכן הוא אמר כי הנה אינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה הנמצאת בתוכה כלומר כי מאחר כי המצוה זו הוא נתן כדי להנצל מהייסורין א"כ אין לו בזה ריוח לאסור עליו כי אין לו בזה זולת שמבריח מעליו הנזק והייסורין ואין זה נקרא הרוחה שמוכר אותה יותר למצוה רק נתן אותה לגמרי לבעבור שידחה מעליו הייסורין ולכן הוא מותר לעשות כך אע"ג כי לא זכר לעשות תשובה קודם הפסח ועבר על החמץ של העון בבל יראה ובל ימצא חזר ואמר ואם נמצאת ביום שמיני של פסח וכו' כלו' כי מאחר שקיים אדם זה הביעור והביטול הכל כאשר צוה ה' קודם הפסח אמנם אח"כ הגיע לידו איזה חטא הוא החטה הנזכר מותר להשהות אותה עד אחר הפסח אז יעשה תשובה ואין בו עין אם באולי באותו יום לא נתן אל לבו לשוב אל ה' ע"ד אם ת"ח חטא ביום יעשה תשובה בלילה:

[יא] אם נמצאת חטה מבוקעת בעסה וכו' הנה נתבאר לעיל כי כינוי עסה הוא חוזר לגוף האדם ואמנם אמר אם נמצאת חטה מבוקעת שהוא עון מפורסם כנזכר ותכלית כונת כינוי העסה ר"ל שהעון הוא בעצם אדם מעון פושעי ישראל בגופן או דבר גדול מענין חילול ה' לכן יסיר ממנה כדי נטילת מקום הוא הדבר אשר חז"ל הגידו אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו ילך למקום אחר וילבש שחורים וכו' וכן אחז"ל ד' דברים מקרעין גזר דין של אדם שינוי מקום שנאמר לך לך מארצך וכו' ולכן יאמר כי אדם זה צריך נטילת מקום ישנה מקומו וילך למקום אחר והשאר מותר היא מ"ש ילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ויש מי שאוסר כל העסה היינו לפי כי יש פירוש אחר כמ"ש ויעשה מה שלבו חפץ כי הנה לפי הסברא יעשה מה שלבו חפץ ר"ל אע"ג שיעבור עבירה כפי' רש"י ז"ל אמנם לסברא אחרת כי מש"ה ייעשה מה שלבו חפץ היינו לומר כי בודאי לא יוסיף עוד נחטא מאחר כי נכנע כל כך והיינו מ"ש בחלוקה זו ויש מי שאוסר כל העסה וראוי לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה לפי כי היצר הוא דוחק עליו להכשיל אותו אז במקום הדחק שהשעה דחוקה כאמור:

[יב] אם מלגו תרנגול ואח"כ מצאו במים גרעין וכו' כבר נתבאר למעלה כי דוגמת התרנגול הוא לאיש רודף צדקה וחסד בעל מצות מה גם אם קול לו קול אליו לעשות קברניט לדבר מצוה אם מלגו אותו וכו' הענין הוא מ"ש בזוהר בפסוק אם שלמים וכן רבים וכו' כי כל הנשמות הם צריכים לעשות טבילה בנהר דינור קודם שנכנסות בג"ע ואמנם יש נשמה כי כאשר נכנסת שם לטבול אינה יכולה לעלות והיא טובעת בנהר ע"ש ולכן על כיוצא בזה הוא אומר אם מלגו תרנגול זה בעל מעשה ונכנס באותם המים חמין של נהר דינור ונמצא באותם מים גרעין חטה בקועה הייני עון מפורסם מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה אז אסור התרנגול כלומר כי הוא אסור וקשור שם ולא יוכל לעלות מן הנהר ונמצא כי גם כן הוא אסור באכילה דאלו כאשר היה יוצא מן הנהר ירצה לקרבן אשה בסוד קרבני לחמי ומאחר כי נאסר שם ולא יצא הוא ג"כ אסור באכילה עליונה כי זה בזה תלוי:

אם נמצאת חטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים ואין בו כדי ליתן טעם וכו' הוא הענין מ"ש בזוהר פרשת בהעלותך דף קכ"ג. וז"ל נשמתין דאינון מסטרא דרחמי ואינון רחמנים מארי חנא וחסדא לא צריכים לדכאה במים פושרים כבינוניים וכו' אבל צדיקים גמורים בצונן דעלייהו אתמר כל הנותן ריוח בין הדבקים מצננים ליה גיהנם וכו' ולכן הוא אומר אם נמצאת חטה בקועה עון מפורסם כנ"ל או לחם חמץ עון שבין אדם למקום בכלי של מים שנכנס לטבול בהם ואין בו באותו עון כדי ליתן טעם כי זה הוא מאותם דקדוקים שאדם דש בעקביו שסותמים התשובה אם בשלו וכו' או יהיה בכלי של מים ר"ל כי אדם זה הוא כלי שעשה חסד הנמשל למים או ד"ת אם אין בעונות אלו בנותן טעם לא למדו ממנו לפי שהמים צוננים והזכות עמדה לו ובשלו באותם המים תבשיל או לשו עסה מותר כלומר אע"ג כי נמצא באותם המים שהוא החסד או המצות אשר יעשה אותם האדם זה צד של חמץ של עון שבשלו בו תבשיל הוא ענין המעשה או לשו בו בעון זה עסה הוא הגוף שנכלל בו העון ביותר עכ"ז מותר כי הנה מאחר שהם דברים קלים אע"ג שהיו מפורסמים כגון אוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה וכיוצא ולא למדו ממנו לעשות אין זה מעכב הוא מותר ויעלה לקרבן אשה ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח דמאחר כי זה מן הצריך לפשפש האדם במעשיו אסור: [יג] אם הגעילו יורה מחומצת וכו' הנה נתבאר למעלה בענין ההגעלה כי הכלים הרמז שלהם לגופות בני האדם אשר יבא להם הטהרה ע"י מים חמין של החרטה כי יחם לבבו כנ"ל ולכן יאמר נא אם הגעילו יורה מחומצת כי דמיון זה הוא מכוון אל האדם אשר נמצא בו עון של חמץ וכבר נטהר ע"י הוידוי והחרטה כי יבער בקרבו אש העון אמנם יורה זו היתה בת יומא עשה תשובה באותו יום י"ד על ידי הביעור והביטול כנ"ל ועדיין לא הורגל בענין התשובה וירדו המים לבור הפסח כלומר כי נמצא בו עון בתוך הפסח ולא השלים תשובתו כראוי כי העון נקרא בור כמש"ה לחצוב להם בורות אסור לשתות מימיו בפסח כי נפסלה אותה התשובה:

[יד] אם נמצאת חטה מבוקעת בתרנגול קודם מליחה וכו' ירצה כי אם באולי ימצא באדם שהוא בעל מעשה הנמשל לתרנגול כנ"ל ימצא בו עין מפורסם דוגמת חטה המבוקעת כנ"ל יש הפרש בזה אם היה קודם מליחה כלומר בזמן הבחרות כד"א והמלח לא המלחת די בשטיפה ומה גם אם היה קודם עשרים שעדיין אין מענישים בב"ד של מעלה מכ"ש אם לא היה מחוייב במצות על כל הצדדין אלו מספיק השטיפה כדין הצדיקים שהם נטהרים במים קרים ואם אחר מליחה דהיינו אחר זמנים אלו די בקליפה ר"ל צריך ייסורין שהם מקלפים העור ואם כה נאמר כי המליחה הוא מלח ממון חסד קודם מליחה יהיה בענין מ"ע כי זה האדם היה מתעצל במצות דהיינו בלי מליחה לפי דקיים לן מליח הרי הוא כרותח ולכן קודם מליחה ר"ל בצונן מתעצל במעשה המצות די בשטיפה ע"ד משחז"ל עבר אדם על מ"ע ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים שובבים ואם לאחר מליחה דאע"ג שהיה עושה מצות עכ"ז בא לידי עבירה הנז' די בקליפה הם הייסורין כאמור וטהר ויש מחמירים לומר שמעמיק כל סביבותיה כלומר אינו מספיק הייסורין לאותו אבר שחטא בו בלבד אלא מעמיק צריך ייסורין קשין ע"ד ועמוק מראה מן העור וזה יהיה כל סביבותיה בכל האיברים ר"ל בכל גופו וחותך באותו בשר המת ומשליך כמ"ש ר' ישמעאל דורש בד' חלוקי כפרה עבר כריתות ומיתות ב"ד ייסורין ממרקים ואם נמלחו עמה תרנגולות אחרות אם באולי למדו ממנו מפני שהיה העון מפורסם כאמור קולף את כולם ג"כ כולם צריכים ייסורין למרק העון כאמור:

[טו] תרנגולת שנמצא בה חטה מבוקעת בתוך הפסח והיא צלויה אשר יגיד בדין זה כי האדם שהוא בעל מצות הנמשל לתרנגול כנ"ל לאחר שהיתה צלויה כי חם לבו בקרבו על מעשיו ונתחרט מהם כמדובר שנמצא בה חטה מבוקעת היינו חטא מפורסם כאמור וזה היה בפסח ודבר זה לאו דווקא כי בא להגיד כי עשה עבירה בפסח אלא הענין הוא שנמצא בה חטה מבוקעת ענין מציאה ר"ל כי אחר שעשה בדיקה וחיפוש על מעשיו וביטל החמץ כל צד עון הנמצא אתו אח"כ נמצא ר"ל שזכר איזה עון אשר עשה מתחילה דוגמת חטה מבוקעת כנזכר וזה נזכר בתוך הפסח לכן חותך מקום פעפועו ע"ד מש"ה ואל תקרב אל פתח ביתה הוא המקום שלה כלומר לפי אומד הדעת של המחשבה של העבירה כך צריך להתרחק ממנה באותו אבר שחטא בו שהוא מפעפע צריך לחתוך אותו ע"י ייסורין מכוערין ויש אוסרים את כולה כלומר דאע"ג כי נמצאו באדם זה כמה מצות כלם נאסרו שהרי אחז"ל עבירה מכבה מצוה ובזה העון ימצא כי כל האיברים שלו הם אסורים כדאיתא בתיקונים לאמר לאסורים צאו הם האיברים שהם אסורים ע"י העון ונעשה פגם באותה תשובה שעשה לפי שכשמהפכים השפוד אותה החרטה הטעם מתפשט בכל האיברים ומתהפכים מאותה תשובה שעשה ויש מי שאוסר כל התרנגולות הצלויות עמה הם האנשים הלומדים ממעשיו לעשות כמוהו אע"ג כי הם בעלי מצות שלכן הם נמשלים לתרנגולים בעלי כנפים עכ"ז מאחר שהם צלוים עם אותו שמצא העבירה ולמדו ממנו והם נוגעות זו בזו במעשיהם ולכן ע"י היפוך השפוד כאשר יזכור אותה העבירה חיישינן שלא יתהפך לבבו לעשות אותה כי יאמר אחטא ואשוב שמא הנגע זה מתפשט מזה לזה ויעשו גם הם כמוהו ולכן נאסרות כולם כי לא תועיל אותה התשובה בהם אם לא שיעשו כלם כראוי בלתי היפוך כלל לא האדם עצמו ולא הלומדים ממנו כדבר האמור:

[טז] חטה או שעורה וכו' הנה נת' כי העוף הוא בעל מצות כמ"ש בתיקונים אפרוחים אלין אינון בפיקודין דאית להו גדפין למפרח בהון ונמצא בו חטה או שעורה הם מין החמץ שהם מכונים למיני העון כנ"ל שעדיין לא נתקן כי הוא מעורב בארבעה קליפות כנ"ל ומ"ש בזפק לרמוז שהעון זה הוא בענין המאכל שאכל דברים האסורים או מענין הגזל דחמיר טפי מפני שהוא עון שבין אדם לחבירו ואחז"ל כ"ד חטאות סדר יחזקאל ומכלם לא חתם אלא בגזל שנא' והנה הכתי כפי אל בצעך שלכן נאמר בעוף והסיר, את מוראתו בנוצתה מפני שאוכל גזל בזפק והנה עדיין זה הגזל הוא נמצא בזפק כי לא נתעכל מפני כי עדיין הוא בעין לפי דקס"ד כי כאשר ירצה האדם לעשות תשובה יהיה צריך להחזיר כל אותם הדברים שהם עדיין בעין כי יאמר נהי שכן שנינו הגזלנין שהחזירו אין מקבלים מהם הני מילי היכא שנבלע הגזל ועתה אינו קיים אבל אם בעיניו עמד הגזל קס"ד לומר מאחר שרוצה לעשות תשובה צריך להחזיר אותם הדברים לבעליהן כדי שתתקבל תשובתו ולכן יאמר דמאחר שנמצאו אחר שהבהבו באור היינו אחר החרטה והוידוי כי חם לבו בקרבו ועשה תשובה מותר הגזל כי הנה העושה תשובה מהגזל אע"ג שנמצא בידו דברים שהם עומדים בעין כמשחז"ל מעשה באחד שרצה לעשות תשובה אמרה לו אשתו ריקה אפי' אבנט שאתה חוגר אינו שלך ונמנע מן התשובה באותה שעה אמרו הגזלנין שבקשו להחזיר אין מקבלין מידן ולכן הדין כך הוא כי זה התרנגול וכו' לאחר שהבהבו באור חרטה ותשובה הוא מותר הגזל עצמו והחטה והשעורה צריך לשרפם כלו' נהי שהם מותרים לו אמנם איך יתכן להשתמש באותם הדברים בפני כל האדם ומכ"ש בפני בעליהן ולכן צריך לשורפם כלו' למוכרם וכיוצא ולא יראו החוצה דלא חשיבי כמעוכלים מאחר שהם בעין אבל אין צריך להחזירם כדבר האמור:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה