מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תמד
[א] להיות אמת כי ביום השבת אז הקליפה היא נכנעת ויורדת למטה שלכן הקדושה של שבת היא חמורה מכל המועדות ואפילו מיוה"ך כמו ששנינו אין בין שבת ליוה"ך אלא שזה ענוש כרת ובשבת חייב מיתה למען דעת כי הקדושה של שבת גדולה היא ולכן נמצא כח בשבת לדחות את הקליפה ולהוריד אותה למטה כי לכן אנו אומרים שיר ליום השבת ושם נאמר יתפרדו כל פועלי און שהם ס"מ ונחש כי הם פעלו און בעולם והתעו לאדם הראשון והביאו המיתה לעולם אז בזמן שקדש היום ליל שבת הם מתפרדים כמו שנעשה להם בזמן הבריאה אשר ע"כ היה איפשר כי האדם יבין כי מאחר שכן הוא פועל בהם סטרא דקדושה ע"י הקדושה של שבת מעצמה א"כ מעתה לא יהיה צורך עתה לענין הביעור בי"ד שחל להיות בשבת דקים ליה בדרבא מניה לכן שנינו י"ד שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת והענין הוא מפני ב' דברים האחד הוא כדי לעשות היכר דהיינו ענין מעשה לפי כי העולם הזה הוא עולם המעשה ולכן צריך לעשות דברים ניכרים בענין מעשה כי הנה בשבת אע"ג כי יש בו תוספת טובה בענין הכנעת הקליפה כאשר הוא דוחה אותה למטה אמנם בזה נמצא דבר של תוספת טובה על השבת דהיינו כי בשבת לא יש רק ענין דחייה בלבד שהקליפה נדחית למטה לארץ אמנם בחג המצות היא נכנעת יותר הקליפה מפני שאנחנו שורפים את החמץ כמו ששנינו אין ביעור חמץ אלא שריפה כאשר יבא לקמן ומאחר כי כן הוא הכח של חג הפסח להכניע הקליפה ביותר לא נמצא כך בשבת ודבר זה הוא נמסר בידינו לעשות אותו מן התורה מטעם מה שנת' למעלה מ"ש בזוהר בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא א"כ בלי ספק כי כך מחוייב האיש הישראלי לעשות בי"ד שחל להיות ע"ש ואע"ג כי יראה האיש הנלבב כי גם בע"ש אנחנו עושים בדבר הזה בענין הרחיצה שהאדם עושה בע"ש שהוא רוחץ פניו ידיו ורגליו כנז' למעלה במקומו ושם נאמר כי ע"י מעשה זה אשר יעשה האדם למטה כך הוא מתעורר למעלה ענין הרחיצה ע"י אותו שלהבת יה ודוחה את הקליפה למטה מן העולם התחתון אעפ"י כן אין ענין זה מספיק וזה מן הטעם עצמו אשר אמרתי כי הנה שם באותו מעשה שהאדם רוחץ פניו ידיו ורגליו במים חמין ע"י כן הוא גורם שמתעורר אותו כח עליון שלהבת יה ודוחה את הקליפה למטה בדחייה בעלמא והוא ענין הצלה פורתא אבל בזה הוא ענין שריפה והוא ענין הכנעה גדולה ביותר שמגיע אל הקליפה ולכן מטעם זה אנחנו נוהגים להכין ליל י"ד עשרה חתיכות של פת בכמה מקומות מן הבית וזה יהיה קודם הביעור כדי שע"י כך אע"ג שלא נמצא שם חמץ כלל הרי יכול הוא לומר אח"כ הנוסחא כל חמירא דאיכא ברשותי וכו' ואח"כ ביום אחר של הביעור אנחנו שורפים אלו העשרה זתים של חמץ כדי לקיים ביעור חמץ על ידי שריפה מפני כי הנה העשרה זתים של חמץ אלו אנו מכוונים בהם שהם רומזים לעשר קליפות כדאיתא בתיקוני' עשרה כתרין מסאבין אינון ושם נאמר ועל זה נאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם א"כ כאשר אנו שורפים אותם העשרה חתיכות שהם כזית בכל אחד ימצא בזה שני תועלות הבאים כאחד. ראשונה כי הנה ע"י שאנחנו שורפים חתיכות הללו כמו כן נעשה למעלה ביעור חמץ באותם עשרה כתרין דמסאבותא עשר קליפין ע"י שיוצא אש מסטרא דקדושה והורג ושורף אותם שלכן באה הסברת מ"ד כי אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא כי הנה חז"ל כל דבריהם כגחלי אש ומה גם שהוא מקרא מלא והענין כי הנה לעתיד הקב"ה הוא המאציל ית' שמו מוציא חמה הוא סטרא דקדושה מנרתקה הם עשר קליפות הללו שהקדושה מתלבש' בתוכם כנז' שם במאמר זה בתיקונים וז"ל באילין קליפין אתלבש קב"ה בגין לנטרא להו לישראל ולכן נאמר לעתיד וכל מלבושי אגאלתי (ישעיה ס"ג) מהאש יצאו והאש תאכלם ולכן ג"כ למטה רשעים נידונים בה שנאמר והיו כל זדים וכל עושי רשעה וכו' הוא מה שאנו אומרים שובר אויבים ומכניע זדים ולכן על עיקר זה אנחנו שורפים י' זתים אלו שהם י' קליפין הנז' ולכן מפני כך נמצא כח זה לשרוף את הקליפה בזמן הזה לא נעשה כך בכל מועדי ה' ולא בשבת ולכן הצריכו חז"ל לעשות הביעור זה לשרוף אותם אפילו בי"ד שחל להיות בשבת כך יעשה בי"ג בין בלילה ובין ביום י"ג כדלקמן ועוד מטעם אחר צריך לעשות כך כי הדבר זה הוא חמור חג הפסח מן השבת שהרי בליל הפסח אנחנו אומרים הלל גמור לרוב הקדושה הנמצא בו משא"כ בשבת כי עיקר עילוי הקדושה הוא ביום נמצא כי גם לענין הקדושה נמצא יותר עילוי ליל פסח מליל שבת ועוד מטעם אחר צריך לעשות כך מפני כי בדבר זה הוא חמור חג זה יותר מן השבת בענין איסור החמץ לא נמצא כך בשבת כי הנה בשבת אע"ג כי קדושת שבת הוא דוחה על ידו את הקליפה למטה אמנם מ"מ אנחנו אוכלים חמץ פת ולחם דהיינו מפני כי השורש של סטרא אחרא אינו מתבטל משא"כ בחג הפסח כי זהו סוד המשנה א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כאשר יבא לקמן בע"ה כי זה הייחוד לא ימצא אפילו בליל שבת זולתי ליל חג הפסח הראשון א"כ מכל הצדדים גדול כח הקדושה של ליל הפסח זו כחו לאלהיו ולכן חייב בביעור ליל י"ג כדי לעשות הייחוד הגדול זה בליל חג הפסח כאמור:
ועוד נמצא טעם ד' בדבר זה כי הנה הקדושה של ליל השבת הוא דוחה את הקליפה ליל שבת ויום שבת בלבד אבל חג הפסח הקדושה שלו הוא דוחה את הקליפה שבעה ימים רצופים שלכן נאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מפני כי כך הוא נעשה למעלה כנ"ל ולכן מפני כל הסיבות הללו נמצא יפה כח חג המצות מן השבת ומפני כך בא החיוב זה בי"ד שחל להיות בשבת בודקין ליל י"ג ומבערים הכל מלפני השבת ומשיירין מזון של ב' סעודות שהם צורך בשבת והוא ע"ד הנ"ל כי ענין החמץ יש בו צורך כשאר ימות השנה מפני כי אותו המעט אשר בתוך הלחם הוא צורך גבוה ע"ד משחז"ל והנה טוב מאד הוא יצה"ר מפני שאלולי כך לא היה האדם נושא אשה ולא יבנה בית כי יראה כי הכל למיתה הס עומדים והיה נחרב העולם וכן נמי צריך התעוררו' עליון כנ"ל בפ' יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט אמנם לצורך סעוד' שלישית א"א לעשות אותם ע"י פת של חמץ שהנה נאסר מן התורה מחצות היום ואילך שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם אך חלק כנ"ל וגם על ידי מצה א"א כי הנה חז"ל אמרו האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו כאשר יבא לקמן בע"ה ולכן יעשה הסעודה במצה עשירה ואף על גב כי לענין סעוד' הג' רבו בה הסברות וי"א כי ע"י פירות יוצא ידי חובתו מ"מ ע"י. מצה עשיר' עדיף שהנה מאחר שהוא קובע סעודתו עליה ודאי צריך לעשו' נטיל' וברכת מזון ונמצא מברך כמה ברכו' באותה סעודה ובזה נמצא שהוא משלים המאה ברכו' שצריך לברך האדם בכל יום כנ"ל ומה גם כי האכילה ע"י פת הוא צורך גדול כנז' בענין שבת כי הנה באכילת הפת הוא כינוי אל הייחוד כמש"ה הלחם אשר הוא אוכל לא כן הדבר בענין אכילה של פירות וכיוצא אמנם אמר כי צריך לעשו' סעודה זו קודם שעה עשירית מפני כי כן כתב למעלה כאשר יבא במקומו וכפי זה צריך להתפלל תפילת המנחה קודם ע"י כך נמצא שיאכל בלילה בתיאבון:
[ב] טוב לבער בע"ש קודם חצות וכו' כי מאחר שכבר הנחנו למעלה כי כל הדברים אשר הם נעשים תחת השמש הם עושים רושם למעלה כי ע"י עובדא דאתעביד לתתא הכי אתער לעילא א"כ כך צריך לעשות כל הדברים הנעשים בי"ד שהיה בחול כך צריך לעשות בי"ג כאשר חל י"ד בשבת כדי לעורר כך למעלה לבער הקליפה מלפני סטרא דקדושה גם זה הטעם שנאמר כדי שלא יבא לטעות בי"ד שהיה בחול בשאר שנים לבער אחר חצות הוא טוב טעם מפני כי הכל נאמנים על הביעור נשים ועבדים וקטנים כנ"ל וזה יהיה להם טעם כדי שלא יבאו לטעות:
[ג] אין מבשלים לשבת זו דייסא ולא פת הצנומה וכיוצא והענין הוא כדי שלא יצטרך הדחת הכלי ואע"ג כי בשבת מותר להדיח הכלי היינו כאשר יש בכלי צורך לסעודה אחרת אבל בזה אי אפשר מפני כי כלי זה הוא של חמץ ואין ראוי להשתמש בו מעתה אפי' בצונן אלא יניחנו במקום מוצנע כדלקמן ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין ולכן אין לבשל תבשילים אלו כלל אבל תבשילים אחרים שאין ניכר בהם החמץ ואין צריך הדחה למה לא יעשה לכבוד שבת בכל האיפשר:
מאחר שהנחנו למעלה כי ענין של הביטול הוא משל תורה שנאמר תשביתו שאר מבתיכם ויש בו צור' גדולה להכנעת הקליפה מן הכלל ומן הפרט לכן אין אנו חוששים אם יש שם חמץ דאע"ג כי לא נשאר חמץ כלל מבטל ואומר דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה וכן נמי יהיה בי"ד שחל להיות בשבת כי מאחר שתכלית דברים הללו הוא על שורש החמץ כנ"ל לכן שפיר קאמר על הנסתרות ועל הנגלות הכל כנ"ל:
[ז] ההולך ביום י"ד לדבר מצוה וכו' אע"ג דקיים לן העוסק במצוה פטור מן המצוה לא יהיה זה הביעור שהוא מדרבנן חמור מק"ש שהוא דבר של תורה והעוסק במצוה או אפילו בצרכי ציבור יגמור ואח"כ יקרא ק"ש אמנם מ"מ אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער מפני שהוא מצוה המועיל לזמן רחוק ודבר המועיל לנפש אדם כנ"ל ואם יצא לצורך עצמו יחזור מיד מאחר כי אין בזה מצוה כלל אמנם הצד השוה בכל אלו הדברים בין בענין העושה מצוה ובין בענין דבר הצלת נפשות שהוא חמור מאד כמשחז"ל כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא אין צריך לחזור אלא אם כן היה החמץ כביצה וכן נמי מי שהיה טרוד ויירא שמא תחמיץ עיסתו בכל אלו מבטלו בלבו דבר תורה אמנם יהיה קודם זמן איסורו כנזכר שהרי לאחר שהחמיצה כבר גברה הקליפה ואין ביד האדם עוד כח לבטל אותה מטעם לא תחסום שור בדישו כנודע: