אור ברסלב

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן שח

סימן שז

[א] בענין הטלטול יש צדדים רבים והם דוגמא לענין היציאה והכנסה שהם יציאות השבת כמו ששנינו שתים שהם ארבע וכן הוא לענין הטלטול שהדוגמא הוא לענין טלטולי גברא שהם קשים כמשחז"ל שנאמר הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר וסוד הענין לפי כי האיש יש לו ענין גלגול אבל לא האשה שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ר"ל עם גבר דוקא אבל נא עם האשה וזהו הסוד אצלי בכינוי איש ואשה על דרך משחז"ל שהן אש אש וראשה עדיף האי מצרף והאי נא מצרף כי חז"ל במתק דבריהם הודיעו סוד גדול כי דין גיהנם הוא נוהג יותר בנשים מן האנשים לפי כי אותיו' אש הם מרוחקו' באיש כי אות יו"ד מפסיק באמצע וסוד לאות יו"ד של ברית קדש כי כל הזהיר בו אין מכניסים אותו לגיהנם כלל רק מתגלגל עד תום חלאת עונו אבל אש דאשה מצרף לפי שאין בה ברית ותורה לכן הדין שלה הוא בגיהנם דוקא הרי כי טלטולי גברא עדיף לפי כי אין באשה דין גלגול זולת בענין ויצאת אשתו עמו כדאיתא פרש' משפטים ולכן בא דין הטלטול בשבת כי ימצא טלטול אסור ויש שהוא מותר והיינו דין מוקצ' ולכן בא הדין כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס והענין כי הנה נתבאר מן הזוהר פ' תרומה כי בכל מעלי שבתא כרוזין אזלין בכל רקיעין אעדו דיני דחייביא דהא מלכא קדישא אתיא ואתקדש יומא ואיהו אגין על כלא ואז ניתן רשו' לרשעים לצאת מגיהנם ולראו' בפגרי האנשים הפושעים שהם מחללי שבתות בפרהסיא ואמנם הרשע שלא שקעה האש מעליו כמש"ה ואשם לא תכבה והיה זה מוקצ' לבדו חוץ מכל הרשעים אשר שם שכבה האש שלהם חסרון כיס לפי שלא נתנו ממונם לצדק' כך אחז"ל שתי צדקות הללו למה דכתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות אחת שמצלת ממיתה משונה ואחת שמצלת מדין גיהנם זו שכתוב בה עברה נמצא שלמדנו דאנו רשע זה היה עשה צדקה כראוי היה ניצול מדין גיהנם נמצא מי גרם לו להיות מוקצה ונשתנה לרעה מכל הרשעים חסרון כיס שלו ועוד נמצא מוקצה אחר מחמת חסרון כיס הוא מ"ש בזוהר פ' תרומה כי הנה הרשע אף כל גב כי עדיין לא נתקן לגמרי והוא עדיין בגיהנם מכניסים אותו לגן עדן בשבת ואחר כך חוזר שם עד תום חלאת עונותיו שנאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' אמנם ימצא מי שאין מכניסין אותו בשבת והיינו מי שלא עשה צדקה לפי כי בה נאמר אני בצדק אחזה פניך וזה אין בו כדאי לראות והבדילו ה' לרעה מכל הרשעים מחמת חסרון כיס ועוד ימצא מוקצה אחר מחמת חסרון כיס הלא הוא מ"ש בזוהר פרשת ויחי דף ר"א. וז"ל בשעתא דנשמתא נפקא מהאי עלמא בכמה דינין אתדנת לבתר כל דא אית לון למעבר בהך נהר דינור דנגיד ונפיק לאתסחא' תמן ומאן איהו דיעבר תמן בלא דחילו מאן דאשתדל בצדקה ויהב מממוניה בהאי עלמא בצדקה כדין ועבר בההוא חתר ולא דחיל וכרוזא קארי לההיא נשמתא ועניתיך לא אענך עוד מאן דזכה למעבר תמן לית ליה דינא יתיר כלל. הנה מבואר מדברי המאמר כי הצדקה מצלת מנהר דינור אמנם יש מוקצה נמי מש"ה והבדילו ה' לרעה וטובעת הנשמה בנהר זה מחמת חסרון כיס לפי שלא עשה צדקה כדאיתא בזוהר פ' פקודי דף רמ"ז. וז"ל וכד נשמתא סלקא האי ממנא נטיל ההוא לבושא דינה ואזיל עמה עד די מטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכת נאתחייא ולאתנבנא תמן ולזמנין דטבעא ההיא נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי יש נשמה שהיא טובע' בנהר דינור לפי שנא עשה צדקה ואע"ג כי יש לה מצות וקנה מלבוש חלוקא דרבנן והמלאך עומד והלבוש בידו על שפת הנהר להלביש אתו טובע בנהר הרי כי הוא נעשה מוקצה מחמת חסרון כיס שלא עשה צדקה ולכן מפרש והולך מה ענין מן הרעה ימצא לאיש מוקצה זה כגון סכין של שחיטה או של מינה ואזמל של כפרים וסכין של סופרים והנה לבאר הענין אקדים דיש ענין מוקצה אחר אע"ג כי הוא איש צדיק הוא המאמר פ' ויקהל דף רי"א. וז"ל כד בעי קב"ה לאתתקנא בתיקונוי ולאתקשטא בשבתי ובזמני ובחגי משדר ארבע אנפין דנשר וקיימין על היכלא דאקרי מר דרור ויהבין קלא ולא שמעין ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא ואינון נשמתין דאתחזון לסלקא ואינון מתכנשין תמן ונטלי לון אינון ארבע אנפין ועאלין לון לגו עמודא דקיימא באמצעיתא וסלקין לון לעילא וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי יש נשמות שעולים למעל' באותו עמוד הנקרא מכון הר ציון כדי לקשט הכנה בהם והם משמחים חתן וכלה ויש נשמו' אחרו' שאין עונים למעלה ונקראים מוקצה מחמת חסרון כיס של מעשה הצדקה כדבעי למעבד לא עביד ואותם העולים באמת לקיים מש"ה אני בצדק אחזה פניך ולכן ימצא ענין מוקצה מחמת חסרון כיס בשני פנים בצדיקים ורשעים כי הם יציאות שתים שהם ארבע ובכן יהיה אנו הדברים דוגמא סכין של שחיטה וכו' כלם הם מקבילים למעשה הצדיקים אמנם הם מוקצים כי לא מלאו הימים כך אמרו חז"ל שנים עשר חדש הנשמה עולה ויורדת ולכן הדוגמא לסכין של שחיטה היינו משחז"ל אלו ת"ח שמראים בעצמן הלכות שחיטה ושל מילה וסכין של סופרים שהם מענישים לחוטאים ובההוא דיהיב עינוי ביה ואתעביד תנא דגרמי והיינו שמתקני' בו הקולמוסין זה בני אדם החוטאים בנפשותם כיון שמקפידים שנא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו והענין מה שכתב בזוהר פרשת ויקהל כי הנה מאחר שהנשמות עונות למעלה מאחר שהמקום נשאר פנוי אילו כן אלא נשמתין אזלין ונשמתין אתיין ואתר לא יתבא ברקניייא בגוונא דלחם הפנים הנה מבואר מז כי יש נשמות שהולכים ויש נשמות באים לגן עדן מחדש אותם שנתלבנו אמנם יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים שיש בהם דין מוקצה ואסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך מקומו או לצורך גופו לתיקון שלו והוא הדין לקורנס של בשמים שהדוגמא לאדם צדיק הנמצא אתו מצות ושם טוב עולה על גביהן וריח לו כלבנון שמקפידין עליו שלא יתלכלך בצד עון שאסור לטלטלו וכאשר נחזור לומר כי הטלטול הוא ענין גלגול טלטולי גברא כאמור יהיה הנרצה בדין זה כל הכנים שהם הגופים שהם באמת כלים מוכנים לתשמיש האדם ואמנם יכלול בזה צדיקים ורשעים כי הנה הצדיקים נקראים כנים שנאמר וצמית והלכת אל הכלים אלו הצדיקים שנאמר הברו נושאי כלי ה' והכי קאמר כל הכלים שהם הגופים של הצדיקים והרשעים ניטלים בשבת דהיינו לעתיד על דרך שאומרים לאדם עולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת ועולם הזה דומה לשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כאמור כגון סכין של שחיטה וכו', כי אף על גב כי הם דוגמא לצדיקים כאמור אסור לטלטלם בשבת בגלגול אפי' לצורך מקומו שבגן עדן או לצורך גופו לענין שלימותו וכן הקורנס כאמור:

[ב] כל כלי אפילו הוא גדול הנה חזר הדין להודיע כלל גדול בענין זה כי לא מבעיא בענין ההדיוטות כי הגלגול מוכרח בהם לשתי סיבות אחת הוא לעונש על העונות והשנית על העדר המצות אבל עוד ימצא עוד גלגול בצדיקים גמורים לענין זכות להם ולדור כמש"ה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי ולצדיקים ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי ולכן יאמר כל כלי דהיינו הצדיק הנקרא כלי שנאמר הברו נושאי כלי ה' אפילו הוא גדול בענין החשיבות שלו וכבד הרבה והיינו ענין כבוד כמו שאמר הכתוב וידי משה כבדים כתרגומו יקירין חשובים ומכובדים לא נתבטל שם כלי ממנו להועיל לו להיות כלי מוכן להשראת שכינה כמו ש"ה ושכנתי בתוכם ולא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו במצוה ולא מפני כבדו בתורה הנקראת כבוד כמשחז"ל. כלי שמלאכתו לאיסור חזר הדין להודיע מה משפט האיש אשר לא טוב עשה והוא הפך מכלי הקודם לפי כי זה מלאכתו לאיסור שעושה דברים של איסור מותר לטלטלו נמי טלטולי גברא ואין מספיק לו עונש של גיהנם אבל צריך לגלגול בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים לפי שהיה בוטח בעשרו וישמן ישורון ויבעט או נפחים נופח באש פחם של עבירה מותר לטלטלו טלטולי גברא לפצוע בו אגוזים היינו משחז"ל למה נמשלו ישראל לאגוז מה אגוז זה חלק ומי שאיני יודע לענות נופל ממנו כך המנהיג לישראל יזהר שלא יטול את שלו מתחת ידיהם ולכן אע"ג כי אדם זה מלאכתו לאיסור צריך ליזהר בכבודו לפי כי מפצע אגוזים וכן קורדם לחתוך בו דבילה אם מלאכה של איסור היינו שהיה משתמש בכתרה של תורה כמו ששנינו אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם בכך מטלטל לצורך גופו לתקן אותו נמי נוטל לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם מותר לו ליטלו משם להוליכו בגלגול לצורך מקום גופו ולהניחו באיזה מקום שירצה הקב"ה לגלגל אותו שם מחמה לצל דהיינו מגיהנם שהוא דוגמא לחמה כמש"ה כי הנה היום בא בוער כתנור שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונים בה שנאמר וליהט אותם היום הבא ולכן אין מוליך כלי זה הרשע מחמה של גיהנם לצל של גן עדן דהיינו כשאינו צריך לטלטלו אלא מפני שישבר או יגנב אסור הוא משחז"ל מה נגזר מיתה על הרשעים לפי שכל זמן שהם חיים מכעיסים לפניו וכיון שמת נינוח באופן זה אסור לטלטלו בשבת:

וכאשר נחזור על ענין דינים אלו לבאר אותם כנ"ל הכי קאמר כל הכלים ניטלים בשבת כי הנה כבר נתבאר למעלה כי בשבת עולים כל העולמות למעלה בסיד מקראי קדש כדאיתא בזוהר פרשת קרח גם פרשת תרומה דף קל"ח. וז"ל בשעתא דאינין חיות נטלי כורסייא לסלקא ליה לעילא אינון אמרי תושבחתא דא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הכסא מעלים אותו למעלה חיות הקדש וכך היא המדה בכל העולמות שהם עולים זה אחר זה ואמנם מה שעולה למעלה הם הכלים דוקא ולא העצמות ואמנם אותם מלכין קדמאין דמיתו עולה מן העצמות שבהם ולא הכלים ולכן הוא אומר כל הכלים נטלים בשבת דהיינו הכלים של כל העולמות שהם עולים כל אחד למעלה ממדרגתו כאמור חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס וזה יהיה באותם מלכין קדמאין שהנה כל הכלים של העולמות כשעולים למעלה ממדרגתם הם מרויחין בענין לפי כי הם מלבישים את המדות שלמעלה מהם והמדות שלהם נמי אשר נשארים למטה עולים הכלים תחתונים ומלבישים אותם אבל אלו אין למטה מהם מי ילביש העצמות שלהם ולכן נקראים מוקצה מחמת חסרון כיס וכן הוא בענין הקליפות שאם יעלו הכלים שהם למעלה הם מתחסרים לפי כי תחשכנה עיניהם מראות כנודע מן הזוהר פרשת שלח לך ולכן אמר כגון סכין של שחיטה הוא סוד סמאל כמ"ש מ"ה לריב"ל שאלמלא דחייסנא ליקרא דברייתא פרענא להו בית השחיטה כבהמה וזה מוקצה מחמת חסרון כיס כי יתן בכוס עינו ולכן אסור לטלטלו וכן סכין של מילה היא הקליפה הנקראת נוגה הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג:

וז"ל ומתוכה כעין החשמל מתוכה דמאן מתוכה דההוא נוגה כעין החשמל וכו' כד ערלה שארי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא כדין ההוא מקדשא אתעכב מלאתגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה וכד האי נוגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא כדין אקרי חשמל חש ואתגלייא מל מהו מל כד"א מל יהושע רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר כי קליפת נוגה הוא המפריש בין הערלה והקדושה ולכן יהיה הכינוי לה סכין של מילה ואזמל של ספרים שמעביר הדין הוא השער וסכין של סופרים נמי שמתקנים הקולמוסים בהם והדוגמא בחינת החסד היוצא משני מדות עליונות שהם סופרים לתקן בחינת ואז הוא קולמוס לכתוב בספר כיון שמקפידים שלא לעשות בהם מלאכה אחרת דהיינו תשמיש אחר אסור לטלטלם בשבת אפילו לצורך מקומו כדי שיהיה פנוי מהם או לצורך גופו אסור כאמור והוא הדין לקורנס של בשמים שמקפידים עליו שלא יתלכלך והדוגמא לזה הוא בקדושה בסוד הכלה הקדושה בחינת בנימין הצדיק ששוחק בו הבשמים של הכלה שהם י"ג מיני בשמים שנאמר נרד וכרכום וגו' והיינו כלי של הכלה שנאמר וככלה תעדה כליה שמקפיד עליו שלא יתלכלך מן הקליפה שרחל קראה לו בן אוני ולכן אף על גב כי אביו תכף קרא לו בנימין יש יראה שלא יתלכלך שלכן יעקב יצא מבית לבן קודם שנולד ולכן אסור לטלטלו טלטלה גבר מחמת חסרון כיס כי המדה אחרונה יהיה לה העדר כאשר מטלטל ממקומו כי היא נקראת כיס כד"א כי יתן בכוס עינו ולכן ממקומו לא ימיש:

כל כלי חזר והגיד כלל אחר כל כלי מאלו הנזכרים אפילו הוא גדול וכבד לא נתבטל שם כלי ממנו והענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת בא דף מ"ב: וז"ל ווי ליה מאן דישוה ליה לשום מדה אפילו באילין מדות דיליה וכו' אלא דמיונא דליה כפום שולטנותיה על ההוא מדה וכו' כאתפשטותא דמיא דימא על מאנא דאיהו ארעא אתעביד דמיון ויכילנא למעבד חושבן תמן כגון המקור דימא הא חד נפיק מניה מעיין כפום אתפשטותא דיליה בההוא מאנא כעגולא דאיהי יו"ד הא מקור חד ומעין י' נפיק מניה הא תרין לבתר עבד מאנא רברבא כמאן דעבד חפירא רברבא אתקרי ים והוא מאנא תליתאה וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר שמכנה הספירות לכלים שהם מאנין ועוד למדנו שהספירה השלישית הוא כלי גדול והיינו מה שכתבתי בדין זה אפילו היה כלי גדול וכבד מאד לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כובדו. כלי שמלאכתו לאיסור והיינו הקליפה סטרא אחרא כי כל מלאכתו הוא להטעות בני אדם לעשות איסור שיעברו על דת מותר לטלטלו כדי להרחיקו מן הקדושה כדי שלא יהיה מעכב ענין הייחוד כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים דאצטריך כדי לפצוע בו אגוזים להפריש הקליפות שהם דוגמא לקליפת האגוז ולברר ממנו המאכל וקורדום לחתוך בו דבילה היא הכלה המתוקה בפי הכל כדבילה והקרדום דוגמא לצדיק שנותן רשות לכלה לילך אצל הצדיקים ביום וחוזרת אליו בין דרועי מלכא שכיבת כדאיתא בזוהר פרשת פנחס בערב היא באה אצל בעלה ובבקר היא שבה אצל הצדיקים נמצא שחותך דבלה זו לתת ממנה חלק לכל צדיק אפילו יחיד עוסק בתורה שכינה כנגדו וגם יהיה לו חלק ממנה כאמור ולכן אין מטלטלין אותו וכן לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי נתון שם כי הנה אף על גב כי הכלי של הכלה עלה למעלה במקום אימא עילאה הנה יש צורך בכלי זה להשתמש בו במקום שהכלי מונח שם כי לא יתכן להתחסר מן השימוש הוא הייחוד ביום השבת ומותר לו ליטלו משם ולהניחו בכל מקום שירצה לעשות הייחוד שם אבל מחמה שהוא דין לצל הוא בחינת הת"ת דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר מפני החמה מדת הדין חמה מנרתקה או שלא יגנב מן סטרא אחרא הנאחזים מן הגבורה אסור לטלטל כלי זה של הכלה אלא הטלטול יהי' לצורך הייחוד בלבד או מן החמה בחינת הדין לצל מותר לפי כי כן מתקיים שמאלו תחת לראשי ואחר כך וימינו תחבקני:

[ג] מאחר שנתבאר למעלה כי גוף האדם הוא נקרא כלי מפני שהוא מוכן להשתמש בו לכל המצטרך לו לכן חזר הדין זה להגיד על אישי הזמן ההולכים בדרכי יושר כי הם כלי שמלאכתו להיתר אינו הולך אחר דברים הרעים של איסור זולת במותר לו מן התורה מותר לטלטלו טלטולי גברא והיינו סוג אחד של בני אדם שהם כשרים ובא עליהם יסורים בעה"ז או כי ימות בלא עתו דהיינו מש"ה יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים והיינו מ"ש בדין זה מותר לטלטלו בעולם הזה על ידי יסורין או מיתה אפילו אינו אלא לצורך הכלי זה האדם שלא ישבר על ידי אשר יחטא ואשם ולכן הקב"ה מביא עליו יסורין והם יסורין של אהבה כדי לכפול שכרו ואם יתראה בהשגחת הקב"ה כי עתיד לישבר על ידי עון מסלק אותו קודם זמנו כמו שעשה לחנוך כענין בעל התאנה כי הוא יודע מתי עונתן ולוקח אותם קודם שישבר על ידי עון או יגנב מן היצר המתעה אותו אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו עד ימלאו ימיו הקצובים לו שנות דור ודור כמשחז"ל אם חרוצים ימיו מזמן הבריאה חרץ הקב"ה ימיו של כל אחד זכה משלימין לו וכתבי הקדש הם תלמידי חכמים הלומדים בהם ואוכלים הם בעלי מצות כמשחז"ל עץ מאכל הוא אלו ת"ח מותר לטלטלם להוליך אותם טלטולי גברא בין לענין המיתה שתבא עליהם פתאום או לענין יסורין או לענין טלטול מגוף זה לגוף אחר על ידי הגלגול מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל אלא כדי לכפול להם שכרם ואיתא בזוהר פרשת תרומה אמר רבי שמעון ברעותא דקב"ה לארחא בהאי תפוח וכו':

[ה] יש מתירין לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור דהיינו העובר על איסורים שבתורה לטלטל אותם לא מבעיא בטלטול לטובה שהוא בגן עדן ממדרגה למדרגה אלא אפילו מחמה לצל דהיינו מגהינם שהיא דוגמא לחמה כמ"ש אין גהינם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה וכו' וזה הטלטול מותר על ידי ככר הוא מעשה הצדקה שהיא שקולה ככל התורה כמשחז"ל שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת שליש השקל בכל שנה וכמשחז"ל צדקה מצלת מגהינם שכתוב בה עברה שנאמר לא יועיל הון ביום עברה של גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא וצדקה תציל ממות מרדת לגהינם והיינו ככר שנותן לעני ותינוק נמי מציל לאביו ברא מזכי אבא כמש"ה בניך כשתילי זתים וסיים. בה הכי לא יבושו כי ידברו את אויבים אלו מאריהון דדינין לפי דשבק משכונין בהאי עלמא כדאיתא בזוהר:

[ו] כל הכלים שנשברו עוד חזר והגיד כל הכלים שנשברו אפילו בשבת מותר לטלטל שבריהם היינו מ"ש בזוהר פ' וישב דף קפ"א: וז"ל תא חזי בההיא שעתא דההיא נהר דנגיד ונפיק אפיק כל אינון נשמתין ואתעברת נוקבא כולהו קיימו לגו בקורטא דלגו וכד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא כדין כל אינון נשמתין דנפקין אע"ג דכלהו דכיין וכלהו קדישין הואיל ונפקי בפגימו בכל אינון אתרי דמטו אינון נשמתין כלהון אתברו ואתפגימו בכמה צערין בכמה מכאובין ואלין אינון נשמתין אתרין דאתרעי קב"ה וכו' ובגין כך איהי שרייא בגוויהו תדיר דלא שבקת לון כד"א ואת דכא ושפל רוח וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וגו' ולכן יאמר נא כל הכלים שנשברו הם הגופים שהם נשברים בעולם הזה והם בשני פנים או שהם בעצמם השפילו עצמן ונשבר גאון עוזם וגאותם כרצונם להתרצות לפני בוראם להיות כי קרוב ה' לנשברי לב או כי נשברו ביסורין בהשגחת הבורא עליהם מפני כי כך היה מוכרח להם מסיבת עת התולדה שלהם כאמור במאמר בין כך וכך אפילו שנשברו בשבת ואין זה מן הראוי לפי כי ימנע מלענג את השבת וימצא אצלו העצבות והדאג' אין זה מעכב דהא קיימי כגוונא דלעילא כנזכר שם ולכן מותר לטלטל שבריהם בסוד הגלגול ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך והדוגמא לזה אם קדם זה ושבר את עצמו על דברים ערבים הנמצא בו ונתחרט עד שמתקיים בו כי קולך ערב ונמצא באותה שבירת הלב שיעור לכסות פי החביות שעליו וכן הזכוכי' הוא הנמצא בו הייסורין שנשבר ככלי זכוכית ובשיעור היסורין יש כדי לכסות פי הפך איזה דברים בטלים היוצאים כלו הפך לבן אז מטלטלין אותם בשבת ומוליכין הנשמה למעלה בשבת ומטלטלין אותם בענין הגלגול להרבות שכרם כאמור אבל אם אין ראוים לשום מלאכה לא:

עוד נעמיק בענין דינים אלו וכך הוא אומר כלי שמלאכתו להתיר מותר לטלטלו בשבת כי הנה נתבאר כי הכלים של כל העולמות הם מתעלים בשבת ואמנם גם הכתות של המלאכים הם נקראים איברים וכלים כדאיתא בזוהר פרשת וישלח דף ק"ע. וז"ל גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דאיהו זיניה וישראל לא אכלין ליה וכו' בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתייהיבו ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דילהון בשמא דמאריהון וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי יש כתות מלאכים שמתלבשת בהם השכינה שלכן נקראים כלים שלה שהיא פועלת בהם וכן מבואר פ' וירא ולכן יאמר כלי שמלאכתו להיתר לפי שהם מסטרא דטוב ומה גם הנקראים מלאכי שלום ומה גם הכלים עצמן של העולמות כלי שמלאכתו להיתר שהוא מסטרא דקדושה מותר לטלטלו כאשר עולה למעלה ומה גם הכלים דאצילות עצמן שהם כלים שמלאכתן להיתר ודאי מותר לטלטלן והם מתעלים יותר ביום השבת אפילו אינו אלא לצורך הכלי שלא ישבר או יגנב כמו שאמר יוסף כי גנב גנבתי ובדברי חז"ל כתוב לאמר אלה תולדות יעקב יוסף כל מה שאירע לזה אירע לזה יעקב נגנב שני פעמים שנאמר גנבתי יום וגנבתי לילה ויוסף נגנב שני פעמים וכדי שלא להוציאך חלק מדבר זה הקשה שם לבך בדרוש של ההונאה שכתב מורי הרב זלה"ה אז תבין קצת מזה ואמנם שטחיות המאמר יהיה עם מה שאמרו חז"ל כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ושם נאמר ויצא יעקב כד"א ויצא מבת ציון כל הדרה וישכב במקום נשכבה בבשתינו וכו' וכן נמי שני פעמים נגנב הוא ויוסף בשני חרבנות בית ראשון ושני שנגנבו ממנו והם עצמן נקראים שנגנבו לפי כי יעקב נטמן בבית עבר יוסף נטמן מפני אביו ואחיו יסוד הדבר מה שכתוב בזוהר פרשת אחרי מות כד אתחרב בי מקדשא כדין סליק מלכא עילאה לעילא לעילא ואנגיד ליו"ד רישא דיסור עמיה וכו' וזה היה שני פעמים בשני חרבנות ולכן ימצא מציאות שלא ישבר הכלי שלהם או יגנב והבן ולכן מותר לטלטלו ולהעלותו למעלה אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו וכתבי הקדש הם הקצוות ואוכלים דהיינו נשמות של הצדיקים שהם בסוד קרבן וכן אוכלים הנמשכים מלמעלה למדות עליונו' כי לכן נאמר אכלתי יערי עם דבשי מותר לטלטלם לעולם אפילו שלא לצורך כלל דלא שייך בהם דין מוקצה לפי כי לעולם יש בהם צורך ואינם פוסקים:

יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לא יסור מן העולמו' ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה באצילות אפי' מחמה לצל שנאמר בה וחפרה הלבנה ובושה החמה אבל על ידי ככר או תינוק היינו סוד מטטרון תינוק יונקי משדי אמו וככר הנקבה שלו שהוא פת קיבר והתכלית לתת מקום להם בקדושת שבת על דרך שפירש הרשב"י ז"ל פ' פקודי דבעינן לשוא' שערא דעגלא בגו קדושה דילן דהא מתמן נפקא כדי שלא יקטרג ואין להאריך בזה. כל הכלים שנשברו אפילו בשבת כי הרצון בזה על אותם מלכין קדמאין דאינון מאנין תבירין מותר לטלטל שבריהם ולא תקשה לך מידי ממה שנתבאר למעלה בענין מוקצ' מחמת חסרון כיס שלכן אין מטלטלין אותם כי בזה הותר זה הספק במה דברים האמורים שמותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה הגשמיי' לכסות בהם פי החבית שברי זכוכית הגשמים לכסות בהם פי הפך כך צריך להמצא באותם שברי כלים שהם מאנין תבירין צורך עליון לכסו' פי חבית הקדוש' כד"א אכלה ומחת' ופי הפך פכי' קטנים שלה לקיים וככל' תעד' כליה אז מותר לטלטל' דאי לא תימא הכי הבריר' אסור' בשבת כדלקמן אלא מה יש לך לומר כי שברים אלו הם מוכנים ועומדים לצורך זה אבל אם אינה ראוים לשום מלאכה לא:

[ז] למעלה נתבאר שני מיני בני אדם שנשברו והם שברי עריבה ושברי זכוכית האחד נשבר לבו בקרבו לרצונו לפני ה' אף על גב כי אין בו מום וקולו ערב והשני של זכוכית כי נשבר משעת ההולדה לפי שנולד בזמן חסרון הלבנה כנ"ל ושני האנשים אלו מסוג הצדיקים מטלטלין אותם כנ"ל אמנם עוד זאת ימצא בני אדם דוגמא לכלי חרס והם עמא דארעא כדאיתא בזוהר פרש' בהעלותך דף קנ"ג. וז"ל ואי נשמתין חומריים דאינון כמאני חרס שבירתן זו היא טהרתן כד"א נשברו נטהרו ורזא דמלה זבחי אלהים רוח נשברה עכ"ל. הנה נתבאר מדברי המאמר כי אלו הם חומריים והיינו עמי הארץ ולכן יאמר חתיכת חרס שנשברה בחול כי נשבר לבו בקרבו מכלי שהיה מתחילה כלי שלם וראוי' לכסות כלי כד"א כסוי חטא' ר"ל באות' שבירה שנשבר לבו בקרבו יש בה כדאי לכסות איזה עון אשר חטא והוא כלי מותר לטלטלה מגיהנם לגן עדן שנאמר והיה מדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אפילו במקום שאין כלים מצוים שם לא מבעיא שמותר לטלטלו טלטולי גברא מגיהנם למקום שנמצאים כלים אחרים והם הנשמו' שהותר להם הטלטול לצאת מגיהנם שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים כי הוא בכלל זה אלא גם במקום שאין שם כלים היינו בגן עדן שעולים הנשמות לגן עדן עליון בשבת ואין שם כלים בגן עדן תחתון שאין כלים מצויים שם לכסות בה לפי שהרוח מכסה לנשמה שנאמר כי רוח מלפני יעטוף כדאיתא בזוהר פרשת משפטים אף על פי כן מותר לטלטלה להוליכה לגן עדן ואם זרקה לאשפה מבעוד יום כי מסר אותה לקליפה שהיא אשפה מטונפת כדאיתא בזוהר פרש' תצא וזה ימצא במי שכועס שנאמר בו טורף נפשו באפו כי עוקר הנשמה ממקומה והולכת לקליפה ונכנס במקומה אל זר כדאיתא בזוהר כנ"ל זה זורק אותה לאשפה ובפרט אם השליך מידו איזה דבר לארץ מתוך הכעס כי נעשה קרבן לע"ז כדאיתא בזוהר שלוקחים הכלי סטרא אחרא ומכריז ואומר זה הקרבן של פלוני שהקריב לסטרא דילן ובת קול מכריז ואומר אוי להם כי נדדו ממני שלכן אמרו חז"ל מה ששנינו שאומר עשרתן ערבתן הדליקו את הנר בעי לממרינהו בניחותא כדי שלא לעורר צד כעס כלל ולכן אם זרקה לאשפה מבעוד יום על ידי עון של הכעס אסור לטלטלה אחר כך אינה נכנסת לגן עדן בשבת כיון שניטלה מהיות עוד כלי להשראת הקדושה כך היא המדה נמי בעה"ז לענין טלטול הנשמה מלמעלה להביאה אליו לא מבעיא כי לא יהיה לו עוד תוספת שבת אלא גם הרוח שלו כבר זרקו לאשפה ואין עוד הקנה לטלטלו להחזירו אליו כיון שביטלה מהיות עוד כלי ברצונו ודוקא חתיכת חרס משום דאתיא משברי כלים שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה אבל דבר שאין בו שייכות כלי שאינו מקבל מרות שנ' והנה עם קשה עורף הוא כגון צרורות או אבנים שהיצר נמשל בהם היינו לב האבן אף על פי שראוים לכסות כלי דהיינו כסוי חטאה אסור לטלטלם ואין יורד עליהם תוספת שבת בעולם הזה וגם לעתיד אסור לטלטלם מגיהנם כמו אותם שנאמר בהם ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים כגון אלו אסור לטלטלם: [ח] כל הכלים הניטלים בשבת וכו' חזר ואמר כלל אחר דהיינו על כל אשי הזמן הנקראים כלים כאמור לפי כי הגוף הוא כלי לעשות בו האדם כל צרכו. ולכן יאמר כל הכלים הנטלים בשבת שמותר לטלטל אותם דלתותיהן שנתפרקו מהם היינו דלת של התשובה אשר חז"ל הגידו העולם הזה נברא בה"א לומר מה ה"א פתוח אף האדם אם בקש לצאת יוצא ומאי טעמא תלייא כרעא דה"א שאם חוזר בו ליעול בהאי ואיתא בזוהר ותפתח ותראהו כיון דפתחת בתשובה וכו'. וכן הוא אומר פתחי לי אחותי פתחי בתשובה פתח כחודה של מחט. הנה מכל זה נלמוד כי הוא דלת של תשובה ועוד יובן ענין דלת של צדקה וגמילות חסדים כדאיתא בפרק הבונה הנהו דרדקי דאתי לבית הוועד ואמרו ג"ד גמול דלים וכדברי חז"ל שלא לנעול דלת. ועל שני עיקרים אלו חזר הדין כל הכלים הניטלים בשבת שראויים לטלטל דלתותיהן שנתפרקו מהם בין לענין מעשה הצדקה בין לענין התשובה שהיו רגילים בה ניטלים בין נתפרקו בחול שהניחו אותם אשי הזמן הרגילים בהם בין נתפרקו בשבת שהניחו אותם לסיבו' כדמפרש ואזיל הכל ניטלים בשבת: [ט] דלת של שידה תיבה ומגדל והם דוגמא לבני אדם שיש להם ממון דוגמא לכלים אלו והוא טמון אצלם ועתה הרגישו בעצמם כי לא טוב הדבר להיות קמצנים בממונם ועושים תשובה והלב שהיה סגור פותחים אותו. ולכן יאמר כי דלת שלהם יכולים ליטלה מהם ולפתוח סגור לבם בתשובה ואסור להחזירם שאם הגיע להם שבזבזו יותר מדאי אסור להחזירם דאף על גב שאמר הר"ם במז"ל כי בכל הדעו' הרעו' כשחוזר בו צריך להטו' לאידך גיסא כדי לבא אחר כך אל הצד השוה הממוצע הנקרא דרך ה' כיצד הרי שהיה כילי קמצן יטה לצד אחר לבזבז יותר מדאי כדי שיבא אחר כך אל הממוצע. אמנם הכי קאמר הדלת יכולים ליטלה מהם לפתוח לבם לעשו' צדקה. ואסור להחזירם לסגור דלת הצדקה מהם גם אם מבזבזים גזירה שמא יתקע חיישינן שיחזור לתקוע עצמו במה שהיה רגיל מתחלה. ושל לול של תרנגולים אם אדם זה היה רגיל אצל אשרו כתרנגולים וחזר בו אסור בין ליטול לפתוח לו פתח להיתר בין להחזיר שהוא למנוע אותו דכיון דמחובר לקרקע אדם זה להוט אחר האשה קרקע עולם כמשחז"ל אסתר קרקע עולם היתה איכא בהם בנין וסתיר' ואין זה כשאר האדם שהם ממוצעים בזה אמנם זה האיש אם נפתח לו ימצא בנין ליצר הרע ואם יסגר הפתח למנוע ממנו המנהג יהי' לו ענין סתירה שמבטל מצות עונה והוא עונג שבת כאמור ולכן אסור בין ליטול בין להחזיר כאמור:

[י] כיסוי בור ודות הנה בזה באה הדוגמא לעושה מעשי' אשר לא יעשו כד"א כי יכרה איש בור. ואיתא בזוהר פ' נשא דף קכ"ב וז"ל פתח רבי יהודה ואמר כי יפתח איש בור וגו' מה כתיב בתריה בעל הבור ישלם ומה על דא כך מאן דגרים לאבאשא עלמא בחובוי עאכ"ו אלא תווהנא דאף על גב דאבאיש עלמא אית ליה תשובה דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם וגו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי ענין פתיחת בור הוא דוגמא לחוטא והיינו משחז"ל הקודח בספינה. ולכן יאמר כיסוי בור ודות כי זה הוא כינוי לחוטא שכרה הבור ועשה לו כסוי מענין התשובה כד"א כסוי חטאה כסוי זה אין ניטל אלא אם כן יש להם בית אחיזה והוא לצורך שעה בדבר המוכרח דאז מוכח שהוא כלי ורוצה להשתמש תמיד בענין התשובה ושל כלים בני אדם אחרים אפילו הם מחוברי' בטיט שהם להוטים אחר אכילה ושתיה למלאת רסן בטנם ואין בהם עון אחר יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה ואין להם סיבה והכרח להתרשל מהתשובה והוא שתקנו כמשמעו ועשה בהם מעשה של התשובה והכינם לכך הכלים אלו האברים שלו או שנשתמש בהם מבע"י וכיסוי חביות הקבורים בקרקע לגמרי כי זה מורה על מעשים רעים שבו שנקראת חבית קבורה כד"א ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו צריכים בית אחיזה להוציאם ע"י התשובה שהוא בית יד של הקב"ה כי ימינו פתוחה לקבל שבים שנאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם וזה ימצא לאדם בכח הצדקה הנעשה ביד כאמור כי לכן עוד ידו נטויה עלינו אע"ג דאהדרינהו אפיה כמ"ש ר"י למין שחיק מחיק:

שבתי וראה לבאר דינים אלו בדרך ישר וכך הוא אומר חתיכת חרס שנשברה וכו'. כי הנה סטרא אחרא נק' חרש כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ט וז"ל אם יתן איש וגו' דא סמאל באהבה דישראל למהוי ליה חולקא בהדייהו באינון מים דרשימין הכא בוז יבוזו סימנא דאינון בוז יבוזו לו דהא כלהו אתחשיבו לגבן חרש נשבר דלית להו תקנה לעלמין מים דילהון אתפליגי ביומין בוז אשתארו שאר יומין וסי' חרש וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי סמאל והקליפות סימן דילהון חרש. ולכן יאמר חתיכת חרש שנשברה בחול דהיינו חלק מכלי של הקליפה וראויה לכסות בה כלי של הקדושה לפי כי הקליפה לא יצדק בה בחינת כלי כאשר נתבאר בחלק הקודם ומקרא מלא הוא אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים לפי שהם נשברים ומנוקבים. ולכן אם בחלק הקליפה זה יש בו כדי לכסות כלי של הקדושה מותר לטלטלם. וכדאיתא בזוהר פ' ויקהל בענין קליפת נוגה שמכס' על קיימא קדישא דף ר"ג תמצאנו. ולכן מותר לטלטלם דהכי נמי מטלטלין אותם למעלה אפי' במקום שאין כלים של סטרא דקדושה נמצאים שם לכסותם בה מותר ואם זרקה לאשפה כי לכן אותו חלק מן הקליפה חוזר אצל הקליפה שהיא אשפה מטונפת כדאיתא בזוהר פרשת תצא אם זרקה מבעוד יום אסור לטלטלם ולהעלות אותם למעלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי וזרקה חתיכת חרש משום דאתייא משברי כלים של הקליפות שהם כלים נשברים כאמור. אבל דבר שאין בו שייכות כלי שהם צרורות או אבנים שהם ענפים מהם כגון היצר שנקרא אבן לחז"ל שנאמר לב האבן אף על פי שראוים לכסות בהם כלי של הקדושה אסור לטלטלם לפי כי אלו אינם ראוים לעלות למעלה לכסות על קיימא קדישא:

כל הכלים הניטלים בשבת שהם מסטרא דקדושה הנקראים כלים דלתותיהן שנתפרקו מהם וסוד הענין מ"ש בזוהר פרשת וירא דף ק"ג: וז"ל פתח האהל דא הוא פתחא דצדק כד"א פתח"ו ל"י שער"י צד"ק דא פתחא קדמאה לאעלא ביה ובהאי פתחא אתחזון כל שאר פתחין עילאין מאן דזכי להאי זכי למנדע ביה ובכלהו שאר פתחין בגין דכלהו שראן עליה והשתא דפתחא דא לא אתיידע בגין דישראל בגלותא וכלהו פתחין אסתלקו מניה ולא יכלין למנדע ולאתדבקא. אבל בזמנא דיפקון ישראל מן גלותא זמינין כלהו דרגין עילאין למשרי עליה כדקא יאות כו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי כל המדות עליונות יש להם פתחים ובעבור הגלות אינם ידועים היינו משחז"ל משחרב ב"ה כל השערים ננעלו:

ולכן הוא אומר כל הכלים ניטלים בשבת הם מדות העליונות שהכלים ניטלים בשבת ועולים למעלה דלתותיהן שנתפרקו מהם בעבור החרבן והגלות ניטלים והיינו הסוד מש"ה טבעו בארץ שעריה היא ארץ הידוע ארצה שעיר ולעתיד נא' שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ולכן ניטלים ועולים למעלה בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשבת:

דלת של שידה תיבה ומגדל כל בחינות הללו הם במדה האחרונה. ולכן יאמר יכולים ליטלם מהם כדי לפתוח אותה כי כן נמי הכלה פותחת דלתותיה לצדיק כשאומר פתחי לי אחותי רעיתי מה כתיב תמן פתחתי אני לדודי ואסור להחזירם לסגור אותם דאף ע"ג שהיא בסוד בתולה היינו בחול אבל בשבת כאימ' בתה שנקראת אשה לפי דלא מתפרשן אבא ואימא וכן היא הכלה בשבת ולכן אין מחזירין גזרה שמא יתקע וישאר סגור ושל לול של תרנגולים שהדוגמא יהיה בסוד הצדיק מצד הגבורות אסור בין ליטול בין להחזיר דכיון דמחובר לקרקע היא רחל קרקע עולם אית ביה בנין וסתירה. ולכן לית לאפתיא להו כלל:

כסוי בור ודות שהם במדה האחרונה שניהם דמאחר שהיא בסוד בתולה יש להם כיסוי אין ניטלים בגשמי אנא אם כן יש להם בית אחיזה ולמעלה היא היד עליונה שנוטל הכיסוי זה היינו סוד תמר שמעיכבה באצבע דאז מוכח שהוא כלי. ולכן אין האשה כורתת ברית אנא למי שעשאה כלי ושל כנים כהדוגמא לכלים של הכנה שנאמר וככלה תעדה כליה אפילו הם מחוברים בטיט בסוד מהיטבאל יכולים ליטלם אפי' אין להם בית אחיזה והוא שתקנם בסוד ויבן ה' את הצלע לאשה ועשה בהם מעשה של הייחוד והכינם לכך להיות מתחבר עמהם או שנשתמש בה מבע"י בזמן קבלת שבת וכיסוי חביות הקבורות בקרקע שהדוגמא הוא כאשר טבעו בארץ שעריה לגמרי צריכים בית אחיזה שנא' ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת:

[יא] אשר נתבאר בזוהר בפסוק ואחשוך גם אנכי אותך מחטא לי דהיינו מחטונך וכן בחז"ל למדנו כי זה הוא היצר המחטי' האדם ועוקץ אותו במחט עד שהורג אותו וגורם לו התולעת שקשה למת כמחט בבשר החי. ולכן כאשר זה היצר הוא חוזר להיות בהשואה אחת עם האדם לעבוד ה' דהיינו משחז"ל ברצות ה' דרכי איש גם אויביו זה יצר הרע ישלים אתו נמצא כי ראוי לכנות שם ליצה"ר זה מחט שלימה בזמן שהוא בשלום עם האדם לעבוד את ה' כמש"ה גם אויביו ישנים אתו. ולכן חזר הדין כי מחט שלימה מותר לטלטלה דהיינו כי כאשר האדם מושלם עם היצר בא אליו גם כן שם זה והוא נקרא מחט שלימה והיינו על שם הפעולה אשר הוא עשה על ידי העבודה ולימוד התורה הלא זה דברי חז"ל בפסוק אחו' לנו קטנה זה אברהם שאיחה כל באי עולם עם הקב"ה כקרע זה שמאחין אותו. ולכן מטעם שהאדם אוחז מעשה אברהם להיות מאחה היצר עמו ושניהם מאחים הקרעים של האברים שמתפרקים מסיבת העון ועל ידי העבודה איש באחיהו ידובקו ובכן אחר שנקרע מן הקב"ה ונאמר רחוק ה' מרשעים נעשה קרוב לכל קראיו כמ"ש הר"ם במז"ל בהלכו' תשובה אתמול היה זה אדם משוקץ מתועב קורא ואין הקב"ה עונה אותו ועתה על ידי התשובה נעשה אהוב וקרוב וכו'. ולכן יאמר מחט שלימה מותר לטלטלה היינו טלטולי גברא אשר בתחלה מטלטל ממדרגה למדרגה ואשר בתחלה היה נקרא מת והוא היה לאבן כי אסור לטלטל אותו עתה חוזרים הבחינו' של רוח ונשמה אשר הלכו ממנו מפני העון מטלטלים אותם וחוזרים עליו ונוסף עוד אשר בצאתו מן העולם מותר לטלטלו להכניסו לגן עדן וחוזרים לטלטלו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד ועוד מטלטלים אותו כמש"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ועוד מטלטלים אותו כמשחז"ל צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל ומוליכים אותם מישיבה לישיבה ועוד חוזרים ומטלטלים אותה נשמה מגן עדן תחתון לגן עדן עליון להיות בצרור החיים עם ה' אלהיו ובכל אחד מן הטלטולים הללו היינו ליטול בה את הקוץ כי הנה כאשר הוא מטולטל בעולם הזה בייסורין וכיוצא מועיל ליטול את הקוץ הם הרשעים קוצים כסוחים כההיא דר' מאיר שהיה מתפלל שימותו הנהו בריוני דהוו בשביבותיה א"ל ברורי' דביתהו מאי דעתיך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים אלא התפלל עליהם שיעשו תשובה וכן היה הרי כי מותר לטלטלם ביסורין ליטול הקוץ ובכן יתמו חטאים מן הארץ ולפי כי כך אמרו חז"ל רשע בא לעולם רעה באה לעולם נאבד הרשע הלכה הרעה לכן בהתבטל הסבה יבוטל המסובב כש"ה ועוד מעט ואין רשע ורע תדרוש רשעו שגורם בעולם בל תמצא הרי כי ניטל הקוץ לגמרי ונוסף עוד כי על ידי תורתם ועבודתם הם מחצדי תקלא קדישא ונוטלים משם הקוצים כדאיתא בזוהר כי כרם ה' בית ישראל מה הכרם צריך לעדור ולזמור ולעקור הקוצים כך כנסת ישראל גם אחרי מותו מותר לטלטלו ליטול הקוץ כי מאחר דקי' לן גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם לכן נמי עוקרים הקוצים והצרות מישראל וביותר מ"ש בזוהר פרש' פנחס דף ר"ך. וז"ל כי אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה וכי כל בני עלמא אזלון לשאול אין אבל סלקין מיד דכתיב מוריד שאול ויעל גו' ואפי' צדיקים גמורים נחתין תמן אמאי נחתין בגין דנטלין כמה חייבין מתמן וסלקין לון לעילא ותמן עבדין לון להרהר בתשובה וכו'. הנה צדק הדין במאמרו מטלטלין אותה נשמה מוריד שאול ויעל ליטול בה הקוץ אותו רשע קוץ מכאיב שהוא בשאול ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה זו ג"ע ועוד חוזר ומטלטל נשמה זו ועולה מגן עדן תחתון למעלה גם בדרך שהולך נוטל את הקוץ הוא משחז"ל לשני דרכים האחד מופנה יתהלך למשרים מעט קט ואחר כך מלא צרורו' וקוצים ודרך שני בהיפך תחילתו קוצים ואבנים וצרורות מעט ואחר כך כלו מישור כך יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. וכן איתא בזוהר פרש' משפטים דך צ"ח. מאן עם נכרי עלובתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא בעאת לסלקא לעילא גו משריין קדישין וכו'. זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לגן עדן לא זכתה כמה משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכר' וגו' והנה נמצא כי מותר לטלטלה מלמטה למעלה ליטול בה את הקוץ אלו מלאכי חבלה. אמנם ניטל חודה היינו השלימו' שפעל ועשה כל הגדולו' האלה ע"ד ששנינו הוי עז כנמר לעשו' רצון אביך שבשמים ואינו חד או ניטל חור שלה הוא דוגמא לתשובה הוא הנרצ' אצלי בפסוק דודי שלח ידו מן החור ואמרו חז"ל מה טיבו של חור מגדל שרצים ר"ל דאע"ג כי האדם הוא מגדל שרצים בעונו דודי זה הקב"ה שלח ידו שהיא פשוטה לקבל שבים מן החור של אות ה"א כמ"ש חז"ל מפני מה העולם הזה נברא בה"א מה ה"א פתוחה כך אם בקש אדם לצאת יוצא ומאי טעמא תלייא כרעא דה"א שאם חוזר בו מכניסו משם הקב"ה ולכן כאשר ניטל חוד שלה אסור לטלטלה. וחדשה שלא ניקבה עדיין דהיינו אף על גב כי עודינו לא ישוב מותר שהרי יש לה חודה קיים ובזה יהיה חד וזריז לעשות רצון אביו שבשמים:

[יב] שיירי מחצלאו' מותר לטלטלם והדוגמא לזה בני האדם אשר השפילו עצמן להיות מדרס לישב עליהם ונעשו שיריים כמשחז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שעושה עצמו שיריים שנאמר לשארית נחלתו. ולכן בא דין זה שיירי מחלצאו' מותר לטלטלם טלטלה גבר על כל הדרכים האמורים דחזו לכסות בהו טינופא על כל דברי הטינוף של העונו' ההכנעה היא מכפרת כמש"ה הראית כי נכנע אחאב מלפני לכן בימיו לא אביא הרעה מפני שנכנע ואמר צדיק ה' ואם זרקן לאשפה מבעוד יום וחזר בו כמ"ש החכם מ"ד וממדבר מתנה אם אדם עושה עצמו כמדבר כעפר לדוש נותנים לו התורה מתנה וכיון שניחלו נחלו אל ואם נתגאה מנחליאל במות הקב"ה משפילו מבמו' הגיא כך כיון שזרקן לאשפה מבעוד יום והוא תוהה עליהם אסור לטלטלם: [יג] שירי מטלניות כך אמרו חז"ל יאכל אדם כפי ערכו וילבש יותר דהא ר' יוחנן קארי למאניה מכבדותי ואדם זה נתן אל לבו לעשו' עצמו שירים ללבוש מטלניו' סמרטוטים כדי להכניע יצרו לובש מטלניות שבלו אם יש בהם שלש אצבעו' על שלש אצבעות כלבוד דמי ובודאי הוא דבק בענין השפלו' ומותר לטלטלן כאמור ואם לאו אסור כי אין זה נחשב לשפלו' ויש מתירין אפי' אין בהם שלש על שלש אצבעו' מאחר שתפס מדת השפלו' אע"ג ששנינו מאד מאד הוי שפל רוח אע"ג כי אינו כל כך מותר ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה לפי כי אין רשות לאדם להתבזו' בענין תורה ומצוה כמ"ש רבי לבנו נהוג נשיאותך ברמים ושנינו לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ולית ביה משום יוהרא ושאול שמחל על כבודו נענש:

[יד] מנעל חדש זה יהיה דוגמא לאדם שטוב לפניו ודש בעקיביו איזה חטא בשוגג דהיינו מנעל חדש אין דרכו בכך לכן מותר לשמטו מעל הדפוס כי להיות שהרשע מתקלקל צורתו שנא' נמשל כבהמו' נדמו והיינו הדפוס' של הצלם שלו כך אמרו חז"ל אדם טובע כמה חותמו' בחותם אחד וכולם דומים זה לזה והקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין פרצופותיהן דומין זה לזה ולכן שומטו מעל הדפוס צלם דפוס תבניתו כי אין מתקלקל צורתו להיות שהוא חדש כשגגה היוצאת אף על גב שמלאכתו לאיסור אשר חטא על הנפש כיון דשם כלי עליו דהיינו צדיק הנקרא כלי שנאמר והלכת אל הכלים ונאמר הברו נושאי כלי ה' מותר לטלטלו לצורך מקומו ר"ל דהא לצורך עצמו אין צריך טלטול מן הייסורין וכיוצא לפי כי שגגה הוא. אמנם לצורך מקומו לקיים העולם להיות צדיק יסוד עולם אצטריך טלטול ובזה יקנה מקומו הראוי לו בגן עדן ואפשר כי יזכה לחלק חבירו כמ"ש חז"ל כל אדם יש לו חלק בגן עדן זכה נוטל חלקו וחלק חבירו שנאמר לכן בארצם משנה יירשו הרי לצורך מקומו כענין כל הקובע מקום לתפלתו: [טו] סנדל שנפסקה הרצועה הפנימית כך אמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ופריך והא אין להקב"ה באוצרו אלא יראת שמים שנאמר יראת ה' היא אוצרו ומשני לגבי משה מלתא זוטרתי משל למלך ששאל כלי זהב וכו' כי הנה להיות שהם ב' מיני יראה והקב"ה שאל מישראל היראה החיצונה היינו יראת העונש וזו אינה כלום לגבי משה לכן יאמר זה האדם שעשה עצמו דוגמא לסנדל כעפר לדוש אמנם נפסק ממנו רצועה הפנימית היינו היראה הפנימית יראת הרוממו' עדיין תורת כלי עליו וצדיק הוא מאחר כי נמצא בו השפלו' מפני יראת החיצונה יראת העונש מותר לטלטלו כאמור נפסקה החיצונה היראה החיצונה בטל מתורת כלי לא מבעיא לסברת ר"ג שהיה אומר מי שאין תוכו כברו שימצא בו יראה פנימית והחיצונה אל יכנס לבית המדרש הנה זה בטל אלא אפילו לסברת רבי אליעזר שאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אף על פי שלא לשמה דהיינו ביראה החיצונה הרי נפסקה ובטל תורת כלי ממנו ואסור לטלטלו ואם הוא בכרמלית שהוא רשות בפני עצמו ואין מכירים בו כורך עליו גמי לח יתבונן כי אנוש כחציר ימיו אע"ג כי הוא לח רוח עברה בו ואיננו כי זה הוא מאכל בהמה עם הארץ העושה מעשה בהמה מבעט ברבו דאלו היה ת"ח אין צריך להתבונן בדוגמת הגמי הוא החציר אבל להיות זה מאכל בהמה צריך אדם זה להתבונן בו לתקנו שלא יפול מרגלו כי יהיה רגלים לדבר רגיל לחטא ודש ברגליו. אמנם בחצר שהוא נשמר שם היינו הלב כי שם שני חצרות כנ"ל מאחר שהוא שם עם יצר הרע הצפון בלבו ונקרע שם אסור לטלטלו בכל הדרכים הנ"ל:

האמנם ענין מחט זו יהיה הסוד זה בב' מקומות זה יצא ראשונה מדבר במטטרון לפי שכן היה אומנתו מעשה של מחט כדאיתא בפרקי רבי אליעזר אמר מטטרון תופר מנעלים הייתי ועל כל תפירה ותפירה הייתי מייחד שמו של הקב"ה ולכן יאמר מחט שהיא שלימה היינו מטטרון לפי שפעמים נחלק כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ט. וז"ל והנה סלם חמא מטטרון סבא דביתא דשליט בכל דיליה דאיהו קאים בשלטנו על האי עלמא בשם שד"י וסליק בסליקו דשמא דמאריה יהו"ה אתר דיעקב אשתלים ביה לבתר וראשו דשם שדי איהו יו"ד ודא מגיע השמימה כיון דמטי וסליק את דא להתם אשתלים ואתקרי בההוא שמא דמאריה וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי מטטרון נחלק אות יו"ד שבו הנמצא בשם שדי ועולה למעלה. ולכן הוא אומר מחט שלימה זה מטטרון כאשר הוא שלם ונקרא שד"י מותר לטלטל אותו להעלותו למעלה באצילות ליטול בה את הקוץ לפי כי כאשר מתגבר ועולה אז נופל סמאל כך אמרו חז"ל ולאם מלאם יאמץ כשזה קם זה נופל זה ישפיל וזה ירים ניטל חודה הוא אות יו"ד או חור שלה היינו המדה המתלבש בתוכו כי רוח עברה בו דא רוח עילאה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס ואז ואיננו כי לקח אותו אלהים או יהיה חודה היינו שם רבו חור שלה היינו יו"ד של שם שדי אסור לטלטלה ולהעלותו למעלה ואם חדשה מותר לפי כי מטטרון מתחדש בהם בחידוש הלבנה. כדאיתא בזוהר פרשת שלח לד דף קע"ט. וז"ל טוב ילד הה"ד נער הייתי וגו' ואמאי אקרי נער בגין דאית ליה חדתו דסיהרא מתחדשא תדיר ותדיר איהו ילד מסכן כמה דאמרן וכו'. והנה מבואר מדברי המאמר כי מטטרון הוא מתחדש תמיד. ולכן אמר ואם חדשה שלא נקבה עדיין אלא נתחדש בחדתותי דסיהרא מותר לטלטלו גם יבא הסוד בצדיק עליון כי יהיה מכונה למחט לפי כי הוא מחבר ת"ת ישראל עם הכלה כמש"ה כי כל בשמים ובארץ כתרגומו דאחיד בשמיא ובארעא ולכן אמר מחט שלימה שהוא הצדיק בשלימותו מותר לטלטלה טלטולי גברא בסוד שמן כתית כדאיתא בזוהר פרשת פנחס מאי שמן כתית דא צדיק דכתיש כתישין ואפיק משח רבו מזתין קדישין כאשר ביארתי בענין אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו מותר לטלטלה דכתיש כתישין וזה להסיר בה הקוץ סטרא אחרא היינו מ"ש בזוהר כי הנה המלכים נועד כדין עברו כל מאריהון דדינין מפני שהם יחדיו חתן וכלה. וכן נאמר ויקרא הוציאו כל איש מעלי וניטל חודה היינו אות יו"ד כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות כדין סליק מלכא קדישא לעילא וסליק ליו"ד רישא דיסור עמיה כדין וי' או חור שלה בחינת העטרה א"ס והוא חדשה שעדיין לא ניקבה היינו סוד מ"ש בזוהר פרשת בלק בקר אערוך לך ואצפה אתא דוד ואתתקן חופאה להאי בקר הה"ד ואצפה כד"א ויצפהו זהב טהור והיינו זמן שהיא חדשה כמו ששנינו בעיר חדשה שביהודה מותר לטלטלה:

שירי מחצלאות בסוד הכלה ממה שמתפשט ממנה בעולמות למטה מותר לטלטלה דחזו לכסות בהו טינופא של סטרא אחרא שהם מטונפים כדאיתא בזוהר אשפה מטונפת פרשת תצא ואם זרקן לאשפה זו הנזכר מבע"י אסור לטלטלם להעלות אותם למעלה. שירי מטלניות שבלו והדוגמא לאותם הבגדים שלה שנאמר ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם מה שמשתייר מאלו הלבושים ויעשו בגדי שרד כדאיתא בזוהר פרשת פקודי כי מאלו נעשים הבגדים של המלאך לבוש הבדים שירי מטלניות אלו שבלו מפני כי נאחז מהם בעלי הדין ע"ד משחז"ל הני מאני דרבנן דבלו מנייהו הוי אם יש בהם שלש על שלש אצבעות מותר לטלטלן לפי כי עדיין נקראים בגד כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רכ"ח. וז"ל אלא ודאי בגד חשוב לאו איהו אלא שלש על שלש לכל סטרא אינון תריסר לקבל ארבע בגדי זהב וארבעה בגדי לבן וארבעה דכהן הדיוט וכו' ולכן מותר לטלטלן ואם לאו אסור ויש מתירים אפי' אין להם שלש על שלש ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה שאם אין בהם שלש על שלש אסור לטלטלן ממקומן לפי כי הם כיסוי לכלה כדאיתא בזוהר ובתיקונים אשר תכסה בה בגלות ואם לאו במה ושכב וגו'. מנעל חדש היינו בסוד הכלה שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אברהם אבינו ע"ה שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל לפי כי שני נעלים יש לה האחד שנאמר למשה של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא כדאיתא בזוהר פרשת קרח מקראי קדש כמה דקדש עילאה זמין לכל אינון כתרין קדושין הכי קדש תתאה זמין לכל חילהא מאן קדש תתאה חכמת שלמה ונאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם והשני הוא הנאמר ליהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא האדמה של קדש היינו הבחינה המתפשטת למטה ומתלבשת בסוד מטטרון כדאיתא בזוהר פ' פנחס כי רוח עברה בו דא רוח עילאה ואיננו כד"א ואיננו כי לקח אותו אלהים ולכן יאמר הדין מנעל חדש כי הנה איתא בזוהר פרשת שלח לך דף קע"א. וז"ל שיר חדש וכי אית שיר עתיק אלא שיר דעד כען אינון מלאכין קדישין לא שבחו ליה כען דאיהו חדש מאי טעמא איהו חדש בגין דההוא דמחדש עולימוי משבח ליה וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי מטטרון נקרא חדש לפי שהוא מתחדש ומהיכן בא לו מחידוש הלבנה והיינו מנעל חדש כי זה היה דרכו כדאיתא בפרקי רבי אליעזר אמר מטטרון תופר מנעלים הייתי ועל כל תפירה הייתי מייחד שמו של הקדוש ב"ה ולכן הקב"ה מדד לו מדה כמדתו והעלהו למעלה והוא תופר מנעל של היבמה ונעשה על ידו ייחוד הקב"ה בין צדיק וצדק כדאיתא בתיקונים. הנה מבואר כי הכלה נקרא מנעל חדש מסטרא דמטטרון ועוד נקראת מנעל חדש כמש"ה אחרי בלותי היתה לי עדנה וזה הוא להיות בתו של אברהם כמ"ש בת היתה לו לאברהם ובכל שמה והוא גדיל לה בי"ג מכילן דרחמי כדאיתא בזוהר פרשת תצא ולכן נאמר מה יפו פעמיך בכל מיני נעלים וזה להיות בת נדיב ולכן מותר לשומטו מעל הדפוס של מטטרון אף על פי שמלאכתו של מטטרון זה הדפוס לאיסור שהרי אין נעשה על ידו ייחוד זולת בזמן החול אך בשבת הוא חלוץ הנעל ונאסר עליו הייבום כיון דשם כלי עליו שהוא מסטרא דקדושה מותר לטלטלו לצורך מקומו כדי שיעלו הכלים של עשיה לשם:

סנדל שנפסקה הרצועה הפנימית והנה זהו דוגמא לכלה הקדושה והוא בכלל מש"ה מה יפו פעמיך בנעלים דהיינו מנעל וסנדל כי מסטרא דמטטרון הוא מנעל ומסטרא דסנדלפון הוא סנדל ולכן יאמר והנה סנדל זה יש לו שתי רצועות דהיינו הדוגמא כי נאחז בשני עולמות עליונים ממנו ולכן יאמר נפסקה רצועה פנימית עדיין תורת כלי עליו והוא יעלה להלביש המדות של עולם עליון ומותר לטלטלו ולהעלותו מן הארץ ההוא נפסקה החיצונה הוא אחיזתו בעולם העליון בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו והדוגמא לזה בכלה הקדושה הנקרא מנעל כאמור אם נפסקה הרצועה הפנימית בסוד בנימין הצדיק תורת כלי עליו ומותר לטלטלו טלטולי אתתא כדי להתייחד עם החתן נפסקה החיצונה היינו בסוד החצר החיצונה בטל מתורת כלי הוא הנרצה אצלי בענין יראה פנימית ויראה חיצונה. והענין מ"ש בזוהר פרשת בראשית דף י"א: וז"ל יראה אתפרש לתלת סטרין תרין מנייהו לית בהו עיקרא כדקא יאות וחד עיקרא דיראה. אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוי ולא ימותון או מעונש' דגופיה או דממוניה וכו' אית בר נש דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון. יראה דאיהו עיקרא בגין דקב"ה איהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכו' והנה נתבאר כי שלשה מיני יראה הם ואמנם הם נכללים במדה האחרונה כי היא יראה אשה יראת ה' השני יראות והשלישית היא יראה רעה כמ"ש לקמן באתר דיראה קדישא שרי מלרע אית יראה רעה דלקי ומחיי ומקטרג וכו' ובזה מתיישב כי לא פירש הרשב"י אח"כ רק שתי יראות יראת ה' ויראה רעה והנה הוא אמר שהם שלשה וכי תימא כי השני יראות נכללים ביראה רעה אי אפשר לפרש כן שהרי אומר מאן דדחיל מעונש אשתזיב ואם היראה השנית דהיינו שמתיירא מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם הוא בכלל יראה רעה היתכן שהירא בעבור זה ימלט מדין גיהנם אם כן נמצא חוטא נשכר ובטל דין שמים. ולכן מוכרח הוא כי ה' מיני יראות הם באשה יראת ה' ולכן אחת נק' יראה חיצונה והב' נק' יראה פנימית והם שתי רצועו' אלו הנמשכים על בני האדם והם כנגד ב' בחינו' שבכל' הפנימית והחיצונה כמו ששנינו החדר והפרוזדור ואי' בתיקונים דף י"א וז"ל מפתחות החיצונית אנפין דלבר ואנפין דלגו מפתחו' הפנימיים וכו':

ולכן נפסקה הפנימית עדיין תורת כלי עליה ומותר לטלטלו להלביש את הצדיק ואם נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואם הוא בכרמלית הוא תחום מארבע רשויות של הכלה כדלקמן שיש בו צד היתר לכן כורך עליו גמי לח מאותם כיתות הנקראים חציר כדאיתא בזוהר פרשת פנחס בפסוק מצמיח חציר לבהמה והיינו מ"ש מפני שהוא מאכל בהמה וזה לתקן הסנדל שלא יפול ובחצר שהוא נשמר שם שנאמר אשר נסתרת שם ביום המעשה שלכן נקראת אסתר כאשר היא בסתר המדרגה ואינה מטלטלת משם כלל:

[טז] נודע הוא מחז"ל כי מעשה המצות הוא להועיל לאדם כמו שנתקן בנוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו וזה יהיה להועיל לכל עושיהם בשלשה זמנים בהווה ולאחר מיתו ולזמן התחיה וכל זה הוא יהיה התועלת בגוף ונפש כנ"ל הוא הנרצה בפ' בהתהלך תנחה אותך בעה"ז בשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות היא תשיחך לזמן התחיה. ואמנם בכל זמן מאלו מועיל נמי לשלשה בחינות הנמצאו' באדם נפש ורוח ונשמה וגם מתקן לו בגדים נאים הנקראים חלוקא דרבנן והם שלשה בגדים כדאיתא בזוהר ויחי דף רכ"ד:

וז"ל כמה לבושי אינון אמר רבי אלעזר טורי דעלמא על דא פליגו. אבל תלת' אינון חד דמתלבש ביה רוחא דבגנתא דבארעא וחד יקירא מכלא דמתלבשא ביה נשמתא בגו צרירא דחיי בין פורפירא דמלכא וחד לבושא דלבר וכו'. והנה כבר נתבאר בחלק הקודם כי בענין שלשה בחינות הנמצאים באדם נפש רוח נשמה כל א' מלביש את חבירו בכל חלקיו שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ולכן ימצא כי כל חלק מאלו יקרא חלוק וכאשר האדם שלם בכל חלקיו יהיה מכוון אליו יותר כינוי זה לפי כי הקדושה שורה בתוכו כמש"ה ושכנתי בתוכם של כל אחד ולכן על הכל הוא אומר בדרך כלל חלוק שכבסו אותו דהיינו כי אדם זה הכין את עצמו להיות שורה הקדושה בתוכו. וזה יהיה לו כאשר נטהר מבית ומחוץ כד"א וכבסו שמלותם ולכן חזר הדין חלוק שכבסו אותו לטהרו ותחבו בו קנה כד"א קנה חכמה קנה בינה לתלות בו לייבשו מן מים רעים יכול לשומטו החלוק מעל הקנה בשבת דאף על גב כי לא ניתנו שבתו' לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה מכל מקום צריך לענג את השבת במאכל ומשתה ולכן יכול להשמיט עצמו מקנה זה של התורה עד שיקיים עונג שבת. אבל ליקח הקנה של חכמה מתוכו דהיינו לגמרי לא לפי שאינו כלי התורה להשתמש בו שהרי הנהנה מכתר' של תורה נוטל חייו מן העול' אבל אם תחב בו כלי איזו מצוה מותר ליטלו מתוכו כדי לקיים עונג שבת אפי' הוא מלאכתו לאיסור שהם חז"ל אמרו כתיב אורח חיים פן תפלס וכתיב פלס מעגל רגלך ומשני כאן במצוה דאי אפשר להיות ע"י אחרים וכו'. ולכן יאמר כי יוכל ליטול אותו כלי הוא המצוה מתוכו אע"ג שמלאכתו לאיסור דהיינו מצוה דאי אפשר לעשות ע"י אחרים מותר ליטלו מתוכו משום עונג שבת:

כיר' שנשמטה והדוגמ' לה אדם אשר בלבבו יבין לתקן מעשיו ולכן יבער בקרבו אש החרטה לתקן קרבם יחמו כתנור ולכן אפילו נשמט אחד מירכותיה הם הדברים הסומכים התשובה היינו הוידוי והחרטה וכיוצא אסור לטלטלה בכל הדברים הנ"ל:

[יז] לבנים שנשרו מן הבנין אשר למדנו מחז"ל שני דברים. בכינוי הלבנים ראשונה אשר חז"ל אמרו מאי לבנים לבני בני ובזוהר אמרו ותוכן לבנים תתנו מעות לבנים ולכן יהיה כדין וכדין וכך הוא אומר לבנים שנשארו מהבנין אחר שהגיד על שלימו' האדם במה יזכה את ארחו להתראו' לפני בוראו לענין הטלטול כי כאשר יוצא האדם מן העולם הזה יהיה לו טלטול מכל ענין הטלטול הנז' לטובה עוד חזר והגיד כי באופן זה יזכה על ידי מעשה הצדקה והיינו לבנים כינוי למעות שנשארו מהבנין כי אדם שבנה ביתו בגן עדן קרבם בתימו לעולם על ידי מעשה המצות שהם נעשים על ידי ממון אחר כך לבנים המעו' שנשארו מהבנין בונה איתו בצדק מותר לטלטלה להוציא אותם לכל מצוה שירצה ואין שייך בזה אין משנין שהרי לא קבע אותם לשם מצוה ידועה דמעתה לא קיימי לבנין הבית המצטרך לו אלא למזגא עלייהו רוצה לסמוך עצמו ולשכב עליה' בנחת כד"א בשכבך תשמור עליך ואם סידרום זה ע"ז בענין המצות הנהוגו' על הסדר כמשחז"ל שבע ביום הללתיך הם שבע מצות הסדורות לעשות בכל יום גלי אדעתיה שתיקון אלו המעות לבנין הבית ואסור לטלטלם ממצוה למצוה אחרת וכאשר נאמר בדרך אחרת שהם בנים הכי קאמר לבנים שנשארו מהבנין כד"א ואבנה גם אנכי אותם הבנים הנשארים מותר לטלטלם ר"ל גם אם מתו כבר קיים הבניין מצות פריה ורביה דמעתה לא קיימי לבנין העולם שהרי נתקיים והלכו להם לא קיימי אלא למזגא עלייהו להסמך עליהם כההיא אתתא דאמרה בעינא חוטרא לידי ואם סידרום זה על זה זכר ונקבה גלי אדעתיה שתקנן לבנין שלו ולבנין העולם ואסור לטלטלם שהרי הם מוקצה כאמור:

[יח] קוץ המונח ברשות הרבים היינו כינוי אל הרשע שנאמר בליעל כקוץ מונד כלהם והוא ברשות הרבים מחטיא את הרבים ומה גם לענין האדם הפרטי אשר נמצא בו עון מזיד קוץ מכאיב בפרט אם הוא מענין יודע את רבו ומכוון למרוד בו שהו' מונח ברשות הרבים כי לומדים ממנו הרבים מותר לטלטלו טלטלה גבר בייסורין וכיוצא דמאחר שהוא רע לשמים ולבריות אף ע"ג כי הקב"ה ארך אפים לעוברי רצונו היינו לדברים שבין אדם למקום אבל לדברים שבין אדם לחבירו פורע לו מיד הלא זה דברי כמשחז"ל כל מאן דאמר רחמנא וותרן וכו' אלא מאריך אפיה וגבי דיליה אבל מה שהוא בין אדם לחבירו אינו ארך אפים ולכן קוץ זה שהוא רע לבריות שהוא ברשו' הרבים מותר לטלטלו בייסורין ואף ע"ג דקים לן שאין הקב"ה מנסה את הרשעים שנאמר והרשעים כים נגרש וכו' ומותר לטלטלו מן הקבר בשבת לידון כדאיתא פרשת תרומה כאינון מחללי שבתות בפרהסייא שמוליכין הגוף נמי לגיהנם ומותר לטלטלו פחו' מד' אמות כי הוא גבול הקדוש' ובכרמלית שאין בה קדושה כל כך כדלקמן מותר לטלטלו להדיא משום דחיישינן שמא יזוקו בו רבים לפי כי כך אחז"ל נפשותן של רשעים הן הן המזיקים בעולם ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו שבות שיהיה לו מנוחה בשבת הילכך מוליכו להדיא לגיהנם כאמור:

עדיין צריכים אנו לדעת מה ענין חלוק זה אמנם כבר נאמר בפ' מעדה בגד ביום קרה יום שנזדווג נבוכדנאצר הרשע לישראל העדה מהם שני לבושים לבושי מלכות ובגדי כהונה וכדאיתא בזוהר פ' משפטים אל אחר נכנס לבי רבוניה וכו' ובושת דמטרוניתא דאשתארת ערומה מארבע בגדי זהב ולכן יאמר חלוק שכבסו אותו שהוא דוגמא לאלו הבגדים אשר בוגדים בגדו בהם ונאמר בצע אמרתו בזע פורפירא דיליה ולכן כאשר חלוק זה מכבסים אותו ממה שנגעה בו הקליפה מזמן הבריאה אשר חז"ל הגידו בפסוק חמד רשע מצוד רעים אלו הבגדים של אדם הראשון שבאו לידו של נמרוד והרג אותו עשו ולקח אותם שנאמר בגדי עשו החמודות ואמנם הרשב"י עליו השלום הקשה על זה ואמר סלקא דעתך כמה אתקברו והבגדים של חוה מה היה להם וסיים בה הכי אלא חברייא ידעי בהני לבושין וכבר ביארתי כל זה בפירוש איכה הנקרא מגינת לב ואמנם אמר חלוק זה שכבסו אותו מן הקליפה ותחבו בו קנה כי המשיכו עליו אחר כך המדות העליונות קנה חכמה קנה בינה לתלות בו ליבש מן המים הרעים שנגעו בו מי מרה יכול לשמטו מעל הקנה ללבוש אותו ת"ת ישראל או הכלה כל אחד יקח חלקו אבל ליקח הקנה מתוכו אותה הארה הנמשך עליו מלמעלה אסורה וכן לא יעשה למעלה לפי כי קנה זה אינו כלי רק הארה בעלמא אבל אם תחבו בתוך חלוק זה כלי של הכלה מן הכלים שלה מותר ליטלו מתוכו אח"כ אע"פ שמלאכתו של כלי זה לאיסור היינו סוד מטטרון שהוא כלי של הכלה שמשתמש בו בסוד כי שמי בקרבו אמנם זה הוא בחול אבל בשבת מלאכתו זו לאיסור לפי כי היחוד הוא למעלה:

כירה שנשמט כבר נתב' למעלה כי כינוי כירה בסוד הכלה כד"א אשר אור לו בציון שנשמטה אפי' אחת מירכותיה שהם סומכי הבית כמש"ה ביום שיזועו שומרי הבית אסור לטלטלה אחר כך:

ועוד ירצה במאמרו חלוק שכבסו והוא בסוד הצדיק כמו ששנינו ועושים לה חלוק לכתחלה ואיתא בזוהר פ' ויקהל דף ר"ג. וז"ל כד ערלה שרי על את קיימא קדישא לסאבא מקדשא כדין ההוא מקדשא אתעכב מלאתגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה וכד האי נוגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא כדין אקרי חשמל חש ואתגלייא מל מהו מל כד"א מל יהושע וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הערלה שורה על אות ברית קדישא עד שמפריש ביניהם קליפת נוגה ולכן יאמר חלוק שכבסו מן הזוהמא הנדבק בו ותחב בו קנה היינו הקנה שנעץ המלאך בים כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רנ"א. וז"ל גער חית דא חיה דאתאחד בה עשו קנה תנינן דנעץ קנה בימא רבא ועליו נבנה כרך גדול של רומי מאי קנה דא דכורא דהאי חיה בישא דאית ליה סטרא זעירא באחדותא דקדושה ודא איהו קנה דנעיץ בימא רבא ובין כך שלטא על עלמא ועל שולטני דא כתיב קנה וסוף קמלו קנה שולטנותא וראש לכל מלכוון תו קנה דזמין קב"ה לתברא ליה כקנה עכ"ל ולכן יאמר חלוק שכבסו ותחב בו קנה זה לתלות בו לתת לו מקום אמנם לייבשו כי כן הוא יבש זקן וכסיל אין בו לחלוחית דהא אסתרס ולא עביד פירין יכול לשמטו החלוק מעל הקנה כי כן עתיד לתברא רגליה ונעשה הנה כנזכר שם אבל ליקח הקנה מתוכו אסור כי צריך לתת לו מקום בימא רבא לפי שהקנה זה אינו כלי לפי שהוא נקוב דהא אסתרס כאמור תחב בחלוק זה כלי שהוא בסוד מ"ש בזוהר פרשת בלק בקר אערוך לך כד"א ערכתי נר למשיחי מהו ואצפה דאתא דוד ואתתקן חופאה להאי בקר כד"א ויצפהו זהב טהור הוא סוד כלי זה והבן. מותר ליטלו ממנו אע"פ כי מלאכתו לאיסור ושורה עליו הערלה כאמור מותר ליטלו ולהעלותו שהוא סוד סלם מוצב ארצה וכדאיתא פ' ויצא עולים ויורדים כד סליק האי סלם סלקין עמיה כד מאיך יורדים בו:

כירה שנשמטה היא הכלה שנשמטה מתחת הצדיק בעון התחתונים כדאיתא פרשת בלק וכד איהו סליקא למלקט כיסופין וענוגין ומומא אשתכח בישראל לתתא כדין מטי לגבה טיפה ואתעדיאת יומין במנין וכו' ולכן יאמר אם נשמטה הכירה אחר עלותה אפילו אחת מירכותי' היינו מדת הוד שנאמר והודי נהפך עלי למשחית ונעשית דוה ולכן אסור לטלטלה עד מלאת ימי טהרה. לבנים שנשארו מהבנין הנה הבנין של הכלה נתבאר בזוהר פרשת תרומה אפריון דא עלמא תתאה עשה לו להנאתו לאשתעשעא ביה המלך שלמה מלכא דשלמא כלא דיליה מעצי הלבנון כד"א ארזי לבנון אשר נטע וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הכלה נבנית מאותם שית יומין דבראשית כל חד וחד עביד עבידתיה בהאי אפריון ובכן יובן מ"ש לבנים שנשארו מהבנין כי מאחר אשר חז"ל הגידו מאי לבני לבני בני כל דבריהם כגחלי אש היינו מה ש"ה וכל בניך למודי ה' והם סוד הנצחים ואמנם חז"ל אמרו בני בנים הרי הם כבנים ואיתא בזוהר פרשת שמיני דף ל"ו. וז"ל פתח ר' אלעזר ואמר עטרת זקנים בני בנים בנים הא אוקימנא בני בנים אלין שאר כתרי מלכא כד"א וכל בניך למודי ה' וכתיב בני ציון היקרים ותפארת בנים אבותם לא מתעטרן בנין אלא באבהן עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כי בני ציון מכונים בני בנים, והנה הוא פירש בתחילה בני בנים אלין שאר כתרי מלכא וכי תימא כי פסוק בני ציון היינו וכל בניך למודי ה' תרי קראי למה לי אמנם שטחיות הדברים כך הוא כדי להבין לבנים אלו כי בתחלה הגיד למש"ה ותפארת בנים אבותם ואמר בנים הא אוקימנא שהם בנים עליונים בני בנים אלין שאר כתרי מלכא כי הם נבנים מאותם בנים עליונים כד"א וכל בניך למודי ה' כל בניך העליונים נעשה מהם למודי ה' הם הנצחים וכתיב נמי בני ציון היקרים כי מאותם הבנים נבנים והיינו משחז"ל מהו היקרים בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא וכו'. הנה דברי חז"ל כגחלי אש שיוצא מהם ניצוצות רבים היינו מ"ש פ' תרומה דף קמ"ה: וז"ל ויהי שירו חמשה ואלף היינו חמש מאה שנין דאלנא דחיי אזיל בהו ואלף דא איהו אלנא דחיי חתן דנפיק מסטריה ואיהו ירית כל אינון חמשה למיתי לגבי כלה יומיה דקב"ה אלף שנין איהו ודא איהו נהר דנגיד ונפיק מעדן וכו' הנה מבואר מדברי המאמר סוד אלף שהם אלף שנין יומוי דקודשא ב"ה והיינו אלף שנכנסים למקרא בתורה שבכתב יוצא מהם מאה לגמרא בסוד הכלה יוצא מהם אתר להודאה הוא החתן הנזכר שהוא מורה הוראות כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"י. וז"ל משכיל דא נהר היוצא מעדן דאיהו תורגמן לדוד לאודעא ליה מאינון מלין סתימין עילאין וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי זהו המורה הוראות ומלין סתימין. ולכן נאמר אדם אחד הוא יוסף הנקרא אדם לחז"ל שנאמר אהל שכן באדם וזה הוא אחד מאלף יומיה דקודשא בריך הוא אלף שנין ולכן נאמר בני ציון היקרים כאמור הרי כי בני בנים הם כבנים וסוד הענין מ"ש הכתוב וכל בשליש עפר הארץ כדאיתא פ' פקודי בענין קו המדה ע"ש ולכן יאמר לבנים שנשארו מהבנין כי הנה הבנין משמע נמי על בנין הזכר ת"ת ישראל ושם הם בנים אמנם הנשארים ממנו לבנין הכלה הנקראים לבנים שהם בני בנים שנשארו מהבנין שנאמר ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם מותר לטלטלם להעלות אותם למעלה דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא עלייהו דהיינו לצורך הזווג ואם סדרום זה על זה בסוד קוים גלי אדעתיה דמתקנן לבנין ואסור לטלטלם עד שיהיו בסוד שלש קוים ימין שמאל ואמצע כי אז ראויה לזווג כמשחז"ל רבקה בת שלש שנים היתה:

קוץ המונח ברשות הרבים היינו הקליפה והוא נאחז במדה האחרונה נקראים רשות כמו ששנינו הוו זהירין ברשות אמנם ענין המשנה מצוה כאשר מתלבשת למטה אמנם עתה נאמר כי זה הרשות הוא רשות הרבים אבהן עילאין בסוד הלכה כרבים כדאיתא בתיקונים מותר לטלטלו פחות מארבע אמות כדי לתת לו מקום מעט מארבע אמות של הקדושה ובכרמלית שהוא בחוץ מן האצילות מותר ליטלו בהדיא לגמרי ולפי הנראה צריך היה להיות בהפך לכן מבאר הטעם משום דחיישי' שמא יזוקו ביה רבים לפי כי שם יש לו כח להזיק לא כן למעלה ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו רבנן משום שבות ואין נוהג שם ענין מוקצה וכן זאת תורת האדם הצדיק עליון כד שרי ערלה על את קיימא קדישא הוא קוץ מכאיב והוא רשות הרבים כי כל המדות העליונות משפיעים בו לתת לכלה מעבירו פחות מארבע אמות ארבע אותיות של הכלה אדנ"י לפי כי הוא סוד קנה שנעץ בים כנ"ל ואם הוא בכרמלית היינו בבחינת מדה האחרונה לפי כי נאמר וחלק משמן חכה והוא מפתה אותה כדאיתא פ' ויקהל מעבירה להדיא לגמרי משום דחיישינן שמא יזוקו ביה רבים המדות עליונות כי כולם מתחברים עם הכלה ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו רבנן משום שבות אלא יצאו מן האצילות ולכן מותר להוציאו לקוץ:

[יט] חזר הדין להזהיר האדם שלא יהיה סיבה שלא תשרה עליו קדושת שבת וזה בעבור מדת הגאוה לפי כי הוא גורם סילוק שכינה כמש"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל כמשחז"ל אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם נמצא כי עזב ה' את הארץ בעבור הגאוה ולאיש הזה איך יתכן כי ישרה עליו תוספת שבת הרי אפי' הקדושה שבו היא מסתלקת ולכן יאמר סולם של עליה כלומר התבונן כי מה האדם ומה מעשיו כי הנה הוא נברא בצלם ודמות כמו ששנינו חביב האדם שנברא בצלם וכי תימא והרי זה כל האדם נברא בצלם לכן חזר ואמר אמת הדבר אבל חיבה יתירה נודעת לו לאדם זה היינו מ"ש הכתוב כי בצלם אלהים עשה את האדם כי זה נאמר על ישראל ולמה נברא בצלם להיות מוכן להשראת שכינה כמש"ה ושכנתי בתוכם שהרי מתחילת הבריאה נתאוה הקב"ה לעשות דירה קבועה בתחתונים והאדם הוא סולם מוצב ארצה בעולם השפל וראשו מגיע השמימה ואיך יהיה האדם מתגאה ודוחק רגלי השכינה על ידי הגאו' ולכן בא הדין להעיר לב האדם כמ"ש בזוהר אינון דדמיכי בשינתא בחוריהון אמר סלם זה האדם של עליה שהוא גדול בענין הגאוה ועשוי להטיח בו גגו היינו מה שחז"ל בפ' מה לך איפה כי עלית כלך לגגות אלו בעלי גאוה ולכן אסור לטלטלו להעלות אותו במעלות השלימות בתוספת שבת שהרי נאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אזהרה לגסי הרוח אף כי אחרי מותו אסור לטלטל אותו כדרך הצדיקים שאין להם מנוחה שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכן אסור לטלטלו מגן עדן תחתון להעלותו לגן עדן עליון אבל של שובך שהדוגמא למה ששנינו לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ולית ביה משום יוהרא והיינו סולם של שובך לצורך היונים היינו משחז"ל במדרש חזית יש מין יונה שאוכלת וחברותי' מריחות אותה ובאות כך תלמידי חכמים כשהזקן דורש מתקבצים ובאים ולכן יאמר סולם של שובך מותר לנטותו ממקום למקום היינו הזקן שדורש שהולך ממקום למקום ללמוד תורה אם תלמיד הגון הוא שנאמר לקראת צמא התיו מים אבל לא יוליכנו ממקום למקום רחוק היינו משובך לשובך כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וימנע מעונג שבת וכן נמי משמע כשהולך משובך לשובך הזקן הוא נוהג בו דרך חול ויבא לצוד המוליך סלם זה הזקן משובך לשובך נפש הוא חובל אי בעית אימא מפני הזקן עצמו ואי בעית אימא להולכים אצלם צדים אותם ואין יכולים לפרוש במעשה המצות הנודעות בשבת ואיתא בזוהר פרשת תרומה כי בשבת לאחר המנחה אין ללמוד כי תרעין דבי מדרשא דמשה ננעלו וכיון שנפטר דוד המלך עליו השלום כניסת נהורהא אורייתא דבע"פ ולכן אין ראוי ללמוד תורה ומה גם כי הוא זמן סעודה שלישית: [כ] חריות של דקל אשר חז"ל הגידו יש בני אדם שיש בהם תורה ומצות דומים לאתרוג כי יש בו טעם וריח ויש שבהם מצוה ולא תורה דומים להדס כי יש בו ריח ואין בו טעם ויש בני אדם שבהם תורה ולא מצוה והם דומים ללולב. ולכן על יסוד זה יאמר נא חריות של דקל כי הנה הדקל הוא מי שיש בו תורה כי עץ מאכל הוא אמנם חריות שלו יהיה הדוגמא שלהם שני דברים ראשונה יהיה מורה על שאין בו לחלוחית של תורה ומצוה ומה גם הוא מורה על דברים הרעים הנמצאים בו וסביביו נמצא עונות וחתך אותם וקצצם לשרפ' נמצא שהם מוקצים ואסור לטלטלם הוא משחז"ל השב מיראה זדונו' נעשו' כשגגות השב מאהבה זדונו' נעשו' כזכיות ומאחר כי קצצן לשרפה משמע כי שב מיראת עונש השרפה של גיהנם. לכן הם מוקצים ואסור לטלטלם לפי כי הם נעשו שגגות ישב עליהם מעט מבעוד יום דהיינו כי נתיישב בדעתו על מה שעשה מותר לישב עליהן בשבת עליהם חיה יחיה וכל שכן אם קשרן ליישב עליהן בשבת לעולם שכלו שבת או אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם אפילו בחול דמשמע כי מאהבה הוא עושה. ולכן מזה תבין כי כן יהיה לו ולעתיד כי כן אחרי מותו עליהם חיה יחיה וישב עליהם באמת בג"ע אפילו בחול:

[כא] אבל נדבך של אבנים הרי נאמר אבנים שחקו מים כי הנה התורה הנקראת אבן מכניע היצר הנקרא לב האבן וכאשר האדם חוטא באברים שלו הנקראים אבנים ע"ד משחז"ל מי מעיד באדם אבני ביתו ואיתא בזוהר ובתיקונים אלו האיברים של אדם שמעידים עליו. ולכן יהיה הענין דוגמא נדבך של אבנים מן האברים שבאדם אשר להיות שולט בהם יצר הרע הנקרא אבן לבו יצוק כמו אבן שלכן נאמר והנה עם קשה עורף הוא. ולכן מאחר כי דבר קשה הוא אף על גב שחשב עליו מבעוד יום אסור לישב עליו כי זה עון פלילי אלא אם כן סדרם ויודע כל אבר שחטא בו על הסדר כי בכך יהיה מעותד לעשות תשובה:

אשר עוד בקשה נפשי לפרש דינים אלו על דרך הקודם וכך הוא אומר סולם של עליה שהוא גדול זה שאמר הכתוב ויחלום והנה סלם מוצב ארצה איתא במדרש רבנין פתרי בהאי קרא שית שיטין סלם זה צלם נבוכדנצר שחיק מחיק סלם זה סיני וכו' הנה כי חז"ל פירשו בפ' דבר והפכו וכן נמי אלכה גם אני אחרי עקבותיהם וכך הוא אומר סולם של עליה היינו סטרא אחרא סמאל בראש כלם כמשחז"ל סלם היינו סמאל אתווי דדין כאתווי דדין והיינו סמאל שעליו נאמר לא תעשה לך תמונת כל סמל לפי שניטלה אות אל"ף מתוכו היינו הקדושה כנ"ל שהפילו הקב"ה ממקום קדושתו ונשאר סמל וזה הוא של עליה שהוא גדול כדאיתא בזוהר פ' ויקהל רב החובל זה סמאל רב לכל מנהגין דארבא והוא ענן גדול ולכן יאמר שהוא גדול ועשוי להטיח בו גגו שנאמר ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו היינו סמאל הנופל לעולם כד"א כי נפול תפול לפניו והוא נופל מזמן הבריאה כנ"ל שהפילו הקב"ה ממקום קדושתו ואח"כ נאמר איך נפלת משמים הילל בן שחר ונאמר קל מן שמיא נפל ואמרו חז"ל שרו של נבוכדנצר קל שמו היינו סמאל הנזכר ולעתיד נמי ולכן אסור לטלטלו שהוא מוקצ' ואינו עולה למעלה בשבת סטרא אחרא. אבל של שובך דהיינו בסוד טיקלא דעשיקת נשמתין שהוא דוגמא לסולם של שובך לצוד בו יונים מותר לנטותו ממקום למקום באותו עולם עצמו. אבל לא יוליכנו משובך לשובך לצוד יונים הם העשוקים כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד כך הוא טיקלא אם מוליכן משובך לשובך בהיכלות אשר שם יבא לצוד מאותם העשוקים. וכאשר נאמר בהפך כי סולם זה הוא בקדושה כמשחז"ל סלם זה [סיני דמהימנותא] כך הוא אומר סולם של עליה ר"ל כי הנה הכלה היא עולה במעלות עד מקום שהיא בסוד כאמה בתה ויותר עולה שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא שהוא גדול שנאמר גדול אדוננו ורב כח לפי כי בתחלה היא קטנה עוד נגדלת נעשית נערה עוד נגדלת שנעשית בוגרת הוא סוד מה שחז"ל למלך שהיה לו בת יחידה לא זז מחבבה עד שקראה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז מחבבה עד שקראה אמי והיינו גדול ועשוי להניח בית גגו של אדם דקדושה היינו גג בית המלך מלכו של עולם. אמנם עוד תשכיל ותדע ממוצא דבר מ"ש בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ט וז"ל מהו סלם דרגא דשאר דרגין ביה תליין והוא יסוד דעלמא וראשו מגיע השמימה הכי הוא לאתקשר' בהדיה וראשו מאן ראשו ראשו דההוא סלם ומאן איהו דא דכתיב ביה ראש המטה בגין דאיהי ראש להאי מטה ומניה נהיר מגיע השמימה בגין דאיהו סיומא דגופא וכו' וקאים בין ירכין וגופא ועל דא מגיע השמימה וגו'. הנה למדנו מדברי המאמר כי הצדיק נקרא סולם ולכן יאמר סלם של עליה דהיינו כי עליה היא הכלה שנאמר נעשה עליית קיר קטנה כדאיתא בזוהר היא הכלה והצדיק הוא בעל נעוריה ולכן נקרא סולם של עליה באמת שהוא גדול לפי שנאמר עני ורוכב על חמור ואז אינו גדול כדאיתא בזוהר גדול ה' ומהלל מאד אימתי בעיר אלהינו. אבל בזמן שאינו עם הכלה לאו הוא גדול ולא מהולל. ולכן אמר דוד כי אני ידעתי כי גדול ה' ר"ל כאשר מתחבר עם בחינ' דהע"ה אז נק' גדול כדאיתא פרשת ויקרא ואם עיני שכל לך תבין כי באמת אז הוא גדול ולכן חזר הדין סולם זה של עליה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גנו כמו ששנינו מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה כמש"ה תחת התפוח עוררתיך הלא כמוס עמדי בפי' שיר השירים כמו ששנינו תפוח היה באמצע המזבח שמה חבלתך אמך כד"א העמוסים מני בטן ולכן אסור לטלטלו טלטל' גבר כי מן הראוי הוא שיהיה תמיד מחובר עם הכלה ולית לאתפרשא לון. אבל של שובך והוא עליון שמתקבצים שם היונים הוא סוד מ"ש בזוהר פ' פנחס דף רי"ז וז"ל עצי ה' אלין אינון עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע ארזי לבנון אלין חמשין תרעין דאקרון חמש מאות שנה אשר שם צפרים יקננו בטוליהון מקננן נשמתיהון דצדיקיא וכל חיילין קדישין אתזנו מתמן חסידה ברתיה דאברהם דאקרי חסד ועביד חסד בעלמא בגין כך אקרי חסידה ברושי' ביתה בין דרועין עלמא עכ"ל. הנה למדנו מדברי המאמר מה הם הצפרים הנז' שהם הקרבנו' שעושי' מתורים ובני יונה בזה הוא השורש שלהם. אמנם עוד אחזור ואלמוד לענין מ"ש חסיד' ברושים ביתה היינו מ"ש בזוהר פ' ויצא דף קס"ג וז"ל חסידה אמאי אקרי חסידה בגין דנפיק מתמן חסד דאיהו נהורא קדמאה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ברושים ביתה אל תקרי ברושים אלא בראשים וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי חסידה היא אימא עילאה ולכן נאמר אשר שם צפרים יקננו והיינו מ"ש דין זה. אבל סולם של שובך כי זה הוא עליון לקחת היונים מאותו שובך אשר שם צפרים יקננו. מותר לנטותו ממקום למקום כי כן הוא שורה על הבנים פעמים על אלו פעמים על אלו אבל לא יוליכנו משובך לשובך דהיינו בית התחתון בסוד הכלה כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול האדם הגשמי כי על ידי המעשים הנעשים למטה כך הוא המדה למעלה פעמי' האם רובצת על הבן פעמים נאמר ויבן ה' את הצלע לאשה ויביאה אל האדם ויבא לצוד היינו מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ד:

תוכן העניינים

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק ב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה