מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תסג
[א] הנה נת' למעלה כי התיקון של החטה הוא הטחינה כי בתחילה נעשה התיקון להעביר השני קליפות ממנה שהם מוץ ותבן כדאיתא בזוהר פ' משפטים הובא למעלה ואח"כ ע"י הטחינה מתברר פעם אחרת ומוציאים ממנה שני קליפות אחרות הם יותר דקות והם סובין ומורסן ואז נעשה סולת נקייה והנה כפי הנראה לעיני בשר לא טוב היה לחרוך השיבולת מפני כי א"א לברר הקליפות הללו ממנה כי גם שנאמר שישרף הקש והתבן אמנם השני קליפות פנימיות שהם סובין ומורסן אין נתקנים באופן זה ולכן יאמר לחרוך שני שבלים ביחד לא מבעיא אחת אחת כי נכון הדבר לעשותו ואין לחוש מפני הקליפות הנזכר אלא אפילו גם כן לחרוך שני שבולים יחד דאיכא למיחש משום ענין אחר שנראה כי לא יוכל לצאת ידי חובתו בזה מותר כי מאחר ששולט בהם האש בלי ספק כי תאכלם אש לארבעה קליפות הנזכר יחדיו ולא חיישינן נמי שמא יצאו מים מאחת לחברתה כי הנה אלו המים קדושים הם לפי שהם מי פירות נחשבין ואינם מחמיצין והנמשל בזה הוא בעצם אדם להעביר ממנו כל הקליפות והם ארבעה דוגמא של חטה כנזכר פרשת משפטים כנ"ל וכדאיתא פרשת בא דף מ"ב כי כל אחד נלוים עמו ארבעה משחיתים ולכן התקנה לזה הוא לשרוף אותם באש כי יבער לבו בקרבו על מעשיו אשר לא טובים והעיקר שיהיה הבערה זו לצורך המדות הרעות כאמור למעלה ולכן יתבונן כי שורש המעשים הרעים שנים הם זה יצא ראשונה מדת הקנאה לפי כי כל הרעה אשר נהייתה בעולם מזמן הבריאה היה מסיבת הקנאה אם למעלה היה מסיבה שקטרגה הירח לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה אי איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ולכן נגזר עליה לכי ומעטי את עצמך וזה היה סיבה לכמה דברים כאשר יבא לקמן זאת ועוד אחרת כל מה שנהיה גם כן למטה מן הרעה בסיבת הקנאה כדאיתא בפר"א שהיה א"ה מסיב בג"ע והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין ואז נתקנא בו ס"מ ורכב על הנחש והחטיא אותו הרי כמה רעה גרם הקנאה עד מקום שנאמר ורקב עצמות קנאה כך אחז"ל כל המקנא עצמותיו מרקיבין וכן נמי יש מדה אחרת וגדולה היא ענין הכעס כי נחשב לעובד עכו"ם כמשחז"ל ולכן דוגמא לזה יאמר נא מותר לחרוך שני שבולים יחד הם השני מדות הרעות אלו ולשרוף אותם באש החרטה כמשחז"ל בפ' וכראש שבולת ימלו על ענין הגאוה כשנכנס אדם לתוך שדהו גבוה גבוה מלקט והקנאה והכעס הם ענפים מן הגאוה לפי שהוא מתגאה מקנא בזולת ולכן נמי כועס ולכן מותר לחרוך ולשרוף אותם לפי כי סור מרע זה הוא עיקר ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחבירת' הוא מש"ה אל יקנא לבך בחטאי' כי אם ביראת ה' כל היום כך אחז"ל קנא שאם אין אדם מקנא אין נושא אשה ולא יבנה בית ומה גם צריך לקנאת ביראת ה' על התורה ועל המצות לעובר עליהם להנקם ממנו וגם צריך לקנאת להיות בוחר בדרכי ה' כמו ששנינו לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ולכן אם אתה אומר לאדם שיתרחק משני מדות אלו עד קצה האחרון שיהיה שיעור כי תאכלם אש החרטה א"כ קס"ד דאיכא למיחש כי מענין ביטול הקנאה נפיק מניה חורבא כי מעתה לא יהיה מקנא האדם לעשות הדברים הצריכים אליו ולישוב העולם ונמצא הוא והעולם שמם ונוסף עוד אולי לא יהיה מקנא בענין יראת ה' ונמצא גורם רעה לעצמו גם לא יהיה כועס על עובר התורה והמצוה גם לא יזרוק מרה בתלמידים ולכן הוא אמר ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחבירתה היינו מים קרים ענין נחת רוח שלא יהיה כועס כלל ולא קנאה ולא חיישינן שמא ימשך ענין התרשלות מן הכעס דאף על גב כי מאד יפה ענין הקרירות והתרשלות שלא יהיה לכעוס ראוי לעקור מדת הכעס לגמרי ואין לחוש שמא ילמד האדם להקר עצמו נמי במדה האחרת של הקנאה שמא יתרשל ולא יקנח ביראת ה' כנזכר ואין לחוש שמא יצא מים קרים מן הקנאה למדת הכעס ולא יעשן אפו על עובר על דת אין לחוש כלל מפני שהם מי פירות תולדות הנמשכים מפירות המצות ואין מחמיצין כלומר הנה שנינו מצוה גוררת מצוה אבל לעולם העושה מצוה לא יכשל בעבירה שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע ולכן מי פירות של שני דברים טובים הללו אשר יעשה האדם לעקור ממנו מדת הכעס ומדת הקנאה חלילה שנחוש דילמא ימשך מזה דבר רע שיבא להתרשל מלכעוס על עובר עבירה או מלקנאת ביראת ה' אין מחמיצין ודאי כי לא יאונה. לצדיק כל און כאמור:
[ב] ומטעם זה עצמו התבשיל הנקרא ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח וכו' דהיינו כי בא הרמז בזה לענין התערובת של מעשים טובים הוא השמן כמו שחז"ל והמלח שהוא רמז לצדקה מלח ממון חסד כי הנה קים לן העושה תשובה לא די בזה אלא צריך שירדוף אחר התשלום במעשה המצות שנא' סור מרע ועשה טוב ולכן בענין הפסח שבא הרמז בכל ענייניו לאדם החוטא לפשפש ולבדוק במעשיו לשוב אל ה' גם כן בא יבא ברנה הרמז לאדם כי ירדוף אחר מעשה המצות ולכן יאמר כי ותיקא זו דהיינו תבשיל שמבשל האדם ע"ד משחז"ל המבשל בע"ש יאכל בשבת כי זה הוא כינוי למעשה המצוה משמן ומלח כאמור אמנם הם מעורבים עם קמח כי הקמח דבר והפכו או ירמוז כי הוא טוחן בבית האסורים או לטובה שהוא מנוקה מעון ולכן בזה יבחן והוא שלא יהיה בו מים שלכן נאמר בגדעון הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם כלומר כי הנה המים הם מורים על השפלות כמשחז"ל מניחים מקום גבוה וכו' וכן נמי הם מסריחים ולכן ירמוז בזה אם מעשים טובים הללו אשר יעשה האדם לא ימצא בהם תערובת מן המים מדות הרעות הנזכר הגאוה והקנאה אז טוב לו אבל אם נתערב בהם מים ר"ל מאותו חלק שהם מסריחין דעת סרוחה מן הגאוה והקנאה דע שמחמיצים ויבא לידי חטא לפי כי אין אלו מי פירות כנזכר:
[ג] כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו וכו' גם זה הדין נמצא על דרך הראשון של השבלים אמנם יש הפרש ביניהם כי השבולת עדיין מעורב בה ארבעה קליפות שהם מוץ ותבן סובין ומורסן אמנם הכרמל כבר נמנעו ממנו השתי קליפות שהם מוץ ותבן רק נשאר בהם סובין ומורסן שני קליפות ואמר מהבהבין אותו באש כי יחם לבו של האדם כדי להפריש עצמו בזמן הזה אפילו מהקליפות הללו הנדבקים ברוח האדם לפי כי הימים החלה הם נזכרים ונעשים לענין התשובה כאמור ולכן יאמר אין מבשלים הקמח שלו במים כי הנה נתבאר כי המים יש בהם הוראה מדבר והפכו ולכן חיישינן שמא לא נקלה יפה בענין אש החרטה והתשובה ונמצא מחמיץ כאשר מבשלין אותו על ידי האור של הייסורין יטיח דברים או יהיה כשמבשלים אותו ר"ל על ידי שנכלל במעשים טובים שמא יהיה מתגאה וכן כשמוללין הקדרות החדשות אין מבשלים בהם כלומר מפני כי זה האיש היה דוגמא לכלי חרש שהיה רודף אחר המותרות כנ"ל ואחז"ל כלי חרש מטמא מתוכו ומגבו מפני כי המאכל ומשתה הוא שורש לכל דברים הרעים כנ"ל כי אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר ולכן כלי חרש אין לו תקנה אלא שבירה כד"א רוח נשברה ישפיל עצמו וע"י כן נאמר רוח הולך ולא ישוב כי יצה"ר שהוא רוח ילך ממנו ולא ישוב ולפי כי זה האיש היה בו תרתי לריעותא אין בו תורה ולא מצוה לכן כן מוללין אותו שהוא דוגמא להעביר ממנו זוהמת העונות מה שנדבק בתוכו ע"י אכילה ושתיה כשמוללין אלו הקדרות החדשות ע"ש שחידשו מעשים טובים אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה הם מצות הנהוגות שחזרו וטחנו אותה פעם בפעם לפי כי כאשר הורגל בעשיית המצות אין לחוש שיבא חטא על ידו כלל: