אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תנג

סימן תנב

[א] הנה נתבאר למעלה כי דיני חג הפסח הם נחלקים לשלשה חלקים בענין הכולל והחלק הראשון נתבאר על הבתים ועל החצרות מענין הבדיקה והביעור אשר צותה התורה ולא יראה לך חמץ בכל גבולך וגם שאר לא ימצא בבתיכם וענין הביטול והחלק השני מעניני צורך טהרת הכלים כי זהו הרמז על טהרת איברי הגוף מן העון ועתה בא יבא ברנה ענין המאכל שהוא אחר הטהרה לקיים מש"ה סור מרע תחלה ואח"כ ועשה טוב והנה ענין מאכל זה הוא מבואר בזוהר פ' תצוה דף קפ"ג: וז"ל למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש יומא חד הוה תאיב למיכל אמרו ייכול בריה דמלכא אסוותא דא ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא עבדו הכי כיון דאכל ההוא אסוותא אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמון ישראל אסוותא ועד דיכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא כיון דאכלו ההיא מצה דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא אמר קב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון ליה וכו' ואלמלא הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין לא הוו עיילין לדינא לעלמין ביומא דר"ה דאיהו יומא דדינא דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלי מיכלא דאסוותא ושבקו לחסוות' אורייתא בגין מיכלא דחמץ עכ"ל לענייננו הנה מבואר מזה המאמר כי יש צורך גדול לאכילת מצה שהוא ענין רפואה לנפש האיש הישראלי ומלבד זה התועלת הנמצא בהווה בימי הפסח יש תועלת גדול מאכילת המצה לצורך יום ר"ה לענין הדין כאמור אמנם זה יהיה ענין צורך לנפש האדם כאמור אמנם יש צורך אחר יותר עליון הלא הוגד לך למעלה בענין הבדיקה והביעור מ"ש בזוהר פ' אמור ע"ש ולכן בא החיוב אל אכילת מצה מפני שהוא צורך לרפואת הנפש ולכן אלו דברים היוצאים בהם ידי חובת מצה בפסח והם חמשה מינים החטים והשעורים וכו' והיינו מטעם מ"ש במאמר הנזכר כי עיקר הרפואה זו לישראל הנה באה לפי כי בהיותם במצרים לא היו יודעים אחדות הקב"ה רזא דמהימנותא כי לכן אמר להם מרע"ה תחלת הכל וידעתם כי אני ה' אלהיכם כדאיתא בזוהר וז"ל דא פקודא קדמאה למנדע בכלל וכו' כוונת הזוהר לומר כי אין כוונת מרע"ה לבשר לישראל ומבטיח ואומר וידעתם כי אני ה' אלהיכם אלא הוא ענין צווי והוא מצוה אחת ממנין המצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל מצוה ראשונה לידע שיש שם אלוה ולכן חובה על איש הישראלי לאכול מחמש מינים אלו דווקא לפי כי אלו הם נרמזים בשמו הגדול כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רמ"ד. וז"ל ועשירית האיפה לקבל כ"י ובגין דאיהי נהמא לא אתפקד על נהמא דאיהו חטה ושעורה וכו' ממנא דעלמא וכו' אלא קב"ה עכ"ל גם פ' משפטים דף ק"ך: וז"ל ומסטרא דתבואות ה' מיני נהמא תבירין מכולהו ואינון חטה ושערה וכסמת שבולת שועל ושיפון אמתיל לון לישראל הה"ד קדש ישראל לה' ראשית תבאתה בה"א וכו' ועד דיתברירו מנייהו יו"ד דאיהו מעשר לא שריי' על ה' דאיהו נהמא דה' מינין לקיימא אומאה כי יד על כס י"ה עכ"ל ולכן בא החיוב בה' מינים הללו בלבד אבל לא באורז ולא בשאר מיני קטנית מפני כי אלה של הקב"ה ואין ממונה עליהם שום מלאך והשתא לא תקשי לך ההיא דרב יהודה ע"ה כאשר ראה כי על פת לחם יפשע גבר וזרק אותה נתן עיניו והביא רעב דהיאך שבקיה לחסידותיה אמנם מפני כי הוא ידע כי הפת הוא בידו של הקב"ה לכן בראותו שזלזלו בו רע עליו המעשה וגם נלמד טעם אחר כי מעיקרא מפני מה לא מינה הקב"ה על ה' מינים הללו לא מלאך ולא שרף אלא הוא בכבודו ובעצמו ית' לפי כי שייך להיות בהם חימוץ משא"כ בשאר המינים אבל באלו הה' מינים אפשר שיתאחז בהם ס"א ולכן לא מינה עליהם הקב"ה שום שליח אלא הוא יתברך שלא לתת מקום לקליפה לשלוט ולכן מותר לעשות מאלו תבשיל האורז והדוחן וכו' כי אינם באים לידי חימוץ כאמור: [ב] העושה עיסה מן החטים מן האורז וכו' מאחר כי עיקר הדבר הוא להעביר ענין החמץ שהוא היצר המחטיא את האדם ולהכשיל כחו כדי שלא ירים ראש לקטרג על האדם ביום הדין ר"ה א"כ במה יודע כי כך הוא הרצון אם לא ע"י שיאכל האדם דברים שהם מחמיצים ויהיה נקי מן החימוץ ולכן אין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שהוא בא לידי חימוץ כמ"ש ר' יוחנן בן נורי במשנה אעפ"כ אינו יוצא ידי חובתו בזה אלא א"כ יש בו טעם דגן כי הוא העיקר וכאשר אל זה נביט כי העיקר הוא חמשה מינים הללו הם מאכל אדם העליון בכינוי הלחם אשר הוא אוכל לכן מוכרח הוא כי ימצא באכילה זו טעם דגן כאמור ויוצא ידי חובתו כי הנה תכלית כל הבדיקה והביעור וההגעלה הכל הוא לצורך האכילה והבן:

[ג] אם לא בררו החטים מאכילת עכבר וכו' הנה נתבאר בזוהר פ' משפטים כי צריך לברר החטים מכל פיסול ועד דיתברר לא שרייא יו"ד על ה' ואינו מתקיים מש"ה כי יד על כס י"ה שר"ל מי"ד בניסן צריך שיהיה הכנה לחיבור שם י"ה וזה ימצא ע"י הבירור האמור וכן איתא פ' בלק דף קפ"ח: וז"ל שעורה איהו שיעור ה' דה"א אתר ידיע הוא בשיעורא דה"א חטה נקודה באמצעיתא דלית חולקא לסטרא אחרא דחובה תמן וכו' אמר ר"א ודאי חטה הכי קרינן לה אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח"ט ובה אית ח"ט וקרינן חט"ה אמר ינוקא ודאי הכי הוא דהא ח"ט שרייא סמיך לה וכו' אתון חברייא דלא שמשתון לר' שמעיה חסידא אמרין דבחמשת זיני דגן לא אית חולקא לסטרא אחרא ולאו הכי אלא כל מה דאתבלי בארעא לסטר אחרא אית ביה חולקא ומאן חולקא אית ליה מוץ דתדפנו רוה וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו בגין דרוח קדשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא דלא ישתכח דא בנוקבא דכורא מאי הוא תבן וכו' ה' דגן בנקיו וכו' הנה מבואר מזה המאמר כמה צריך להזהר בענין בירור החטים אבל מ"מ אם לא בררו החטים מאכילת עכבר אע"ג שכבר נתבאר למעלה כי העכבר הוא קליפה גמורה מן השמנה שרצים מ"מ אין זה ענין שמתערב עם החטה רק שאכל קצת מן הקליפה שלה ואין כדאי ברוק שלו להחמיץ ולכן אין בכך כלום מן האיסור כי הנה נאמר על ס"א יתפרדו כל פועלי און מכל שכן הרוק שלו כי אין בו כדי להחמיץ והבן:

[ד] החטים שעושים מהם מצת מצוה טוב לשומרם שלא יפול עליהם מים משעת קצירה שנאמר ושמרתם את המצות דאע"ג שכבר נתבאר כי העיקר הוא לברר החטים מפני כי זה הוא רומז שמפריד הקליפה מן החטה שהיא הקדושה ועוד כי בזה גורם פירוד לס"א דכר ונוקבא שהם מוץ ותבן הנדבקים במטה כנז' במאמר דאינון ח"ט דחטה מ"מ יותר רע ומר הוא ענין המים שנאמר וכי יותן מים על זרע וכו' והענין מפני כי יש מים הרעים כמו ששנינו חכמים הזהרו בדבריכם שלא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ונתבאר אצלי משנה זו כי בעבור החרבן גלו הנשמות הגדולות אל הקליפ' כנ"ל והם מים הרעים היינו מ"ש בזוהר בפ' ותשלך במצולות שם כי הם דכר ונוקבא שנקרא צל מות ולכן צריך ליזהר בחטה משעת קצירה ולפחות משעת טחינה כי אז נפרד ממנה הסובין והמורסן ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק דאחזוקי איסורא לא מחזקינן:

[ה] האידנא כי אין מי שבקי בענין הלתית' הוא סוד מש"ה יקר מחכמים מכבוד סכלות מעט וכבר נת' אצלי בפי' קהלת שהוא אות א' דסמאל הוא הקדושה שבתוכו וזה המעורר ייחוד למעלה ולא אתנו יודע עד מה השיעור שלה לכן אסור ללתות בין חטים בין שעורים:

[ו] שקים שנותנים בהם קמח כל השנה וכו' הדוגמא לזה הממלאים רסן בטנם כל השנה הגם כי אין מצורף להם ענין של איסור באותה אכילה שלכן בא הדמיון אל הקמח שלא הוחזק בו דבר של איסור וחימוץ ועתה מכבסים אותה יפה הוא רמז לענין התשובה והכיבוס מן העון כמ"ד אם תכבסי בנתר אין מספיק ענין זה אלא צריך להתיר קודם הכיבוס כל התפירות דאע"ג שיעשה האדם תשובה מעולה על העונות ועל הפשעים שעשה עדיין צריך לתת אל לבו לכל הדברים שהאדם דש בעקיביו כגון ריבוי המאכל ומשתה שלא לעשות מרזחין והיינו שיתיר כל התפירות קודם שנאמר התר אגודות מוטה וצריך לעשות זה בתחלה מפני כי העונות הקלים הם המעכבים את התשובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל כ"ד דברים המעכבים את התשובה האוכל משעורה שאינה מספקת לבעליה וכו' כשמוליכים השקים שיש בהם קמח מן הריחים וכו' גם בזה יבא הדוגמא אל האדם שיהיה זהיר במעשיו אף על גב שיהיה עוסק בתורה דומה ליששכר שנשתבח לחמור שנאמר יששכר חמור גרם ויט שכמו לסבול עולה של תורה יהיה זהיר במאכל של שלכן נמשל לחמור לפי כי כל הדברים הרעי' נמשכי' מן המאכל כמ"ש חז"ל:

[ז] ולכן כשמוליך השק הוא כינוי לגוף האדם כנ"ל כי בו נכנס הקמח הוא המאכל שמוליך אותו מן הריחים כי זה מורה היות זה האדם בלען מאותם שנאמר בהם שטו העם וכו' וטחנו בריחים כדאיתא בזוהר לכן אסור להוליך אותו על גבי בהמה שאין לה אוכף דאע"ג שזה היא דומיא של בהמה ע"ד משחז"ל אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה והיינו לסבול עולה של תורה כאמור אעפ"י כן אסור כך אחז"ל אסור לת"ח להרבות סעודתו בכל מקום וכו' אלא א"כ יש לה אוכף או עור עב דבר מפסיק ר"ל שיהיה נותן קצבה ושיעור למאכלו כמו ששנינו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ובתורה אתה עמל וכו' ונאמר צדיק אוכל לשובע נפשו: [ה] נוהגים לנקר הריחים וכו' כבר נתבאר כי הריחים הוא מורה על ריבוי האכילה עד מקום שאוכל כמה פעמים בלתי שיעור וחז"ל אמרו בתחילה היו אש' אוכלים כתרנגולים שמנקרים באשפה ומשה תיקן להם שיאכלו ב"פ ביום שנאמר בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם ולכן יאמר נוהגים לנקר הריחים לאותם המנקרים כתרנגולים מנהג יפה הוא למנוע מדה זו מפני כי פעמים נותן בהם תבואה לתותה שהוא ענין חמץ שלפעמים מתוך המאכל נעתק לעון ללתות החטה של הקדושה דהיינו עון שוגג או מזיד או יהיה שולחן שלא אמרו עליו ד"ת שנקרא שולחן מלא ריא צואה בלי מקום אמנם הקמח הנטחן הנמנע מן המאכל של הניקור שומרו לאחר הרגל לאכול אותו בשיעור זה אך ברגל אין ראוי לדקדק בזה שנאמר ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר ויין כמשחז"ל:

[ט] צריך לטחון יום או יומים קודם הלישה וכו' כי מאחר שעדיין יש איזה קליפה מעורב שם הסובין והמורסן אע"ג שהם דקים ומתוקים מעט אמנם אם עדיין הם בחומם ע"י תערובת המים הרעים ממהר להחמיץ כמו כן הוא באדם הגשמי דאע"ג שפירש מכל צד ופנה של עון בין מאותם שהם במעשה בין אותם הקלים המדות הרעות עדיין לפרוש מן המחשבות הרעות שהם דבוקים בו כי תדרוש בלב ובראש ולכן צריך לפרוש מהם וזה יהיה בתחילה יום או' יומים הוא כינוי על דעת וזכור את בוראך בימי בחורותך כי אח"כ ישאר סולת נקייה כך אחז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה וההרגל טבע שני ולכן צריך לפרוש מהם בתחילה ואז מתקבל לפניו יתברך בכל פרטיו:

הנה מאחר שנתבאר כל הצורך בכלים הללו בעניני אדם הגשמי ממנו נקח להבין בכלים העליונים והענין בדרך קצרה ע"ד שנתבאר בשני כלים שבאדם כלי ראשון וכלי שני שהם איברים מיוחדים אמנם כל הכלים הוא מורה על האיברים שבהם עושה כל צורכו ולכן נקראי' כלים שלו כך הוא הדבר למעלה דאע"ג שנתבאר כי השני כלים הם סוד שני שערים בהם אוהב ה' שערי ציון אמנם גם כל שאר האיברים הם נקראים כלים על דעת הנזכר לפי תשמישן ולכן ע"ד הנזכר באלו הכלים שנרמז בהם ענייני האדם כאמור כך הוא למעלה דומה בדומה ולכן המשכיל יבין מעצמו שאם באתי לפרש אותם יארך ביותר ולכן אשוב לפרש שני דינים האחרונים אחד הוא זה כשמוליכים השקים וכו' אם אמרנו כי בהמה זו הוא החמור איתא בברכות הרואה שרוכב על החמור יצפה לגאולה שנאמר גילי מאד וכו' הנה מלכך יבא לך עני ורוכב על חמור ואחז"ל כתיב וארו עם ענני שמיא וכו' זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על חמור ולכן אין מניחין השק של החטים עליו והיינו כנ"ל כי החטה רמז על ישראל בזמן הגאולה שיתבררו ויתלבנו כחטה ומאחר כי זכו אין ראוי שיבא הגואל על חמור שאין לו אוכף או עור עב מפני שמזיע וענין הקמח הוא סימן לישראל שהם בגלות שנאמר קחי רחים וטחני קמח וכאשר יצאו מן הגלות אשר הקב"ה תלה השק על פתחו וכבר נתבאר שהוא הממשלה שנתן לעשו וארבע מאות איש עמו על הפתח שלו שנאמר לשמור מזוזות פתחי לכן זה השק עשו שבתוכו הקמח ישראל בגלות אין מניחין אותו על חמור כנזכר מפני כי מזיע ומחמיץ הקמח לפי שהוא קליפה גמורה ויש בו יכולת להכניס צד חמוץ כ"ש אחר שנטהרו:

ומה גם לצורך עליון מפני כי תלה הקב"ה שק של עשו על פתחו אע"ג שנאמר אוהב ה' שערי ציון בגלות החיל הזה הקמח בתוכו כדאיתא בתיקונים באלין עשר קליפין אתלבש קב"ה בגין לנטרא להו לישראל אין להוליך אותו לעתיד כאשר הוא לצורך מצה על חמור כדאיתא פרשת תצא לית דרכא דמלכא ומטרוניתא למרכב על חמרא אלא על סוסוון הה"ד כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה דאין מזלזלין במלכותא למרכב מטרוניתא על חמרא וכו' אלא א"כ יש לה אוכף או עור עב תחת השק סוד הענין דאע"ג דאתמר כל עשר קליפין אתלבש קב"ה אל תחשוב שהוא בתוכם ממש אלא ע"י הפסק כדמיון אדם שילבש חלוק ועליו בגד והשק על הכל דמאחר כי כמה עולמות למעלה מתלבש בהם וסוף מתלבש בקליפה אלא א"כ לעולם אין נוגעים זה בזה ושמור כלל זה והיינו מה שאסרו חז"ל לרכוב ע"ג גמל בלי אוכף משום חימום ודי למבין ואם כל בהמה טמאה דינם שוה ומובן הוא ע"ד האמור:

ואם בהמה זו נאמר שהוא רמז לבהמה הרבוצה על אלף הרים וכו' שהיא טהורה כך היה אומר כל זמן שהקמח היא כ"י כאמור היא בתוך השק כאמור אין נותנין הקמח זה ע"ג בהמה זו לפי שהיא רבוצה על אלף הרים שהם מאריהון דדינים כנודע מהזוהר והתיקונים שהנה נאמר ותנח התיבה דא כורסייא דדינא כנזכר בזוהר פרשת בהעלותך בחדש השביעי דא ר"ה על הרי אררט אלין סמכיהון דכורסייא מאריהון דדינין מאריהון דיבבא ויללא וכו' הנה אף על גב ששנינו בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה אין רשות לאדם לעורר מאריהון דדינין רק בר"ה אז תיבה זו כורסייא דדינא נחה על הרים אלו אמנה בפסח לא כן אין מניחין שק הקמח על בהמה זו הרבוצה על מאריהון דדינין כאמור אלא ע"י אוכף או עור עב הם בחינות אחרות כדאיתא בתיקונים והאם רובצת וכו' ביומין טבין וכן בפרשת פנחס ולכן אין מניחין שק של הקמח זה על בהמה זו אלא שיהיה לה אוכף או עור עב שהם בחינות שונות ואח"כ מניחין על הבהמה זו כאמור והיינו בזמן הזה אבל היא מזומנת למאכל הצדיקים לעתיד היא עצמה והבן: נוהגין לנקר הריחים אותם שאמרו חז"ל שטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא בזמן הזה מנקרין אותם מפני כי ע"י הגלות נאמר קחי רחים וטחני קמח והם הריחים דסטרא אחרא כי שם מניחים חטה הלתותה אשר הקליפה נדבק בה בסוד ח"ט דחטה כנ"ל ולכן מנקרים הרחים של הקדושה שלא יהיה דבוק שם צד חימוץ כי סוד הרחים הם הנצחים כנודע מהזוהר והתיקונים לפי שנאמר ויגע בכף ירכו והרי שניהם נאסרו כנ"ל ואותו הקמח הנטחן אחר הניקור מניחין אותו לאחר הפסח כי בזה הוא הרמז למה שטוחנין הרחים העליונים לצדיקים לעתיד לבא ואז אוכלים אותו כאמור:

צריך לטחון החטים יום או יומים קודם הלישה וכו' הנה ענין הלישה הוא סוד הייחוד המוקרם על ידי הידים כי הנה ענין הטחינה הוא סוד הבירור כנ"ל כי תחילה צריך לברר הקדושה ולהוציא משם סטרא אחרא כדי שלא יהיה מעכב הייחוד כדאיתא פרשת תרומה כרוזא כריז צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה ואז לא אתייא אלא כמאן דמזדמנא למחמי ביקרא דמלכא כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה ויוצא והולך לו ולכן צריך להקדים ענין הטחינה אך אם יום או יומים יעמוד הוא בסוד יכין ובועז כי שניהם הבית נכון עליהם והם מכללות ששת ימי בראשית והם מסייעים שיש בהם ממש שושבינים דמטרוניתא ולכן אז כאשר תסיר השני קליפות מן הקמח הסובין והמורסן מתעוררים אל השני ימים לעזור לענין ואח"כ בא ענין הלישה שהוא ע"י השני ידים בסוד מקדש ה' כוננו ידיך וכבר נתבאר אצלי סוד הלישה שהיה הכהן לש ושנינו שהיה הכהן עושה שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיט' במספר והתכלית לקיים מ"ש בזוהר פרשת פנחס בענין שמן כתית כי תדרשנו ימצא לך:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה