אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תס

סימן תנט

[א] אין לשין מצת מצוה וכו' הנה נתבאר למעלה כי מצה זו שאנו אוכלים הוא ענין רפואה כמו שנותנין לחולה ובזה הוא נכנע יצר האדם כדמיון החלה שנותנים לו מכל האוכל אשר יאכל או משקה לענין רפואה כך המצות תרגומו מצותא שמתקוטטת עם ס"א ומכניע אותה ונתקן העון ואמנם ענין מצת מצוה זה ירמוז לטהרת הנפש וחשיבו' שלה ע"י מעשה המצוה ולכן בלי ספק כי אינו מן הראוי שיתערב זר לסייע בה בשעת מעשה ולא אופין אותה ע"י כותי ולא ע"י חרש שוטה וקטן לפי כי כל אלה שולט בהם יצר הרע ובלי ספק כי יגיע מחברתם נזק לנפש האדם ואם נאמר כי כונת מ"ש אין לשין וכו' הוא מפני דקים לן בא לטהר מסייעין אותו וכבר נתבאר למעלה כי זה הסיוע הוא ע"י איזו נשמה קדושה ולכן יאמר כי הנה זו שהוא של מצוה ר"ל הסיוע זה לא יתכן להיות ע"י כותי לפי שפעמים מתגלגל ע"י איזה מאכל ונכנס בקרב איש ולב עמוק ולכן אנו אומרים שלא עשאני גוי בכל יום וכן לא יהיה ע"י חש"ו שהם נשמות הנמצא בהם עונות אלא ע"י ישראל נשמה קדושה שמסייעת שם כנזכר מפני כי מעשה המצות הוא גורם הייחוד עליון כי אותיות מצוה הם אותיות מץ וה כנזכר לעיל ולכן אינה נעשית ע"י אחד מאלה:

והנה מפני כי צריך האדם לעשות ייחוד זה צריך להיות ע"י בן דעת שיהיה מתכוין לדבר מצוה כי על כל זה עלתה הסכמה כי מצות צריכות כונה ומה גם בענין המצה כאשר יבא לקמן ועדיין צריכים אנו למודעי מה נשתנה מצה זו מן האחרת להיות פוסל עכו"ם וחש"ו לא כן במצה האחרת והענין ית' לקמן באכילת האפיקומן כי שם ביתו:

[ב] הרא"ש היה משתדל בעשיית מצה זו וכו' וכן ראוי נהוג כל אדם וזה מטעם שהוא תיקון לנפש האדם והתנא אמר אם אין אני לי מי לי וכו' (משנה) סוד המשנה מיוסד על שני מיני מצות הללו ולכן נבאר סודם למעלה לאהבת הקיצור ויובן זה עם זה התועלת הנמצא לאדם עם השורש עליון והענין כי הנה שני מיני מצות הללו הם בסוד שני ההי"ן והנה שני מדות הללו כל תיקון האדם והמעשה אשר יעשה בתורה ומצוה נוגע אלהם והם מקבלים האדם בתשובה המדה האחת נק' אני והשנית נק' [מי] מש"ה אם עונות תשמור יה מי יעמוד ופירש בזוהר אם חובין סגיאו עד דמטו לאבא ואימא הא דרגא חד דניחו' לגביה דכל אסוותא בידיה מי ברא מי ירפא לך ולכן אמר התנא אם אין אני לי ר"ל אם המדה הנקרא אני היינו אדנ"י הנזכר אין מקבלת אותי הנה המדה האחרת הנקרא' מי יועיל לי ודאי ולענין שלנו ירצה דאע"ג כי מן הראוי היה כי אפי' המצה האחרת לא יהיה מעשיה אלא ע"י עברי ויהיה בן דעת כדי שימצא סור מרע מס"א מכותים וגם לא יהיה ע"י חש"ו רק ע"י בן דעת אמנם מ"מ אם אין לי ע"י אותה מצה ונעשית ע"י אחר מכל אלו לא תפס מפני כי כן נמי איפשר להיות הייחוד למעלה בהצנע לכת כי כאשר הם מרגישים שמעלים הכלה לחופה הם נדחים והולכים להם כנ"ל אמנם מי לי ודאי מדה העליונה הנז' מי ירפא לך וזו היא מצת מצוה היא הנקרא' אסוותא כדאיתא בזוהר פרשת פנחס וז"ל מצה שמברחת ס"א מסה ומריבה והא מסה בסמך אלא תרגום מצה מצותא וזה אינו שייך אלא על מצת מצוה זו ולכן כדי להועיל להטיב צריכה שימור ולא יתעסק בה ולא יאפה אותה כותי ותהיה ע"י בן דעת כאמור כי ע"י כן נעשה הייחוד ע"י מלאכת מחשבת זו ואז מי ירפא לי ויהיה לאדם כפרה על עונותיו ושב ורפא לו:

[ג] הלש אחר זמן איסור החמץ וכו' הנה נתבאר למעלה כל דין מאלו לבדו ולכן נבאר את אלו הנשארים בדרך כלל והנה נתבאר כמה צריך האדם להיות זהיר לעשות תשובה בזמן הבחרות לקיים מש"ה וזכור את בוראך וכו' כי לכן שנינו אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש כי אלו השעות של יום י"ד הם זכרון לאדם כפי שניו לשוב לה' שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה לכן יקיים מפני שיבה תקום קודם שיגיע לזמן ששים ולכן ד' שעות הם בן מ' לבינה יתבונן לעשות תשובה ואם עבר ולא עשה לפחות תולין כל חמש בן נ' לזקנה ואם לאו שורפין בתחלת שש החמץ של העונות אמנם אם עבר האדם ולש עיסה הוא החומר באיזה צד שיהיה מן המעשה בלתי טהור שיש בו ספק שמא יבא לידי חימוץ מצד העון לכן כן יעשה מאחר שנתעורר אחר זמן איסור החמץ ועבר עליו ימי הרעה מן הזקנה לכן יאמר כל פירורין וכו' זה הוא ענין הוידוי שיאמר מפיו כל פירורין שיפלו בין בשעת לישה וכו' והענין הוא כאשר נתבאר למעלה ענין של הפירורין בב' פנים אם לענין הלימוד של תורה ואם לענין הטיפות בלי זרע כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד. וז"ל אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא אצטריך כך מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון טיפין דזרע דזריק לון בארעא דאתמר בהון כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כ"ש וכ"ש מאן דמזלזל בפירורין דנהמא דאורייתא ולכן אשר שם אל לבו לעשות תיקון קודם איסור החמץ יאמר קודם לישה מכל המעשה אשר יעשה האדם מענין לימוד התורה שיהיה זהיר מאותם פירורין וכן לענין עצמו כי החומר נקרא עיסה כנ"ל לכן יתקן עצמו להיות נזהר אל יכשל עוד בעון זה שיבטל אותם מעיקרא שיעשה להם תיקון קודם שיחמיצו דהיינו קודם שיבא לידו חטא אם לענין הטיפות כבר אחז"ל שכר פרי הבטן שמשהין עצמן ע"ג הבטן וזה מועיל מאד לתיקון הטיפות ובלבד שישמור עצמו מהרהור רע ולענין הלימוד יהיה נזהר ג"כ שלא ישליך פירורין של תורה בענין רע ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון נמצא כאלו עע"ז כמשחז"ל וזה הוא חמץ גמור וכן יהיה נזהר מחילול השם כמ"ש היכי דמי חילול ה' כגון אנא וכו' ע"י כן נמצא מבטל החמץ של עון קודם שיחמיץ כי באופן זה שיעשה לא יצא חמץ של עון מתחת ידו לעולם:

[ד] אין עושין סריקין המצויירין וכו' אשר חז"ל הגידו כי אסור לאדם להסתכל בבגדי צבע האשה וכן נמי בצורות נאות וענין מעשה דר"ע קרן זוית הואי] וכל המהרהר ביום ובא לידי טומאה בלילה עבר על ואלהי מסכה לא תעשה לך וכדאיתא בזוהר פרשת קדושים אל תפנו אל האלילים אסיר לאסתכלא בגילולים ונשי עמן אשר על כן בא האיסור בגשמי ג"כ שלא לעשות סריקין המצויירין במצה הקדושה בנפש האדם שהיא חלק אלוה ממעל וכן בזוהר פ' ויצא דף קנ"ד: וז"ל קארי בחיל ואמר מאן מנכון דעאל ונפיק ואתתקף באילנא דחיי וכו' אסתמר מהרהורא בישא מהרהורא דמשקר באילנא דחיי וכו' הרהורא דהוא מסאב ההוא מקורא דיליה בגין דבההוא הרהורא סלקא ואחלף נפשא תחות נפשא וכו' ושם נא' דף קמ"ח. וז"ל אשת זנונים קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא וכו' שערהא מתקנין סומקין כוורדא אנפהא חוורין וסומקין באודנהא תליין שיתא תיקונין וכו' פיה מתתקנא בפתיחו דקיק יאה בתיקונהא לישנא חדידא כחרבא שעיען מילהא דמשחא שפווהא יאן סומקין כוורדא מתיקן בכל מתיקו דעלמא וכו' מה עבדת שבקת ליה נאים בערסא וסלקת לעילא ואלשינת עליה ונטלת רשו ונחתת וכו' ולכן אין ראוי לעשות ציור כלל אבל כל מה שעושים במסרק כדי שלא יתפח וכן מה שעושים שמנקבים המצה מותר היינו על ענין הרהור טוב במותר לו מכל מקום טוב לטהר בענין היינו כמו שהיה עשה ר' אליעזר מגלה טפח וכו' ודומה כמי שכפאו שד כנ"ל וכן כל השיעורים הנאמרים בסוטה:

[ה] אין עושים בפסח פת עבה דהיינו רמז על אכילה גסה דאע"ג שנאמר ושמחת בחגך ואחז"ל אין שמחה אלא בבשר ויין מכל מקום מאחר שהנחנו כי כל ענייני הפסח הם ברמז לאדם לעורר לבו בתשובה ולכן מאחר שעשה כל התיקונים הנ"ל איך נתיר לו שיהיה נטמע במאכל ומשתה וזה הוא תחילת הקלקול לכל האדם ולכן לא הותר לעשות פת עבה דהיינו מרזחין לפי כי ריבוי המאכל הוא עצמו חטא וגורר עון ומה גם שהרי נתבאר למעלה כי אל והימים הם יומי דין וכמו ששנינו בארבעה פרקים העולם נידון בפסח וכו' ועוד יהיה בזה רמז שלא יהיה מצוי אצל ביתו כתרנגולים והיינו פת עבה לפי כי הפת הוא רמז לאכילה שנאמר אכלה ומחתה פיה ולא תהיה עבה גסה ר"ל מרובה כאמור:

[ו] אין להקל במה שהחמירו הקדמונים והדבר מבואר:

[ז] אין ליתן בצים שלמים וכו' גם זה דבר מבואר הוא:

עוד תשוב ותראה מ"ש אין עושים סריקין המצויירין דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף וכו' הנה זה הדין סובב על השתי מצות הנזכרים וכבר נתבאר כי אלו השתי מצות הם רומזים לשני אותיות שבשם שני ההי"ן והנה אמר אין עושין סריקין המצויירין כלומר כי אסור לצייר שם איזו צורה שיחשוב האדם התבונן כאשר התחיל הרשב"י האדרא רבה וז"ל פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר וענו כלם ואמרו אמן ועוד איתא פ' תרומה דף קס"ז: וז"ל אמר לון האי דאמינא דאתבריר הכא רזא דאדם באור דאיהו זרע ולבתר אתעביד מים ומגו אינון מים אתפשט רקיע דיוקנא דאדם כמה דאתערנא תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא דהא לא אתצייר זרעא אלא בגו מעוי דנוקבא לאתפשטא בה דיוקנא דאדם והכי אי אלין ה' דרגין אינון דיוקנא דאדם באן אתר אתצייר ואתפשט האי דיוקנא בגו אינון מים אי תימא גו נוקבא הוו דא עלמא דאתי לאו הכי דהא לא אתצייר ציורא ודיוקנא עד דנפקו אתוון לבר ולבתר אתגלימו ותו דהא עלמא דאתי הוה אומנא דכתיב ויאמר אלהים וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי בעלמא דאתי שהוא בסוד ה' ראשונה כנודע לא נמצא שם צורה ולכן אמר בדין זה כי אסור לעשות סריקין המצויירין במצה דהיינו מצה העליונה גם כאשר נאמר כנגד המצה השנית נמי אסור כמו כן לצייר שם צורה והענין הוא מ"ש בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד: וז"ל תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר והוא אקרי אבן טבא ועלמא עילאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין עלה מלעילא וכו' לכן אמר אין עושין במצוה זו סריקין המצויירין שהם דמות חיה ועוף לפי כי אין למעלה ציור של גשמות חלילה בפת העליונה ומה גם כאשר אנחנו מכנים הייחוד עליון בסוד של הלחם כד"א הלחם אשר הוא אוכל היינו לשכך את האוזן ומה גם משחז"ל לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים אין לצייר בפת זו דבר גשמי חלילה שלכן אמר רבי אלעזר בן עזריה צאו ואמרו לרבי עקיבא טעיתה וכי מלאכי השרת אוכלים אבל כל שעושים אותו במסרק כדי שלא יתפח וכן מה שמנקבין המצות על ידי הידים העליונות הכל מותר ומ"מ טוב למהר לעשותם הוא הדבר הנזכר למעלה מ"ש בזוהר לאו עידנא לאמתנא אלא לאלקאה קירטא בתר קרטא כד"א קולע באבן וכו' כי כאשר נעשה התיקון של מטרוניתא והגיע השיעור שלה בסוד עיסה אז אין להמתין לעשות הייחוד שלה אלא צריך זירוז להמשיך לה מאותם אבנים עליונים כי בהם נאמר ויקח דוד חמשה חלוקים אבנים מן הנחל כדאיתא בתיקונים וצריך להיות במהירות גדול כנזכר למעלה בסוד שמן כתית. כי הצדיק כתיש כתישין לאנגדא להאי כלה מההוא שמן עילאה לכן יאמר נא ומ"מ טוב למהר לעשותם קודם שיבואו לידי חימוץ:

אין עושים פת עבה וכו' עוד חזר והזהיר על ענין הייחו' אשר יעשה בתוך המועד שלא יהיה עב ר"ל זווג גס בשלימות דאע"ג כי בליל ראשון של פסח אנחנו אומרים הלל גמור מפני הייחוד הנעשה באותו הלילה משא"כ כל השנה שנא' ליל שימורים הוא לה' כדאיתא בזוהר אמנם זה היה לפי שעה באותה הלילה שנאמר להוציאם מארץ מצרים אבל משם ואילך אין עושים פת שהוא ייחוד המכונה אל האכילה לא יהיה בשלימות כמתחילה ואין אומרים הלל גמור כי אינו דומה לחג הסוכות כדאיתא בזוהר פ' אמור ע"ש אין להקל במה שהחמירו הקדמונים וכו' לפי כי כבר נתבאר כי בענין של פסח צריך לדקדק ביותר לפי שהוא מורה על ענין ההווה ועל העתיד כנ"ל:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה