אור ברסלב

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן שו

סימן שה

[א] לא נפלאת היא ממך מה שהקדמתי בחלק זה כי ענין השבת מיוסד על התיקון של חטא אדם הראשון ואחריו ישראל אשר שבו על עון אבותם ולכן נאסרו ט"ל מלאכות בשבת אשר מתחיל' נתהוו בעון אדם הראשון שאל"כ לא היה צריך לכלו' שהרי היה מסיב בגן עדן ומלאכי השרת משמשים לפניו ובחטאו נתקללה האדמ' נמי ולעומת הקללות באו המלאכות וכן נמי ישראל עד שבא להם התיקון במלאכות המשכן והם ט"ל ואמנם להיות התיקון לעולם נאסרו ט"ל מלאכו' בשבת כאמור והיינו לענין מקביל כנגד המעשה ואמנם אדם הראשון חטא בכל חלקיו במחשבה בדיבור במעשה כנ"ל מה שחז"ל מין היה שנאמר ויאמר נו איכה לאן נטה לבך. גם בדיבור מ"ש האשה אשר נתת עמדי וחזר ואמר ואוכל אכלתי ואוכל נמי. ובמעשה שלקח הפרי ואכל וכן נמי ישראל חטאו במחשבה כי כאשר ראו המרכבה שמטו פני שור. בדיבור קום עשה לנו אלהים. מעשה וישתחו לו ויזבחו לו וכו' ולכן בא הצווי על הדיבור בשבת וכן נמי מלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן אמר הכתוב ממצא חפציך חפציך אסורים אפילו בדבר העושה שום מלאכה ואמנם זה התיקון הוא על מה שעבר וביותר נמצא כי צורך לפרטים להעיר לב האדם שיהי' רודף אחר השלימות כי הנה מה שאכל אדם ועזרו מאותו אילן לפי כי חשבו כי בו ימצא השלימות שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו' ואחז"ל ג' דברים נחמרו באותו העץ כונתם הוא להגיד דמאחר שנאמרו ר"ל בתורה כך הוא האמ' נמצ' כי רדפו על צורך השלימו' וכן במעש' העגל שנאמר עשה לנו אלהים אשר ינכו לפנינו להיות להם אמצעי כדרך שעשו דור אנוש כמ"ש הר"ם במז"ל לתועלת אשר ילכו לפנינו שתפו שם שמים ודבר אחר וכאשר נודע שחטאו בכל הפרטים כאמור לכן לתקן זה נאסר בשבת כל ענין שלימו' לצורך עולם הזה כדי שיתבונן האדם נקנו' שלימו' האמיתי בהווה בתוספת שבת וביותר לעת מצא זו מיתה ונוסף עוד לזמן התחיה כי הנח חנה הם דברי חז"ל בפ' בהתהלכך תנח' אותך בעולם הזה בשכבך תשמר עליך בקבר והקיצות היא תשיחך לזמן התחיה ולכן יאמר חפציך אסורים אפי' בדבר שאינו עשה שום מלאכ' שהרי מלאכת מחשבת חסרה תור' חבל חפצי שמים מותרים לכן בכל דבר מאלו המפורשים אחר כך ימצא דבר והפכו כי זה המפורש נחסר שהוא בענין הגשמי אבל בענין המקביל לעומתו בדבר הרוחני מה טוב לאדם לעשו' אותו ולכן יאמר שמעיין נכסיו לראו' מה צריך לעשותו למחר והנרצ' בזה נענין הרוחני לשלימו' הנפש שמעיין בנכסי הנפש כמ"ש החכם אורחא רחיקא וזוודין קנינין עמד ובזבז מנכסיו ומה גם יתבונן כי צורך זה למחר כי לא ידע האדם את עתו כמ"ש יעשה תשובה היום שמא ימות למחר או לילך לפתח המדינ' כדי שימהר לצאת בליל' למרחץ אבל לענין צורך נפשו מה טוב לו לילך לפתח המדינ' הוא גופו כמשחז"ל עיר קטנ' זה הגוף והפתח הוא הפה יתבונן בזה בכמה דברים רעים הנמצא בו כמש"ה כל עמל האדם לפיהו שבועת שוח ושקר ונבלו' הפה ודברים בטלים שנאמר בהם הוגעתם ה' בדבריכם יתבונן למהר לצאת מהר' מעונו' אלו בלילה בהיותו בעולם הזה לילך למרחץ שנאמר רחצו הזכו על ידי וידוי דברים גם החרט' וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים אבל מחשיך לשכור פועלים בתור' להחזיק ביד עמלי תורה ומחשיך על התחום להבי' בהמתו הוא הגוף שרוכב עליו הנשמ' שהוא חוץ לתחום בעשותו אשר לא כדת להביאו בדרכי יושר ויש אומרים שאם אין הבהמ' יכול' ללכת ברגלי' כגון שהוא טלה קטן והדוגמא קטן שלא כלו חדשיו כי הנה חז"ל אמרו האי צורבא מרבנן דסנן שומעניה ילך למקום אחר כו' אבל זה הקטן טלה טהור אינו יכול להלך ברגליו ולכן בגשמי אינו רשאי להחשיך עליו דאינו רשאי לטלטל בעל חי שהם מוקצים אבל בענין טלה טהור זה מותר לטלטל אותו טלטולי גברא והוא בעל חי שצריך טלטול ותנוע להתעורר לתקן מעשיו קודם שיהיה לו עונש טלטול בגופו או בממונו או כי יהיה צריך לטלטול בענין הגלגול ולכן החי יתן אל לבו:

[ב] היתה בהמתו עומד חוץ לתחום כי הדוגמא לזה הוא על הבהמה הוא הגוף שלו כאמור הוא חוץ לתחום של הקדושה כמשחז"ל מפני מה נברא העולם הזה בה"א שאם רוצה לצאת יוצא וכן זה יצא חוץ לתחום של הקדושה יכול לקראת כדי שתבא והיינו בקול וזה יהיה על דרך מה שחז"ל בקולה שנואה ובקול שלה אהובה שלכן אדם זה יצא בעבור הקול שנאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ובקולה אהובה השמיעיני את קולך על ידי וידוי והחרטה כמש"ה הקול קול יעקב ונתבאר במקומו שהם שני קולות קול תורה וקול תפלה. עוד זה מדבר ופנה למעלה ממצ' חפצך הלא זה הדבר מ"ש בזוהר פ' יתרו דף פ"ח וז"ל ובחרו כאשר חפצתי סתם מאי באשר חפצתי סתם זווגא דמטרוניתא עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כי חפץ הוא בסוד מטרוניתא והעיקר לענין הייחוד כי בו ענין החפץ כש"ה באשר חפצתי ולכן על עיקר זה ידבר בראשונה ממצא חפצך חפציך אסורי' לא כך יהיה בענין חפצי שמים כדלקמן אמנם גם בענין דינים אלו יובן כי כן זה יהיה הדוגמא למעלה ולכן יאמר חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר כן הענין למעלה יהיה דבר המקביל כי מאחר שהאדם הגשמי על ידי מעשיו גורם החיבור והייחוד במידות העליונות לכן כאשר האדם מעיין מעשיו לראות מה צריך לעשות למחר יהיה פועל כך למעלה שהרי קים לן הרהורי עבירה קשים מעבירה לפני כי הוא פוגם במחשבתו למעלה וכאשר ימנע מחשבה זו מתקיים חפץ עליון וכמו ש"ה עצתי תקום וכל חפצי אעשה אשר חז"ל הגידו הקורוא פסוק זה סבור שמא יש נקמה למעלה ומהו וכל חפצי אעשה שאני חפץ לצדק את הבריות שנא' חי אני אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה והנרצה אצלי רעם משחז"ל אפריון זה עה"ז עשה לו מלך שהשלום שלו מעצי הלבנון בעצת התור' המלובנ' בדברים ובעצ' התשובה המלבנ' במעשי' והיינו מ"ש בזוהר כשרצה הקב"ה לבראת העולם אמרה התורה רבש"ע האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגז' קמך אי את עביד ליה כעובדוי למה לך למברי יתיה אמר לה הקב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים וברא קב"ה תשובה שאם חטא יעשה תשובה ויתכפר לו ולכן יאמר הקב"ה עצתי תקום של זמן הבריאה שאמר שהוא ארך אפים וברא העולם בעצת התורה והתשובה וכל חפצי אעשה כאשר הם נמי בחרו באשר חפצתי אלו המצות שנאמר וכל חפציך לא ישוו בה ועל ידי עסק התורה מתעורר רצון עליון ונעשה היחוד למעלה וכאשר המלכים נועדו אז עברו כל העונות ומאריהון דדינין לפי כי הם יחדיו כדאיתא בזוהר ולכן נמי אסור לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ דבהכי נמי נמצא ממהר אדם דקדושה לילך לפתח המדינה עליונה הנקרא עיר קטנה כדאיתא בזוהר וממהר לצאת תכף כשתחשך למרחץ בסוד העולמות וכן אין מחשיכים לשכור פועלים כי הנה הפועלי' עליונים הם בתוך התחום וגם התחתוני' כדאיתא בזוהר פרשת אמור הולך תמים ופועל צדק מאן פועל צדק אינון דמתקנין למטרוניתא מנהא ותכשיטהא ועטרהא כל חד פועל צדק אקרי ואלו הפועלים הם בתוך התחום של הקדושה וכן נמי הפועלי' עליונים הם בתוך התחום הלא זה הדבר מ"ש בזוהר פ' תרומה מעצי הלבנון אלין שית יומין עילאין דעבדין בהאי אפריון סדורא דאתחזי ליה וכו' הנה מבואר כי גם פועלים אלו הם בתוך התחום של הקדושה ולכן אין להחשיך על התחום לשכור פועלים אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו דבהכי נמי ימצא כי אדם דקדושה מחשיך על התחום עליון של הקדושה להביא בהמתו אשר היא למטה כדאיתא בזוהר פרש' פנחס דף ר"ך:

וז"ל לא אצטריך לאפקא אתתא למשרי באתר אחרא עד דבעלה יהיב לה רשו וכו' מנ"ל מצדיקו של עולם דיהיב לה רשו למהוי גו צדיקי בהאי עלמא ויתבא עמהון ככלה זו קשוטה' וצדיק' דעלמא חמי וחדי בה אבל בין דרועוי דבעלה שכיבת ואתהדרת. למהוי בהדייהו ותבת לבעלה כד"א בערב היא באה ובבקר היא שבה לגבי צדיקיא דעלמא וכלא ברשותא דבעלה הה"ד וצדיק חונן ונותן עכ"ל הנה נתבאר מדברי המאמר כי הכלה נמצאת ביום למטה בין הצדיקים ברשות בעל' הצדיק אמנם בלילה חוזרת בין דרועי בעלה ולכן הצדיק נמצא שהוא מחשיך על התחום להביא בהמתו זו שהיא למטה עם הצדיקי' ואמנם ביום השבת נמצא ענין נוסף הוא מ"ש בזוהר פ' ויקהל דף ר"ד וז"ל האי רוחא אתהני כל שתא יומין מרוחא עילאה עתיקא דכל עתיקין וביומא דשבתא כיון דנחית ואתסחי בגנתא דעדן בליליא אתענג מעינוגא דגופא מסעודתי' דמהימנותא כו' ההוא אתפשטות' כד אתוסף קדישן וברכאן מלעיל אתנהיר כלא ואתעביד רוחא נהירא בכל סטרין אתפליג לעילא ונהיר אתפליג לתתא ונהיר ודא הוא דכתיב ביני ובין בני ישראל חולק' אחסנ' אית לן בחדא וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי אותו רוח עליון שורה על ישראל בשבת ואחר כך הולך לו ולכן אדם העליון בהכי מחשיך על זה התחום של הקדושה להביא בהמתו זו אשר היא שורה למטה על איש הישראלי ויש אומרים שאם אין הבהמה יכולה להלך ברגליה כגון טלה שהוא קטן וזה יהיה בסוד מטטרון כי אין לו רשות לילך ברגליו אלא על ידי כאשר רוח עברה בו כדאיתא בזוהר פרש' פנחס דא רוח עילאה דאתכליל בגויה ולכן ואיננו כד"א ואיננו כי לקח איתו אלהים והוא דוגמא טלה קטן כד"א ונער קטון נוהג בם לכן אינו רשאי להחשיך על התחום להביאו דאסור לטלטל בעל חי בשבת לפי שהם מוקצים מבערב ואין עולי' למעל':

היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום עוד נוסף מן ההודעה בדין זה כי הנה נתבאר מן הזוהר פרשת ויקהל דף רי"א וז"ל כד בעי קב"ה לאתתקנא בתיקינוי ולאתקשטא בשבתא ובזמני ובחגי משדר ארבע אנפין דנשר וקיימין על היכלא דאקרי מר דרור ויהבין קלא ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא ואינון מתכנסין תמן ונטלי לון אלין ארבע אנפין ועאלין לון לגו בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא וכו' ומגו נהירו דחדווא מההוא דחמאן סלקין ונחתין קרבין ורחקין ואיהי תאיב לגבייהו ומתקשט' בנהירו כדין אלביש קנאה מנהירא חד צדיק עילאה ואסתכל בשפירו דההיא נקודה ובתיקונא ואחיד בה וסליק לה לגביה ונהרין נהורא בנהורא והוו חד וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי נשמות הצדיקים הם עולים מגן עדן תחתון למעלה ומתקשטת בהם הכלה ובהם נעשה הייחוד העליון בשבת ולכן חזר הדין והכי קאמר היתה בהמה עומדת חוץ לתחום כי הדוגמא לנשמת הצדיק כי הוא נעשה בסוד בהמה כמו שאחז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה ואלו הם חוץ לתחום הנה הם למטה בגן עדן הארץ חוץ מעולם העליון וקורא אותה אדם דקדושה מלמעלה להעלות איתה אליו ע"י ארבע אנפין דנשר כאמור והנשמה באה אליו למעלה: [ג] בכלל הדינים שנאמרים מענין השבת הוא התיקון לפרטים שהרי נאמר למעלה כל דיני השבת יש צורך בהם בכלל ובפרט על הכלל היא לתיקון עונות ראשונים של אדם וישראל ועל הפרט כל אחד לעצמו. ולכן יאמר נא כי כן נמי מחשיכין על התחי' לעשו' צרכי כלה או מת כי זה חוזר בתחלה לתיקון האדם שהקב"ה עשה עמו חסד לעשי' לו עזר והוא נתרעם ואמר האשה אשר נתת עמדי. וכאשר חטא נפק מניה חורבא כאשר פירש מן האשה ק"ל שנה אוליד מזיקין ורוחין ולילין כמש"ה והוכפיו בנגעי בני אדם למז"ל ולהיות כי נמצא שלימות בזה אנשי דור המדבר זולת אותם הנשים משבט שמעון שהיו לנשים לערב רב כדאיתא בזוהר אשר על כן חזר הדין להתיר מחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה וצרכי המת דוגמא לאדם שנגזר עליו מיתה וכן ישראל שנאמר אכן כאדם תמותון והדוגמא בזה הוא כי ראוי לאדם להתבונן בעצמו לתקן מעשיו כדי לקנות השלימות בהווה ביום השבת וביותר על העתיד ולהיות כי כל מה שנמצא שלימות באדם כך צריך להזהר יותר בכל פרטיו להיות כי וסביביו נשערה מאד. שלכן חז"ל אמרו תלמיד חכם צריך להיות דומה לכלה שמתקשטת בכ"ד קישוטין שנאמר ויביאה אל האדם כך צריך להיות בקי בכ"ד ספרים להשיב אמרים נכוחים והם אמרו מה אם אותם דברים שדורש אינם ערבים על שומעיהם ככלה על בעלה ויהיה צנוע ככלה וכו' אשר לכן כי נמצא כי ת"ח הוא דוגמא לכלה בכל פרטיו. ואמנם בקצה האחרון הוא הרשע הנקרא מת בחייו כמש"ה ואתה חלל רשע. ולכן בא הדין מחשיכים על התחום לעשות צרכי כלה או צרכי מת. וענין זה יהיה לפי כי לענין התיקון של האדם בא הדוגמא לענין זה כי כן אחז"ל וינפש כיון ששבת ווי נפש כי אותו תוספת נפש יתירה הנמצא לאדם בשבת ליל ראשון מסתלק ממנו.. ולכן זה יהיה דוגמא לחוטא נמי כי מסתלק ממנו הרוח בעון שלו. ולכן יאמר בענין הרמז מחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה זה תלמיד חכם מן הדברים הרוחניים אם מתבקש לו דבר לצוק השלימות או צרכי מת הוא הרשע ממה שנתחסר ממנו כפי רשעו אשר פגם אבריו לפי מעשיו מעט או הרבה להביא לו ארון ותכריכים התורה והמצוה להשלים אבריו כאשר יזכור לו ענין המיתה כמשחז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע אם נצחי מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה והיינו צרכי מת זה הרשע להביא לפניו ענין ארון ותכריכים לצורך המיתה אז יכנע לבבו הערל וישוב אל ה' בתשובה ותהיה תורתו רצויה לפני הקב"ה לאחר שנאמר ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי כאשר נכנע ומתודה אז ראוי להביא לו ארון של תורה ותכריכין של מצוה ויכול לומר לחבירו שיחשיך ר"ל כי יזכור לו יום המיתה כאשר לקברות הובל לארץ עפתה כמו אופל והוא נותן דין לפני אדון הכל שנאמר אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני שהדוגמא להודיע לחוטא כמה מקומות יש לו לעבור דרך שם ונידון בכלם והם מדרגו' גיהנם ושבעה עידנין יחלפון עלוהי לא מצאת במנה טול במאתים כך אחז"ל כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה אחת שמצלת ממיתה משונה ואחת שמצלת מדין גיהנם דכתיב ביה יום עברה היום ההוא. ולכן נמי אומר לא מצאת במנה קח במאתים והיינו לענין הצדקה. ואמנם לענין התכריכין ממש יש נפקותא כפי פשוטו. הלא זה הדבר הוא בזוהר פ' תרומה דף קכ"ח. וז"ל בספרא דחרשי דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוחא מסאבא ולאכפייא רוחא אחרא ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה בין רב בין זעיר וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר ענין גדול כי הרוצה להעביר ממנו רוח הטומאה שלא ישרה עליו צריך לקנות הדבר הצריך אליו בכל מה ששואלים ממנו במבטא שפתים ובזה נכנע כח הטומאה ומה מאד נמצא צורך בזה למת להעביר ממנו רוח הטומאה ששרתה עליו בשעת המיתה. לכן צריך להזהר כשקונים התכריכים שלא להקפיד בערכם אלא מה ששואל יתן לו דבהכי מעביר רוח הטומאה מן המת וכן יעשה בכל דבר המצטרך למת. ולכן אומר לו לא מצאת במנה קח במאתים ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו. וכן אם לקח ממנו בשמנה לא יאמר לו תן לי שנים ואהיה חייב עשרה וכן לענין הצדקה אע"ג שאמר אל יבזבז אדם יותר מחומש זהו מחיים אבל בפר' המיתה נותן כל מה שירצה כענין מר עוקבא ע"ה:

ועתה בא הדין ברוב ענין מחשיכין על התחום כי הנה התחום של הקדושה מוכרח לומר כי זה יהיה עד סוף עולם העשיה לפי כי כך נאמר בתיקונים ה' תתאה מקננא באופן בעשיה. ולכן כך הוא אימר מחשיכין על התחום כי לפי שהקליפה הוא סוד חשך כנודע מן הזוהר והתיקונים. ולכן יאמר מחשיכים על התחום של הקדושה לעשות צרכי כלה. וסוד הענין איתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"ו פתח רבי אלעזר ואמר מי בכם ירא ה' וכו' וכי בגין דלא אתא לצלויי הלך חשכים אלא אוקמוה אבל עד לא יתכנשון ישראל לצלאה בבתי כנסיות סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עלאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמא ותלת זמנין ביומא אזלי סטרא אחרא דכר ונוקבא ומשטטין בעלמא וההוא עידן אתקן לצלותא בגין דלא הוי תמן קטרוגא כנ"ל וכדין איהו עידן לצלותא בגין דאינון אזלין לשטטא בטורי חשוך והר נשפה כדין פתחן כוי נהורין עילאין ושריאן על בתי כנסיות על רישיהון דצלאן צלותין ומתפלגין נהורין על רישייהו וקודשא ב"ה שאיל על ההוא דלא אשתכח תמן וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי בשלש זמנים ביום סטרא אחרא הולכים למשטטא בהרי חשך והיינו מש"ה אשר הלך חשכים ולכן בא הדין ברוב ענין מחשיכים על התחום של הקדושה ר"ל דוחים אותם הנקראים חשכים וזה לעשות צרכי הכלה הקדושה הם ענייני התפלות שאומרים ישראל כי הם צורך הכלה קדושה לתקן אותה ולייחד אותה עם בעלה ומחשיכין נמי לעשות צרכי מת וזה ימצא בכמה פנים זה ראשונה כמה שביארתי. מה שאחז"ל שלשה נקראים מתים כי שלשתן נאמרים באשה יראת ה' בזמן החרבן זה יצא ראשונה הסומא היינו עולמתא שפירתא דלית לה עיינין שנא' ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה. ואמנם לא נזכר בה עינים מפני שנא' תמיד עיני ה' אלהיך בה ובעבור החרבן נאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם. ועוד כי הנה האשה לוקחת עישור נכסים מבית אביה לא כך בזמן החרבן אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד הטל עליה לברכה דאלו מתחלה נאמר וברדת הטל על המחנה לילה כדאיתא בזוהר. ועוד כי תקשיח בניה ללא לה שלכן נאמר הבה לי בנים ולכן ראוי להחשיך לדחות הקליפה למטה לעשות צורך מת זה שאמרה ואם אין מתה אנכי להביא לה ארון שנא' הנה ארון הברית אדון כל הארץ ר"ל ומי הוא זה אדון כל הארץ המדה שהיא ארון הברית ולעשות לה תכריכין הם המלבושים עליונים שנא' ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור. ולפי כי בזמן הגלות נאמר בצע אמרתו אשר צוה בימי קדם ואחז"ל בזע פורפירה דיליה ונאמר מעדה בגד ביום קרה יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושים בגדי כהונה ובגדי מלכות. לכן מחשיכים על סטרא אחרא להביא למת זה התכריכים אלו ויכול לומר לחבירו וכו'. ועוד ירצה לצרכי המת בסוד הצדיק שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק כאשר נאמר והנה אשה לקראתו שית זונה והחזיקה בו ונשקה לו העזיה פניה ותאמר לו לכה נרווה דודים עד הבקר אז מפני הרעה זו נאסף הצדיק. ולכן צריך לעשות צרכו להביא לו ארון זה שנאמר הנה ארון הברית אדון כל הארץ ותכריכים בגדי זהב. וכן נמי מת זה פנה למעלה משאחז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכאשר ממית עצמו אז צריך להביא לו ארון היינו מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ד. וז"ל ארון דא איהו רזא למיעל תורה שבכתב ואתגניז ביה ואינון שית לוחין מסחרין ודא אקרי ארון כד סחרן אינון שית למהוי כחדא כדין איהו חד גופא לאעלא ביה רזא דאורייתא בשית סטרין ואינון לוחין אינון חמש ועאלי' ביה חמש ספרים וכו' והנה למדנו מדברי המאמר כי ארון הוא סוד ת"ת ישראל בשית לוחין דסחרן שש קצוות לאעלא בהון התורה דכתיב בה עץ חיים היא למחזיקים בה ר"ל אע"פ כי ממית עצמו לקיים התורה היינו שנותנת לו חיים לחתן ולכלה המחזיקים בה ותומכיה הוא מאושר תמיד בסוד שביל דקיק ולכן מת זה עושים צורכו להביא לו ארון זה ותכריכים היינו לבושין דיקר כדאיתא בס"ד. ולכן על כל צדדין אלו יכול לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו היינו הדין כי תלמיד חכם מאפיל בטליתו ובועל ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר אצל מטטרון לעשות שם הייחוד הנעשה בחול על ידו של צדיק וצדק. ואם לא מצאת מקום במקום פלוני בהיכל אהב' כי שם נאמר וישק יעקב לרחל כדאיתא בזוהר פרש' משפטים גם פרשת פקודי לך למקום פלוני אצל מטטרון להתייחד שם כי בכל המקומו' נמצא שם ארון ותכריכים והם בגדי שרת דלביש כהנא רבא לשמש' כי הוא השושבין למט' ולא מצאת במנה קח במאתים שנאמר ומאתים לנוטרים את פריו ובלבד שלא יזכיר לו סכום לפי כי אין הברכה שורה על המנוי כדאיתא פרש' פקודי כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו. וכן אם לקח ממנו בשמנ' היא דרגא תמינאה לא יאמר לו תן לי שנים ואהיה חייב לו עשר' לפי כי אין קדושה פחות' מעשרה לכן נמי זה השפע שנמשך מלמעלה לקנו' התכריכים לא יהיה פחו' מעשר והם כתנו' אור והבן:

[ד] חזר הדין להזהיר על הנזהר. להמציא שלימו' לנפשו לקנות לו תוספ' שבת בהוו' להשאיר אחריו ברכ' לעתיד. ולכן יאמר השוכר את הפועל היינו אדם השלם כי אדם לעמל נברא להיות פעולתו תמימה ושלימ' לפני הבורא יתברך כי הנה הוא מצווה. והאדם שוכר לפועל הוא יצר הטוב הוא עיקר המעש' וזה היה לשמור זרעים כך אחז"ל כל הנוטל אשה לשם יופי לשם ממון חדש נכנס חדש יוצא הכל נאבד אוי לו לפוגם זרעו הקב"ה כופתו ואליהו רוצעו ולכן זה השכיר אותו במעשה המצות לשמור זרעים הם כמה מיני זרעים ראשונ' לשמור זרעו שלא יהי' רע בעיניהם כענין דור המבול משחיתים ארצה כמש"ה שוחטי הילדים וזאת שנית שלא יהיה פוגם זרעו בענין ביא' אסור' נשג"ז וכדאיתא בתיקונים כמשחז"ל אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו במה לשמור לה הטיפו' שלא יזרוק אותם בביאות אסורו' ועל הכל יתגדל להזהר מליטול אשה לשם יופי או ממון כי הוא פוגם זרעו הרי כי ישכור זה הפועל לשמור זרעים שלו זרע אדם או דבר אחר מן האיסורים אינו נותן לו שכר שבת שהנה שנינו אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו' ואלו שבת לא קאמר לפיכך אין אחריות שבת עליו כי כן האדם צריך לענג אותו גם במצות עונה ולא יאמר לו תן לי של שבת היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע דהיינו כי כן פועל זה יצר הטוב הוא שכיר עמו לעולם. אמנם להיות כי הבחירה ביד האדם כי אפשר לו לחטא לכן ימצא כי אינו שכיר קבוע לעולם פעמים הוא שכיר שבוע פעמים שכיר חדש וכו'. ולכן מאחר כי אדם זה נשתרש בצדקו עם שכיר זה נותן לו שכר שבת ממעשיו כך אמרו חז"ל כל הוצאה של האדם קצוב' לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת ולכן מוסיף בענין העונג לתת לו שכרו בכל הדברים ולא יאמר לו תן לי של שבת בפירוש אלא אומר תן לי שכר השבוע או החדש או תן לי שכר עשר' ימים וכל זה דוגמא כי לפי שהאדם צריך לשאול מזונותיו מן הקב"ה והוא הפועל שעשה באמונה עם בע"ה זה הקב"ה. אמנם אין זה מן הראוי שיאמר לו תן לי שכר שבת וכההיא דר"ש בן חלפתא שראה פועלים צועקים אמר שואלים מב"ה אמר ואעשה כן גם אני ושאל מהקב"ה ונתן לו. אמנם לא שאל בעבור השבת אלא סתם שאל וכן ראוי לשאול האדם מן הקב"ה הפרנסה בסתם:

[ה] אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר ובהבלעה מותר ודאי והדוגמ' לעשה כמו הרוכל שמכריז מאן בעי סם חיי ייתי לגבאי כי זה יש לו שכר טוב בעמלו כדאיתא בזוהר פרשת תרומה מאן דעביד נפשאן דחייבא שכרו מרובה ע"ש:

ועוד ימצא דרך האמת בזה דרך הקדש יקרא לה השוכר את הפועל. כי הנה בענין עבודת הקב"ה יש פועלים על התורה. ועל העבודה הלא זה הדבר הובא בזוהר פרש' פנחס דף רנ"ד. וז"ל לאומן דחתך מאני לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכן סגיאין אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכו' או אילין דמשתארין אינון מתקנין אינון לבושין ושווין אינון חתיכו' דאתוספן באתר דמעוטין וחתיכו' דאינון מעטין מוסיפין עלייהו והאי איהו על פי התורה אשר יורוך וגו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי שלומי עדתינו הם האומנים הפועלים באמונה עם הכלה לתקן לה הלבושים ועוד איתא בזוהר פרש' אמור ה' מי יגור באהלך וגו' הולך תמים ופועל צדק מאן פועל צדק אינון דמתקנין למטרוניתא מנהא ותכשיטהא ועטרהא כל חד פועל צדק אקרי. ולכן הוא אומר השוכר את הפועל הוא הקב"ה ששוכר פועל צדק זה לשמור זרעים היינו מ"ש בזוהר פרש' ויחי דף רל"ה. וז"ל רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אמר הואיל וקב"ה גלי קמיה דבני נשא ימותין אמאי נחית נשמתין לעלמא ואמאי איצטריך ליה וכו' אבל קב"ה יהיב נשמתין דנחתין להאי עלמא לאשתמודעא יקריה ונקיט לון לבתר אי הכי אמאי נחתי אלא רזא דא הכי הוא פתח ואמר שתה מים מבורך וכו' בור אחר דלא נביע מגרמיה ואימתי נבעין הני מיא בשעתא דאשתלים נשמתא בהאי עלמא כד סלקא לההוא אתר דאתקשר ביה כדין הוא שלים מתתא ומעילא ומכל סטרין וכד נשמתא סלק' כדין אתער תיאובת' דנוקב' לגבי דכורא וכדין נבעין מיא מתתא לעילא ובור אתעביד באר מיין נביען וכדין אתחברותא ויחודא ותאובתא ורעוא אשתכח להאי צדיקא דהא אשתלים ההוא אתר ואתער חביבותא ורעותא לעילא ואתחבר בחד וכו':

והנה נמי מבואר מדברי המאמר שהצדיק גורם ייחוד עליון ולכן שולח הקב"ה הנשמה לעולם הזה והיינו שהקב"ה שוכר פועל זה הצדיק לשמור זרעים עליונים של חתן וכלה כי לא יצאו לחוץ שלכן נא' ונוזלים מתוך בארך או דבר אחר כי כן נשמת הצדיק עולה יותר למעלה ואינו לשמור זרעים אלא להוריד אור עליון בסוד תפילין שהם כתר להקב"ה שנאמר ישראל אשר בך אתפאר אינו נותן לו שכר שבת רק גנוז הוא לעתיד ועוד ירצה במאמרו זה השוכר פועל לשמור זרעים היינו בסוד ת"ת ישראל ששוכר למטטרון כדאיתא בזוהר פרש' תצ דף רע"ח:

וז"ל פתח רעיא מהימנא ואמר פקודא דא לתת שכר שכיר בזמנו הה"ד ביומו תתן שכרו וגו' מטטרון איהו ש"ש מחי עלמין שליח דילי' לקבלא ח"י ברכאן דצלותא בכל יומא תלת זמנין ובגין דא ביומו תתן שכרו דא צלותא דשחרית ולא תבא עליו השמש דא צלותא דמנחה דאי עבר יומו בטל קרבנו וכו', ואליו הוא נושא את נפשו דא צלותא דערבית וכו' והנה מבואר מדברי המאמר כי מטטרון הוא שכיר מחי עלמין ולכן הוא אומר השוכר את הפועל זה והוא לשמו' זרעים או דבר אחר לפי כי קבלת התפלה היינו לפי כי על ידו נעשה היחוד ולכן נותן לו שכרו בענין התפלות כי כן הייחוד נעשה על ידו אמנם בשבת לא כן כנזכר בתיקונים בשבת נחית קב"ה לקבל התפלה וכן בזוהר ולכן יאמר אינו נותן לו שכר שבת לפי כי התפלה של שבת מתקבלת על ידו לפי' אין אחריו' שבת עליו כי הנה אין היחוד הנעש' בשבת של חתן וכלה על ידו אלא למעל' היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת כדמפרש לקמן. לפי' אחריו' שבת עליו כי הנה שית יומין דחול מתפרנסים ממה שנמשך לו בהשפעת שבת כדאיתא פרש' ויקהל הובא למעלה:

ולא יאמר לו תן לי של שבת אלא אומר תן לי שכר השבוע כו' והיינו מה ששנינו תינוק יונק משדי אמו וזה ימצא גם בשבת. ואיתא בזוהר תינוק דא מטטרו"ן יונק שדי אמו בגין לדכאה להו וזהו שכרו. ואמנם כאשר נאמר כי ת"ת ישראל הוא השוכר את הפועל זה הצדיק כאשר ביארתי בפ' פעולתי השמיני כי ברכו אלהים. אשר חז"ל הגידו שעשה פעולה גדולה לפני הארון שהיה מדליק לפניו נר בשחרית ונר בין הערבים כי הנה עובד אדום נמצא בו סמך בסוד עובד אדמתו. ולפי כי היה מארץ אדום אמרו חז"ל שלא היה הגון. ולכן הוליד שמנה בסוד שמנה מלכים אשר מלכו בארץ אדום אמנם פעולתי השמיני בסוד הדד לפי כי אשתו היתה מהיטבאל לכן עשה פעולה גדולה לפני הארון שהיה מדליק לפניו נר בשחרית ונר בערב כדאיתא בזוהר פרשת תרומה כי נר מצוה מאי נר אלא כד מקבלא רמ"ח שייפין עילאין מבין תרין דרועין ופתחת תרין דרועין דילה אתעביד נר כך עשה פעולתו לפי שהיה פועל פעולה גדולה בסוד הצדיק כדאיתא בזוהר פרשת פנחס שמן זית זך מאי כתית דא צדיק דכתיש כתישין ואפיק משח רבו מאינון זתין קדישין ויהיב לכלה כך פעולה זו עשה פעולתי זה לפי כי ברכו אלהים ומשתמע לתרי אנפי חוזר לעובד אדום וחוזר לפעולתי כי ברכו אלהים במעשה בראשית. לכן המשיך זה השמן מאינון זתין קדישין והאיר לפני הארון ולכן אמר השוכר פועל זה הצדיק לשמור זרעים או דבר אחר היינו מ"ש בזוה' פרש' תרומה דף קס"ו: וז"ל וכגנה זרועיה תצמיח מאן זרועיה אלין זרועי דאור קדמאה דאיהו זרוע תדיר ושם נאמר האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועביד ליה שורי שורין על ידיה דהאי צדיק דאיהו גננא דהאי גנתא ונטל להאי אור וזרע ליה זרוע דקשוט. הנה מבואר מדברי המאמר כי הצדיק הוא גננא דגנתא הוא הלוקח הזרעים וזורע אותם בגן עדן ולכן יאמר השוכר את הפועל זה הצדיק לשמור זרעים שנאמר וכגנה זרועיה תצמיח או דבר אחר לעולם הוא פועל הזורע בגן עדן עליון כאמור. אינו נותן לו שכר שבת רק השכר הוא לכל' לפי' אין אחריות שבת עליו היא הכלה הנקראה שבת לפי שהי' עולה למעלה שנא' ושמרתם את השבת כי קדש היא היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת כי כן הצדיק הוא שכיר שבת כאמור וגם שכיר חדש שהנה בראש חדש אומרים מוסף וגם הוא שכיר שנה ושכיר שבע' שנים עליונים שני שבוע. ולכן נותן לו שכר שבת של הכלה לפיכך אחריות שבת של הכלה לעולם הוא עליו. כדאיתא בהקדמת התיקונים וז"ל בצפר דא שכינתא נודדת מקינה דא ירושלם כן איש דא איש צדיק נודד ממקומו בגין לנטרא יתה ולא יאמר לו תן לי של שבת אלא אומר לאימא עילאה תן לי שכר השבוע או החדש דמשמע שהוא שואל מעצמו או יאמר לו תן לי שכר עשרה ימים ר"ל שכר מן עשרה מדות כל אחד יתן בו חלקו. וכך היא המדה אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת דמאחר כי הצדיק יכול להיות חזן הכנסת עם הכלה אין צורך לזולת ולכן יש מי שמתיר:

[ו] למעלה נתבאר וזאת תורת האדם אשר חטא במחשבה בדיבור ובמעשה וכן נמי ישראל שבו על עון אביהם ולכן נאסרו מחשבה דיבור מעשה של חול בשבת כדי לתקן הפגם ומה גם כי עון זה יוקשים בני האדם בכמה מינים ממינים שונים שבועת שוא ושקר ניבול פה ועל אודות הרעה הגדולה של דברים בטלים כי אמר ה' הרואה הרים וגבעות אלו חושב שיש לפני יגיעה אינו כן שנאמר לא ייגע ולא יעף ובמה אני מתייגע בדברים בטלים שנ' הוגעתם ה' בדבריכם ולכן חזר הדין דאלו הדברים שהם צרכי אדם אסורים אמנם חפצי שמים מותר לדבר בהם דלהכי קאמר קרא ודבר דבר לא הוה קרא צריך למימר אלא דבר מהו ודבר דבר אלא למעט דיבור של חול אבל דבר של קדושה מותר כגון חשבונות של מצוה גם לפסוק צדקה ומה גם בכלל הדבר הזה יחשוב אדם חשבונות של מצוה בינו לבין עצמו כדרך שאמרו חז"ל ויסב חזקיה פניו אל הקיר אמר לפניו רבונו של עולם חזרתי על כל איברי ולא מצאתי אבר שהכעסתי לפניך בו וכן יעשה האדם לחשוב חשבונות של מצוה אלו לפי כי האדם קרוב אצל עצמו שנא' גומל נפשו איש חסיד ושנינו איזהו חסיד המתחסד עם קונו ואין מספיק לאדם לחפש בו באיבריו להוציא הטומאה מהם ולנקות אותם מן העון אלא כי גם צריך לחשב חשבונות של מצוה כמו ששנינו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה שר"ל המצוה כאשר הוא לצורך ע"ד מה שאמרו חז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך ובסגנון זה אף על גב כי עשה מצוה מפסיד אותה לפי כי הנה עשה אותה לתקן העבירה בא זה ואיבד את זה כמו ששנינו עבירה מכבה מצוה כך מצוה מכבה עבירה והיינו הפסד מצוה כמאן דליתיה דמי הוי מחשב הפסד מצוה אם תעשה כך כנגד שכרה אם אין בך חבילות של עבירות ואתה עשה מצוה שכרה מרובה ושכר עבירה כשאדם לא עשה בסגנון זה אם עשי' חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות לא כך עשה אנא כי עשה תשובה מעול' על עונותיו ובכן זדונות נעשו זכיות הוי מחשב שכר עבירה כשתעשה בסגנון התשובה כנגד הפסדה אם תעשה חבילות של מנות כנגד חבילות של עבירות אמנם טוב משניהם הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ולכן צריך לעשות חשבונות של מצוה לעצמו ונפסוק צדקה ולפקח על עסקי רבים כענין הרוכל שמכריז וחומר מתן בעי סם חיי ייתי לגבאי ונשדך התינוק ליארס למנוע אותו מן הרהור רע כמשחז"ל מנוה וגוף טהור ישא אשה ואח"כ יעסוק בתורה וללמדו ספר או אומנות ודוקא אם רוצה להשתכר לדבר עמו אבל לשכרו להזכיר לו סכום מעות אסור:

[ז] מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה הלא זה דברי בפ' ומדדו את תכנית כי הנה האדם כשיחזור בתשובה אינו מספיק כי יתודה ויתחרט סתם אבל צריך להרהר בעון שנו נמדוד בדעתו כמה מן השיעור עשה פגם בעצמו באיבריו ובנפשו דאם אחרים למדו ממנו ופנה למעלה עד היכן נגע העון שלו עד כי יגדל בעיניו שיעור העון ואם קל הוא הוא הנרצה בפ' השמן לב העם הזה וכו' ולבבו יבין שיעור העון ושב ורפא לו כך מותר למדוד בשבת מדידה של מנוה משיעור העון ואף על גב כי ענין התשובה מנועה הוא בשבת כנ"ל לפי שנמנע מעונג שבת אמנם ענין זה מותר כגון נמדוד אם יש במקוה מ' סאה דהיינו שיכול לטהר אותו מעונותיו וכדברי חז"ל בפ' וים רחוקים נמשל' התפלה למקוה והתשובה לים. המקוה הזה פעמים סגור פעמים אדם שם ומתבייש ממנו והולך לו אבל הים לעולם הוא פתוח אם יהי' שם אדם מפליג ממנו קמעה וטובל ולכן יאמר הפ' דרשו ה' בהמצאו בעבור שהוא נמצא תמיד כמ"ש הר"ם במז"ל מצוה לידע שהוא נמצא ולכן מותר למדוד בשבת המקוה זה נמי שרוצה לטבול מטומאת עונו אם יש בו מ' סאה דהיינו על ענין התפלה ולמדוד חזור מי שהוא חולה היינו חולי הנפש דאמר רבי אמי אין ייסורין בלא עון וללחוש עליו והדוגמא לענין התפלה ואף על גב שהוא מן השפה ולחוץ כמש"ה יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וכמ"ש רטין אמגושא ולא ידע מאי קא רטין כך ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה והיינו כמו שנוהגות הנשים שדעתן קלה מותר דהוי מדידה של מצוה כחמור:

גם עתה יהיה הענין על דרך הנ"ל כי ירצה במאמרו לזה חפצי שמים מותר לדבר בהם לפי כי הדיבור עשה רושם למעלה כדאיתא בזוהר פרשת בשלח דף מ"ז וז"ל ממצא חפצך ודבר דבר הא אתמר בגין דההיא מלה סלקא ואתער מנה דחול לעילא וכו' ת"ח ההיא מלה דנפיק מפומיה סלקא ואתער אתערותא לעילא אם לטב אם לביש ומאן דיתיב בעינוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא מנה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי הדיבור הוא עושה רושם למעלה ומפריד הקדושה ולכן יאמר כי חפצי שמים מותר לדבר כי הדיבור זה קדש הוא וגורם ייחוד למעלה וכדאיתא בזוהר פ' אמור ה' נתן לי לשון למודים וכנ"ל כי לעולם הדיבור מעורר למעלה אי טב טב ולכן חפצי שמים מותר לדבר בהם כדאיתא בזוהר פרשת יתרו דף פ"ט ובחרו באשר חפצתי סתם מהו אשר חפצתי דא זווגא דמטרוניתא ואיתא בזוהר פרשת מקץ דף קצ"ד ז"ל רוצה ה' את יראיו כתיב ולא ביריאיו מאן דרעי ברעותיה לאחרא ואתרעי ליה לאתפייסא בהדיה ובגין כך רוצה ה' את יראיו ולא ביראיו עכ"ל. והנה מבואר מדברי המאמר כי הקב"ה רוצה אפי' למי שגורם להתרצות כלה לבעלה והיינו לפי שנאמר ובפשעכם שונאה אמכם וכך אמרו חז"ל עתידה כנסת ישראל לומר כתבת עלי נחמר הן ישלח איש את אשתו וכו' הישוב אניה עוד ולכן רוצה חותם יראי ה' שמרצים הכלה עם בעלה והיינו ובחרו באשר חפצתי נתקן הכנה ולהיות מפייסת עם בעלה והיינו זווגא דמטרוניתא ולכן חפצי שמים אלו מותר נדבר בהם כגון חשבונות של מצוה כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף ר"ך:

וז"נ חמר ר' יוסי כתיב אחת לאחת למצא חשבון חשבון דגמטריאות דקיימין בסיהרא באן דרגא דיניה אינון וכו' עד דהוה נפיל על אנפוי נפל בפומיה החי קרא דכתיב עיניך בריכות בחשבון על שער בת רבים ואלין עיינין דילה פרפראות לחכמה עילאה דאתמשכא מנעילא ומגו חשבון ותקופין ועבורין אתמניין ואתעבידו בריכות דנפקן מימין לכל סטרין עד דנפקין לכל חושבן ועבורין דסיהרא וכו' לכן מותר לחשוב חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה שמתקן הכלה הנרצה בפ' עשה צדקה בכל עת דהיינו כי הנה שנינו היו לו מאתים חסר דינר אפי' אלף נותנים לו כאחד ה"ז יטול וסוד הענין כי הנה הבתולה יש לה מנה מאתים בסוד ומאתים לנוטרים את פריו הם הצדיקים השומרים את הכלה לפי כי הם מחצר חקל ולכן ימצא להם דוגמא מה שנוטלה הכלה עצמה ופשוטן של דברים לפי כי הם מאה ברכות שמברך אדם בכל יום שתיקן אותה דהע"ה שנאמר נאם הגבר הוקם על ואיתא בזוהר פ' חיי שרה וז"ל דף קכ"ג. וז"ל ת"ח רזא דמלה מ"ש דאמר בכלהו שנה שנה כו' אלא כלא חד מדה שנה כללא דכלא קב"ה דאתכליל מאתר עילאה סתימא דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן דכל יומא וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי מאה ברכות הם נמשכים מלמעלה ולכן הכנה נעשית בסוד מחה בזה הציור אדן י' שהנה האלף הוא בגימ' בו ואות נ' נעשית סוד י' למעלה ותחתיה ן' וחות ד' פשוטה הרי בגימ' ק' נמצא כי יש לכלה הנקראת אדני מנה מחתים והנה זה יהיה לה בשעת התפלה לא כן אחר כך נמצא כי יש נה פחות ממאתים ולכן אפילו אלף נותנים נה כאחד הם מש"ה האלף לך שלמה והוא חול כמשחז"ל ואינון אלף יומין דחול כדאיתא בזוהר כל אלו נותנים לה שפע בסוד אור חוזר נמצא כי הצדיק הגשמי עשה צדקה בכל עת כלומר כי לפי שהכלה נמצא עמה אורות כמנין צדקה שהם מחתים חסר דינר לכן עשה צדקה בכל עת נתת לה אורות מחדש ע"י התורה והמצות ולכן פוסקין נמי צדקה ונפקא על עסקי רבים כי בזה נמי נעשה צרכי רבים עליונים ולשדך התינוק ניתרס היינו תינוק יונק משדי חמו מטטרון בדרך שהוא היה עושה להביא הכנה דבקה לבעלה כך במדה זו נמי משדכין לו אשה כשרה כדאיתא בזוהר פ' פנחס אנוש כחציר ימיו דא מטטרון כי רוח עברה בו דא רוח עילאה דאתכליל בגויה ולכן ואיננו כד"ח ואיננו כי לקח אותו אלהים וללמדו ספר דא ספרא דחנוך הנזכר בזוהר או אומנות כדאיתא בפר"ח חמר מטטרון תופר מנעלים הייתי ועל כל תפירה הייתי מייחד שמו של הקב"ה ולכן נמי מלמדו אומנות זו לעשות למעלה בסוד הייבום ודוקא נכבד אבל לשכרו בתורת מעשה להזכיר לו סך המעות אסור:

מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה היינו מ"ש בזוהר פ' פקודי דף רנ"ג. בענין קו המדה וקנה המדה והיינו מדידה של מצוה שנעשית בשבת כי הכנה מתגדלת במדידה זאת ועוד יש מדידה נמדוד המקוה חם יש בה ארבעים סאה היינו מ"ש בזוהר פ' פנחס דף ר"ן. וז"נ משכו יומין עילאין לגבי תתאין למהוי כלהו כחדא בחיבורא חדא ומאן משיך לון אינון עשרה דלסטר ימינא דכתיב בעשור בעשרה מבעי ליה מאי בעשור תנא תשע אינון לכל סטרא ונקודה חדא דאזלא באמצעיתא וההיא נקודה אשלימת לעשרה וכו'. הנה מבואר בדברי המאמר שיעור ארבעים סאה דהיינו ט' לכל סטר והנקודה אמצעית משלמת עשרה הרי מ' כן איתא בזוהר פ' אמור דף כ"ח וז"ל לבתר עאלת לבי כלה חמנות ענימתהת דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא אמרה לון הא אתקינית בי טבילה חתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר ראשון ושני היות נמצא למעלה ענין מקוה מ' סאה לטבול הכנה בו הקדושה וזה ימצא ע"י מעשה התחתונים שמודדים למקוואו' ומודדים אזור מי שהוא חולה ויש סמך לזה על דרך מש"ה והיה צדק אזור מתניו כדאיתא בזוהר פ' בנק דף קצ"ח: וז"ל והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו צדק היינו אמונה מתניו וחלציו כלא חד לא אשכחן קרא כגוונא דא אלא תרין דרגין אינון חד לעילא וחד לתתא וכו' כד אתתא בצערא מנתקן אינון חנצים מריש ירכין ושויאת ידהא בכאיבא עלייהו ובגין כך לגבורה ולקרבא צדק חזור מתניו והכי אצטריך לרחמנו ונטב אמונה אזור חלציו וכו' ולכן יאמר מודדים אזור מי שהוא חולה היינו הכנה שנאמר כי חולת אהבה אני וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים מותר דהוי מדידה של מנוה דבהני מתייתב' דעתי' עלוי':

[ח] הלא זה הדבר אשר דברתי אליך מתחלה דאע"ג כי ענין התשובה שקונה ככל התורה כנה שנא' כי המצוה הזאת וכו' כי קרוב אליך הדבר מחד בפיך ובלבבך לעשותו אמנם אין ראוי לעשות אותה בשבת לפי כי כל ענייני התשובה הם מנגדים לעונג שבת ומבטלים אותו וזה לך האות כי חזר הדין להודיע כי הרהור שהאדם מהרהר בעסקיו מותר לפי מלאכת מחשבת חסרה תורה ונא' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר חבל חמרו חכמים לא נכון לעשות כן משום עונג שבת צריך שלא יחשוב בהם כלל ויהי' בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה וכה"ח תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל דהיינו שיחשוב כי אין לו צורך כלל אין מחסור כל דבר והיינו בזמן שמתפלל אפי' בחול:

[ט] אסור לומר לכותי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת היינו הרשע כמו שאחז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים לפי שנאמר ותשלם ניחומים לו ונחביניו היינו המלאכים המנוים לאדם כדאיתא בזוהר פרשת משפטים והם נמי האיברים המתאבלים עליו ולכן כאשר האדם פקר טפי עד שנקרא מת אז הקרובים שלו הם איבריו חוץ לתחום של הקדושה גם המלאכים פורשים ממנו ולכן יאמר אסור לומר לכותי הוא היצר כאמור לילך חוץ לתחום בשבת אחר קרוביו שנ מת זה חלל רשע שיבוא להספידו מטעם האמור למעלה כי ימנע מעונג שבת אבל חולה דתקיף ליה עלמא הוא מזנה נפש כי אין ייסורין בלא עון אמנם לפי כי לא עבר על כריתות ומיתות ב"ד אינו נקרא אלא חולה ולפי שהוא מצטער על מעשיו אחר שישלחו בעד קרוביו היינו האיברי' שלו לבוא לנוד לו לפי כי הוא מתחרט על מעשיו מותר נעשות כן אף על גב כי נמנע מעונג שבת זהו עונג שלו:

[י] להחליף משכון לכותי הנה נתבאר למעלה כי האדם על מעשיו אשר יעשה ימצא שהאיברים שלו הם אסורים תחת יד יצר הרע כדין מי שיש לו עניו מלוה וכדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רמ"ז. וז"ל ובזמן דחשך דאיהו יצה"ר מכסה על יצה"ט דאיהו אור איהו כמאן דתפוס בבית האסורין דיליה אוף הכי כד יצה"ט איהו תפוס ברשו דיצה"ר הכי אינון תפוסין חיילין דיליה ברשו דחיילין דיצר הרע ובזמנא דיתבר בר נש רוחי' בכל איברין דיליה קדם ה' מה כתיב לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר כי כפי העונות אשר יחטא איש הכי הם תפוסים איברים שלו ואסורים ברשות יצה"ר לכן הוא אומר להחליף משכון לכותי בשבת מותר דהיינו כי הנה בעבור העונות נמצאו האיברים של החוטא ממושכנים בידו עד שיפרע מהם מכל אבר מהם כפי מה שחטא נמצא משכון זה של החוטא ביד העו"ג אמנם כבר נתבאר למעלה כי נמנע ענין מעשה התשובה בשבת מפני כי ימצא האדם מרוב הכנעתו והווידוי והחרט' מבטל עונג שבת עד מקום כי בדוחק התירו ענין הרהור ואעפ"כ לא טוב להרהר בעון כנ"ל ולכן יאמר כי הגם שנמנעה מעשה התשובה ביום השבת מטעם האמור אמנם להחניף המשכון מותר דהיינו לעשו' כמ"ש ז"ל אם עשית חבילו' של עבירו' עשה כנגדן חבילות של מצות עינים רמו' והיו לטוטפת בין עיניך וכיוצא היינו שמחליף זה בזה מותר כי אין מתבטל בזה מעונג שבת היינו אם הוא מלבוש שהנה במקום עבירו' שעשה לו בגדים הצואים עתה מחליף זה הבגד במעשה המצות והוא חלוקא דרבנן ויוציאנו העכו"ם דרך מלבוש שהי' לו בגדים הצואים כאמור:

נחזור לענין ראשון והכי קאמר הרהור מותר כי מאחר שנתבאר למעלה ודבר דבר ענין דיבור של חול אסור לפי דעביד פגימו וההפך לדבר בעניינים של מצוה מה טוב לאדם לכן חזר והגיד כי הרהור נמי בדברים הצריכים מותר ומזה תלמד לענין הרהור של הכונו' הטובו' כמה הם מועילו' בעצם אדם ומה גם למעלה כי כך אמרו חז"ל תפלה בלא כונה כגוף בנא נשמה וכבר הסכימו כי מצות צריכו' כונה כאשר נתבאר בחלק הקודם אמנם בענין הכונה ימצא הפרש גדול לפי שכלו יהלל איש להקב"ה כי לאו כל מוחא סביל דא ונאמר סוד ה' ליראיו ואיתא בזוהר פרש' פנחס. וז"ל מאן דמזלזל בפירורין דנהמ' הכי כל שכן מאן דמזלזל בפירורין דאורייתא וכו' או מסר רזין לאנשים דלאו אינון הגונים וכו' ואמנם שנינו לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ופרש"י ז"ל ולית ביה משום יוהרה ואית' בזוהר פ' ויקהל דף ר"ט. וז"ל ידענא דכלהו מלין סלקין יומא דא לגו כרסייא עלאה ונטיל לון ההוא מאריה דאנפין ועביד מנייהו עטרין למארי' ויומא דא מתעטראן שתין רתיכין קדישין ליקר' דכרסייא באילין מנין דאתאמרו הכא יומא דא וכו'. הנה מבואר הדבר הגדול הזה מענין דיבור בתורה אמנם לענין הרהור וכונה נמי מבואר בזוהר פ' חקת דף קפ"ד. וז"ל ת"ח כל מאן דידע לסדרא עובדא כדקא יאות ולסדרא מנין כדקא יאות הא ודאי מתערי לקב"ה לאמשכא מנין עילאין אי הכי כל בני עלמא ידעי לסדרא עובדא ולסדרא מלין מאי חשיבו דילהון דצדיקייא דידעי עקרא דמלה ועובדא ולכוונ' לבא ורעות' יתיר מאילין אחרנין דלא ידעי כל כך אלא אלין דלא ודעי וכו' משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה וכו' ואלין דידעי ומכווני לבא ורעותא מפקי ברכאן מאתר דמחשב' ונפקי בכל גזעין ושרשין בארח מישר כדק' יאות עד דמתברכן עילאין ותתאין ושמ' קדיש' עילאה מתברך ע"י וכו' והנה מבואר מדברי המאמר כמה תועל' יעשה המכוין בכל המעש' אשר יעשה והכל בעבור המחשב' כי כן מגיע עד מחשב' העליונ' וממנה ממשיך השפע על כל המדות עליונים והעולמו' ומה מאד מועיל לעצמו נמי דהכי איתא בזוהר פ' ויקהל דף ר"י. וז"ל זכא' איהו מאן דזכי להני לבושין דקאמרן דאתלבשן בהו צדיקים בג"ע אלין אינון מעובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא בפיקודי אורייתא ובאילין קיימא נשמתא בגנתא דעדן ואתלבשא בהני לבושין אחרנין יקרין כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עילאין דאינון מרעותא וכוונה דלבא באורייתא ובצלותא כד סלקא מתעטרא מההוא עטרא מאן דמתעטרא ואשתאר חולקיה לההוא בר נש ואתעביד מיניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדא תליין אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר לקיימא גו מלאכין קדישין ודא איהו ברירא דמלה ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו ז"ל וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כמה מועיל הכונה כי נעשה ממנה עטרה למעלה לחי העולמים וממנה נעשה לאדם לבושים להתלבש נשמתו למעלה להיות נמנה בין מלאכין רוחין קדישין ולכן יאמר הרהור מותר בעסקיו מכל שכן בכל מלאכת הקדש כי אין זה רשות אלא מצוה ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהיה בעיניו כאלו כל מלאכתו נעשית וההפך מזה מה טוב חלקו למהרהר בתפלתו לייחד המדו' עליונו' כנז':

אסור לומר לעו"ג הוא הקליפה שילך חוץ לתחום אחר קרובי המת והנה נתבאר למעלה ענין המת מהו וכל הפירושים צדקו יחדיו ועוד נחזור לומר כי מת זה היינו בסוד העשיה מחותם מלכין קדמאין דמיתו היינו מ"ש פרש' תרומה דף קמ"ד וז"ל ותנינן ביומא תנינא לעובדא דבראשית דאתברי ביה גיהנם אתעביד חד גופא רזא דאדם ואינון שייפין ממנן דמתקרבין לאשא מתין ומהדרן כמלקדמין ודא בגין דאינון אתקריבו לגבי האי חויא ואיהו אדם דאתפתא גו משכנא דהאי חויא ועל דא מית וחויא גרים ליה מיתא דאיהו קריב ליה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי נמצא אדם שהוא מת למעלה והוא שנתפתה מן הנחש ויש לו אברים שהם סוד דיניה ועל זה יאמר אסור לומר לעו"ג ההוא נחש קדמאה דאתפתא ביה שילך חוץ לתחום של הקדושה עילאה בשבת אחר קרובי המת זה הם ממנין דילי' שיבואו להספידו כאשר מת גו משכנא כחמור אבל חולה דתקיף ליה עלמא והדוגמא לו אדם עליון דקדושה שנקרא חולה מפני החרבן והגנות ואמר שישלחו בעד קרוביו הם ממנן דילי' להתחבר עמו ודאי שם:

להחליף משכון מכותי אשר חכמים הגידו בפ' פקודי המשכן משכן לומר שנתמשכן שני פעמים שנאמר חבול חבלנו לך והנה אף על גב כי הפשט לא יופשט שהרי הוא ביד זרים בעונותינו אמנם אינו צודק הענין בעצם אלא על המשכן עליון שהוא רוחני ואמרו חז"ל משכן נקרא מקדש שנאמר ועשו לי מקדש והנה המקדש עליון הרוחני הוא שנתמשכן למעלה כדאיתא בזוהר פ' שלח דף קס"ז. וז"ל כד אתא צפרא זקף עינוי וחמא חד נהירו דהוה נהיר ברקיעא מאיך עינוי לתתא אהדד כמלקדמין וחמא נהירו בכל רקיעא דנהיר וסליק בההוא נהירו דיוקנא דביתא בכמה ציורין חדי ר"ש ולפום שעתא אגניז ההוא נהורא אדהכי הא אינון תרין שליחן אתיין אשכחוהו רישיה בין ברכוי אמרו ליה שלמא עליה דמר וכו' קם ר"ש וחדי בהו אמרו ליה ולא חמית נייחא דרוחא דעביד לן מארך חמית נהירו דביתא ברקיעא אמר לון חמינא אמרו ליה ביה שעתא אפיק תהומא בי מקדשא ואעבריה קב"ה בימא רבא ומנהירו דילי' הוה נהיר ברקיעא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי בית המקדש ממושכן ביד הקליפה ולכן אמר להחליף משכון למצרי סטרא אחרא הוא המקדש הממושכן בידו ולתת תמורתו מותר וכן הדין למי שנדר שלא לשתות יין יום שבן דוד בא בשבת אסור דאיפשר שיבא בשבת דאין תחומין למעלה מעשרה כדלקמן וכן נמי בא הדין זה ברוב ענין דאע"ג דקים לן כי אור של גיהנם כבה בשבת והרשעים יש להם מנוחה אמנם ההוא טיקלא דעשיקת נשמתין אין לה ביטול אפילו בשבת כדמוכח מלשון הזוהר פ' משפטים דף צ"ה. וז"ל בעמודא דקיימא לטיקלין גו אוירא דנשבא אית טיקלא חדא בהאי סטרא ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא בהאי סטרא מאזני צדק ובהאי סטרא מאזני מרמ' והאי טיקלא לא שכיך לעלמין ונשמתין סלקין עאלין ותבין אית נשמתין עשיקין כד שלטא אדם באדם דכתיב עת אשר שלט האדם באדם לרע לו וכו' וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דטוב טיקלא קיימא ואכרע לסטרא דטוב וכד אתנהגן בסטרא דרע אכרע לההיא סטר' וכל נשמתין דהוו בההיא שעתא בטיקלא הוא עשיק לון ונטיל לון וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי האי טיקלא לא שכיך לעלמין דמשמע לא בחול ולא בשבת ומוכרח להיות כך מפני הפעולה שלו והנה מפורש כי זה דרכו לעשוק הנשמו' מפני רוע מעשה התחתונים ולכן יאמר ראה זה דין חדש כי להחליף משכון זה שביד המצרי הוא הטיקלא דעשיקת נשמתין שנקראים משכון כדאיתא בזוהר וז"ל יבושו כי ידברו את אויבים בשער מאריהון דדינא בגין דמשכונין שבקו בהאי עלמא ובאמת הם משכון לפי כי הם ערבים בעבור אבותם והם ממושכנים בעונם ולכן אין הטיקלא בטל ביום השבת דעשיקת נשמתין נמי ביום השבת ויוצאים נמי הנשמות משם ביום שבת הרי כי מותר להחליף אלו המשכונו' ביום השבת לכותי ומה גם לענין אדם דקדושה חזר הדין לפי שנתבאר בתיקונים וז"ל באילין י' כתרין דמסאבותא אתלבש קב"ה ושכינתי' בגין לקיימא ומלכותו בכל משלה וביום השבת קדש היא מתעל' הקדוש' למעל' ונשאר שם איזה חלק מלמטה שמתעלה ונכנס במקומו כפי סדר עליית העולמו' נמצא כי אותו המשכון שהיה ביד עו"ג בזמן החול מתחלף ביום השבת ועל הכל אמר אם הוא מלבוש כי בכל ענין מאלו הוא דרך מלבוש ויוציאנו עו"ג דרך מלבוש ודאי:

[יא] הנה זאת חקרנוה למעלה כן הוא כי כל איש מישראל יש לו חלק בגיהנם וחלק בגן עדן זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן שנאמר לכן בארצם משנה יירשו נתחייב נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם שנאמר ומשנה שברון שברם ולכן חזר הדין ואמר מותר לקנות בית היינו הבית האמיתי קרבם בתימו לעולם בארץ ישראל הוא כינוי לגן עדן והוא הנרצה בפסוק ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ זו גן עדן דאלו ארץ ישראל הגשמי' מאי איריא אלא על ארץ הרוחנית וזה הבית שהוא בגיהנם נשאר לו ולכן נקרא שקונה מן הכותי לפי שכאשר זוכה האדם ונוטל חלק חבירו שבגן עדן נמצא כי נשאר חלקו שבגיהנם לאותו שנתחייב ולפי כי גיהנם הוא של עו"ג הממונים שם להעניש החוטאים ולכן יאמר כל כי האי גוונא מותר לקנות בית זה מן הכותי סטרא אחרא בשבת וחותם ומעלה בערכאות כי כן מלאך רע עונה בעל כרחו ואמנם קנין זה צריך לקדם קנין אחר בתחלה הנה זאת תורת הבית הוא הגוף של האדם אשר הוא של היצר משעה שנולד שנאמר לפתח חטאת רובץ ואמנם אחר כך על ידי תורה ומצות הוא קונה אותו האדם מיד היצר כאשר נתבאר אצלי בפ' כי תבנה בית חדש כי צריך ליזהר מאד בדברי חז"ל שנאמר ויותר מהמה בני הזהר לא יהיה פורץ גדרן של חכמים הוא המעקה לבית זה הגוף ובכן נמצא קונה בית חדש ממש אותו חלק שהיה לחבירו בגן עדן כי זה גורם לזה וכן נמי בנדון דידן כי יקנה הגוף שלו מן היצר אז קונה נמי הבית בגן עדן:

[יב] מותר להכריז בשבת על כל אבידה הלא זה הדבר נתבאר בזוהר פרשת פנחס דף רי"ג. וז"ל ר' שמעון אמר האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי לאתתקן בה כאלו משקר בקושטא דמלכא ואנא קרינא עליה האי קרא או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר וכחש בה טב ליה דלא אברי עד כאן לשונו הנה מבואר מדברי המאמר כי אבידה נקרא גלגול הנשמה ולכן יאמר מותר להכריז בשבת על האבידה היא הנשמה שאני אבודים דשכיחי הוא משחז"ל איקונין של מ"ה הולכת לפני האדם ומכריז ואומר פנו מקום וכן מבואר בזוהר פרשת אחרי מות דף ט"ו. וז"ל ותאנא כל אינון עיני ה' דאזלין ומשטטין בעלמא למנדע אורחוי דבני נשא כלהון זקפין לו עיינין ומסתכלין באנפוי דההוא בר נש ותמאן להו וכלהי פתחי ווי ווי וכו' הכי נמי מאן דעבר על פתגמי אורייתא משכאן עליה רוחא דמסאבא ואתרשים באנפוי ומניה ערקין עילאין ותתאין וכל' מכריזי קמיה אסתלקו מסחרני' דפלניא דעבר על פקודא דמאריה וכן לענין הטובה מפורש שם ולכן הוא אמר מותר להכריז בשבת על אבידה דהיינו על אותו שנאבד בעונו שמכריזין אסתלקו מסחרניה דפלניא וכן על אותה אבידה של הגלגול הנשמה שנתגלגלה חוטא ילכד בה וכחש בה ונשבע להקב"ה להיות צדיק ונשבע על שקר אפילו היא דבר שאסור לטלטלו הוא רוח בני אדם דאף על גב שחטא אינו מת באותה שעה ואינו מטלטל מזה העולם מותר להכריז בשבת על קרקע הנמכר והיינו על דרך הנזכר כי הנה הקרקע היינו גוף האדם ומשמע נמי על קרקע הרוחני והיינו כי החוטא מאבד הקרקע שלו הוא הגוף בעבור העון ונמסר ביד היצר וכחות הטומאה כנ"ל ואז הכרוז מכריז ואומר אסתלקו מסחרניה דפלניא כאמור וכאשר הפליג ברשעו ונשתרש בו ונגזר עליו מיתה אז מכריזין עליו שכל מי שיש לו זכות עליו יבא ויגיד כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ט. וז"ל בהאי גוונא שוי קב"ה קמיה להאי דתבע דינא על כל בני עלמא וכו' תרין שופרין קיימין תדיר קדם מלכא בשעתא דדינא סהדין כל סהדי קמיה מלכא וכו' כרוזא קם וכריז פלוני עבד כך מאן יוליף עליה זכות וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי מכריזין על החוטא אם יש עליו מלאך מליץ ללמד עליו זכות יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו אסור אבל מכריזין סתם ולכן אומרים לחולה יכולה שבת שתרחם עליך ומשמע מינה כי כן יהיה לענין קרקע של הרוחני שיש לאדם בגן עדן כי להכריז עלי' בשבת על קרקע זו הנמכר לאותו שזכה בו בעבור מעשיו כאמור שכל מי שיש לו זכות עליו יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו אסור:

[יד] מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל והדוגמא לזה הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים וכי ימכור איש דא קב"ה ה' איש מלחמה את בתו דא נשמתא לאמה למהוי משתעבדא בהאי עלמא וכו' ולכן הוא יאמר מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו כי הנה זה השליחות הוא מן הקב"ה הנכנס בלב האדם הרהורי תשובה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"ו: וז"ל ת"ח מה כתיב וילך שובב בדרך לבו וכתיב בתריה דרכיו ראיתי וארפאהו וכו' קב"ה חמי אורחוי דקא אזלן בחשוכא בלא תועלתא אמר קודשא ב"ה אנא אצטריכנא לאתפקא בידיה הה"ד דרכיו ראיתי דקא אזלין בחשוכא אנא בעי למיהב ליה אסוותא וכו' והיינו מי ששלחו לו מן השמים שהוציאו בתו זו הנשמה בתו של הקב"ה הוציאוה בעונו בשבת להוציאה מכלל ישראל כי בעונו נמסרת הנשמה לבעל חובו להוציאה מכלל ישראל שלכן אנו אומרים בכל יום שלא עשאני עכו"ם מצוה לשים לדרך פעמיו להצילה כד"א ואני את נפשי הצלתי וזה לו על ידי התשובה שהיא מצוה מן התורה שנאמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וימהר להשתדל בהצלתה כי לא ידע האדם את עתו ולכן נאמר ושוב יום אחד לפני מיתתך ויוצא אפילו חוץ לשלשה פרסאות שהוא תחום שבת מן התורה והיינו כאשר הפליג נשתרש ברשעו שהוא משתלח חוץ לשלש מחנות כדין טמא מת תחת אשר הערה למות נפשו בעונו ומחזיר אותה כענין חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אי לא בעי כייפינן ליה מן הדין היינו מ"ש בזוהר במאמר הקודם דרכיו ראיתי דאזלין בחשוכא וארפאהו כי באים עליו היסורין ובזה נמצא עושה תשובה בעל כרחו: עדיין צריכין אנו למודעי להבין דינים אלו על העיקר שלהם וכך הוא אומר מותר לקנות בית בארץ ישראל לפי כי חז"ל אמרו לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם תלוי בו עשה מצוה הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות והנה חז"ל אמרו המפנה עצמו ומניח תפילין ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ומה טוב לאדם אם מצד מעשיו ראוי כי יבא הגואל ויבנה בית המקדש ועל עיקרים אלו הוא אומר מותר לקנות בית בארץ ישראל הוא הבית שאנו מצפים שירד בנוי מן השמים כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רכ"א. וז"ל ועד כען בנינא דקב"ה לא הוה בעלמא דכתיב בונה ירושלם ה' איהו ולא אחרא ובניינא דא אנן מחכאן ולא דבר נש דלית ליה קיומא כלל בית ראשון ושני יחית לון קב"ה כחדא מלעילא בית ראשון באתכסייא ובית שני באתגלייא וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי שני בתים אנו מצפין מעשה ידי הקב"ה ולזה יהיה מעשה האדם גורם לקנות בית זה ומה גם כי זה גורם לשני בתי ישראל לחזור היינו בית אהרן לכהונתם ובית דוד למלכותם ובכן הבית העליון הוא השכינה תשוב כימי קדם להיות שם כדאיתא במדרש חזית בין שדי ילין זו השכינה שהיתה במקדש כלולה ככלה בתוך חופתה והנה כל הדברים האלה יש יכולת ביד איש הישראלי הגשמי לקנות בית מן המצריים שאנחנו בתוכם ואם לאו הקב"ה יעשה כמש"ה אם יגאלך טוב יגאל שר"ל אם יגאלך הנקרא טוב כמ"ש יבא טוב ויקבל מטוב לטובים אלו ישראל יגאל על ידי מעשים טובים בדור שכולו זכאי ואם לא יחפוץ לגאלך לקיים מש"ה חי אני אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה וגאלתיך אנכי בדור שכולו חייב ולכן מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הישמעאלים כמו שאמרו חז"ל אם יאמר לך אדם צור וירושלים שניהם חרבו או נבנו אל תאמן חרבה צור ונבנית ירושלם האמן שנאמר אמלאה החרבה אם חריבה זו מלאה זו וחותם ומעלה בערכאות מן הדין שנאמר ציון במשפט תפדה:

מותר להכריז בשבת על אבידה היינו הכהונה ומלכות בית דוד שנאמר בהם תעיתי כשה אובד ובעבור כן מכריזין על האבידה כדאיתא פרשת משפטים דף קי"ד וז"ל פקודא בתראה להשיב אבידה וכו' עיקרית שנאמר בה אבדה האמונה זו הכלה ובעבורה גם בעלה הצדיק נקרא אובד שנאמר יש צדיק אובד בצדקי להחזיר כל א' על מקומו יבא בשלום אפי' הוא דבר שאסור לטלטלו טלטולי גברא ואתתא כי לא מלאו הימים הרי נאמר בעתה אחישנה להכריז בשבת על קרקע הנמכר כמ"ש אסתר קרקע עולם היתה ונאמר ומכרתי את הארץ ביד זרים שכר מי שיש לו זכות עליו יבא ויגיד ואם לאו אבד זכותן אסור הוא משחז"ל אבקש להשמיד את כל הגוים אבקש מי מעכב אלא אבקש בפנקס שלהם אם נמצא להם זכות ואז אני מאבד אותם ועוד אמרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא מגיד לו עכשיו אדם עושה מצוה והקב"ה כותב ואליהו ומלך המשיח כותבים שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ויכתב בספר זכרון לפניו והנה דבר והפכו כתובים באצבע אלהים לפניו יתברך ולכן יאמר להכריז וכו' ואם לאו איבד זכותו אסור וכן לא יעשה הקב"ה לא בזכות ישראל ולא בזכות אומות העולם:

עד בא יום ה' הגדול:

מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו היא התורה כמשחז"ל למלך שהיה לו בת יחידה וכו' כך אמר הקב"ה לישראל בת יחידה היתה לי ונתתי' לכם איני יכול לפרוש ממנה אלא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן נקראו ישראל בת שנא' שמעי בת וראי נמצאת אומר שלשה בחינות של בת הם התורה וישראל והקב"ה ולכן יאמר מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת כי כן נחרב הבית ליל מוצאי שבת וגלתה שכינה ואין האיש בביתו ישראל והקב"ה נדדו הלכו להוציאם מכלל ישראל כי הנה ישראל הגשמי כך הוא כי כמה גזרות עשו להם להעביר אותם על דת ושרפו התורה והגלו השכינה לבין האומות כמש"ה ויצא מן בת ציון כל הדרה וכמו שאחז"ל גלו לבבל שכינה עמהם וכו' עד גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום ולכן מצוה לשים לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויוצא אפי' חוץ לשלש פרסאות היינו שלש עולמות כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף פ"ט. וז"ל ר' אבא פתח מי זה בא מאדום וכו' זמין קב"ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא למעבד בהון נקמת עלמין וכו' וכל כך למה בגין דגרמו לכנסת ישראל למנפל לארעא הה"ד נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל ובשביל כך קב"ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטוליא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה לה יטמא עכ"ל והיינו מ"ש ואי לא בעי כייפינן ליה היינו מן הדין כאמור לה יטמא ואיתא במדרש קומי אורי אמר הקב"ה עלי לילך לפייסה לפי שעברתי על הדין לא תשנא אחיך ולא תעבוד בבכור שורך וכו' וכדאיתא בגמרא אני מחוייב מן הדין שנא' כי תצא אש וכו' שלם ישלם המבעיר את הבערה ואני הצתי אש בציון שנאמר ממרום שלח אש ולכן אני אהיה לה חומת אש סביב במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק ב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה