מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תסא
[א] אשר חכמים ז"ל הגידו בפ' כלם כתנו' יחמו כי כאשר הסכימו לעשות עגלי ירבעם כל אותה הלילה היו כתנור אימתי יהיה הבקר לעשות כונת' כי כן מתחמם האדם בקרבו לעשות העון כי יבער בקרבו האש וחום הטבעי מן הכבד לגמור הענין כפי התאוה שלו ואיתא בזוהר זמנא חדא לא אשתכח יצה"ר דעאלו ליה בגושפנקא דפרזלא וכבה אש של גהינם וכיון דשארו ליה שארו לאתחממא באשא דיצה"ר חזר להדליק אש של גהינם נמצא כי זה בזה תלוי ולכן יאמר כי תנור שאופים בו חמץ מן העון בקרב איש ולב עמוק אשר הוא דוגמא לתנור בוער באש של היצר שאופים בו החמץ ומתגברת הקליפה לכן כאשר מסכים האדם בלבו לשוב אל הקב"ה ע"י כי יבער בלבו אש של הקדושה היינו החרטה ומסכים להתענות ולהמעיט חלבו ודמו או שעשה סיגופים אחרים לתקן אשר עותו הנה אז כשהסיקוהו באחד מן הדרכים האמורים כדי לאפות בו מצה מכאן ואילך היינו עסק התורה ומעשה המצוה כנ"ל צריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כלו כלומר דאע"ג כי החטא שחטא היה פרטי באב' אחד אח"כ כאשר יעשה ההסקה של התשובה צריך כי יבער ויחם לבבו ויעשה כל איבריו תבער' כי בערה בם אש ה' של החרטה ואין מספיק לו בלהבה וכן שנינו המוציא גחלת לר"ה חייב ושלהבת פטור לפי כי הלהבה אינו דבר של עיקר אע"ג כי יחם לבבו אין זה רק לפי שעה ולכן צריך שיהיה ענין תמידי של עיקר דומיא של הגחלים וכדאיתא בזוהר פ' צו דף כ"ז: וז"ל פקודא לעשות העולה כמשפטה וכו' חמש אשין הוו נחתין על קרבנא אש אוכל ואינו שותה אש שותה ואינו אוכל אש אוכל ושותה אש אוכל לחים ויבשים אש אינו אוכל ואינו שותה עכ"ל ולכן צריך האדם להמשיך הגחלים הללו על כל אבר פרטי שלו ע"י החרטה והוידוי והתעני' דכמו שבולע ע"י גחלים כך פולט ע"י גחלים כלומר כי הנה בשעת חימום של העון אותה המחשבה רעה והתלהבות החום הטבעי נתעורר ונתפשט בכל איבריו ואין לומר כי מפני שחטא באבר אחד פרטי כגון שבועת שוא לשון הרע וכיוצא כי אותו אבר בלבד נפגם ע"י העון אינו כן הרי נאמר כי כל אשר יעשה אחת מכל התועבות וכו' ונטמאתם בם אדם חוטא באבר אחד וכל איבריו נטמאים כמשחז"ל ולכן כדרך שבולע איסור העון כל האיברים ע"י אותו התעוררות של החימום ע"י גחלי רתמים שנבלעו באותו האבר ושאר כל הגוף לא פלט כך יהיה פולט ע"י רשפי אש של הקדושה ע"י החרטה גם התענית וצריך שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו כי יועיל כל זה לזולת וזה יהיה ע"י החרטה כי כאשר יהיה מתאנח מפני שהכעיס את בוראו אז הניצוצות של אותו אש פנימי מפליט ממנו כל דקדוקי הנאת העון וע"י כן יוצאים אותם ניצוצות הם הנשמות שנפלו בקליפה גם אינון דאזלין מתחרכין בתר קב"ה ושכינתיה כנזכר בתיקונים כצפר נודדת הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק אלא א"כ כיון להתירו לצורך פסח כי הנה הדבר מוסכם כי מצות צריכות כונה ומה גם לענין של תיקון העון כי בלי ספק צריך כונה כדרך שנתכוון כאשר חטא כך צריך כונה טובה להתירו לצורך פסח דהיינו להכניע יצרו בזמן זה כי הוא צורך גדול לעצמו ולכל ישראל גם על העתיד, כי התשובה ממהרת את הגאולה כמשחז"ל ויש נוהגים להטיל קרקע חדש הרמז בזה יהיה מש"ה מזבח אדמה תעשה לי וכו' ואם מזבח אבנים תעשה לי וכו' ירצה כי כאשר האדם מתכוין לתקן מעשיו מהרהר תשובה בלבו ולפי שהיא מצוה מן התורה אמ' מזבח אדמה הוא הלב של אדמה תעשה לי כי להיות האדם נברא עפר מן האדמה אשר אררה ה' לכן נאמר אדם אין צדיק בארץ בעבור שנברא מן הארץ הנזכר ולכן אע"ג כי כלי חרש מן האדמה אינו יוצא מדי דפיו לעולם יש תקנה תעשה לי כלומר ע"י כן יש טענה כמשחז"ל אלמלא ג"פ אלו נתמוטטו רגליהם של ישראל ליום הדין שנאמר כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי וזש"ה זכור נא דרך בקשה כי כחומר עשיתני למה לא השגחת להוציא אותו אבן מתוכה ואל עפר תשיבני שנא' ואל עפר תשוב וע"י כן נא' והסירותי את לב האבן מבשרכם וכו' ולכן תעשה לי הסיבה של העון ואתה תשוב וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך כמשחז"ל כל הזובח יצרו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות שבתורה שנא' זבחי אלהים רוח נשברה וז"ש את וכו' אמנם ואם מזבח אבנים לבו יצוק כמו אבן לא תבנה אתהן גזית לא תאמר גדולה עבירה לשמה ותרצה לתקן אבן במקום אבן אין לי חפץ בדרך זה כאשר ביארתי במאמר בב"ר צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים וכו' אבל איני יודע באיזה מהן חפץ ת"ל וירא ה' את האור כי טוב ושם נאמר על עבירה לשמה שהם מעשיהן של רשעים ולכן עד"ז יאמר ויש נוהגין וכו' כי הנה מ"ש בתחיל' הוא התיקון לתנור שהוא דוגמא למזבח אבנים הנזכר לכן צריך כמה תנאים האמורים אך יש נוהגים נמי מנהגים טובים אחר כל אלה הדברים להטיל קרקע חדש שהוא דוגמא להטות היסודות של החומר שלו לדרך הישרה לחדש מעשים טובים והימים הראשונים יפלו ומנהג יפה הוא כך צריך לנהוג כל בעל תשובה:
[ב] טפקא של חרש חדשה וכו' כבר נתבאר כי זה יהיה מש"ה מזבח אדמה תעשה לי ולכן אם היא חדשה ועדין לא נבלע בו איסור של חמץ מן העון בענין הסקה בלבד בהשקפה אחת בין שהיה מבפני' או בחיצוניות מותר כדלקמן:
ועתה הנה מודיעך על ענין הנוגע למעלה כי מ"ש תנור שאופי' בו חמץ וכו' הוא הנזכר פ' במדבר וז"ל מדוע אמרו עמי רדנו מה רדנו לשון משנה הוא הרודה פת חמה אמרו ישראל הפת נבשלת בתנור וניטלת ממנו יכולה היא ליקבע בתנור עוד ואנו היינו בידו כתנור שנא' ותנור לו בירושלם עכל"ה הנה למדנו ממאמר זה כי התנור הוא כינוי לירושלם וכן נמי הוא כנגד ירושלם העליונה ולכן יאמר עתה תנור שאופים בו חמץ הוא הקליפה מצד העון לפי כי זאת ירושלם הגיע לה כדרך שהגיע לירושלם התחתונה הגשמית שנאמר כי ראתה גוים באו מקדשה כך הגיע לירושלם למעלה כדאיתא בתיקון ט' וז"ל בראשית ירא שבת דאיהי שכינתא דעלה אתמר מחלליה מות יומת דעאלו אויבים בחלל דילה דאיהו קדש קדשים ואתמר בהון את מקדש ה' טמא חלל ממלכה ושריה ושפחה עאלת באתרא דגבירתא דאיהי נשג"ז וסאיבת אתרהא דהיה לא נייחא וכו' ומאחר כי תנור זה ירושלם העליונה נתבאר כך מפני תוספת הדינים הנשפעים בה מלמעלה מפני מעשה הרע של התחתונים כדאיתא פרשת בחקותי דף קט"ו. וז"נ ויספתי לייסרה אתכם ויספתי אתן תוספת למאריהון דדינא על תוספת עכ"ל ובפרשת בלק שם נאמר ז"ל ואוניפנא מבוצינא קדישא כד איהי סלקת למלקט תפנוקין ועידונין ומומא אשתכח בישראל כדין מטי לה טיפת דם כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכדין ס"מ אתער בקל תקיף וכו' הנה מכל אלו המאמרים מובן כי מעשה התחתונים גורם להיות ירושלם העליונה בסוד תנור מליאה גחלים מן הדין ומה גם להיות נאפה שם חמץ ס"א ולכן צריך ליזהר כשמסיקין אותו לטהרו על ידי אש העליונה סוד ה' מיני אש הנזכר אשר הם שנראו בסנה למרע"ה כדאיתא בזוהר וכאשר מסיקין אותו ע"י אש זו לאפות בו מצה הוא סוד לחם בחינת ו' כנודע מן הזוהר שלכן נעשית מצוה שמורה על הייחוד שהוא נוטריקון מץ וה כנזכר לעיל צריך שילכו הגחלים עיקר ה' מיני אש הנזכר על פני כלו ואין מספיק הלהבה הוא סוד מ"ה בפ' אם רחץ ה' את צואת בנות (ישעיה ה') ציון שהוא כדרך האם שרוחצת צואת בניה ואת דמי ירושלים שנמשכים לה שנאמר ויספתי ליסרה אתכם שבע ידיח מקרבה וזה יהיה ברוח משפט זה יעקב וברוח בער זה יוסף שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וכו' ולכן אין מספיק לטהר תנור זה על ידי להבה של יוסף לחוד אלא צריך גחלים אש דיעקב ג"כ ויהיו ניצוצות ניתזין הוא משחז"ל לאב ובנו שהיו פתוחין לאמצע פלטייא וראו חבילות של קוצים נכנסים נתייראו היה שם פיקח א"ל גץ אחד משלך ואחד משל בנך שורף אותם ולכן צריך שיהיו ניצוצות ניתזין לפי כי ע"י כך ג"כ יוצאים אותם ניצוצות שנפלו מעלמין קדמאין ונבלעו בתוך ס"א הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק אלא א"כ נתכוון להתירו בפסח שהרי נתבאר כי הכל הולך אחר הכונה מלאכת מחשבת אסרה תורה ואע"ג כ' הסיק תנור זה באופן נאות מאחר שלא נעשה על כונת הפסח לא יועיל שצריך תרתי לטיבותא ראשונה צריך לעשות ביעור מן החמץ הוא הכנעת הקליפה ביותר וכן נח יעשה אפי' בשבת דאלו בשבת מתרחקת הקליפה מן הקדושה אבל אין לה הכנעה כמו בפסח כנ"ל ועוד נוסף ענין הייחוד אשר נעשה בפסח לא נעשה כן בכל המועדות ולא בניל השבת ולכן מאר שלא נתכוון לענין הפסח חנו חוששין שמא נא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיון איפשר שלא נעשה הסק של הקליפה הדק היטב מפני שלא כיון לכך ויש נוהגים להטיל קרקע חדש ע"ש ויסדתיך בספירים וכן אחז"ל בפ' כיון חדשה למה נקרא שמה חדשה שעתיד הקב"ה לחדש אותה במהרה הקב"ה ומנהג יפה הוא וממהר האלהים לעשותה טפקא של חרש חדשה הרמז בזה יהיה למדה האחרונה מקום המזבח שהוא של חרש כדאיתא מזבח אדמה היה אדם ע"ד שאנו אומרים מזבח חדש בציון תכין לא שלא הסיקה מבפנים כד"א ואת דמי ירושלים ידיח מקרשה נא שנח מבחוץ שנאמר אם רחץ צואת בנות ציון שהוא מבחוץ מותר כיון שהאור של האש הנ"ל שולט תחתיה אעפ"י שאין השלהבת של יוסף עולה על גבה מרתח רתח ועבר עליו רוח קנאה ומתייחד עמה כי הפת נאפית מיד ואין שם חימוץ אין שם שהות כדי שיתעורר סטרא אחרא ויינק משם אבל צריך להסיק תחילה וכו' הנה בזה נתבאר לנו כלל גדול דהיינו סור מרע תחילה ואח"כ ועשה טוב לכן צריך להסיק תחילה באש הנזכר להעביר משם איזה צד של קליפה של חמץ בין תנור בין כוביא בין אלפס והם בחינות מתחלפות במלכות שמים כפי הצורך וזה יהיה בלא מים אבל להדביקו תחילה הפת שהוא ענין ועשה טוב ואח"כ להפיק באש הנ"ל יש אוסרים כי תחילת התיקון הוא העברת החמץ ע"י האש כנזכר וטוב ליזהר בזה ויש מי שאומר שראוי למחות שלא יעשו חררות ברמץ לפי שעדין לא נטהר התנור כדבר האמור:
[ג] מצה שנאפת עד שאם פורסים אותה וכו' הנה נתבאר כי עיקר הייחוד הוא כאשר נעשה הפת כי נגמר התיקון שלה ולכן כאשר נמשכים ממנה חוטין עדיין לא נגמרה והעד כי בזמן של הבריאה כאשר נבראת חוה היתה מליאה רירין והפליגה הקב"ה ממנו כמשחז"ל עד שבנה אותה בנין שלם שנאמר ויבן ה' את הצלע לאשה ואח"כ ויביאה א האדם ולכן אם פורסים אותה ואין חוטים נמשכים ממנה נקרא אפויה ויוצאים בה:
[ד] יוצא אדם במצה שרויה שלא נימוחה וכו' הנה יגיד אם אהנו מעשיו של אדם זה לעשות ולתקן מצה העליונה שתהיה שרויה במימי החסד כמ"ש ר"א בפ' שמעו אל רודפי צדק הרודף אחר מדה הנקרא צדק לתקן אותה העיקר הוא הביטו אל אברהם אביכם שתעשו כמעשיו כי בת היתה לו ובכל שמה והיה מגדל אותה ע"י החסד כך תעשו לקיים מש"ה למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' שלא יכנס לשם ערל וטמא ע"י שילמדו לעשות צדקה כי מדה זו היא צדק וע"י המיתוק נעשים צדקה ולייחד אותה עם המשפט זה יעקב וכן קיים אדם זה לעשות מצה זו שרויה במימי החסד יוצא בה ידי חובתו ע"י מעשה זה יוצא מעונו ונטהר נשמתו ובלבד שלא נימוחה וסוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור ואיש כי יקח את אחותו איש זה הקב"ה אחותו זו כ"י חסד הוא דפריש גזעין לפי שנאמר זכר ונקבה ברא אותם ואח"כ הפיל תרדמה על האדם ונסרס הקב"ה ואח"כ ויביאה אל האדם והנה כאשר היה הנסירה היתה בסוד נקודה קטנה כנזכר פרשת בלק בפ' אל תראוני שאני שחרחרת היא אות י' אבל לא נימוחה אבל אם בשלה ע"י האש לא טוב עשה לעורר מדת הגבורה חיישינן שלא תתאחז משם הקליפה ולכן אינו יוצא בה הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף צ"ח וז"ל הולך תמים ופועל צדק מאן הוא אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא וכל חד פועל צדק אקרי והנה לאיש אשר אלה לו הוא נטהר באותם מים חיים כנזכר שם וז"ל הא אחקינית בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סחרני אינון מיין ליתי כלתי מטרוניתא דברי ועולמתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינית בההוא בי טבילה דמיין נבעין וכו' נמצינו למדים כי מי שאינו פועל צדק כי אינו פועל כראוי אינו נטהר באותם המים של הטבילה ולכן לא יצא ידי חובתו כאמור:
[ה] אם אפו חמץ עם מצה כלומר כי עדיין לא עשה הייחוד בשלימות לפי כי מצה הוא מורה כי עשה הייחוד שהרי אפה בתוך התנור היא מדה האחרונה מצה הוא הייחוד אמנם לא היה בשלימות לפי כי גם אפה באותו התנור חמץ לא נאסרה הפת ומה שעשה עשוי אם לא נגע בחמץ אבל אם נגע צריך נטילה מקום שנגע שורש הקליפה היינו אות אלף כנ"ל מקום שנגע אותם בחי' נדחית למטה אצל הקליפה והשאר מותר והבן:
נחזור לענין טפקא שהנחנו למעלה טפקא של חרש חדשה הנה זה בא הרמז אל החומר של בני אדם שמחדש אותו הקב"ה בכל יום תמיד בערך המלאכים שנאמר חדשים לבקרים גם מחדש אותנו הקב"ה מדי שנה בשנה כמשחז"ל בפ' לעם נולד כי עשה ומה גם שעתיד הקב"ה לחדש אותנו לעתיד ולפי כי דבר זה הוא נוהג תמיד ולעתיד יהיה זך ביותר לכן נמי בגשמי לא שנא היסק מבפנים או מבחוץ מותר מאחר כי אדם זה עשה היסק הוא התיקון ע"י כי יבער לבו על מה שעבר ועתה נעשה בריה חדשה ולכן נמי בהכי סגי ואין הפרש בזה אם עשה היסק זה מבפנים או מבחוץ הוא משחז"ל כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ומסיק כאן דידעו ביה רבים כאן דלא ידעו ביה רבים ולכן בהיסק זה שנתחרט והתודה אשר חטא עליה לא שנא אם התודה מבפנים בהצנע ולא ידעו ביה רבים לא שנא מבחוץ ששב והתודה בפרהסייא לעין כל בכל ענין מותר וכן נמי לא שנא אם עשה היסק זה היא התשובה מבפנים היינו מלב ומנפש לא שנא מבחוץ שלא לשמה דהיינו מחמת יראה או באחת מכל הסיבות הכל מותר כי כך אמר ר"א בן עזריה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ונאמר ויפתוהו בפיהם וכו' והוא רחום יכפר עון וכו' ולכן כיון שהאור שולט תחתיה של התורה והמצוה או של התשובה אעפ"י שאין שלהבת עונה על גבה כלומר אף על גב שהשלהבת של עסק התורה באופן זה או מעשה המצוה שאין בו שלימות הכונה אין שלהבת שלהם עולה על גבה למעלה כמש"ה רשפיה רשפי אש שלהבת (שיר ח) ר"ל כי רשפיה של תורה ומצוה הם רשפי אש לשרוף בהם היצר וס"א וגם השלהבת הוא פונה למעלה ועושה ייחוד לשם יה ע"י שלהובין דרחימותא שבין איש ואשה ובזה ליכא מפני חסרון השלימות וכן נמי השלהבת של כח התשובה שהוא שלהבת יה כאמור אינו עולה על גבה למעלה עם כל זה שנמצא חולשה בלימוד התורה והמצוה ומעשה התשובה מרתח רתח סוף כי יחם לבבו כאמור מתוך שלא לשמה בא לשמה וירתח בקרבו לימוד התורה ומעשה המצות וכח התשובה יתחמץ לבבו ודאי אח"כ והפת נאפית מיד ע"י התעוררות האחרון ואינו בא לידי חימוץ לפי כי התורה מגינה ומצלת ושנינו תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות אבל צריך להסיק תחילה הוא ענין החרטה כנ"ל שאם לא יעשה כן אין תורתו מועילה שנאמר ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי וכו', וזה צריך לעשות בין תנור בין כוביא בין אלפס בכל אבר ואבר הנמצא בו אמנם אם יעשה בהפך מן הסגנון זה דהיינו להדביקו תחילה ואח"כ להסיק יש אוסרים כלומר עלתה ההסכמה כי צריך שיעשה הסקה בתחילה הוא ענין החרטה והוידוי עם התשובה אמנם בזה הקילו בדבר בין שיהיה בפנים או מבחוץ בין לשמה בין שלא לשמה כיון שהאור של התורה ותשובה תחתיה מותר אעפ"י שאין השלהבת עולה על גבה אמנם יש דרך אחרת אשר אם יעשה האדם אשר לא טוב עשה והוא אם רצה להדביקו תחילה זה הפת ע"י עסק התורה כד"א ולדבקה בו ואחר כך להסיק ולעשות חרטה ותשובה יש אוסרים כי כן היה רבן גמליאל אומר מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש וטוב ליזהר שלא לעשות כדבר הזה אע"ג דקיימא לן לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ויש אומרים שראוי למחות שלא יעשו חררות ברמץ כי הנה החררות הם פחות מן הפת כמו ששנינו ולא חררה על גבי גחלים ואמנם כבר נתבאר כי העיסה הרמז שלה הוא דוגמא לחומר והגוף של האדם ע"ד משחז"ל עלובה העיסה שנחתום מעיד עליה שהיא רעה והחומר זה העכור עודינו לא ישוב אם לא מיראה ממאורעות הזמן וכאב של הייסורין שנמשל לאש וע"י כן יבער בלבו אש החרטה ויעשה תשובה לשמה ולכן יש אומרים שלא יעשו אלו החררות היינו תקנת הגופים החלושים ע"ג הרמץ הוא מעט מן האש היינו מעט מן החרטה והתשובה כי כאשר יראה זה האדם כי כאשר יחשוב ביראת העונש ומאורעות הזמן והייסורין עדיין לא נשבר לבו בקרבו ולא נכנס בלבו אש התלהבות של התשובה אלא מעט קט דוגמא לרמץ ידע כי אין בזה כח לאפות העיסה של החומר להחזירו למוטב כי אין לבו נכוה בפושרין ולכן לעולם יתגבר האדם על יצרו והחומר שלו ע"י אש גדולה של החרטה והתשובה וזה יעשה בתחילה ויהיה חזק במעשיו לא ימוט לעולם וזה עיקר כאמור: מצה שנאפת עד שאם פורסים אותה אין חוטין נמשכים ממנה זה יהיה רמז למש"ה הוי מושכי העון בחבלי השוא העונות שהאדם דש בעקיביו באותם כ"ד דברים שהם מעכבים את התשובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה וכו' מאחר שהאדם זה הוא נזהר בחוטים הללו כמשחז"ל לעתיד נדמה היצר לרשעים כחוט על עיקר זה ומאחר כי האדם נזהר מן חוטים אלו יוצא ידי חובתו ונקה האיש זה מעון ותשובה גמורה תחשב: יוצא אדם במצה שרויה שלא נימוחה וכו' הנה נודע משחז"ל כי כל העונו' רובם ככולם הם נמשכים לאדם מצד הגאוה כמשחז"ל אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר ולכן אמרו חז"ל אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה שלכן יכנע לבבו הערל והיצר הולך לו ולכן אע"ג כי לענין התורה והמצוה נאמר ויגבה לבו בדרכי ה' מ"מ יוצא אדם ידי חובתו הוא העון כאמור ע"י מצה שרויה במים הוא ענין ההכנעה שיעשה בו בעצמו ואע"ג דאיכא למיחש פן יתמעט בעיניו כל כך עד שימעט בעיניו נמי לימוד התורה ומעשה המצות כי יאמר מה האדם ומה מעשיו מכל מקום אז טוב לו ויוצא ידי חובתו מש"ה תועבת ה' כל גבה לב מאחר שלא נימוח לגמרי ולכן משבח הכתוב מדה זו ואומר נבזה בעיניו נמאס ועכ"ז ואת יראי ה' יכבד מפני שהוא מחשיב מעשה התורה והמצוה מפני שלא נימוח לגמרי כאמור אבל אם בשלה על האש כי יאמר מה תהיה עבודתי ותורתי כי יחם לבבו אינו יוצא ידי חובתו בתורה ובמצוה אשר יעשה באחת מהנה כאמור:
אם אפו חמץ עם מצה כי הדוגמא לזה הוא כאשר האדם משתדל לעשות מצוה שהוא ענין מצה אמנם ועודינו לא ישוב בתשובה עכ"ז לא נאסרה אותה המצוה כך אחז"ל בפ' כי אתה תשלם לאיש כמעשהו אדם שיש בידו עשרה עונות ועשרה מצות ומבקש מן הקב"ה להוציא אלו באלו אין מקבלים ממנו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מטוב ועד רע הנה ראיה כי לא נפסלה המצוה כך אחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות אלא א"כ נגע בה חמץ לפי שעבירה מכבה מצוה ולכן צריכה נטילת מקום ע"ד מש"ה בלי מקום ואין מתקבלת המצוה עד שיעשה תשובה ותתראה לפני המקום ב"ה והשאר מותר ר"ל אף על גב שניטלה אותה מצוה דווקא אבל שאר המצות מותר וחי בהם לפני המקום ברוך הוא