מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תלו
[א] אחר שהנחתי למעלה כי בענין של הבדיקה איכא תרתי לטיבותא ראשונה אחת היא כי מפני שעדיין לא הגיע זמן ההכנעה דסטרא אחרא עד ליל ט"ו לניסן לכן עשו חז"ל שיהיה ענין מעשה הבדיקה מקודם כי ע"י כן נתחיל להכניע אותה זאת ועוד אחרת כי לפי שענין הבדיקה היא מד"ס הוא יותר חמור משל תורה מפני כי צדיק מושל יראת אלהים ולכן מסיבת שני טעמים אלו הכל יכולים לעשות הבדיקה נשים וקטנים מפני כי יש בהם כח להכניע הקליפה כאמור אבל המפרש בים מן היבשה ואינו מניח מי שיבדוק בביתו אז אנחנו הולכים אחר הכוונה של אדם זה אם דעתו לחזור קודם הפסח אם לאו: אמנם סוד ענין דין זה הוא הנוגע לזמן החרבן והגלות כי אז נאמר אלכה ואשובה אל מקומי וכו' אך יש חילוק בזה כי הנה פעמים שהקב"ה מתעלה ופנה למעלה לענין הטובה ע"ד מש"ה עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר אמנם לפעמים הוא ענין הסתלקת ואינו נקרא עילוי ועל כיוצא בזה נאמר עזב ה' את הארץ אלכה ואשובה אל מקומי והנה כאשר הוא ענין עילוי שהוא לשבח הוא מ"ש בזוהר פ' ויצא דף קנ"ז: וז"ל ותצא לאה לקראתו אימא עילאה לגבי ברא יחידא ותאמר אלי תבא תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין ועידונין עילאין הא עידן רעוא ועינוגא למיהב לך נייחא דרוחא עילאה לגבי ההוא שדה עד לא יתוקד בתוקפא דיצחק עכ"ל לענייננו הנה עלייה זו לטובה ויש עלייה שהוא ענין העדר לרעה כדאיתא בזוהר פ' א"מ דף ע"ה. וז"ל אוי כד אסתלק מלכא לעילא לעילא וצווחין בני נשא ולא אשגח בהו וההוא עילאה אהיה טמירא סליק לוא"ו ויו"ד לגביה בגין דלא יתקבלון צלותין וכו' וכדין תשובה לא אשתכח עכ"ל לענייננו הנה מבואר משני מאמרים אלו כי שני מיני עילוי הם האחד הוא לטובה וזה נקרא עילוי ע"ש שנ' עלה אלהים בתרועה והאחר שהוא לרעה נקרא סילוק כמ"ש בלשון המאמר כד סליק וכו' והנה האחד שהוא עלייה לטובה הנה כדומה לזה הוא דין המפרש בים כי הנה כדומה לזה הוא למעלה כי המלך הקדוש הולך מן המדה הנקרא יבשה היא כ"י כדאיתא בזוהר בפ' ויקרא ה' ליבשה ארץ והולך לים הוא ים הגדול הנקרא ים אוקיינוס המקיף את כל העולם היא ה' עילאה כמש"ה ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא (בראשית כ"ח) והנה בעלייה זו הוא מניח מי שיבדוק בתוך ביתו כי כן אמר במאמר הקודם ויבא יעקב מן השדה ותצא לאה לקראתו אימא עילאה ותאמר אלי תבא לאעלאה לך תחות גדפאי ולרוואה לך בתפנוקין למיהב וכו' להאי שדה א"כ השדה שהוא חקל תפוחין הוא במקומו וזה הוא ביתו ואז הוא מניח מי שיעשה ביעור והענין בשני פנים אי תימא כי העושה הביעור הוא הצדיק מפני כי הצדיק אינו זז ממקומו והוא עושה הביעור בבית הזה שלא יכנס שם קליפה או יהיה הביעור בסוד בנימין הצדיק כי גם הוא יכול לבער מפני כי זה הוא אצלי סוד פסוק כי אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכו' (ישעיה ה) הוא הקליפה צא תאמר לו ואת דמי ירושלם סוד ה' דמים טמאים ידיח מקרבה וזה יהיה ברוח משפט ר"ל רוח הנקרא משפט בסוד הצדיק וברוח בער הוא סוד בנימן הצדיק כאשר מתבאר במקומו כי שנים האל הם העושים הביעור מפני שהם בקרבה והבן. אמנם מי שמפרש מן היבשה הנז' לים העליון ואינו מניח בביתו מי שיבדוק כי זה הוא דוגמא לזמן החרבן כמ"ש במאמר השני כד אסתלק מלכא עילאה לעילא דהיינו שנכנס בים העליון ולא נשאר שם מי שיעשה ביעור מפני כי הצדיק גם כן נסתלק עמו כנזכר במאמר ובנימין הצדיק גלה ממקומו ולכן צריך להתבונן בענין זה באופן אחר אם הוא בתוך ל' יום אם לאו כלומר כי גם זה הוא עיקר אחר הקדמה ידוע בענין עליות אלו כי אע"ג שנתבאר כי שני מיני עליות הם עוד יש לך לדעת כי גם נמצא חילוק בענין הזמנים הוא סוד מש"ה לכל זמן ועת וגו' ופי' הכתוב אח"כ כ"ח עתים י"ד עתים לטובה י"ד לרעה ולכן בכל זמן שהוא מזמני ששון ומקראי קדש העליה אז היא לטובה כדאיתא פ' קרח דף קע"ה. וז"ל רש"א קריאי מועד קראי כתיב חסר יו"ד מ"ט מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהון זמינין מאתר דאקרי קדש ואימתי בשעתא דמועד זמין בעלמא וכגוונא דקדש עילאה וכו' הכי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא ולאעלא להו וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי כל עליות אלו הם בזמן המועדים לטובה אמנם יש עלייה אחרת שהיא לרעה שנק' העדר וסילוק והיינו באותם ימי הרעה כאמור כי אז מסתלק אותיות ו"י למעלה וכו' ולכן נתן בהם סימן אם הוא בתוך שלשים יום אז יהיה זקוק לבדוק מפני כי עלייה זו מורה ענין הסתלקות מפני כי כן ימי הרעה הם כ"א יום שהם בין המצרים ולכן זקוק אז לבדוק כדי שלא להדמות לעלייה זו כדי שלא יתחזק סטרא אחרא אבל אם הוא יותר משלשים יום אין זקוק לבדוק מפני כי זה הוא הרמז לעלייה שהיא טובה כאמור ואין יכולת לקליפה להתגבר כאמור עוד נמצא דרך עמדי כי זה וזה הם שני עליות שוים לטובה אמנם יש הפרש ביניהם אם הוא בתוך שלשים דהיינו ענין עלייה שהיא נמצאת תמיד אז זקוק לבדוק ולהכניע הקליפה אבל אם ההליכה היא קודם ל' יום אינו זקוק לבדוק מטעם אחר מפני כי אז אין יכולת ביד האדם להכניע הקליפה ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואח"כ יצא דחיישינן שמא יחזור ע"פ בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער והענין הוא כאשר הנחתי למעלה כי אותו המפרש מן היבשה לים הוא רמז לענין הגלות בסוד מש"ה עזב ה' את הארץ והלך למעלה לעולם העליון הנקרא ים אוקיינוס והיוצא בשיירא הוא הצדיק שהולך בחברת שש קצוות ת"ת ישראל ופנה למעלה עמו כדאיתא בזוהר פ' א"מ וסליק ליוד רישא דיסוד עמיה ונא' הצדיק אבד שהוא הולך מטולטל בגלות טלטולי גברא שנא' כי הנה ה' יוצא ממקומו ולכן אין שם מי שיעשה ביעור אז נתבונן אם דעתו לחזור שכן הוא אומר איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה כדאיתא בתיקונים נפיק קלא ואמר איזה ספר כריתו' אמכם וכו' ולכן חיישינן שמא יבא בערב פסח שנא' כימי צאתך מארץ מצרים וכו' ולא יהיה לו פנאי לבער מפני כי תהי' לעת ערב שנ' והיה לעת ערב יהיה אור ואין שם פנאי ולכן חייבו חז"ל לבדוק בתחילה ואח"כ יצא וזהו סוד משחז"ל כי היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו ואפילו סמוך לעונתה ואח"כ יצא מפני כי ע"י כן תהיה הכנעה אל הקליפה מאותה שעה כי הנה נת' למעלה כי העיקר לאדם הוא ענין הכוונה והמחשבה והסוד מש"ה מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית במחשבה אתבריר כולא כדאיתא בזוהר וכן העושה את ביתו אוצר הוא מש"ה יראת ה' היא אוצרו אמנם הוא בסוד בית כנודע ורוצה לעשות אותו אוצר באחת משני פנים כי הסיבה שנק' אוצר הוא מ"ש בזוהר כל גנזייא דמלכא אעיל בה ועוד יהיה מה שעושה אוצר הוא מ"ש במאמר הנ"ל דפ' קרח וז"ל כגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא ולאעלא להו עכ"ל הנה מבואר מזה המאמר כי קדש תתאה הנק' בית ע"ד משחז"ל אין בית אלא אשה נעשה אוצר בזמן המועד כאשר זמינת לכל חילהא הם המחנות התחתונים כי באופן זה נעשית בחינת אוצר להם אז נראה אם הוא בתוך שלשים יום זקוק לבדוק כדי שלא יכנס עמהם איזה שורש מסטרא אחרא ואח"כ כונס אוצרו לתוכו כל סטרא דקדושה כאמור אמנם קודם שלשים יום אם דעתו לפנותו קודם הפסח כי יחזרו אותם המזומנים למקומם צריך לבדוק בתחילה פן ימצא שם שורש פורה ראש ולענה אמנם אם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אלא הוא חפץ שיהיו שם אותם המזומנים נמצאים לתועלת שלהם כדי ליקח מאותו השפע הנמשך להם מלמעלה אז אין צריך לבדוק מפני כי בודאי הם דוחים סטרא אחרא שלא יקרב אליהם ליהנות מאותו השפע הנמשך להם כאמור:
[ב] וי"א דקודם שלשים יום שאין צריך לבדוק היינו כשאין דעתו לחזור קודם הפסח וכו' והכל מובן ע"ד האמור:
אמנם עוד יש לפרש דין זה באופן אחר על מט"ט כי הוא פעמים שהוא מפרש מן היבשה לים ופעמים שהוא יוצא בשיירא והענין כדאיתא פ' ויחי דף רמ"א וז"ל פתח ר' אבא ואמר ויעש את הים מוצק וכו' והים עליהם מלמעלה וכו' ואיתא בפ' א"מ דף ס' וזיל ר"ש פתח ואמר הנה מטתו שלשלמה וכו' וע"ד כתיב זה הים גדול ורחב ידים וכו' שם אניות יהלכון כד"א היתה כאניות סוחר וכו' תנינייא אזלין תחות האי ימא רבא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי מט"ט הוא ההולך לים זה כנז' במאמר זה והוא מפרש מן היבשה שהוא בעולם שלו סוד השפחה הנקרא יבשה ועולה אל הים בסוד תינוק יונק שדי אמו לדכאה להו ופעמים שיוצא בשיירא כי כן הוא יוצא באוכלוסא תמיד מפני שהוא מלך בעולם היצירה כדאיתא בזוהר מטרוניתא אמיה אפקידת בידיה בלסטראין רומחין וכו' וכל אינון מגיחי קרבא וכאשר הולך אינו מניח מי שיבדוק בתוך באותו עולם שלו הוא מ"ש פ' תרומה דף קע"ג. וז"ל בראשיתא דליליא כל אינון רוחין בישין וזינין בישין מתבדראן כלהו ומשטטי בעלמא וכו' מלאכין עילאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר מה עבדין נחתין ס' ריבוא דמלאכי קדישי ואפילו שינתא על כל בני עלמא וכד איהי נחתא קא דחיין לה לבר ויהבי לה כל עלמא דא בההיא שינתא כדין איהי שלטא עלייהו ומקבלין מסאבו מנה וכו' ואי תימא תינח לתתא אבל לעיל' מאי קטרוג' תמן אלא לעילא בגין דאיהו רוח מסאבא ואינון רוחין קדישין עד דמשדרי רוחא מסאבא מבינייהו לא יכלין לקרבאן לגבי מאריהון דהא קודשא גו מסאבא לא מתערב לעלמין עכ"ל ולכן אלו הם שעושים הביעור אמנם פעמים אינו מניח מי שיעשה ביעור כי העלייה היא בעלות השחר כמו שאחז"ל משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ולכן אם הוא תוך שלשים זקוק לבדוק האדם הגשמי מפני כי על ידי כך מכניע הקליפה ועשה נחת רוח ליוצרו קודם שלשים אין זקוק לבדוק מפני כי אז אין כח באדם להכניע הקליפה כאמור ואם דעתו לחזור קודם הפסח בודק ואחר כך יצא וכן העושה את ביתו אוצר הכל בדרך זה כדי לדחות הקליפה למטה:
עוד לאלוה מילין בענין הנוגע אל האדם כי ענין המפרש מן היבשה לים יהיה מה שאחז"ל בפ' טוב שם משמן טוב וכו' משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול וכו' כך נולד אדם וכו' מת אדם וכו' ועוד אחז"ל כשמת אדם ומתחייב לפני המקום אומר להם הניחוני ואעשה תשובה אומרים לו העולם שיצאת ממנו דומה ליבשה והמפרש בים ואינו מוליך עמו מן היבשה מה יאכל ועוד דומה ליישוב ולמדבר אם אינו מוליך מן היישוב מה יאכל במדבר והנה מאמר זה מתבאר אצלי על שלשה זמנים שיש לאדם לעשות תשובה ראשונה בימי הבחרות שדומה מיום ששי לשבת מפני כי אין הפרש כלל ביניהם רק שהאדם מקדש היום כמו שאמר טורנוסרופוס הרשע לר' עקיבא ע"ה מה היום מיומים כך האדם עדיין בכחו ובבחרותו עומד רק כי נתכוין לפרוש עצמו מן האיסור ומקדש עצמו על דרך משחז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (מאמר) ויש זמן אחר כאשר שיבה זרקה בו וכדמיון מן היישוב למדבר כי יחשוב שלמחר ימות ושכן חררים במדבר ויש זמן אחר כאשר נפל למשכב והוא הדמיון מן היבשה לים כי ירא גלי הים והוא סוער עליו ולכן ישוב אל ה' ומאחר כי בכל שלשה זמנים אלו לא עשה תשובה אין עוד תקנה ולכן יאמר המפרש מן היבשה לים שהוא חלק אחד מענין התשובה והיוצא בשיירא שהוא חלק אחר מזמן שיכול לעשות תשובה החי יתן אל לבו מפני כי כבר נתבאר למעלה כי עיקר הביעור הוא יהיה בעצם אדם כי יפשפש במעשיו ויבדוק עצמו מכל דבר שחוצץ ומפריש ממנו הקדושה שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם ולכן ישים לנגד מגמתו דינים אלו של המפרש מן היבשה לים וכן מי שיוצא בשיירא כי שני דמיונות הללו הם מקביל לשני זמנים של העושה תשובה בהם כי אלו אינם משובחים כל כך כאמור לפי כי עיקר התשובה בזמן הבחרות כאשר יבא לקמן בפ' וזכור את בוראך בימי בחרותך (קהלת יב) ולכן הדין שלו הוא אם אינו מניח בביתו מי שיבדוק היינו שאין לו בן שנאמר יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו לתקן מעשיו אין קץ לכל עמלו מן הדין שנותנים עליו ולכן תוך שלשים יום צריך לבדוק כלומר כי הנה לא על חנם בא הדין של שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת אלא מפני כי המת הוא מצטער בימים הללו ונותן דין כפי מעשיו כדאיתא פ' ויקהל דף קנ"ט וז"ל מה כתיב ויהי יונה בימי הדג שלשה ימים וכו' אלין תלת יומין דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי לבתר תלתא יומין ההוא טינופא אתהפך על אנפוי וא"ל טול מה דיהבת בי וכו' לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה אתדן בר נש מעינוי מידוי ומרגלוי ואוקמוה עד תלתין יומין כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא. ובגין כך אשתכחת נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאחרה כאתתא דיתבא לבר כל יומי מסאבותא וכו' ולכן בא הדין כן לענין הגשמי בעולם הזה וקודם שלשים יום אין צריך לבדוק מפני כי אין מועיל דוגמתו בנפש האדם כי בפחות משלשים יום אינו נתקן ואין נשמתו יכולה לנוח כנז' במאמר ואם דעתו לחזור קודם הפסח הנה חלוקה זו הוא דוגמא לאדם המהרהר לעשות תשובה צריך לבדוק ר"ל במעשיו ואח"כ יצא מן העולם או יהיה הבדיקה ר"ל העונש שלו כדומה לזה דין חיבוט הקבר כי אז נבדק האדם בכל האיברים שלו על ידי הייסורין שמכים וחובטים בו ואחר כך יוצא ר"ל מן החיוב והולך לג"ע במקום הראוי לו וכל הצדדים אלו שהכריחו לעשות מפני דחיישינן שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות כלומר כי ענין פסח הוא כנוי לעת שהולך האדם לבית עולמו כאמור לעיל ולכן יאמר אם דעתו לחזור בתשובה קודם הפסח ר"ל קודם שימות לכן צריך לעשות כל תנאים הללו דחיישינן שמא יחזור בתשובה ערב פסח בין השמשות בזמן שהעריב שמשו ולא יהיה לו פנאי לבער כי הנה עיקר התשובה לאדם הוא כי יעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואחר כך יבא לידו איזה חטא מענין שעבר ואינו חוטא וזה להיות שיעשה תשובה קודם המיתה אין לו פנאי לבער ולא מאחת מהנה ולכן מעיקרא לא יסמוך על סברתו לומר אח"כ אעשה תשובה כשאחז"ל אל תאמר למחר אעשה תשובה שמא הוא אינו בעולם למחר וכן העושה ביתו אוצר משאחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות והיינו שע"י כך עשה ביתו אוצר למלאת אותו מן המצות ביתו זה גופו תוך ל' יום זקוק לבדוק היינו בזמן כי אדם זה מת ולא עשה תשובה כנ"ל ולכן אם תוך שלשים יום צריך לבדוק כלומר כי צריך שיתן אל לבו העונש אשר מגיע אל האדם באותם ל' יום שלאחר המיתה כאמור אשר הם דנין אותו מעיניו מאזניו מידיו מרגליו ועושים בו משפט בכל אבר ואבר ולכן גם הוא יהיה נזהר לבדוק בגופו בכל איבריו ועל כל אבר שחטא בו יעשה כנגדו מצוה כמשחז"ל עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך ואחר כך יעשה עצמו אוצר לעשות מצות אף על גב שאין מקבילות לצד העון קודם ל' יום אם דעתו לפנותו קודם הפסח וכו' כלומר קודם שיתבונן בעונש זה הנעשה באדם תוך שלשים יום אחר המיתה כאמור יש מציאות אחר להנצל באופן אם דעתו לפנותו קודם הפסח בית זה הוא הגוף שלו אם היה בדעתו לעשות תשובה קודם הפסח היינו קודם שימות מאחר כי עדיין לא עשה תשובה צריך לבדוק לעשות חבילות של מצות ע"י בדיקה באיברים שלו באיזה מהם חטא ולא יעשה המצות חבילות בלי השקפה אל העון ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו נותן דעתו לעשות תשובה קודם שימות אינו צריך לבדוק כי מה מועיל לו הבדיקה של העונות ואינו עושה תשובה מהם שהרי אחז"ל בפ' כי אתה תשלם לאיש כמעשהו לאחר שמת אדם בודקין מעשיו נמצא שחטא עשרים עונות ועשה עשרים מצות הוא אומר הוציאו אלו בעבור אלו ולא תענשו אותי אין מקבלים ממנו אלא ענוש יענש על מעשיו הרעים ואחר כך נותנים לו שכר המצות אם כן מה מועיל לזה מה שעשה חבילות של מצות כנגד חבילות של עבירות הנה ענוש יענש על העונות מכל מקום ולכן עיקר התשובה לא אמרו חכמים ז"ל עשה חבילות של מצות אלא כדי להעזר כנגד היצר שנשתרש בו אבל סוף ותשועה ברוב יועץ כנ"ל הוא התשובה להיות נושע מן העונש ולכן אם אין דעתו לפנותו ע"י התשובה כאמור אין צריך לבדוק מעשיו לעשות כנגדן חבילות של מצות אע"ג כי מקבל עליהם שכר מכל מקום ענוש יענש על כל דבר פשע שעשה כאמור. וסברת יש אומרים תדין לדרך זה אין להאריך אמנם יש דרך אחרת בענין הבדיקה מתחילה ועד סוף כי לא על דבר קל הצריכו חז"ל לעשות הבדיקה והסוד הוא מה ששנינו כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת והוא על דרך מה שהצריכו חכמים ז"ל הבדיקה בנדה כשפסקה מלראות דם ולכן זאת הבדיקה צריכה בחורים ובסדקים בכל מקום שידו מגעת ע"ד הבדיקה של האשה בחורי הבית שהשמש דש וכן הוא בענין בדיקת החמץ ואיתא בזוהר פ' אמור דף צ"ז וז"ל וספרתם לכם וכו' אבל ת"ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא דהוו אחידן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבות' בתר דאתגזרו וכו' פסק ההוא זוהמא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מינה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מינה מה כתיב וספרה לה וכו' אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקה מסאבו מנייהו ואמר קב"ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא וספרתם לכם עכ"ל לעניננו והנה דליית לך חספא מכאן ואילך תן דעתך על כל הפרטים של הבדיקה כי אין ראוי לפרש אותם דכתיב כבוד אלהים הסתר דבר ומ"ש יזהר שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק היינו הבדיקה שקודם שימוש והמלאכה הוא מש"ה ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמנם יש דברים קודמים שנקרא התחלת מלאכה זו והבן. וכן לא יאכל בסוד הלחם אשר הוא אוכל עד שיבדוק ואפילו יש לו עת קבוע ללמוד אדם זה בתורה שבע"פ בזמן התפילה שעשה הייחוד כדאיתא בזוהר בפ' ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף כי כאשר המלכים נועדו אז עברו כל מאריהון דדינין מפני שהם יחדיו ואם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק לפי כי כל מאריהון דדינים נדחים מעצמן:
הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר כי הנה כל הדברים יגעים שעושים ישראל עושים פגם ח"ו למעלה שנאמר צור ילדך תשי ואיתא פ' בלק בזמנא דסליקת כ"י למנקט עידונין וכיסופין ומומא אשתכח בישראל ח"ו וכו' כדין אתער ס"מ בקל תקיף וכו' ומטילה טיפת דם כחרדל ויתיבת עלה יומין במנין ולכן גם הבדיקה לענין הטובה נעשה ע"י נשמות של ישראל הנקרא נר שנאמר נר ה' נשמת אדם שנאמר תנו עז לאלהים על ישראל גאותו וכה"א נר ה' נשמת אדם (משלי ך) ומה מועיל נר זה לעשות בדיקה וז"ש חופש כל חדרי בטן שהם סוד משחז"ל במשנ' החדר והפרוזדור:
[ג] ישראל היוצא מבית עו"ג תוך שלשים יום וכו' דין זה צריך להודיע בתחילה הקדמה אחת הוא מ"ש בזוהר פרש' א"מ דף ע': וז"ל ותמן כתיב תלת מדורין עבד קב"ה לצדיקייא חד דלא אשתציאו מהאי עלמא וכו' ומדורא תניינא הוא גן עדן די בארעא ביה עבד קב"ה מדורין עלאין יקירין כגוונא דהאי עלמא וכגוונא דעלמא עילאה והיכלין בתרין גוונין דלית להון חושבנא וכו' ובהאי אתר שארי ההוא דאקרי רוח דאינון צדיקייא וכו' מדורא תליתאה ההוא מדורא עילאה קדישא דאקרי צרורא דחיי דתמן מתעדנא ההוא דרגא עילאה קדישא דאקרי נשמה וכו' והנה נלמד ממאמר זה כי היוצא מבית כותי הוא הנפש שפורש מן העולם השפל זה הנקרא ביתו של כותי מפני כי שם הוא מדור של הקליפות ואיתא פרשת משפטים דף צ"ה. וז"ל תו ודא רזא יקירא מכולא בעמודא דקיימא לטקלין גו אוירא דנשבא אית טיקלא חדא בהאי סטרא ואית טקלא אחרא בהאי סטרא בהאי סטרא מאזני צדק ובהאי סטרא מאזני מרמה והאי טקלא לא שכיך לעלמין ונשמתין סלקין עאלין ותבין אית נשמתין עשיקין כד שלטא אדם באדם דכתיב עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לרע לו ודאי וכו' הכא אית רזא היך מתעשקן נשמתין אלא האי עלמא אתנהגא כלא באילנא דדעת טוב ורע וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דטוב טיקלא קיימא ואכרע לסטרא דטוב וכד אתנהגן בסטרא דרע אכרע לההוא סטרא וכל נשמתין דהוו בההיא שעתא בטיקלא הוא עשיק לון ונטיל לון אבל לרע לו דאינון נשמתין כפיין לכל מה דאשכחן מסטרא בישא ושצאן לון וסימן ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים דשליטו ביה לרע לון אוף הכי הני נשמתין אתעשקן מסטרא אחרא לרע לון עכ"ל לענייננו והנה כאשר סטרא אחרא הם עושקים הנשמו' הם מוליכים אותם אצלם והנה כבר נתבאר כי כאשר גם זה לעומת זה עשה האלהים לכן יש היכלות לסטרא דקדושה ולעומתם כנגדם היכלות לסטרא אחרא כאשר מפורש בזוהר פרש' פקודי ע"ש ובכן יובן דין זה ישראל שהיה בבית מצרי היא אותה נשמה קדושה אשר היא עשוקה מסטרא אחרא והיא עתה שוכנת בביתו של עו"ג היא הטיקלא דעשיקת נשמתין ומוליכה אותם להיכלות הטומאה שהם בתי עוע"ג הנה כאשר הנשמה זו יוצאה משם אם הוא בתוך ל' יום ואינו נכנס בבית אחר צריך לבער והענין לפי דרך הראשון כי ביתו של כותי' הוא העולם הזה שיוצא ממנו ופנה למעלה להכנס בג"ע הארץ או שעלה לג"ע העליון אם הוא בתוך שלשים יום שנפטר מן העולם או תוך שלשים שהיה בג"ע ועתה עלה למעלה חייב לבער אם נשאר בו צד לכלוך מן העון והיינו כי תחילה הוא נידון בנהר דינור כדאיתא בזוהר פרש' ויקהל ולכן הדין הוא כי ישראל שיצא מבית עוע"ג תוך שלשי' יום ונכנס בבית אחר בעיר זו דהיינו בעולם זה בג"ע הארץ או הולך לעיר אחרת שעולה לעולם יותר עליון בג"ע עליון אינו צריך לבער בית עו"ג דהיינו לבער הקליפה משם כי זה לא יתכן להיות בזמן הזה עד לעתיד שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר וע"י כן הוא מכניע הקליפה אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא שהם השני זמנים הנ"ל המועילים לענין התשובה ולא יכנס בבית אינו עולה לשום בית מאלו הנז' יש מי שאומר שחל עליו חובת ביעור כיון שהוא תוך שלשים יום וצריך לבער בית עעו"ג שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור להכניע הקליפה ולענין דרך השני כך היה אומר ישראל שהיה יוצא מבית עעו"ג מאותם היכלות הטומאה שעשקה אותה הטיקלא והכניסה אותה שם ועתה יצא משם ונכנס בבית אחר בהיכלות של הקדושה בעיר זו באותו עולם או בעיר אחרת דהיינו שעולה לעולם עליון אינו צריך לבער בית עעו"ג שהרי לא יתכן להעביר הקליפה עד לעתיד שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר כי המצוה הוא להכניע הקליפה בלבד אבל אם הוא מפרש או הולך בשיירא ולא יכנס בפסח בבית יש מי שאומר שחל עליו חובת ביעור. ואם כה נאמר כי הביעור הוא כי הנה אז אותה נשמה מוציאה משם מתוך הקליפה איזה ענין כדרך שעשה הארון בשדה פלשתים נקמה ולכן האיש הישראלי הגופני היוצא מבית עוע"ג צריך לבער אם אינו נכנס בבית אחר ואל יקשה בעיניך כי הנה הביעור הוא להוציא החמץ וכיצד מתקיים ענין זה למעלה אמנם זה הענין הוא סוד משחז"ל בפ' דודי ירד לגנו וכו' (מאמר) למלך שהיה לו בן נתן לו פרדס כשהוא עושה רצונו רואה איזו נטיעה, יפה עוקרה ונוטעה בתוך הפרדס כך רואה הקב"ה. חסיד מהאומות כגון יתרו רחב ונוטען בישראל א"כ אע"ג כי הוא חמץ מצד הקליפה אח"כ נתקן ונכנס אל הקדושה אמנם מ"ש אם נכנס בבית אחר או שהולך לעיר אחרת אינו צריך לבער בית עוע"ג הנני מודיעך כי הקליפה כאשר עושקת הנשמה או שנמסרת בידה מפני העון שלה אין העונה שוה בזה אלא זה יהיה כפי ערך החטא שלה אשר חטאה והנעשקת יהיה לה כפי ערך החטא של התחתונים כך הנשמה גולה וסורה וזה תתבונן ממ"ש בזוהר פ' פקודי כי כפי החטא כך היא נכנסת הנשמה במדרגה יותר תחתונה וכך הוא הענין בזה כי כאשר יוצא מבית אחד של עוע"ג ונכנס בבית אחר של עוע"ג הדומה לזה הוא כשיוצאה הנשמה ממדרגה למדרגה דהיינו ממדרגה החמורה התחתונה אל העליונה היותר קלה ממנה או הולך לעיר אחרת היינו שעולה אל עולם אחר כי הנה כבר נתבאר למעלה כי בכל עולם ועולם שם נמצאו ושם היו קליפות ונמצא שם היכלות לסטרא אחרא ולכן אע"ג שהוא הולך אל עיר אחרת שהדוגמא לזה הוא ההולך לעולם אחר אמנם עדיין הוא בבית עוע"ג אין צריך לבער. הבית הראשון מפני כי הוא מקיים מצות ביעור אל כל המקום אשר הוא הולך שם לפי כי משם הוא מוציא החמץ הוא הנשמה מחסידי עוע"ג שעתיד להוציא כשיוצא משם כנזכר ולכן אינו חייב לבער אם חוזר ונכנס בבית עוע"ג ומכ"ש אם הוא נכנס בבית של ישראל היינו בהיכלות של סטרא דקדושה. כי אז ודאי אם נשאר עדיין איזה צד של קליפה מן הנכנס שם בסיבת העון הוא יבער אותה ולכן אין צורך לבער בבית הראשון של עוע"ג אמנם כי הנה הביעור יש בו שתי סיבות או יהיה להכניע הקליפה או יהיה כדי להוציא משם איזו נשמה מחסידי א"ה כאמור ושתי סיבות אלו אינן ביוצא מבית עוע"ג שאם כונתו להכניע הקליפה בביתו של עוע"ג לא יתכן זה כי שם ביתו ושליטה שלו ומה יכול לעשות ואם הרצון להוציא איזו נשמה משם גם בזה אין לו כח שהרי עדיין הולך לבית אחר של עוע"ג מפני כי עדיין נמצא אתו עון למרק אותו ומאחר כי אין לו כח להוציא את עצמו איך יוכל להוציא לזולת אבל אם רצה לבער הרשות בידו אם לא יועיל לא יזיק:
אמנם לענין מ"ש אם הוא תוך שלשים יום זה הענין צריך הקדמה אחרת וזה הוא תלוי בענין משחז"ל בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנא' עשה ה' לי וכו' וזה הענין תלוי בענין גלות הנשמות כאשר נתבאר במקומו ומה גם לגאולת רוחו ונשמתו שהם בבית האסורים בעון שלו וע"י מעשה מצות אלו יוצא לחירות שנ' לאמר לאסורים צאו כדאיתא בתיקונים הילכך נקטינן כי מדי שנה בשנה נמצא גאולה לאיש הישראלי בפסח בכח גם בפועל וכן נמי נמצא גאולה לכל הנשמות אלו הם הגולים גאולה תהיה להם ויוצאים לחירות כאמור: