מקור חיים - ב (טור פטדה חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן שה
[א] הנה נצטוינו בתורה למען ינוח שורך וחמורך והיינו שביתת בהמה והדוגמא להם זה העוש' מעשה בהמה כמשחז"ל מן הבהמה תקריבו אלו עמי הארץ והם אמרו נמי זה העושה מעשה בהמה. ולכן ימצא כינוי בהמה משתמע עלתה או יהיה עם הארץ דומה לבהמה שאין בו לא תורה ולא מצוה. אמנם אין עושה עבירה ונמצא נמי כינוי בהמה לרשע עושה מעשה בהמה שנאמר בו אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו והם מעוט רבים שנים והם המפורשים בפסוק ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע והם המוזהרים עליהם בתורה שנאמר למען ינוח שורך וחמרך. והעיקר בא הצווי לתקן עון ישראל כאמור שהוא נוגע בכבוד השבת לפי שעברו על התורה שניתנה להם בשבת כמשחז"ל המודה בעו"ג כופר בכל התורה כלה ומה גם כי אמרו עשה לנו אלהים ופרקו עול הקב"ה שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך והם אמרו אלה אלהיך ישראל והנה העגל היה דמות שור וחמור יחדיו כמשחז"ל קרא משרע"ה לעגל לעיני כל ישראל א"ל מי עשה אותך פתח פיו ואמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע אלא הגרי' עשו אותו ולכן לתקן עון זה נאמר למען ינוח שורך וחמרך כאשר איש הישראלי שומר שבת מחללו מתקן עון הקודם וגם מתקן עון עצמו שהוא דוגמא לזה. ולכן כמו שהאדם מצווה על שביתת בהמתו גם אנו מצווים על הדוגמא שלהם שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. ואמנם נמצא עוד כינוי בהמה לשלמי' כמשחז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמן כבהמה ולכן יאמר אלו הדינים סובבים על ג' חלקי אנשים הללו המכונים לבהמה מן התור' וכך הוא אומר בהמה יוצאה במה שמשתמרת בו זה יצא ראשונה על שהוא עושה מעשה בהמה זה חלק אדם רשע מאל כי כאשר יוצא מגיהנם בשבת הנה נפשו לא מטוהרה עדיין. לכן נפשו יוצאה מגיהנם במה שמשתמרת בו היינו הלבוש שמלבישים הנפש כדי להכניס אותה לגיהנם הם בגדים הצואים כדאיתא בזוהר ואלו אינם נשרפים לגמרי עד תום חלאת העון לפי כי אלו הם תמור' חלוקא דרבנן הנעשה על ידי המצות אמנם במעשה העבירו' נעשים בגדים צואים שנאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ואחז"ל לפי בניו לקחו נשים נכריו'. ולכן כאשר הרשע ביום השבת נותנים לו רשו' לצאת מגיהנם יוצאה במה שמשתמרת בו הם בגדים הצואים כי לכן מוכרח לחזור לגיהנם במ"ש למרק אותם אבל אם אינה משתמרת בו אז הוי נטירותא יתירתא מאחר שנתקן והוי משאוי ולכן אינה יוצאה בו רק הולכת לג"ע והוא הדין לנקרא בהמה לפי כי אין בו תור' ולא מצוה שנאמר לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה למי שאין בו חק מצוה שתציל אותו כיצד יצא אם לא שמלבישים אותו לבוש זה עד תום זמן הנגזר עליו. ואמנם לאותו השלם שהוא אדם ומשים עצמו כבהמ' בא הדין בהמ' זו יוצאה מגן עדן הארץ לעלו' למעלה כמו שאמרו חז"ל כל שנים עשר חדש הנשמה עולה ויורדת ויוצא' במה שמשתמרת בו היינו אותו עמוד הנקרא מכון ציון כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל בתוכו נכנס ואין רואה אותה אבל אם אינה משתמר בתוכו אז הוי נטירו' יתירתא אם המלאכים מעלים אותה והדוגמא לההוא צורבא מרבנן דאמר לאליהו ז"ל הראיני תלמידי חכמים שעולים לישיבה אמר בכל הסתכל חוץ מגוהרקא דרבי חייא אמר מאי סימניה אמר כלם מלאכי השרת מעלים אותם וגורהקא דרבי חייא עולה מעצמה ולכן יאמר בהמה זה השלם יוצאה במה שמשתמרת בו הם המלאכים ומר אותם הנמצאים עמו מתחילה שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך והיינו נמי מלת כל לרבו' כל הדרכים אפילו העליונים שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות היינו מ"ש בזוהר פ' משפטים דף צ"ז. וז"ל עלובתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא בעאת לסלקא לעילא זכתה כמה משיריין דמלאכין קדישין קא מתעתדאן לה לאתחברא בהדא ולמיעל לה לג"ע לא זכתה כמה משריין נוכראין מתעתדין בארחא דגיהנם ואינון משריין זמינין למעבד בה נוקמין וכו' ולכן אמר הכתוב לשמרך בכל דרכיך ומה גם בעלותם למעל' כך אחז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה ולכן נשמת צדיק זה שנעש' כבהמה יוצאה במה שמשתמרת בו בעולם הזה הם המלאכים הממונים לשמרו אבל אם אינה משתמר' בו הנשמה על כל צדדים האמורים אז הוי נטירותא יתירתא ביותר והוי משוי וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשמור לא תצא בו הילכך נאקה יוצאה בזממא דפרזלא שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו והדוגמא לזה אותו שהוא קשה עורף שהוא יותר רע מעע"ז שנאמר ראיתי והנה עם קשה עורף הוא ואלו עשו העגל לא קאמר לפי כי עעו"ג יש לו תקנה וקשה עורף אין לו תקנה אמנם על אפו ועל חמתו נוקבין נחיריו ומכניס טבעת של ברזל היינו משחז"ל משל לאותו שקנה עבד רע התקין לו מגבלין של ברזל ובזה אף על גב כי מנחיריו יצא עשן הכעס כך עושים לו מן הייסורין ויוצא בהם. וכן חמרא לובא הוא סוג השני מן הבהמה כאמור כי אין בו לא תורה ולא מצוה כך אמרו חז"ל טיפש שבבהמה חמור כרזא דפרזלא דהיינו ברזא שהוא נוקב כך שולטין בו הייסורין עד שיאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. והגמל שיש בו סימן טומאה וסימן טהרה כן אדם זה פעמים צדיק פעמים רשע יוצא באפסר שהוא רסן מסוה הבושה תעמוד לו כמו שביארתי בפסוק ורסן מפני שלחו היא רסן הבושה שבפנים ופרד וחמור וסוס כל הנמצא אתו מדברים הרעים הנמצאים כבהמות אלו יוצאין באפסר או ברסן אבל לא בשניהם ומותר לכרוך חבל האפסר הם ייסורין חבלי יולדה יבואו לו להשפיל גאותו שהוא סביב צוארו ותצא בו ומותר לטלטל האפסר אף על גב כי לא יהיה בו ייסורין בקבע אלא טלטולי גברא ובלבד שלא ישען עליה כי אין זה עיקר אלא התשובה:
[ב] אם קשר חבל בפי הסוס היינו האדם הרודף אחר המשגל כסוס ונתן אל לבו מה שאמרו חז"ל וחבל נמרץ זה הבא על אשת איש והוליד ממנה פסק החבל מה ש"ה ישראל חבל נחלתו כדאיתא פ' נשא הרי זה משוי לפי שאינו משתמר לו בכך כי יאמר נהי בו הבא על הערוה והוליד ממזר נפסק החבל אם לא הוליד לא נפסק ואינו משתמר מן העבירות:
[ג] לצאת חמור זה שהוא ע"ה גמור בפירומבי' רסן ברזל היינו הייסורין כאמור אסור כי מאי מהנייא ליה לענין הלימוד ולא כלום:
אדברה וירווח לי בדינים אלו בענין הרומז למעלה דמתרויחא שמעתתא כמו שאמר הכתוב ברחובות תתן קולה וכך הוא אומר בהמה יוצאה במה שמשתמרת בו והענין כי גם בזה ימצא דוגמא לג' בהמות הנז' בדרך הפשט לעומתם ימצא בסוד שרפי קדש בהמה א' זה חלק אדם רשע סטרא אחרא הנקרא בהמה כדאיתא בהיכלות פקודי כי סטרא דקדושה בסוד אד ולכן הקשרים מבפנים שנא' וכל אחוריה' ביתה וסטרא אחרא בסוד בהמה קשריהם לחוץ ובעטי באינון דבעטי במאריהון ויש חלק בהמה טהורה דוגמא לחלק האדם שהוא ע"ה דוגמא לבהמה כאמור היא הבהמה הרבוצה על אלף הרים כמש"ה הנה נא בהמות אשר עשית עמך דוגמא לך שאין אתה בן תורה חציר בבקר יאכל כך ע"ה לא נאה לו לאכול לחם רק מי שיש בו דעת כמשחז"ל אילן שאכל ממנו אדם הא' חטה היה תדע כל זמן שאין התינוק אוכל לחם אין בו דעת וחלק שלישי מן הבהמה הוא בסוד הכלה לעומת מי שהוא ערום ביראה ועושה עצמו כבהמה ולכן אמר בדרך כלל בהמה יוצאה במה שמשתמרת בו זה יצא ראשונה בהמה קדושה המוכנת לרכוב עליה הצדיק ולא יהיה חרפת אדם כמ"ש קיסר אמריתו משיחא אתי על חמרא דכתיב עני ורוכב על חמור אשדר ליה סוסיא ברקא דאית לי ואיתא בזוהר פרשת תצא לית דרכא דמלכא ומטרוניתא למרכב על חמרא דאין מזלזלין ביקרא דמלכותא הה"ד כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה ולכן יאמר בהמה זו היא הכלה שהגיע לה בזמן החרבן מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו נ"ב שנה כמנין בהמה אפילו עוף לא פרח בארץ ישראל הוא הצדיק שנאמר ועוף יעופף על הארץ כדאיתא בזוהר עתה יוצאה כד"א יוצא לקראתך כחתן לקראת כלה לקיים מש"ה כי בשמחה תצאו היא הכלה הנק' שמחה בזוהר ואחר כך יוצא' לעומת החתן כד"א ויוצא משה את העם מלת את היינו בסוד הכלה כמשחז"ל כחתן היוצא לקראת כלה במה שמשתמרת בו הוא הצדיק שומר ישראל אבל במה שאין משתמרת היינו מטטרון אמר שומר כדאיתא פ' תרומה אין בו יכולת לשמור אותה אזי הוי נטירותא יתירתא והוי משאוי וכן כל דבר שהוא לנוי בסוד המרכבה ולא לשמור לא תצא בו וכן נמי הוא בענין בהמה הרבוצה על אלף הרים יוצאה במה שמשתמר' בו היא מטטרון הנקרא שומר אבל אם אינה משתמרת בו היינו אותם ממונים שהם אלף הרים מה מועילים לה והרי היא רבוצה עליהם והוי נטירותא יתירתא ביותר והוי דרך משוי וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשמירה לא תצא בו ולכן בא הביאור לחלק שלישי מן הבהמה לעומת חלק אדם רשע היינו מ"ש הילכך נאקה יוצאה בזממא דפרזלא שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו על דרך מש"ה ונתתי חחים בלחייך כל אלו הם בחינת הקליפות שנותנים בהם בחינות דין והוא קדוש כדי להעמיד אותם ולמנות אותם שלא יחריבו העולם כל אחד מהם נותנים בו בחינת דין קשה כפי היכול' למנוע אותם מלהחריב את. העולם צא ולמד ממה שכתוב בזוהר בענין התנין הגדול ושם נאמר זעירין אינון דידעין לרמז ביה ומה נענה אחר זה רק לקיים משחז"ל יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים כמוני. אם קשר חבל בפי הסוס זה סמאל וסיעתו כנז' בזוהר פ' בא דף נ"ג. וז"ל:
ולאילין עבד שמשין סמאל וכל כיתות דיליה דאינון למרכב בהון לנחתא בארעא ואינון כסיסוון לון וכו'. הנה מבואר כי סמאל הוא נקרא סוס ולכן אם קשר חבל בפיו הרי זה משוי לפי כי חבל הוא מסטרא דקדושה כדאיתא בזוהר בפסוק וימדדם בחבל דהיינו יעקב חבל נחלתו לא יועיל בו לפי שאינו משתמר בכך כי הוא עבד מורד באדוניו וצריך כבלי ברזל מצד הדין וכן לצאת חמור שהוא קליפה גמורה כדאיתא בזוהר אסור לצאת בפרומביא הוא רסן של ברזל דין חזק כי אין לצריך לזה והוי נוי: [ד] עוד הוסיף מן ההודעה על שלשה מיני בהמה כנ"ל זה כלל גדול לא מבעיא חלק האדם מן הבהמה שהוא רשע וגם לא מחלק שהוא בהמה עם הארץ אלא אפילו הבהמה השלישית חלק אדם השלם שהוא עדיף כאדם ועושה עצמו כבהמה העיקר הוא מי שיש בו מדות טובות כי כן דרך ארץ קדם לתורה ולכן יאמר כל בהמה מדוגמת שלש בהמות האמורים שעסקיה רעים דהיינו כי נמצא בו מנהגים רעים ומדות רעות אעפ"י שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה לפי שהיא מיותרת כאמור ואינה לצורך מאחר כי היא צריכה לכך מותר לצאת בה כדמפרש ואזיל:
[ה] בעלי השיר כגון כלבים של ציידים והם עזי פנים שבדור חצופים ככלבים והם צדים את הבריות בפיהם וילמד לטרוף טרף אדם אכל וחיות קטנות הם רשעים הנמשלים לחיות כההוא דרבי אלעזר דאמר לתופס הגנבים איך מצית להו והא נמשלו לחיות שנאמר בו תרמוש כל חייתו יער ולכן חיות קטנות אלו שיש להם כמין אצעדה סביב לצוארן וטבעת קבועה ר"ל כי נמצא בהם ענין תורה שנאמר וענקים לגרגרותיך וטבעת בה היינו הלכה או דבר תורה ומושכין אותה בה לפי כי התורה היא תמשכם למוטב כך נאמר אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו דאילו שמרו התורה השימור שבה מחזיר אותם למוטב וכן אמרו חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ולכן מותר שיצאו בשיר זה שעל צוארן ויכולים למשכם בהם ולהחזיר את זה למוטב:
[ו] אילים יוצאים לבובים גם זה בחלק שלישי מן הבהמה הנ"ל שהוא מן השרידים אשר ה' קורא אמנם הוא קשה עורף אינו מקבל תוכחת כנ"ל בענין והנה עם קשה עורף הוא ולכן בא הכינוי זה להם כך אמרו חז"ל כתיב היו שריה כאילים וכתיב ורעו כבשים כדברם לא קשיא כשהם רכים נמשלים לכבשים וכשהם קשים נמשלים כאילים ולכן בזה בא הכינוי לאילים שהם קשים כאמור יוצאים לבובים והיא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות והרחלות שהם דוגמא כשהם רכים כאמור יוצאות שחוזות והוא שקושרים אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים והיינו זה הפך מזה דאלו אותם שהם דוגמא לאילים קשים מונעים אותם מן העבירה ומה גם גודרים אותם שלא יהיו נמצאים אצל נשותיהן כתרנגולים והרחלות שהם לאידך גיסא חסידים עושים להם הכנה ויוצאות שחוזות כדי שיהיו נוהגים דרך ארץ הצריך להם מן הדין הטיילין בכל יום וכיוצא ויוצאות כבונות שקושרין בגד סביב לצמר שיהא נקי היינו מה ששאל החכם כל עמר דנחית ליורה סליק א"ל ההוא דנקי אגב אמיה ולכן כדי שיהא אדם נקי מן העון יקשור בגד הטלית תמיד עליו שנאמר בו על כנפי בגדיהם כי הוא מציל מן החטא כאותו שניצול מן הזונה מפני הציצית והעזים צרורות והדוגמא לזה אותם עזי נפש עזי פנים שבדור קושרים ראשי דדיהן כדי שלא יהיה להם ממון ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו ממון לתת לזולת כי בזה יושפל גאון עוזם דאי מהדק שפיר והעוני מחזיר אותם למוטב אבל אם קשר לשמור חלבן שלא יפול לארץ דהיינו כי יהיה להם דוחק כי אין יכולת בידם להוציא לזולת ושומרין חלבן הוא הממון להם לבדם שלא יפול לארץ לזולת אסור דלא מהדק שפיר ואין זה נקרא דוחק דילמא נפיל ואתי לאתויי ועדיין העזות הוא לתפארת בין עיניו:
נחזור ונאמר כנגד הנרמז למעלה וכך הוא אומר כל בהמה שעסקיה רעים כלומר כי הנה אף על גב כי כבר נאמר שהם שלשה בהמות לא ראי זה כראי זה אמנם הנני מודיעך בפעם הזאת כי ימצא הפרש גדול ביניהם וזה לך האות כל בהמה שעסקיה רעים יודע לך כי אין זו מסוג הבהמה הקדושה העליונה רק בסוד הבהמות אחרות שהם בעולמות למטה ולכן עסקיה רעים לפי כי הם מסטרא דאלנא דטוב ורע ומה גם כי יש בהמה טמאה כלה רע גמור ולכן אף על פי כי בנות מינה אין צריכות לאותה שמירה והיא צריכה מותר לצאת בה ואיתא בזוהר פ' שמות דף ט"ו: וז"ל אמר רבי עקיבא האי לכליכא דהיא בקליפוי דאגוזא למאי רמיזא וכו' ת"ח מנהון מרירן ומנהון מתיקן ורמיזא אית לון אית מארי דדינא קשיא ואית מארי דשירותא וכו'. הנה ממאמר זה נקח כי יש מלאכים מארי דדינא קשיא ויש יותר מסטרא דדינא רפיא ויש מלאכים הנקראים מלאכי שלום ואין להאריך ולכן אומר כלל זה כי אין להתבונן על כללות הבהמה דאף על גב כי בהמה זו הרמז שלה בעול הבריאה לא מפני כך מתחייב להיות כל החלקים שלה בהשאו' כי ימצא בה מאריהון דדינין מאריהון דיבבא ויללה כדאיתא בזוהר פ' שמות ואית מארי רחמנותא וכן בכל העולמות אפי' בקליפות אין הכל בהשואה אחת ולכן כל הצריך שמירה יוצא בשמירה הצריך לה כמדובר: בעלי השיר כגון כלבים של ציידים כי הנה חז"ל אמרו משמרה שנייה כלבים צועקים ואיתא בזוהר פ' בהר דף ק"ז: וז"ל ת"ח כיון דעאל ליליא ותרעין סתימין דינין תתאין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין חמרי ואתני וכלבי חמרי הא אוקימנא וכלבי ואתני לא שטאן ולא אזלין אלא בהו עבדי חרשייא לבני נשא וכו' הנה מבואר כי אלו הג' מיני קליפות הם השולטים בלילה ולכן הוא אומר כגון כלבים של ציידים כי הדוגמא להם הם קליפות החוטפים הנשמות כי לזה התפלל דוד המלך עליו השלום הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי הוא כלב זה הידוע כי הוא דוגמא לכלבים של הציידים וחיות שעליהם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבועה בה ומכניסן בה רצועה ומושכין אותה והדוגמא כי מלמעלה בא בחינת החסד ומתעורר עליהם בכל יום ומונע אותם שלא יזיקו את הבריות ולכן מותר שיצאו בגשמי בשיר הכרוך על צוארן ויכולים למשכה בהם ואיתא בזוהר פ' צו דף ל"א. וז"ל אל בכל אתר נהירו רב דחכמתא עילאה הוא וקיימא בקיומיה ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם אפי' שעתא חדא מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באתערותא דאברהם קיימי וכל דינין דמשתכחין בכל יומא ויומא דחילון לבר ולא קיימין קמיה הה"ד ואל זועם בכל יום זעום או נזעם אינו אומר אלא זועם בכל יומא דדינא אשתכח דחי לון לבר וקיימא איהו ומבשם עלמא וכו' הנה למדנו מדברי המאמר כי המונע הדינים מלעשות פעולתם הוא מדת החסד היינו הרצועה של מרדות הנמשך בה והוא בטבע המלך הקדוש המנהיג עולמו במדת החסד כדי שיוכל לעמוד:
אילים יוצאים לבובים והנה הללו הם מסטרא דבהמה הקדושה ואיתא בזוהר פרשת שמות דף ד'. וז"ל מהו דכתיב איש וביתו באו אמר ליה ודאי הכי הוא אלא הא תנינן כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב ועל דא איש וביתו באו עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר דשייך לומר במלאכים זכר ונקבה ולכן יאמר אילים הם הזכרים שבהם המשפיעים לכיתות אשר הם למטה מהם יוצאים לבובים והוא עור הקשור' לתת תחת זכרות' שלא יעלו על הנקבות דהיינו כי פעמים הם נמנעים מלהתחבר אלו עם אלו בסיבת מעשה התחתונים כדאיתא בזוהר פ' פקודי דבר והפכו באורך בהיכלות והרחלות שהם הכיתות תחתונים המקבלים השפע של העליונים דוגמת הנקבות כאמור יוצאות שחוזות והוא שקושרים אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים מדרגות עליונים וישפיעו עליהם ויוצאות כבונות שקושרים בגד סביב לשמור הצמר שיהיה נקי והדוגמא למעלה לפי שהם מדות החסד וצריך להיות מן הדין ולא יתאחזו הקוצים הקליפות ממנו והעזים צרורות לפי כי העזים מתאחזו סטרא אחרא בשער שלהם כדאיתא בזוהר פ' צו ע"ש. ולכן קושרים ראשי דדיהן שלא יהיו משפיעים להם ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן שלא יינקו מהם החיצונים ולא יחלבו להם דאז מהדק שפיר ואין לחוש אם יוצאים בשבת אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ וילך לאיבוד אסור דלא מהדק שפיר וחיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי ברשות הרבים ולכן אסור לצאת בו בשבת כאמור:
[ז] עתה חוזר הדין לבאר על חלק הבהמה אשר הוא עם הארץ כאמור ולכן בא הדוגמא שלו לחמור כי הוא טיפש כמשחז"ל טיפש שבבהמה חמור ולכן יאמר כי הוא יוצא במרדעת והוא לימוד בלתי הבנה כדאמרי בגמרא סודרא דמר כמרדעת של חמור כי הנה חז"ל אמרו חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה והיינו הטיפש בלתי מרגיש והוא מצונן כי לא ייחם לבבו מאש התורה ולא חלי ולא מרגיש ולכן יוצא במעט מן ההכנה בלימוד התורה ינצל מדין גיהנם כאמור דמאחר שנגזר עליו להיות טיפש קלקלתו תקנתו אמנם צריך שתהיה קשורה לו זאת התורה מערב שבת היינו בעולם הזה הדומה לערב שבת כמו שאומרים לחוטא עולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת וזה דומה לשבת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ושאר כל הבהמות אסור דהא לפי כי זה הוא טיפש נמצא חוטא נשכר אך לא עמי הארץ ניצולים בטענה זו כי אפשר להם לעסוק בתורה ויבינו במקרא ולא יצא באוכף אף על פי שקשור לו מערב שבת כי לא יועיל לו:
[ח] מותר ליתן מרדעת על החמור היינו ענין הלימוד ואם מעט הוא מפני הצנה כי לא די שהוא טיפש עם הארץ אלא גם כן מתרשל מללמוד בתורה ובלבד שלא יקשרנו בו הלימוד אלא מעט מזער לפי שאינו מקבל בדעתו ויאבד הכל מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו כדי ללמדו התורה ונמצא משתמש בבעלי חיים ואסור ליהנות מדברי תורה כמו ששנינו אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם אבל על הסוס כי אין זה מכלל ע"ה שאינו לומד בתורה אבל אין בו עבירה אבל הסוס נמצא בו דברים רעים כי אוהב הזנות כמשחז"ל ואינו מצטנן אלא תמיד יחם לבבו לענין המשגל ולכן אין לו צער צנה ולכן אסור ליתן עליו מרדע' היינו התורה שנא' ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור בין מן הסוס אסור כי יאמר מפני עונג שבת נתיר להם שלא ללמוד אסור דכיון שהם צריכים ביותר הלימוד לתיקון שלהם כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה דהא יכול לאכל ולשתות וללמוד נמי ואוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס והדוגמא לזה הוא מה שאחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח שנאמר אבנים שחקו מים וכו' היינו אוכף דבר שכופה אותו ליצר והיינו לימוד התור' ואמנם באופן זה אסור מפני כי הוא נכפה ונכנע לפי שעה וחוזר וניעור ואין זה דומה למרדעת שהוא ענין לימוד של קבע ולכן בסגנון זה אסור:
וכאשר אשוב להתבונן בדינים אלו מה משפטם לצד עילאה כך היה אומר חמור שהוא הקליפה האמור' למעל' כי היא נוער במשמרה ראשונה וחוזר וניעור ולכן כך יעשה לו כי יצא במרדעת והוא שתהא קשורה לו והיינו כי בהכי משתמר מפני הצנה דאף על גב כי הם קליפו' נהי כי צריך לעשו' להם ענין שמירה כדי שלא יזיקו את הבריו' לפי כי הם מועדים לקלקל אבל מכל מקום אין חפץ להקב"ה לבטל אותה לפי כי הם צורך העול' להעניש את הרשעים ולהחזירם למוטב הלא הם דברי חז"ל כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מג"ע מן הצדיקים כך עולה קילוסו מגיהנם היינו הקליפ' מן הרשעים שהם מצדיקין עליהם את הדין ואומרים יפה דנת וכו' ולכן חמור זה יוצא במרדע' שלו להנאתו והוא שתהא קשורה לו מערב שבת כדי שלא יתבטל בשבת מרוב הקדושה ושאר כל הבהמות אסור לפי כי לא לעזר' להם ולא יצא באוכף אף על פי שהוא קשור לו מערב שבת לפי כי הוא מעט מזער להגן עליו ולהעמידו כאמור מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצנה, כי הלא זה הדבר כי לפי שנמצא בהם צורך לעולם לכן אין לבטל אותם ומה גם כי צריך לתת להם מקום בסטרא דקדושה כמו שאמר הרשב"י ע"ה פרש' פקודי דף רל"ז. וז"ל תא חזי להאי סטרא דאיהו רוח מסאבא קב"ה יהיב לי' שולטנא למשלט בעלמא בכמ' סטרין ויכיל לנזקא ולית רשו לאנהגא ביה קלנא דבעינא לאסתמרא מיני' דלא יקטרג עלן ועל דא לגו קדוש' דילן גו רזא דתפילין בעינא לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי וכו' וההוא שערא בעי לאעלא ליה בגו קדוש' עילא' דילן ולמיהב לי' דוכתא דלא יקטרג עלן וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי יש צורך אל הקליפ' וראוי לחלוק לה כבוד וצריך לתת להם מקום בתוך הקדוש' לפי כי כן מתוך סטרא דקדוש' נפקי ולכן יאמר כי צריך לתת מרדעת על החמור בהמ' טמא' סטרא אחרא להגן עליו מפני הצנ' כדי שלא יתבטל ובלבד שלא יקשרנו בו מפני שכשקושר עליו מסטרא דקדוש' צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש אדם הקדוש' מבעלי חיים בשבת ואסור אבל על הסוס שהוא בסוד סמאל כדאיתא בזוהר פ' בא. וז"ל ועבר שמשין לאלין סמאל וסטרא דיליה דיהון כסוסוון למרכב בהון כיון דלית לי' צער צנה לפי שהוא יוצא מפסולת הגבורו' אסור ליתן עליו מרדעת כלל אמנם להסיר מרדעת והוא ענין המועיל להם כאמור. בין מן החמור בין מן הסוס בשבת אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה ואוכף שהוא מועט מן המרדעת אסור בין ליטול בין להניח כענין שאמרו לא מעלין ולא מורידין בין לחמור בין לסוס כי הנה הכל הם סטרא אחרא כמדובר: [ט] עודנו מדבר בענין עם הארץ כי הוא נמשל כבהמו' נדמו ולכן יאמר אוכף דהיינו אותו הלימוד שילמד כדי לכוף ליצר הרע ולהתיש כחו בענין משחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אוכף זה שבא עליו שבא מן הדרך כמ"ש אם פגע בך מנוול זה דהיינו בזמן שמהלך בדרך כל הארץ ונתייגע כי כן התור' נקראת תושי' שמתשת כחו של אדם וצריך להסירו לצננו מן הלימוד ולא יטלנו בידו בקום עשה אלא מתיר החבק מתחתיו היינו ענין המחשב' טהור' כי היא מתחבקת ומדבקת האדם לתור' וכיון שהסיר המחשב' והחשק של הלימוד מתחתיו כד"א תכבדך כי תחבקנה ובין שמתיר חבק זה מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר הוא נופל מאליו זה הלימוד ובכן יהי' מקיים עונג שבת:
[י] אין תולין לחמור זה עמא דארעא טרסקל הלא זה דברי חז"ל במדרש חזית משל הטיפש לטרסקל נקוב השכיר פועל מהו אומר מאחר שאינו מתמלא מים למה אני מתייגע הפקח מהו אומר ולא שכרי אני נוטל כך הטיפש מהו אומר מה אני לומד תורה ושוכח אות' הפקח מהו אומר ולא שכרי אני נוטל ולכן יאמר אין תולין לחמור זה עם הארץ טרסקל בצוארו לומר לו כך ליתן מאכלו היינו שכר עמלו שהוא בתוכו שיאכל משם אין להכריח אותו על הלימוד מטעם זה אבל עגלים וסייחים כי הדוגמא להם משחז"ל כי אש יצאה מחשבון גו' אם הולך אדם כסיח זה שהולך אחר החמור' וכו' וכן לענין העגל נאמר בו כעגל לא לומד כגון אלו שצוארן קטן ואין סובלים עול תורה שנאמר בה וענקים לגרגרותך ואין יכולים לאכול על גבי קרקע היינו אכיל' בתור' שנאמר בה לכו לחמו בלחמי לפי כי הם בור קרקע שרי לתת להם אכיל' של תור' בטרסקל האמור וזה בחצר דהיינו כאשר יזכור לו יום המית' והוא לקברו' יובל לחצר מות אבל אין יוצאין בו מדי דופיו לקיים מש"ה לאמר לאסורים צאו שהם האיברים הנתונים תחת רשות יצה"ר כנ"ל וכן אין יוצאין בו מרשות הרבים של הקליפו' והרשעים כי הם הרבים להכנס ברשות היחיד יחידו של עולם בגן עדן:
וכאשר נעמיק בענין על דבר אמת כדרך האמור בענין שלש בהמות מן הבהמ' הטמא' שהם ענין סטרא אחר והקליפות הוא הי' אומר אוכף שעל גבי החמור דסטר' אחרא המשמ' אותו ומעמידו ומקיימו בשעה שבא מן הדרך דאזלין למשטטא במשמר' ראשונ' חמור נוהק שלכן יוסף שלח לאביו עשר' חמורים ועשר אתונות כי הם עשר' כתרין דמסאבותא להודיע לאביו כי העולם צריך להם ולא מפני שלמד ממנו ענין עגל' ערופה ואנחנו מצווים לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו תיסק אדעתין כי לפי שאין צורך לעולם בהם ולכן נאסר להתחבר זה לזה בו לכך המה יאבדו אין זה אלא הצווי הוא כדי שלא יתאחז במד' שור העליון ויתגברו בעולם ויהי' תקל' ולכן נאסר התחברות שלהם אבל עכ"ז הם צורך לעולם והנ' הם נושאים מטוב מצרים ומכניסים אל הקדוש' אצל יעקב וכן בדוגמא שלהם ולכן אוכף זה שעל גבי החמור תמיד כאשר בא מן הדרך כי כן יהי דרכם חשך וחלקלקות ונתייגע וצריך להסירו ממנו כדי לצננו מעט לא כביר מצד הדין אשר נתגבר עליו בסוד אלהים אחרים לא יטלנו בידו האדם כי כן נמי אדם דקדוש' עליון לא יטלנו בידו מעליו כי מחליש כחו לגמרי אלא מתיר החבק מתחתיו אותו הנז' המחבר האוכף אתו ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאיליו ואיתא בזוהר פרש' ויחי דף רמ"ב:
וז"ל תא חזי בשעתא דעאל ליליא פתחין סתימין וכלבי וחמרי שריין ושאטן בעלמא ואתייהיבת רשו לחבלא וכל בני עלמא ניימי בערסייהו ונשמתהון דצדיקייא סלקין לאתענגא לעילא כד אתער רוח צפון ואתפליג ליליא אתערותא קדישא אתער בעלמא ואתמר בכמ' דוכתי זכא' ההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון לנוקבא דתהומא רבא וכפית לי לחמו' ונחית ליה בטפסרי דתחות טפרא דזוהמי קסרא מפני כך יששכר דאשתדלותי' באורייתא כפית ליה לחמור ונחית ליה מההו' גרם המעלו' דאיהו סליק לנזקא עלמא ושוי מדורי' בין המשפתים בין זוהמי דטפסרי דעפרא עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר כי עסק התור' הוא המכניע חמור זה ומשפיל גאותו ומוריד אותו למט' לאחר שעל' בגדר המעלו' לנזקא בני עלמא ולכן הוא אומר החבק הוא כח המגביר אותו ומעמידו וזה יהי' על ידי התור' תכבדך כי תחבקנה ומוליכו ומביאו בחצר הוא עולם העשיה הנקרא חצר כנ"ל והוא נופל מאליה אין תולין טרסקל לחמור זה בצוארו לאכול והיינו סוד הפרנסה הנמשך אליו מלמעלה אותה הארה לפי שהוא המתגבר בצוארו ילין עז כאשר יתן מאכלו בתוכו שיאכל משם אלא יוריד ראשו לארץ שיהיה רובץ בין המשפתים בטפסרי עפרא אבל עגלים שהיא מסטרא דקדושה וסייחים כי עדיין קטנים הם וצוארו קטן ומצטערים לאכול על גבי קרקע שהוא מצד הדין גמור כדאיתא בזוהר בפ' ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן אלין אינון מאריהון דדינין כד"א יתן בעפר חרבו וכן נמי יהיה קרקע זה מאריהון דדינין קשה להם להוסיף על בחינת הדין שבהם ולכן שרי לתת להם המאכל שלהם באותו טרסקל האמור וזה יהיה להם בחצר בעולם העשיה במקום המיוחדת להם אבל אין יוצאים בזמן שהם יוצאים משם למשטטא בעלמא דיכלין לנזקא וברשות עבדי כאשר מבואר בדברי המאמר:
[יא] כאשר נתעורר על דינים אנו כפי הרמז שלהם כך הוא אומר על היסוד הקודם כי ידבר בחנק הבהמה השלישית שהוא העושה מעשה בהמה ועתה באה הדוגמא נענין הסוס לפי שמוזהרים מן הכתוב אל תהיו כסוס כפרד דהיינו אזהרה לאדם לא מבעיא שהוא צריך להזהר מן העריות שהוא מפורש בתורה לית דין צריך בשש אבל אזהרה זו למנוע האדם מריבוי המשגל ולא ידמה לסוס להיות שאוהב זנות וכן צריך לקדש עצמו במותר לו שאם יחטא במחשבת פיגול ימצא כי בני זנונים המה כמשל מלך הכושי שהוליד בן לבן ולכן יאמר לא יצא הסוס זה הרודף אחר המשגל ואם במותר לו הרי נמשל לסוס לא יצא מדי דפיו מרשות יצר הרע כאמור לאמר לאסורים צאו בזנב שועל דהיינו ענין תחבולה אשר יעשה לאשמה בה להיות נהנה בעיניו ולמנוע עצמו מן המעשה שנאמר ועין נואף. להודיע משחז"ל טוב מראה עינים טוב ראיה באשה מגופו של מעשה אם כן מה מועיל לו שנותן זה נגד עיניו שלא תשלוט בו עין הרע של היצר להתגבר עליו וזה רע ומר ולא בזהורית שעושים לנוי אף על גב שאמרו חז"ל גדולה עבירה נשמה ממצוה שלא לשמה היינו לענין קיבול שכר אבל לתיקון זה לצאת מתחת רשות יצר הרע ונא יועיל לו זה הזהורית היינו אם יהיו חטאיכם כשנים עבירה לשמה כשלג ילבינו אבל אם יאדימו כתולע שעשה מעשה ומחשבה רעה כצמר יהיו ולכן יצא בזהורית שעושים לו לנוי דהיינו לשמה ולא עזים בכיס שלהם והדומה לאדם חצוף במעשיו ועשה בעזות מצח לא יצא מדי דפיו במעשה הצדקה דהיינו בכיס שנו כמשחז"ל כי ה' יהיה בכסלך בכיס שלך ואף על גב כי חז"ל אמרו אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות והצדקה היא שקונה ככל המצות כמשחז"ל שנאמר והעמדנו ענינו מצות לתת שלישית השקל בכל שנה אינו מועיל לו לפי שצריך שיהיו מקבילות המצות לעומת העבירות כך אמרו עינים רמות והיו לטוטפת בין עיניך אם כן אין יוצא בכיס שבדדיהם שקושרם שלא יסרטו דדיהם בקונים מן העונות שעשה שהם קוצים כסוחים ונא פרה זה חנק מן הבהמה טהורה דוגמא לאדם השלם דקאמר ליה רבי עקיבא לרבי שמעון עליו השלום יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק כי השלם כל חפצו להטיב לזולתו ללימוד התורה. ולמעשה המצות כי גדול מעשה יותר מן העושה וכן המלמד תורה ולכן הפרה שהוא המלמד להועיל לא תצא בחסום שבפיה שחוסמים פיה מלדבר בתורה ולהורות בענין המצוה כענין להפריש מן האיסור דמאחר שהוא נחסם פיו נמנע מלהדריך את הבריות בתורה ובמצות לפי שחוסמין פיו שלא תרעה בשדות אחרים מבני אדם שמוכיח אותם שמפקירין עצמן כשדה ופושטים ידיהם בגזל בענין הפקר נפל בשדה והוא רועה ומתפרנס לענין הרוחני לצורך נשמתו בשדות אחרים אלו ומונעים אותו אעפ"י כן מפני שנמנע ואינו מקיים הוכח תוכיח עד נזיפה עד הכאה אינו יוצא ידי חובת דין שמים שהרי נאמר וכל איש אשר עליו התי"ו אל תגשו וכאשר טענה מדת הדין ואמרה איזה מהם נפצע מוחו על שמך מיד ויחלו באנשים הזקנים אשר בפני הבית ומאחר כי אין יוצא מדין שמים כן נמי אינו יוצא מרשות יצר הרע לאמור לאסורים צאו ולכן אינו יוצא מגן עדן הארץ שהוא דוגמא לרשות הרבים לעלות לגן עדן עליון לרשות היחיד ליחידו של עולם כדאיתא בזוהר פ' ויקהל שעולים נשמות הקדושים דרך העמוד הנקרא מכון הר ציון להיות בסוד קישוטין כמ"ש כד קב"ה בעי לאתקשטא בשבתי ובזמני ובחגי כדלקמן ולא כל בהמה אף על גב כי הוא אדם צדיק מחלק שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה אם נמצא בו עון עקבי לא תצא בהמה זו ולא תעלה במעלות למעלה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף אעפ"י שמקיים משחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות רגלים ממהרות לרוץ לרעה ירוץ למילה ולבית הכנסת ולבית המדרש אמנם אף על גב שעשה סנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף כמש"ה פן תגוף באבן רגליך שמועיל לו לתקן העון לרדות ממנו היינו לפי שעה אך אין זה תיקון גמור כמו שנתבאר במקומו ולכן אין יוצא בו אבל יוצאה באגד שעל המכה כך אמרו חז"ל הבונה בשמים מעלותיו אימתי כאשר ואגודתו חל ארץ יסדה משל למדינה שהיא על הים כל זמן שהספינות קשורות עומדת כך אם באולי נמצא באדם מכה מן העון כדאיתא בזוהר אותו ששגג באחותו בלילה וביום נכנס להציל בין שני אנשים שהיו מריבים ובא בראשו מכת חרב ונסתכן לולי שעשה תשובה וניצול כי אין יסורין בני עון לכן מי שהיתה בו מכה מצד העון יוצא באגד שעל גבה שלומד באגודה כמש"ה הסכת ושמע ישראל עשו כיתות וחבורות לשמוע דברי תורה וכן שלחו מתם הזהרו בחבורה ובקשקשים שעל השבר והם לוחות שקושרים סביב העצם הנשבר והדוגמא לחוטא באותם הדברים הנאמר בהם ותהי עונותם על עצמותם ולרפואה של העין קושרים לוחות סביב העצם על דרך משחז"ל הרי שאדם נכשל בעבירה שנתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה אם למוד לקראת דף אחד ילמוד שני דפים וזה מועיל לשבירת זה העצם של העון ובשליה שיצאת מקצתה ותלוייה בה כמש"ה ובשילייתה היוצאת מבין רגליה ר"ל שהוא יחשוב משאחז"ל בעון האדם בניו מתים ולכן יכנע ויעשה תשובה ובכן אין צריך שימות הוולד אלא עדיין תלוי ועומד כאשר האדם מהרהר בזה יוצא מן העון והיינו שיצאה מקצתה ותלוייה בה ופוקק זוג שבצוארה מן הלימוד ומטייל בו בחצר שבגן עדן הארץ שנאמר בו כי טוב יום בחצריך אבל לא לרשות הרבים דהיינו ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי הם הרבים אין בזה כח לכל כך אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה כד"א וענקים לגרגרותיך בין אם הוא בכסות' מצות ציצית דכתיב ביה על ארבע כנפות כסותך לא תצא:
וכבר נתבאר למעלה בדין הקודם דוגמת הסוס הוא סמאל והמצומתין לו כדאיתא בזוהר פרשת בא וז"ל ולאלין עבד משמשין סמאל וכל כיתות דיניה דאינון כסוסוון למרכב בהון ולכן יאמר לא יצא הסוס זה שהוא מועד לקלקל בזנב שועל שתולין בין עיניו היינו משחז"ל מה שועל רץ ומביט לאחוריו כך תולין בין עיניו לזכרון על שם סופו דעתיד קב"ה לממחי יתהון מעלמא שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום שמפיל אותו ולשבעים שרים שלו לגיהנם ולכן זה יהיה לו על תפארת רום עיניו שמתגאה יזכור לו מה נעשה בפלשתים על ידי שמשון שנאמר וילכוד שלש מאות שועלים ויפן זנב אל זנב ולפיד אש בתוך וישלח בשדות פלשתים וגו' כך זה סימן לעתיד והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום כך ישים לנגד עיניו כדי שלא תשלוט בו עין הרע לזולת וגם שנאמר כפשוטו כדי שלא תשלוט בו עין הרע דסטר אחרא על הממשלה שלו לפי כי העולם צריך לו כמ"ש לעיל במאמר צריך לאנהגא בהו יקר וכן בחז"ל ויצום אל פרעה צוה לחלוק כבוד למלכות ולא בזהורית שעושים לו לנוי כי לכן סטרא אחרא נאמר בה שית זונה כדאיתא בזוהר פ' ויצא שפווהא סומקין כוורדא זהוריתא לבשה כדי להטעות בהם את הבריות ולכן לא יצא באנו להטעות את הבריו' מפני קדושת השבת המגין עליהם ולכן אומרים ופרוש עלינו סוכת שלום להגין מסטרא אחרא כאמור ולא עזים לפי דתלי שערא דילהון ונאחזים בהם החיצונים כדאיתא בזוהר ולכן עושים להם כיס בדדיהם וקושרים אותם כדי שלא ישרטו דדיהן בקוצים הם הקליפו' ליינק מהם ולא פרה הקדושה אף על גב כי היא מצד הדין כדאיתא בזוהר בענין פרה אדומה בחסום שבפיהם שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים שנאמר דודי ירד לגנו לרעות בגנים של אומות העולם וללקוט שושני' אמנם בשבת איננה יוצאה כלל ולא כל בהמה אע"פ שאינה מסטרא דמסאבותא אלא בהמה טהורה ומאחר שהם בסוד בהמה הקשרים שלהם לחוץ כדאיתא בזוהר כי אותם שהם בסוד אדם הקשרים שלהם לפנים שנ' וכל אחוריהם ביתה אבל המחנות שהם בחינת בהמה הקשרים שלהם לחוץ ולכן לא תצא כל בהמה בסנדל שברגליה נעולים כדי שלא תנגף בהם אבל יוצאה באגד שעל גבי מכה שבה מצד הדין כמש"ה בזוהר ויך את האתון במקל דאטעין לה בחרשוי ובקשקשים של עץ שעל גבי השבר שנה והם לוחות שקושרים להם סביב העצם שנשבר בהם היינו מ"ש בזוהר פ' ויקהל דף רי"ד וז"ל פתח ואמר הכל נתן ארונה המלך למלך וכו' אמאי אקרי ארונה אלא כתיב ארונה וכתיב ארון בעוד דההוא חתר הוה תחות ידי' אקרי ארון ארון דסטרא אחרא ועל דאיתוסף בו אתוון יתיר הכי בעינן לאתוסף לההוא דאקרי רע עין דסטרא אחרא וההוא תוספ' דלהוי גריעותא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי יש ארון מסטרא אחרא והם על דרך מ"ש למעלה שית לוחין מסתחרן וכו' ולכן נמי בענין זה הם אלו הלוחות שקושרים סביב לעצם שנשבר בסטר' אחרא הנז' ובשליה שיצאת מקצתה ותלויה בה והסוד כי סטרא אחרא חוטפת מסטרא דקדושה אותם הוולדו' שעליהם נאמר והנה דמעת העשוקים כדאיתא בזוהר פרש' תרומה אינון ינוקין דמתין גו תוקפא דאמהון ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר באותו עולם שהם בתוכו אבל לא תצא בה לר"ה אע"פ שהוא פקוק שלא תזיק לבריות בין אם הוא בצואר' בין אם הוא בכסותה הכל בהשואה אחת:
[יב] חזר הדין לענין כללי בסוג הבהמה של שלשה חלקים הנמצאים בכינוי שלה כי לא תצא בחותם והדוגמא כל הנמצא אתו חותמו של הקב"ה שהוא מצויין במצות בין שהוא בצוארו דהיינו דברי תורה שנאמר בהם וענקים לגרגרותיך בין שהוא במצוה בבגדו היינו מצות ציצית דכתיב על כנפי בגדיהם הכל בהשואה אחת לא תצא בהם:
[יג] אין הגמל יוצא הנה הדוגמא לזה הוא כי הגמל יש נמצא בו סימן טומאה סימן טהרה כך אדם זה פעמים צדיק פעמים רשע ולכן אין יוצא במטוטלת והוא כר קטן שנותנין תחת זנבו והדוגמא לזה למשפט המשגל שהיה מתחילה מורדף בלי חשך אחר כך נרחב ונמשך לדבר עבירה ועתה נתמעט והוא כר קטן והוא תחת זנבו כינוי למעט התאוה נמי ועם כל זה לא יצא ידי חובתו בזה גם נא יצא מגיהנם רשו' הרבים להכנס בגן עדן הוא רשו' היחיד יחידו של עולם שנאמר מתהלך בגן לרוח היום אפי' היא קשורה לו בזנבו ונהג בה זמן מה אלא אם כן היא קשורה בזנבו ובחטוטרתו היינו מקום שחטא בו ונתעוות דוגמא לחטוטר' כי בזה נמצא לו תקנה מאחר שעשה התיקון במקום שחטא על דרך מה שכתב בזוהר פרשת פנחס נגד השמש למקום שחטאו ומי שאינו מתוקן במקום שחטא אין לו תקנה לעולם:
[יד] לא תצ שום בהמה חזר הדין לבאר דרך כלל מין בהמה על דרך הנ"ל והכי קאמר לא תצא שום בהמה משלש חלקי בהמה האמורה למעלה נא עקוד ולא רגול פירוש עקוד שעוקד יד אחת עם רגלה והענין משתמע לתרי אנפי כי חנק הבהמה שהוא עושה מעשה בהמה לא יצא באחת מהנה מאחר כי ידיו לא אסורות לדבר עבירה ורגליו לא לנחושתי' הוגשו והוא ממהר לעשות העבירה אלא יצא גם חלק השני מן הבהמה שהוא טיפש עם הדומה לחמור הרי ידיו ורגליו אסורו' כי אינו יודע לחלק ולהפריש בין איסור והיתר ומשפטי התורה אם כן איך יצא מרשות יצר הרע ומה גם כי נתחייב לרדת גיהנם ואיך יצא משם ואין בידו תורה ולא מצוה ובחלק הבהמה שהוא ערום בדעת ועושה עצמו כבהמה ועתה הנה הוא עקוד ורגול בידיו וברגליו ולא קיים הוכח תוכח את עמיתך ואינו יוצא לקראת עושה הרעה למנוע אותם ולהחזיר אותם נדרך ישרה לא יצא נמי מרשו' יצר הרע ואחריו אל המתים כאשר הם יוצאי' מגן עדן הארץ לעלו' למעלה דרך העמוד הנקרא מכון הר ציון כדאיתא בזוהר פ' ויקהל לא יצא נמי מכלל היושבים שם כי הוא דוגמא לרגול שקושרין אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על שלש רגלים. מדה שנית בענין הבהמה בכל מין שיהיה לא תצא בחותם והענין מובן כמ"ש בזוהר פ' שמיני וז"ל דף מ"א. אמר ר' אלעזר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה מכל אינון דאחידן מן סטר דא שארי לכו למיכל וכל אינון דלא אתיין מסטרא דא אסיר לכו למיכל בגין דאית בעירן דאתיין מסטרא דא ואית דאתיין מסטרא אחרא מסאב' וסימנא דילהון כל מפרסת פרסה וגמרינן כלהו רשימן וכלהו חרשים להו קרא וכו' רבי שמעון אמר כלל כלא כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא וכל מה די בארעא מנייהו אחידן בסטרא דא ומנייהו אחידן בסטרא דא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי כל מה שהוא מסטרא אחרא נרשם בו סימן למענה גם דוגמא שהוא למטה מפרסת פרסה וכו' ולכן חזר הדין לא תנח בחותם דהיינו החותם שנרשם בה למעלה כל אחת מסטרא דינה בין שהוא בצוארה כי יהיה למעלה ענין מענה גרה בין בבגדה בכסותה ע"ד משחז"ל הני סילעין דבנחש צרעת הוא ועוד חמרו בענין העור כל ענין שינוי צרעת הוא כגון לבן בשחור או שחור בלבן וכיוצא בזה כל שינוי רע ואינה יוצאה בו או יהיה יציאה לרעה מפני שהוא שבת ונקדש קדש אין להם רשות לצאת ולשלוט בעולם להרע וכן לענין הטוב וכל מין בהמה שיש בה חותם של הקדושה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות על פי שנים עדים או שיש בה מעלה גרה למעל' בשבת ונתקדשה בעולם עליון ואינה יוצאה משם עד מוצאי שבת כי כל זה הוא נקרא יציאה מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשו' היחיד לרשו' הרבים כאשר נתבאר יציאו' השבת שתים שהם ארבע דשייך בכל בחינו' בהמות הללו בדרך כלל עד מקום שיכלול נמי המדה העליונה שמכונה בשם בהמה מפני כי כן הוא בגימ' והיינו שם הנכלל בה כך יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה ועוד מפני כי היא מוכנת לרכוב עליה הצדיק ולכן יאמר לא תצא בחותם לפי כי בה סוד הדברים הצריכים שני חותמו' כנודע מן הזוהר והתיקונים כי היא סוד בשר מבשרי ולכן צריך חתימה ומאחר כי יש בה חותם עליון להודיע כי היא בתולה ואיש לא ידעה לא תצא חוץ מעולם האצילו' בשבת כי קדש היא ואמנם לא חותם דווקא אלא בין שהוא בצוארה כי זה הוא תכשיטין של הכלה בין שהוא בבגדה כי שש וארגמן לבושה לפי כי מתפשטת מבגדים של חול ולובשת בגדי הבריא' כדאיתא בתיקונים ולכן לא תצא כלל אין הגמל יוצא במטוטלת אשר חז"ל הגידו הרואה גמל בחלום ישכים ויאמר אשירה לה' כי גמל עלי כי ניצול מן המיתה והם נמי אמרו היה רכוב עליו וכו' למדנו שהוא קליפה גמורה ואמנם להיות כי הכל בידי שמים לכן חזר הדין אין הגמל יוצא במטוטלת והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו והוא להטעין אותו ולהכניע כחו ועם כל זה אין לו רשות לצאת בשבת לרשות הרבים שנא יזיק את הבריות אפילו היא קשורה לו בזנבו אלא אם כן תהיה קשורה בו בשני מקומות בזנבו ובחטוטרתו כי בזה הורע כחו ולא יוכל להזיק כאמור: לא תצא שום בהמה גם זה ענין כלל חוזר על שלשה מיני בהמה הנ"ל לא תצא לא עקוד ולא רגול כי הנה עקוד הוא שקושר ידה עם רגלה לפי כי הם הכח שלהם הוא בידים ורגלים כי ביד הוא שולטת באדם והרגל מועדת לקלקל ורגול היינו שקושר אחד מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על שלש רגליה וסוד הענין כי הנה בדרך שהוא ענין המרכבה שבסטרא דקדושה כך הוא בסטרא אחרא כדאיתא בזוהר פרשת בא דף ל"ז: וז"ל מבכור פרעה היושב על כסאו כתרא תתאה דקוזמיטא דמלכותא דלעילא עד בכור השפחה כתרא שמאלא תתאה מינה דקוזמיטא מבתר ארבע רחיין ארבע משריין משמע דכתיב אחר הריחיים ולא מן הריחיים וכל בכור בהמה תתאין מתתאין נוקבא מנוקבתא דאשתכחו באתני בבעירי וחמרי ברברבי בזוטרי ומקבלין מנהון גוברין ונוקבין וכו':
[טו] אשר נתבאר למעלה כי אין מספיק לאדם לקיים סור מרע ועשה טוב צריך נמי להוכיח את כל הקרב לקיים מה שאמר הכתוב וחרפה לא נשא על קרובו ואם הוא אדם גדול צריך להוכיח את הרבים ולהחזיר אותם למוטב כך אחז"ל אשר לא למד אינו אומר אלא אשר לא יקים הרי שלמד ולמד והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור הרי שלא היה ספק ללמוד ולא לעשות ולא להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך וכן מצינו שנענשו הזקנים אשר בפני הבית שהעיד עליהם הקב"ה שהיו צדיקים גמורים וקיימו את התורה מאלף ועד תי"ו וגזר עליהם הקב"ה וכל איש אשר עליו הת"ו אל תגשו וכאשר קטרגה מדת הדין ואמרה איזה מהם נפצע מוחו על שמך חזר בו הקב"ה ואמר וממקדשי תחלו וייחלו באנשים הזקנים אשר בפני הבית ולכן חזר הדין להעיר לב הנלבב לא יאחר מלהיות עשה מלאכת הרוכל לומר מאן בעי סם חיי יתי לגבאי ולכן יאמר לא יקשור גמלים זה אחר זה ותוספו ר"ל כי הנה בענין התוכחת נאמר הוכח תוכיח את עמיתך ופירשו חז"ל בתחילה הוכח שלא לנוכח כמדבר בעד הזולת וזהו הנרצה אצלי בפ' אל תוכח לץ פן ישנאך וכו' דקשה טובא איך החכם עקר מה שכתוב בתורה הוכח תוכיח עד כמה פעמים והוא אומר אל תוכח ועוד קשה מ"ש פן ישנאך מה טעם יש בזה וכי מפני שלא ישנא אותו ויעבור על מצוה של תורה אמנם בספר תורת חכם ביארתי שני פירושים ע"ש ואמנם זה יהיה טעם נכון כפי הדין דאלו מה שכתוב בתורה הוכח תוכיח לא חלק הכתיב וביותר כי אמר את עמיתך ואמרו חז"ל עם שהוא אתך בתורה אם כן נלמוד מזה כי כאשר הרשע יעבור עבירה אין להוכיח אותו כלל ואיך יתכן הדבר הזה ולכן מפרש לה שהע"ה כי לעולם מצוה מן התורה להוכיח לרשע מומו אבל צריך להיות בסגנון זה כדי לקיים מש"ה ולא תשא עליו חטא הא כיצד אל תוכח לץ בפרהסיא לנוכח ונמצא שעברת על ולא תשא עליו חטא לפי כי ישנאך והכתוב אומר ולפני עור לא תתן מכשול אמנם כיצד אתה מקיים הוכח תוכיח הוכח לחכם בפניו של לץ ואמור לו תראה כי העושה כך עונשו כך ובכן הלץ יבין כי חוזר עליו התוכחת ונהגת בו כבוד ויאהבך הלץ וכן הוא אצלי מש"ה תחת גערה במבין מדלא קאמר למבין משמע כי אין הגערה לו אלא המוכיח הוא גוער בזולת והמבין שומע ועושה בו רושם יותר מהכו' כסיל מאה ולכן יאמר נא אזהרה למוכיח לא יקשור גמלים זה אחר זה דהיינו דוגמא לבני אדם שהם בלתי הגונים כענין הגמל שנמצא בו סימן טומאה וסימן טהרה כך זה פעמים צדיק פעמים רשע יזהר לא ימשיך גמלים בני אדם אלו הדומים לגמל למשוך אותם בענין התוכחת לנוכח זה אחר זה כלם כאחד והוא תופס באפסר הראשון הוא העון שלו וכלם נמשכים על ידו דאוושא מלתא וזה יהיה להם בזיון גדול והתורה אמרה ולא תשא עליו חטא בידו אחת דהיינו שלא בפרהסייא מותר ויש מי שאוסר אבל אם תופס כמה אפשרים שהם העון של כל אחד לבדו. גם בזה ולא התיר בענין המשך התוכחת אלא בהמה אחת לבדה שלא בפני רבים כי אז אינו מתבייש מן התוכחת ויהיה בחבל היינו מ"ש חז"ל פרשת נשא וחבל נמרץ זה הבא על הערוה פסק החבל דאלו ישראל הם חבל נחלתו מה החבל אין פחות משלשה חוטים כך ישראל משולשים מן האבות והם מיוחסין פ' בן פ' עד אברהם וכאשר בא על הערוה והוליד ממנה בן נפסק החבל איך הוא אומר בן פלוני והא ליתי ולכן כאשר מושך המוכיח לחוטא יהיה בענין חבל כמש"ה בחבלי אדם אמשכם מהו חבלי אדם זה הענין כי כאשר הוליד בן ממזר נפסק החבל שהוא חבל אדם זה אברהם אבינו ע"ה הנקרא אדם שנאמר אדם אחד מאלף מצאתי זה אברהם וכה"א האדם הגדול בענקים כך יעשה והוא מושכה בחבל:
[טז] המוציא בהמה זה העושה מעשה בהמה ונתן לב להוציא אותו מן העון כמו ש"ה לאמר לאסורים צאו אלו הם האיברים של החוטא שהם נתונים במאסר יצר הרע כנ"ל והיא מושכה באפסר הוא העון על דרך מש"ה מושכי העון בחבלי השוא צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו ר"ל לא יפרסם העון שלהם כדי שלא יבא תקלה מתחת ידו שיהיה שונא אותו כמש"ה וישנאך ולכן צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל ויפרסם מה ענין החבל ולא יצא מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו והוי מש"ה ולא תשא עליו חטא ולא מתחזייא מאפסר הבהמה מאותו עון אלא דומה כי אין כונת המוכיח אלא כמתכבד ומתנשא על החוטא וגם לא יניח הרבה מן החבל הוא העון חבלי השוא בין ידו לבהמה כי אם מרויח לו בענין האיסור ימעט בעיניו ואם הרבה מניח נמצא מכביד עליו העון וימנע מן התשובה ולכן יתבונן עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ כי ישפיל גאותו עד עפר עד הארץ ולא עד בכלל כי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה שלכן נאמר אל תוכח לץ לנוכח כאמור ואם הוא ארוך כי נשרש בעון יכרוך אותו סביב צוארה דמאחר שיוצא ידי חובת התוכחת העון יהיה כרוך בצוארו של החוטא משם ואילך. מפני כי מעשה האדם הגשמי הוא מעורר המדות עליונות לכן צריך ליזהר בענין השבת הדק היטב בכל הפרטים כאמור ולכן נמי חזר הדין להזהיר לאדם לא יקשור גמלים זה אחר זה וימשול כי הנה נתבאר כי הגמל הוא סטרא אחרא וכדאיתא נמי בזוהר פ' וגם לגמלך אשאב אלין עשרה דרגין דהאי עבד שליט עלייהו ולכן לא יעורר האדם הגשמי כחות אלו למעלה והוא תופס באפסר הראשון וכלם נמשכים על ידו והדוגמא לזה הוא אור הנמשך מלמעלה מסטרא דקדושה להנהיג אותם באופן כי לא יזיקו לבריות אבל אם תופס כמה אפסרים גמלים בידו מותר מפני כי בזה ימצא שכל אחד ימשך בו מצד הקדושה להנהיג אותו ויש מי שאוסר גם בזה האופן להוציא גמלים הרבה ביחד ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדה כי כן פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם וכדאיתא בזוהר פ' בלק אשר הלך חשכים כי הלך לשון יחיד חשכים לשון רבים והיינו דשארי בחיבורא וסיים בפירודא לפי כי בתחלה סטרא אחרא מזדמנים להתחבר שניהם כאחד דכר ונוקבא ותיכף מתפרשים לפי כי בא עליהם מונע מסטרא דקדושה ומפריש אותם ולכן ימשוך כל א' לבדה כדי שלא תהיה אחרית לרע ולא יהיה להם חיבור כלל והוא מושכם בחבל שהיא מבחינת הקדושה ומפריש אותם ולכן ימשוך כל אחת לבד' כדי שלא תהי' אחרית לרע ולא יהי' להם חיבור כלל והוא מושכ' בחבל שהוא מבחינ' הקדוש' כדאיתא בזוהר פרש' בלק דף ק"ע. וז"ל אמר דוד כד כל עלמא מדידנא ישראל חבל נחלתו הוה דכירנא מה דעבדו בההוא חבל נחלת ה' כל אינון דהוו מההוא חבל חבל אחיד בהו מהו מלא החבל ההוא דכתיב מלא כל הארץ כבודו הוה אמר דא לאחייא ודא הוא לקטלא ובג"כ אחיד בחבל וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי החבל הוא מסטרא דקדוש'. ולכן יאמר והוא מושכ' בחבל כי על ידי כך לא תוכל להרע כלל:
המוציא בהמה מן הבהמו' הללו והוא מושכ' באפסר והוא כח הנמשך עליה מסטרא דקדוש' כדי למנוע אותה שלא חזיק לבריות כאמור. צריך ליזהר שלא יצא ראש מחבל של סטרא דקדוש' מתחת ידו טפח למט' לפי דדמי נמי שנושא' בידו החבל של הקדוש' לעצמו ולא מתחזייא מאפסר הבהמ' שהוא כדי לעכב אות' שלא תזיק וגם לא יניח הרבה מן החבל של הקדוש' בין ידו לבהמ' כדי שלא יכביד נמי על סטרא אחרא לבטל אותם לגמרי עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ ונמצא מתבטל סטרא אחרא ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צואר' ובהכי אינה מתבטלת לגמרי:
[יז] הנה אנכי הגדתי למעל' כי ענין החמור משתמע לתרי אנפי ראשונ' כפי פשוטו היינו עם הארץ כמשחז"ל טיפש שבבהמ' חמור ואמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור למה לפי שהחמור משבר העצם הלא הם הנמצאים במקומינו היום. חמש' מינים שאמר בזוהר פרש' בראשית עליהם נאמר היו צריה לראש. ועתיד קב"ה לממחי יתהון מעלמא דאתי. ולכן חזר הדין אין חמור יוצא במרדעת ר"ל כי להיות שאמרו חז"ל דרך ארץ קדם לתור' שנאמר לשמור את דרך זו דרך ארץ עץ החיים זו תורה ולכן סוג זה אין חמור יוצא במרדעת דאע"ג כי ימצא בו מעט דעת הוא מר כלענה מענין עץ הדעת רע לעקור מילי דרבנן כדאיתא בזוהר פ' נשא דף קכ"ה וז"ל ר"מ הא שעתא איהי לסלקא לעילא דהא בגינך אנא בעי לסלקא דיהיב לי קב"ה רשו לאתגלייא לך בבית אסורין דילך ולמעבד עמך טיבו דאנת מחולל בחובין דעמא וכו'. ואנא חשיב בעינייהו בין ערב רב רשיעייא ככלב מת דסרח בינייהו דחכמת סופרים תסרח בינייהו כל קרתא וקרתא ובכל אתר דישראל מפוזרין בין מלכוון אתהדרו אינון ערב רב רעיין על ישראל עאנא דק"בה וכו' וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא בדוחקא ביגונא חשיבין ככלבים בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות דלא אשכחו אכסנייא בינייהו ואינון ערב רב עתירין אינון בשלוה בחדוא בלא צערא בלא יגונא כלל גזלנין מארי שחד דאינון דיינין רישי דעמא כי מלאה הארץ חמס מפניהם וגו'. הנה מבואר מדברי זה המאמר כי אותו הדעת הנמצא באותם הבלתי הגונים הוא לרעה הוא הנרצ' במלת מרדעת כדאמרי בגמר' ירושלמי סודריה דמר דמי למרדעת של חמור ולא נפלאת היא מן התלמוד בבלי ההוא דאוקמוה כי נשיאה גחין עליה ולא אמר ליה מדיפתח ואמר הוי אומרים לעץ הקיצה וכו'. ולכן אין חמור זה הטיפש יוצא מרשות הרבים הוא גיהנם כאמור באותו מרדעת שלו דבהכי נעש' לו בגדים הצואים בזמן שאינה קשור' לו מערב שבת דהיינו בעולם הזה כמו שאומרים לרשעים העולם הזה דומ' לשבת ועולם שיצאתה ממנו דומ' לערב שבת אם אין אדם מבשל מערב שבת מהו אוכל בשבת. אמנם אם קשור' לו מערב שבת יוצא משם הוא מ"ש בזוהר פרש' אחרי מות דף ע' בענין משחז"ל נפשותן של רשעים הן הן המזיקים בעולם אם כן טוב להם שאינם נידונים בגיהנם אלא אין הענין כן אלא כי נפשותן של רשעים הם נידונין תמיד בגיהנם. אמנם שלשה פעמים בכל יום יוצאים משם ומשוטטין ומזיקין לאותם אשר נסתם פתח התשובה בפניהם וחוזרים לגיהנם להיות נידונים שם. ולכן חזר הדין אם אינה קשורה מרדעת זו לטיפש מערב שבת אינו יוצא מגיהנם עד תום חלאת עונו כמשפט הרשעים שמתלבנים שם בגיהנם ויוצאים משם בשבת ונכנסים בגן עדן. אמנם אם היתה קשורה לו כמש"ה אולת קשורה בלב נער מערב שבת יוצא משם כאמור לרעה ונעשה כאחד מן המזיקין לבריות וחוזר לידון בגיהנם ולא בזוג אעפ"י שאינו פקוק והוא דוגמא לענין התפילין שאין מועילין לו שהרי נתבאר למעלה כי לרשעים הוא קשר למזיקין עמו ולא בסולם שבצוארו הוא ענין התפלה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אי עסק התורה והיינו לוחות שעושים וקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו ע"ד מה שחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח וכבר נתבאר כי זה יהיה תועלת למי שאינו יכול להתגבר על יצרו מפני כי כבד עליו פשעו וירא כי לא יכול לו אז ימשוך אותו לבית המדרש. וכאשר מתיש כחו בהכי אח"כ יעשה תשובה אבל אין הרצון לומר כי זה יהיה תקנה לרשע שהרי מקרא מלא הוא ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי אלא כאמור. ולהכי נקט לשון פגיע' אם פגע בך בד"א ויפגע בו וימות וכבר חטא אז ימצא לו עזר בהכי להתגבר על יצרו. ולכן הוא אמר אין יוצא בלוחות הברית אלו שקושרים סביב לצוארו בלימוד שלא יחכך מכתו של העביר'. ולא ברצועה שברגלו והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרי' ברגלי הבהמ' זה הטיפש שבפסיעותיה קצרו' בדבר מצוה כמשחז"ל לעולם ירוץ אדם לבית הכנסת ולבית המדרש אפילו בשבת שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כנ"ל. וטיפש זה פסיעותיו קצרו' גם אינו הולך אחר שכר פסיעו' כההיא שלמדנו קיבול שכר מן האלמנה וגם מכה רגליה בענין עון עקבי. ולכן עושים לה זה כדי להגין שלא תכה זו בזו כאמור לא לעזר' לו. ואין התרנגולים יוצאים בחוטים והוא דוגמא לחוטא הנמצא אצל אשתו כתרנגולים וקושרים ברגליהם סימן והיינו חוט של ציצית שנאמר בה כחוט השני שפתותיך אבל זה נותנים אותה ברגלים, כד"א וברגליהם תעכסנה וכדי שלא ישברו הכלים הם האברים שהם לצורך האדם ולפי כי הטיפ' מושכת הכח מן הראש ונוטלת כח כל הגוף כמ"ש הר"ם במז"ל וכדי שלא ישבר אותם ברוב המשגל ילבש הטלית המונע העבירה כנזכר בהלכות ציצית גם בזה לא בחר ה'. ואין האילים יוצאים בעגלה שעושים להם תחת אליתם. והנה נתבאר משחז"ל כשהם רכים נמשלים ככבשים שנאמר ורעו כבשים כדברם וכשהם קשים נמשלים כאילים שנאמר היו שרי' כאילים. ולכן יאמר אין האילים אל הקשים יוצאים בעגלה דהיינו שמראי' להם עון שלהם כי גדול הוא כמש"ה כעבותו' העגל' חטא' וזה הוא תחת אלייתם. ולכן יתבוננו כי לא לעולם חוסן וגלגל הוא שחוזר בעולם וזה יהיה להם תחת אלייתם כעין אליה וקיץ בה שעושים להם כן כדי שלא תהי' האליה והעושר שלהם נגררת בארץ כלומר על יושבי הארץ כד"א וכל הארץ באו מצרימה שלא היה להם מציאות להתגדר עליהם כאמור. ואין העזים כמשמעו בני אדם עזים חצופים כמו העזים שהם חצופות אין יוצאים בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם שהם מודיעים אותם מש"ה עץ חיים היא למחזיקים בה ולא נאמר ללומדים בה אלא למחזיק שהוא העיקר כנ"ל מחז"ל כך נותנים עץ זה הלימוד בחותמיהם אע"ג כי הוא מעלה עשן באפו כדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבראשו הם הסברות והאמונות הרעות שבראשו להחזיר אותם לדרך ישרה ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארו כאשר האדם כעגל לא לומד בדרכי התורה והמצוה נותנים על צוארו עול תורה ומצוה ולא בזמם שנותנים בחוטמו של עגל דהיינו פועל הרעות עגל מרבק בכרה קלה מסרכת דרכיה ונותנים זמם של תורה על אפו ועל חמתו להודיעו העונש של העובר על מצות לא תעשה כדי שלא יינק מאותם דברים הרעים חיק נכריה ולא פרה זה המועיל לזולת ע"ד מ"ש יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. לא תצא בעור שנותנים על, דדיה כדי שלא יינקו השרצים היינו מה שחז"ל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס. ולא ברצועה שבין קרניה הוא המרדות יתבונן כי לא לעולם חוסן שנאמר ועוללתי בעפר קרני בין אם עושה כן לשימור מן החטא בין לנוי לפני הקב"ה מדת חסידו'. ולא תצא פרה ושור אנשים טהורים. לא תצא בחבל שבצוארה חבל נחלתו מאחר שהם נגדרים מן הערוה ויש להם שלשלת היחס יעקב חבל נחלתו כנ"ל עד אברהם אבינו ע"ה ראש החבל לפי כי חבל זה שבצוארה ללא צורך לפי שאינה צריכה שימור שהם צדיקים. ולכן לא תצא בהם מרשות היחיד יחידו של עולם מגן עדן לרשות הרבים גיהנם כי הם הרבים אפילו לראות ברשעים שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. אבל עגלים מותרים לפי שהם כעגל לא לומד לכן הם מורדים בקל. ולכן צריכים שמירה באותו חבל כאמור: חזרנו לענין ראשון לבני אדם שהם ערומים בדעת והם עושים עצמן כבהמה והיינו חמור בתורה. כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף רמ"ב. וז"ל יששכר חמור גרם אי בגין דישתדל באורייתא קרינן ליה סוס או אריה או נמר אמאי חמור אלא אמרי בגין דחמור נטיל מטולא עליה ולא בעיט במארי כשאר בעירי ולא אית ביה גסות הרוח ולא חייש למשכב באתר מתתקן אוף הכי יששכר באשתדלותיה באורייתא נטיל מטולא דאורייתא ולא בעיט ביה בקב"ה ולא אית ביה גסות הרוח כחמור ולא חייש ליקרא דמאריה רובץ בין המשפתים כדאמרינן ועל הארץ תישן עכ"ל. הנה מבואר הסיבות שנקרא ת"ח חמור וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רל"ח. וז"ל ואית למאן דמתהדר ליה חמור ולאו איהו מצטער ואלין אינון דמשתדלין בקל וחומר ובגין דא אתמר באברהם ויחבוש את חמורו ובגין דא אתמר על משיח עני ורוכב על חמור. הנה למדנו מדברי המאמר כי כינוי חמור יהיה לטובה ושבח על צדדים הנאמרים בו מן השבח. ולכן הוא אומר אין חמור יוצא במרדעת היינו העוסק בתורה בענין קל וחומר אין יוצא מגן עדן הארץ היינו דוגמא לרשות הרבים לעלות למעלה דרך אותו עמוד הנקרא מכון הר ציון כדאיתא בזוהר פ' ויקהל כד ההיא נקודה בעי לאתקשטא בשבתי וזמני וחגי משדר ארבע אנפין דנשר ועומדים על היכל מר דרור ויהבין קלא ומתכנשין תמן אותם נשמות הראויות לעלות למעלה זה הצדיק המשתדל בענין קל וחומר בלבד לא יעלה מרשות הרבים זה למעלה לרשות היחיד יחידו של עולם במרדעת זו בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת כי אם עדיין לא נתיישב בג"ע הארץ זמן מה לא יוכל לעלות תכף ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק לענין המצות ולא בסולם שבצוארו היינו לענין התפלה. ואמנם כאשר ניישב הדוגמא במטטרון כי בלי ספק נמצא בו כל צדדי השלימות הנזכר כי לכן בחר בו הקב"ה והעלה אותו למעלה ונעשה מלאך משרת ואיתא בזוהר פ' וישב דף קפ"א: וז"ל הנה ישכיל עבדי דא הוא רזא דמהימנותא הנה ישכיל דאתער אתערותא לעילא וכו'. עבדי רזא דמפתחן דמארי' בידיה כד"א אל עבדו זקן ביתו וכד"א ויאמר אברהם אל עבדו דא סיהרא כמה דאתמר מטטרו"ן דאיהו עבד שליחא דמאריה זקן ביתו כד"א נער הייתי גם זקנתי המושל בכל אשר לו. בגין דכל גוונין אתחזיין ביה ירוק וחוור וסומק עכ"ל והנה למדנו מדברי המאמר כי מטטרון כלול בתוכו סיהרא קדישא הוא הנא' עליו עבדו זקן ביתו וגו'. ולכן יצדק בזה כינוי חמור דנטיל עליה מטולא דרביה וכל הדברים הנז' לעיל ובזה צדק הפסוק במאמרו כי הצדיק הוא עני ורוכב על חמור זה ולכן כאשר אמר שבור מלכא לר"י אמריתו דאתי משיחא על חמור אשדר ליה סוסיא ברקא דאית לי השיב לו החכם בר כמה גווני מי אית לך הנה כי צדק במאמרו כי כאשר מתלבש הצדיק עליון במטטרון הנקרא חמור ונכלל בו כל הגוונים ירוק סומק וחוור כאמור. ולכן יאמר אין חמור זה יוצא במרדעת מאחר שכבר עלה למעלה מפני קדושת השבת כנ"ל. אינו יוצא משם במרדעת היינו דוגמא לכסא שנותנים לרכוב עליו שנאמר דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכאשר ימצא בו בחינה זו לא יצא מרשות יחידו של עולם לרשות הרבים בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת אמנם משעה שקדש היום ע"ש כבר נמצא בו תוספת קדושה ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק בענין שנאמר ותחל רוח ה' לפעמו שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג ולא בסולם שבצוארו שהנה נאמר והנה סולם מוצב ארצה ואיתא בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ט. וז"ל סולם מצב ארצה וגו' חמא מטטרון סבא דביתא דשליט בכל דיליה דאיהו קאים בשלטנו על האי עלמא שד"י וסליק לעילא בסליקו דשמא דמאריה יהו"ה אתר דיעקב אשתלים ביה לבתר וראשו דשם שד"י איהו י' ודא מגיע השמימה וגו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי סלם הוא בסוד מטטרון והיינו מ"ש ולא בסולם שבצוארו וא"ו לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו היינו מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ד. וז"ל ארון דא איהו רזא למיעל תורה שבכתב ואתגניז ביה בשית לוחין מסחרין ודא אקרי ארון כד סחרין אינון שית למהוי כחדא כדין איהו גופא חד לאעלא ביה רזא דאורייתא בשית סטרין ואינון לוחין אינון חמש ועאלין ביה חמש ספרים ואינון חמש אינון שית בחד דרגא דאעיל בה בגניזו דמקרי רזא דכלא ואיהו רזא דברית וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי ארון נקרא למען השש לוחות שהם מסבבים ובכן הוא מקום להכנס שם התורה והדוגמא לזה מטטרון כאשר נמצא בו אלו הלוחות שקושרים בו כדאיתא בתיקונים שית ספיראן מקננן במטטרון והם סביב לצוארו לפי כי בצוארו נעשה הייחוד בסוד קול ודיבור כדאיתא בתיקונים כי עוף השמים דא מטטרון יוליך את הקול וכו'. וכל זה נעשה לו שלא יחכך מכתו כשהוא בסוד המיעוט ולא ברצועה שברגלו והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה אותה הרבוצה על אלף הרים הוא טבעת המלך וזה נתון לרגלי של מטטרון לסוף וירמוז לבת זוגו של מטטרון שפסיעותיה קצרות ואלו למעלה הם סוד פרסאות לא כך הוא למטה. ולכן מכה רגליה זו בזו לפי כי שם נאמר רגליה יורדות מות ועושים לה טבעת זו כדי שלא תכה זו בזו להגין עליה. ואין יוצאים התרנגולים וכו' הנה נודע מן הזוהר כי הוא בעולם המלאכים כד אתער ההוא שלהובא דאשא ובטש תחות גדפוי דתרנגולא וקארי וכו' ושם הם התרנגולים אלו יוצאים בחוטים שברגליהם כדי שלא ישברו את הכלים והייני חוט של חסד דאברהם כדאיתא בזוהר פ' שלח לך דף קע"א: וז"ל מבתר פלגי ליליא שלהובא דעמודא דיצחק נפק ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר כגוונא דגבר אחרא עילא' עליה כיון דבטש ביה האי גבר קרי ויהיב שית קלין וכלהו בסכלתנו וכו' ודא איהו תרנגולא דקארי ולא שכיך ולבתר קארי כמלקדמין ומאי קרי כל עובדין דבני עלמא בגין דאיהו מאריה דאחמת' וקסת הסופר בחרצוי וכל עובדין דבני עלמא כתב בכל יומא ובליליא בתר דקארי כל קריאן אלין קרי כל מה דכתב ביומא ואלמלא רגלוי אצבעאן דיליה דאינון תרין דרגין וחד ההוא דקיימא באמצעיתא דאיהו רב וההוא דקיימא מאחורא דאיהו זעיר דקא מעכבין ליה יהא מוקיד עלמא בשלהובוי ומה עבדי כיון דסליק צפרא וחוטא דנהירו נפיק מסטר דרום כדין מתחברן כלהו ואתעבדין תרין רגלין וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי הרגלים שלהם הם מתבסמין על ידי אותו חוט של אור היוצא מסטר דרום שהוא מדת החסד והיינו. ואין התרנגולים יוצאין בחוטים שברגליהם לסימן. ולא ברצועה שקושרים ברגליהם מצד החסד כאמור כדי שלא ישברו את הכלים מחמימות הדין שלהם ואין האילים יוצאים והם בחינת מחנות מלאכים כדאיתא בזוהר פרש' וירא דף קי"ז וז"ל וירא והנה איל כד"א אלי נביות ישרתונך ומתרגמינן רברבי נביות כך אילים אלו המחנות אין יוצאים בעגלה הוא בחינת המרכבו' אשר שם תחת האליה שלהם כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ ואין העזי' יוצאות בעץ ידוע גם זה מבואר מן הזוהר פ' שמיני דף מ"א וז"ל רבי שמעון אומר כלל כלא כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא וכל מה די בארעא מנייהו אחידן בסטרא דא ומנייהו אחידן בסטר' דא ואי תימא האי עז דשרייא עליה רוח מסאבא לגו לאו הכי דאי רוח מסאבא שרייא ביה אסיר לן למיכל אלא אעברן בגווייהו ויתחזון לקבליהון ולא שריא לדיירא בהו דכד אינון שריין רוח אחרא אעבר עלייהו ופרישן מגרמייהו ובג"כ אתחזון לקבליהו מקטרגי בגוייהו ולא שלטי בהו בגרמייהו ועל דא שרי לן למיכל וכו' והנה נתבאר מדברי המאמר כי מין העז הוא טהור אבל רוח אחרא מקשקש בתוכם ומקטרג בהם ולכן חזר הדין ואמר ואין העזים אלו יוצאים בעץ ידוע שנותנים בחוטמם כדי שיעטשו ויפלו התולעים שבראשם היינו רוח אחרא דשרייא בגוויהו כאמור ולא העגל והם מחנו' אחרי' שנאמר בהם וכף רגליהם ככף רגל עגל בעול קטן שנותנים על צוארם כאשר הם בסוד המרכבה פני שור ואדם העליון למעלה כי בזה נמצא עול מלכות שמים עליהם ונא בזמם שנותני' בחוטמו של עגל זה כדי שלא יינק זולת חלק הראוי לו כדאיתא בזוהר פרש' פנחס דף רמ"א וז"ל פני שור כלהו פנים דמתפשטן לאינון זינין כדקאמרן כלהון מתקרבי לעיקרא דיסודא דילהון וכו' אבל לית רשו לחד מנייהו למיכל לא לדרגי עילאי ולא לדרגי תתאי למתהני שום הנאה ולא לאושיט ידא בקרננא עד דמלכא עילאה אכיל ואתהני ויהיב להון רשו לבתר כיון דיהיב לון רשו כל חד וחד אתהני ואכיל כדקא יאות והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי וכו' מכאן ולהלאה יהיב רשו אכלו רעים וכו' ולכן יאמר לא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק עד שנותנים להם רשו' כאמור ולא פרה בעור שנותנים על דדיה היינו בסוד אותה בהמה הרבוצה על אלף הרים ומניחים עור להפסיק בינה ובין החיצונים הוא ענין עור זה על דדיה שהם סוד דדי בהמה והבן לפי כי מהם יונקים סטרא דקדושה ועל ידי זה ההפסק אין יונקים מדדיה השרצים סטרא אחרא ולא ברצועה שבין קרניה הוא אור עליון כאשר אחז"ל ואף בהמות בהררי אלף היו זכר ונקבה והרג הקב"ה לנקבה וצינן את הזכר היינו הרצועה שבין קרניה בין אם הוא לשימור כדי לצנן חותה כאמור בין אם הוא לנוי מכאן ואילך שאין צורך לשימור ולא תצא פרה ושור בחבל שבצואר' מטעם החמור לפי שאינה צריכה שמירה דהא אינה מקלקלת וכבר נצטננה אבל עגלים שהם בסוד הגבורות מותרים בהכי לפי כי הם מורדים בנקל להיות שהם דינים וצריך להם חבל שהוא מבחינה עליונה מדת הרחמים למנוע אותם כנ"ל במאמר:
[יח] באשר נתבאר למעלה היות כינוי בהמה נמצא בשלשה סוגים מבני אדם ולכן חזר הדין זה להגיד על שלשה בני אדם אלו בדרך כלל הוא אומר אין רוכבים על גבי בהמה דהיינו כי זה חלק אדם רשע סמאל להיות יוצא מכללות ישראל דאילו לכל איש הישראלי נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואחז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ר"ל של כל א' מישראל נעשה משכן להקב"ה ומשרה שכינתו בתוכו אמנם לא כך יהיה לרשע כי הוא אינו נעשה מרכבה להקב"ה ולכן אמר אין רוכבין ע"ג בהמה ולא זו בלבד אלא כי ג"כ לא ישרה היינו העוש' מעשה בהמה עליו מצד הקדוש' כלום כשאר איש ישראל כי בע"ש שורה עליו חלק מן הקדושה כפי הראוי לו רוח או נשמה כמו שנתבאר למעלה ממאמר הזוהר אמנם זה העשה מעשה בהמה אינו שורה עליו צד מן הקדושה ולכן אמר אין רוכבים. על גבי בהמה סתם ולא זו בלבד אלא ולא נתנים עליה כי כאשר האדם זוכה כל העולמו' נתלים בו דהיינו לפי כי האדם נמצא בו חלק מכל עונם ועולם כדאיתא בתיקונים מעשיה נפשין מיצירה רוחין מבריאה נשמתין אמנם הרשע בל יראה ובל ימצא בו חלק מאלו לפי שהוא עובר על כריתות שבתורה שנאמר ונכרתה הנפש ההיא מלפני ואין לו קשר בעולמו' הרי כי צדק במאמרו ולא נתלים עליה ואפילו בצדה אסור כך שנינו ואל תתחבר לרשע ואחז"ל אוי לרשע ואוי לשכנו ומה גם כאשר קוברים אותו כל המתים מתרגזים לפי שמתחדש עליהם העונש בעבורו כדאיתא בזוהר אמנם צדי צדדים כגון שדבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו מותר והיינו רמז למשחז"ל אבל אין חברו מטפל עמו בטיחה שנאמר ועפר אחר יקח וטח את הבית הוא לבדו והנני מודיעך סוד הענין כי מאחר דקים לן כי הקב"ה בחסדו חשב מחשבו' לבלתי ידח ממנו נדח לכן נאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר דהיינו בענין הגשמי נגעי בתים נגעי בגדים נגעי אדם כמשחז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחינה וזה הוא ענין הערה לאיש הנלבב ילמד הסתום מן המפורש לפי כי האדם הוא כולל נפש רוח ונשמה כאמור והם משלש עולמות ולכן החוטא בתחילה בא עניו הנגע ונפרע ממנו בבית היינו בעולם הזה הגשמי לא חזר בו בא הנגע ונדבק ברוחני סוד הרוח והיינו כי פוגם חלוקא דרבנן לא חזר בו מטמא אדם בשורש נשמתו היינו מ"ש בזוהר מטמא עצמו מלמטה בגשמי מטמאין אותו למעלה ברוחני הוא בסוד הרוח שמפסיד חלוקא דרבנן ונעשה לו בגדים הצואים מטמא עצמו בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא היינו בשור הנשמה שהוא מן הבריחה נתקן כל זה בא סוד הגלגול הרי מתקיים שלש פעמים אחרים ונמצא צדק הכתוב פעמי' שלש עם גבר ר"ל שני פעמים של שלש עשה הקב"ה עם גבר והנה המגולגל הוא צדיק ורע לו כדאיתא בזוהר פרש' פנחס לפי שהרוח חטא בתחלה נמצא כי אוי לרשע ואוי לשכנו אמנם אין חבירו מטפל עמו בטוחה שהוא בניין הגוף לפי כי הגוף נידון עד תום חנחתו והוא נקי ומזומן לזמן התחייה ולכן חזר הדין בצדה אסור דהיינו גוף הראשון לפי כי אוי לרשע ואוי לשכינו אבל צדי צדדין דהיינו גוף אחר כגון שדבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו מותר ואם עלה עליה אפי' במזיד ירד משום צער בעלי חיים שהרי נא' כי לאיש אשר לא טוב עשה אין הקדושה רוכב' עליו ולכן הגשמי שרכב אפי' במזיד ירד משו' צער בעלי חיים דמאחר כי אין הקדושה שורה על האדם תכף שורה עניו כח הטומאה כמשחז"ל בא לטמא פותחין לו ומטעם זה פורקין משאוי שעלי' כיצד הוא עושה מכניס ראשו תחת המשאוי כך אחז"ל לאחד שהיה עובר בנהר ומשאוי על ראשו והמים שוטפין אותו אמרו לו השלך משאוי מעל ראשך ועבור כך בסיבת העון נאמר כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני השליך אותם עבר ולכן משום צער בעני חיים פורקן משאוי שעלי' בשבת מן הקליפה מפני העון כיצד עשה מכניס ראשו תחת המשאוי ומשפיל גאותו ותלוי ראש שהי' לו כי זה הוא הגורם הראשון לחטא שנאמר גאות אדם תשפילנו ומחלקו לצד אחד הוא לצד של מנלך זקן וכסיל לשמאל של הלב ובכן מתגבר יצר הטוב והוא נופל העון מאליו ולא ישוב לחטא:
[יט] בהמה שנפלה לאמת המים הוא דוגמא למש"ה אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות וגו' ולכן אם המים עמוקים לפי כי נשתרש בחטא ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה כמשחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אינו יכול לפרנסה פרנסת הנפש בתורה מביא כרים וכסתות על דרך משחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות היינו כרים וכסתות ענין גמילות חסדים ונותן תחתיה משום צער בעל חיים אף על פי שמבטל כלי מהיכנו כי הנה נתבאר כי האיברים נקראים כלים לתשמיש האדם ועכשו שעשה מצוה מקביל לעון שהוא באותו אבר מבטל אותו לפי כי אינו נטהר בזה האבר אלא לפי שעה נמצא כי אין אבר זה מוכן להשראת הקדושה נמצא שמבטל כלי זה מהיכנו משום צער שבה מותר:
וכאשר נחזור לדרך ראשון כי בהמה זו הוא רומז בסטרא דקדושה בסוד בהמה הרבוצה על אלף הרים ומה גם יותר למעלה על הכלה שהוא בסוד אדם ערום בדעת ועשה עצמו כבהמה להיות מוכנת לרכוב הצדיק ולכן הוא אומר אין רוכבין על גבי בהמה דאלו בחול נעשה הייחוד על ידי מטטרון כדאיתא בתיקונים כי עוף השמים דא מטטרון על ידו מתייחדין צדיק וצדק שית יומין דחול אמנם בשבת אסור אין רוכבין על גבי בהמה זו ואיתא בזוהר פרשת חקת דף ק"פ. וז"ל אסור לחרוש בשבת חרישה דשור דחתמר על גבי חרשו חורשים ושכינת' תתאה איהו פרה אדומה מסטרא דגבורה תמימה מסטרא דחסד דאיהו דרגא דאברהם דאתמר ביה התהלך לפני והיה תמים אשר אין בה מום מסטרא דעמודא דאמצעיתא אשר לא עלה עליה עול מסטרא דשכינתא עילאה דאיהו חירו באתר דאיהו שלטא והזר הקרב יומת לית רשו לסטרא אחרא לשלטאה לא שטן ולא משחית ולא מלאך המות דאינון מסטרא דגיהנם עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר כי אין רוכבין על בהמה זו דהכי כתיב אשר לא עלה עליה עול אמנם זה יהיה לזולת אבל לצדיק לא כן יהיה כדלקמן ואין נתלין עליה דאף על גב כי בחול כמה מחנות מן העולמות נתנין עליה עד מקום שנאמר רגליה יורדות מות לא כן הוא בשבת שנאמר בה רחצתי את רגלי ואפילו בצדה אסור להשתמש שהם סוד עולמתאן דמטרוניתא שמענים אותה למעלה וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה בסוד הפרות שמעלים הארון זה לבית שמש כי שמש ומגן ה' אבל צדי צדדים כגון שהיה דבר אחר מונח על צדה והוא בסוד היצירה והוא משתמש בו מותר דהיינו בסוד מטטרון ואם עלה עליה עול אפילו במזיד אחד מן הבחינות הנזכר ירד לפי כי אין עולים למעלה באצילות אלא סטרא דקדושה ולכן אם עלה זר ירד משום צער בעלי חיים שהכלה מצטערת מזה ומטעם זה פורקין משאוי שעליה כמש"ה אשר לא עלה עליה עול כיצד יעשה מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו לעולמות למטה כמדובר:
בהמה שנפלה לאמת המים איתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ו: בספרא דרב המנונא סבא קדמאה הוה אמר על האי קרא נשיקא דרחימו אתפשט לארבע רוחין וארבע רוחין אינון כחדא ואינון גו רזא דמהימנותא וכו' כיון דאזיל וסליק ההוא אהבה שנימא כלילא מכל אינון ארבע רוחין פגע בחד ממנא עילאה רברבא די ממנא על אלף ותשע מאה ותשעין רקיעין ואיהו ממנה על נגידו דתליסר נהרי אפרסמונא דכיא דנגדא מטלא דלעילא וההוא נגידו אתקרי מים רבים כיון דפגע לגבי ההוא רב משריין קאים לגביה ולא יכיל לאעכבא ליה עד דאעיל לגבי היכל אהבה וכו' והנה מבואר מדברי המאמר כי מים רבים הם תליסר נהרי דפרסמונא דכיא ולכן יאמר אם נפלה בהמה זו לאמת המים הוא נגידו דתליסר נהרי דאפרסמונא אם המים עמוקים מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה כי הנה המים אלו עמוקים מאד כדאיתא במאמר ולכן מביא כרים וכסתות היינו מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ב. וז"ל וילפינן מהאי אורחא דעלמא דמאן דמזמן לאחרא ההוא דאתי לגביה אית ליה למעבד רעותיה אע"ג דלאו אורחיה בכך כך ויקח מאבני המקום הואיל ואתא חתן לגבי כלה אף על גב דלאו ארחיה למשכב אלא בכרים וכסתות ואיהי יהבא ליה אבנין למשכב כלא יקבל ברעותא דלבא הה"ד וישכב במקום ההוא על אינון אבנין אע"ג דלאו אורחוי בכך וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי מן החתן הם כרים וכסתות ולכן משם נותן תחתיה כרים וכסתות משום צער בעל חי אף על פי שמבטל כלי זה מהיכנו מלמעלה מותר כדי לחת לה נחת רוח כאמור:
[ב] הנה נתבאר למעלה כי בענין כינוי בהמה משתמע על שלשה מיני בני אדם והנה בדין שעבר נתבאר לענין הרשע העשה מעשה בהמה. אמנם עתה מדבר על חלק האדם השלם שהוא ערום ביראה ועושה עצמו כבהמה כמשחז"ל בפסוק אדם. ובהמה תושיע ה' ולכן יאמר מותר לומר לכותי זה היצר כנ"ל לחלוב בהמתו זה השלם הנקרא בהמה והחלב שלו יהיה התורה והמצוה ודאי ולפי כי האדם מצווה לענג את יום השבת במאכל ומשתה ומלבוש ועונה ואד זה עקב נמצא בו חלב של תורה שנאמר דבש וחלב תחת לשונך. ואמנם בכל הדברים שהאדם יעשה בשבת יש לו הנאה מהם מענין אכילה ושתיה ומלבוש ועונה ולכן ניחא ליה בהכי. אמנם לענין התורה לא כן לפי כי התורה מתשת כחו בלי ספק כי יהיה מונע ענין הלימוד בשבת ביותר ומקטרג לאדם למנוע אותו מן התורה והרי חז"ל אמרו לא ניתנו שבתות לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה ומה לעשות ולכן יאמר מותר לומר לכנעני זה היצר לחלוב בהמתו בשבת כדי ללמוד בתורה או ללמד תורה ברבים משום צער בעלי חיים מפני השומעים נמי ולפי שהחלב מצערה שלכן בא המשל בזה כמ"ש רבי עקיבא לר' שמעון ע"ה יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק נמצא שהחלב מצערה אמנם החלב אסור בו ביום לעשות מעשה כי ימנע מעונג שבת כדלעיל. ויש אומרים שצריך לקנותו מן המצרי הוא היצר בדבר מועט כי אין לדחות אותו לגמרי. וצריך על כל פנים לתת לו הנאה מן הדברים שנהנה מהם מעט לא כביר כדי שלא יתגבר עליו שלא יהיה נראה כחולב לישראל. ולכן צריך לתת לו מקום שמאל דוחה וימין מקרבת: