מקור חיים - ב (טור פטדה חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן שד
[א] אשר חז"ל הגידו בפ' ועבד חפשי מאדניו כי האדם יש לו שני אדונים יוצרו ויצרו עשה רצון יצרו מכעיס את יוצרו עשה רצון יוצרו מכעיס את יצרו ואמנם כאשר האדם זוכה נהפך היצר לעבד לו כמ"ש בזוהר פרשת תולדות דף קמ"ד: וז"ל אתי בר נש לאתדכאה ולאשתדלא בפקודי אורייתא ההוא יצר הטוב דאזדווג ביה כבר איהו אתתקף על ההוא יצה"ר ואשתלים בהדיה ואתהפיך ליה לעבדא וכו' מאי ועבד לו דא יצר הרע וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי יצה"ר שהאדם עבד לו כשהוא הולך בדרכי יושר מתהפך ונעשה עבד לאדם ולכן יאמר נא אדם מצווה על שביתת עבדו היינו יצה"ר שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה וכל ענין עבודה של קדושה שהאדם עובד להקב"ה שנא' כי אדם לעמל נברא מצווה על שביתת עבדו זה יצה"ר דאף על גב כי סורו רע ולא ישקוט ממלאכה של איסור להטעות את האדם להעביר אותו על דעת קונו האדם מצווה על שביתתו לעשות באופן שישבות ממלאכה של איסור כמש"ה ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו והיינו עבד שמל וטבל לשם עבדות כמש"ה הסירו את ערלת לבבכם וטבל כמ"ש בזוהר פרשת ויצא ולבן הלך וגו' מאי לבן דא יצר הרע דטבל ממסאבותיה ואתדכי וזה טבל לשם עבדות להיות עבד לאדם כמש"ה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך וקבל עליו מצות הנוהגות בעבד וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רל"ח. וז"ל ובג"ד אוקמוה איזהו גבור הכובש את יצרו ואית למאן דאתהדר ליה חמור דלאו איהו מצטער וכו' ושם נאמר כמה מצות שעושה האדם כי בהם יצה"ר נהפך לעבד לו ונעשה יצה"ט במקום שד נעשה שדי אבל אם לא מל וטבל כאמור אלא קבל עליו שבע מצית בני נח כד"א שבע ביום הללתיך שאמרו חז"ל שהם ציצית ותפילין ומזוזות כי על ידי מצות הללו הוא נכנע הרי הוא כגר תושב לפי כי היצר הוא בכמה פנים כי היצר הוא קבוע באדם מיום שיצא לעולם שנאמר לפתח חטאת רובץ אמנם לכל עבירה אשר יעשה האדם לחטא בהנה נמצא לו יצה"ר כי זולת זה הלא הם דברי חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות וכה"א אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ולכן זה יקרא גר תושב ומותר לעשו' מלאכה לעצמו להטעות בני האדם כי זו היא מלאכתו המיוחדת לו אבל לא לרבו לפי שהוא הולך בפקודי אורייתא כאמור ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה שלו שהיא של איסור לצורך ישראל אפי' מי שאינו רבו ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא כותי גמור יצה"ר דינו הוא שוה למקבל עליו שבע מצות ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה אשר נתבאר למעלה כי החולה הוא החוטא כמשחז"ל אין ייסורין בלא עון ולפי כי יש ארבעה חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש כי ימצא שעבר על מל"ת ויש מי שיעבור על כריתות שבתורה ומיתו' בית דין והיינו חולה שיש בו סכנה אמנם זה החולה שאין בו סכנה לפי שעבר. על מצות לא תעשה ולכן אמר עושה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיימא לן אומר לעכו"ם ועושה והיינו משחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח וכן מת ביום טוב ראשון דהיינו החוטא בזמן הבחרות כי זה הוא יום טוב ראשון שלו שנאמר שמח בחור בילדותך והטיבך לבך בימי בחורותיך דקיימא לן יתעסקו בו כותים הם כחות הטומאה לפי שכן אמרו חז"ל בא נטמא מטמאין אותו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא הנה מבואר כי ישמעאלים רבים מתעסקים בו אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובדי עו"ג דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותר בדבר שאין בו פיקוח נפש ויש חולקים ומתירים בזה לפי כי יש צדדים בדין זה ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו כי נכנע לפניו כמש"ה טוב נקלה ועבד לו נעשה לו עבד או כדאיתא במאמר שנעשה כדוגמת חמור לרכוב עליו כדי שלא יצטער רבו ונמצא עושה מלאכת רבו לעבודת הבורא שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר ואינו צריך להפרישו כי כן אמרו חז"ל יצר לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ולישראל אחר שאינו רבו אפילו עושה לדעת ישראל מותר כל שאין שם אמירת ישראל ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה לפי כי מצות לאו ליהנות ניתנו. יש אומרים שכל שלא קבל עליו שבע מצות בני נח היינו הדוגמא שבע ביום הללתיך כיון דעו"ג גמור הוא אין רבו מוזהר עליו להחזירו למוטב על דרך אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש יהיה בדרך אחרת ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה הוא החוטא ועבר על מל"ת וכן צרכי מת ביום טוב ראשון שהוא רשע גמור מותר לומר להם לעשותו כדי להעניש חת שניהם כפי ראות השגחתו יתברך:
ועוד צריך להבין בענין הפרש הנמצא בעבדים הלא זה הדבר מ"ש בזוהר פ' תצא דף רע"ז ושם נאמר דשכינתא אית לה כמה עבדים וכמה שפחות מהם נכריו' ומהם עבריות שעליהם נח' וגם על העבדי' בימים ההם אשפוך את רוחי ואיתא במדרש קהלת ראיתי עבדים רוכבים על סוסי' שרא' נבוזראדן רוכב ומיכאל מושך ברסן שלו ומכניס אותו לק"ק ואיתא בזוהר פרש' בא דף מג. וז"ל ותקין לכרסייא כיתות לשמשא ליה דאינון מלאכים אראלים וכו' והם עשר כתות דמלאכיא ולאילין עבד שמשין סמאל וכל כיתות דיליה דאינון כסוסוון לון וכו' הנה מבואר כי יש כמה מיני עבדים ועל הכל יתגדל מ"ש בזוהר פרש' בלק דף קע"ה וז"ל בקדמיתא עבד לסדרא שבחא קמיה מאריה ולזמרא קמיה ודא בתושבחן דקמיה צלותא ולבתר עבד לבתר דצלי צלותא דעמידה איהו עבדא דסדר צלותא דמאריה ולבתר עבד לבתר דצלי כל לותיה ואזיל ליה ועל דא תלת זמנין עבד גרמיה בצלותא דא עבד דכתיב הושע עבדך אתה אלהי שמח נפש עבדך וכתיב תנה עזך לעבדך הא תלת זמנין אצטריך נשוחה גרמיה עבד וכו'. הנה מבואר כי הם שלשה מיני עבד אמנם אינם שוים לעבדים הנז' כי הננו שלשה עבדים דקדושה אמנם אין להאריך בזה רק נבחר הדין הנוגע בהם בקיצור והכי קאמר אדם מצווה על שביתת עבדו שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ועבדך. ולכן אדם דקדושה מצווה על שביתת עבדו ומענה אותו למעלה לשבות אצלו והיינו מל וטבל לשם עבדות. ובכלל הדבר הזה הוא הגר שנאמר וינפש בן אמתך והגר שניהם שוים לטובה בענין זה. והעבד קבל עליו ז' מנות הנהוגות בעבד טוב שהוא מסטרא דמטטרו"ן שהוא עבד שנא' עבד אברהם אנכי. אבל אם לא מל וטבל ולא קבל עליו שבע מצות בני נח הרי הוא כגר תושב ומותר נעשו' מלאכה בשבת לו לעצמי' והם ט"ל מלאכות שהם צורך לעה"ז שהוא מתנהג בהם אבל נא לרבו סטרא דקדושה כי אסורים עליו ט"ל מלאכות של חול ואסור לכל ישראל שהוא מסטרא דקדושה לומר לו לעשו' מלאכה לצורך ישראל לפי כי כל מלאכה מט"ל מלאכות שהעולם מתנהג בהם אינם נעשים לצורך ישראל כגון ירידת גשמים וכיוצא הוא לצורך העולם אבל לא לצורך ישראל וכן לענין הרוחני בענין הנשמות שהם עונות למעלה ונעשה בהם מלאכה לצורך ישראל עליון מלאכ' הקדש חינם נעשי' על יד עבד זה נמצא כי מכל מקום אסור לכל ישראל לומ' לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל אפילו מי שאינו רבו אלא ישראל בכלל והם הנשמו' כאמור. ואם לא קבל עליו שום מצוה היינו עבד השלישי הגרוע מן השלשה עבדים הנז' אלא עדיין הוא כותי גמור הוא סמאל עבד רע דינו שוה למקבל עליו שבע מצות לענין זה אבל הוא עו"ג גמורה שנאמר לא תעשה לך תמינת כל סמל הוא סמאל ולפי שהתעה לאדם הראשון ועשה עצמו אלוה. נתחסר ממנו אות אלף ונעשה עו"ג גמורה כאשר ביארתי כמ"ש בפרקי ר"א סמאל מלאך גדול היה בשמים נתקנא באדם הראשון ובקש חכם להרע ולא מצא כמו הנחש שנאמר והנחש היה ערום ורכב עליו והחטיאו אותו מה עשה הקב"ה קצץ כנפיו והפילו ממקום קדושתו כי לאו דוקא מן המקום אלא מה שהיה מתאחז ממקום הקדושה נמי והיינו אות אלף שבתוכו ונקרא סמאל כאמור והיינו ע"ז גמורה. ולכן יאמר על עבד רע זה שלא קבל שום מצוה דהכי איתא בזוהר פרש' בלק קרא הקב"ה לסמאל אמר לו תבעי אורייתי אמר לו מה כתיב בה אמר ליה לא תרצח אמר והא כל הכח שלי הוא החרב שנאמר ועל חרבך תחיה אי הכי לא בעינא אורייתא הא כנוי דיעקב וכו'. הנה בפירוש אתמר כי לא רצה לקבל עליו אפילו מצוה אחת. ולכן עדיין הוא כותי גמור ודינו שוה למקבל עליו שבע מצות ולפ"ז עושה צרכי חולה שאין בו סכנה. והענין בקיצור כי הנה הכלה יש בה מציאות דוגמא לחול' שיש בו סכנ' דהיינו כשמתלבשת בקליפות כדאיתא בתיקונים וכן נמי הצדיק יהיה בזה חולה שיש בו סכנה לפי כי שניהם נקראים חולים מסיבת החרבן והגלו' כי כן נאמר כי חולת אהבה אני כדאיתא בזוהר פרשת שמיני כי לכן אומרת לישראל בניה סמכוני לפי שנאמר נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל למה כי חולת אהבה שלכם אני וכנ"ל. וכן נמי נאמר בצדיק איך נפלת משמי' הילל בן שחר כדאיתא בזוהר פרשת פנחס והוא חולה מאהבת הכלה ושניהם מתלבשים בקליפות כדאיתא בתיקונים באלין עשר כתרין דמסאבותא אתלבש קב"ה ושכינתיה בגין לנטרא להו לישראל הרי אלו חולים שיש בו סכנה מאותם עשר כתרין דמסאבותא שהם סוד המות וגם פעמים הם בסוד חולה שאין בו סכנה כאשר הם מתלבשים ביצירה אין שם סכנה לפי שהם מתלבשים בסוד מטטרון כי הוא עבד טוב כי מל ועשה טבילה ולכן לעבד זה הרע שהוא כנעני גמור לענין צרכי חולה שאין בו סכנה דקיימא לן אומר לכותי המתלבש שם ועושה. וכן מת ביום טוב ראשון שנתבאר במקומו כי מדבר באדם רשע הנקרא מת. אמנם הוא בי"ט ראשון והוא זמן הבחרות כי הנה שני ימים טובים הם לאדם שנאמר בהם וזכור את בוראך בימי בחרותך מעוט רבים שנים הם ימי והם שני זמנים שהאדם שמטיב בהם מעשיו נקרא בן להקב"ה כדאיתא פרש' משפטים האחד נאמר עליו ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך והשני מש"ה כי בן הייתי לאבי האחד בזמן שנתחייב במצות. והשני כשהוא בן עשרים שנתחייב בדיני שמים. אמנם בלי ספק כי מי שהוא בשני ימים אלו בשני הזמנים הם י"ט אליו קדש הוא לאלהיו וזה הרשיע ביום טוב ראשון שלו ולא עשה תשובה ומת בלא תשובה לכן בכל זמן שימות יקרא מת ביום טוב ראשון ולכן יתעסקו בו כותים והם מלאכי חבלה ואינו מקביל פני שכינה ולא עוד נמי כי מתגלגל בכותים כדאיתא בזוהר אם רעה בעיני אדוניה הנשמה והפדה האדם פודה נפשו על ידי התשובה אז הקב"ה נמי לעם נכרי לא ימשול למכרה וההפך מובן כי מי שלא פדה נפשו לעם נכרי ימשול למכרה ויתעסקו בו כותים ואין לו רשות להניחו עד יו"ט שני שלו שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כדאיתא בסוף התיקונים ולכן עבד רע זה סמאל שהוא כנעני מתעסק בו אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עעו"ג כיון דקיימא לן דמלאכת העבד אסורה מן התורה וכו'. ואמנם מת ביו"ט ראשון נמי הוא נרמז למעלה כי הנה ראשונה מתבאר על סמאל הנקרא מת כדאיתא בזוהר פרשת שופטים אצל על פי שנים עדים יומת המת דא סמאל מת מעיקרו כלומר מזמן הבריאה נעשה מת לפי שניטלה ממנו קדושתו הוא אות אל"ף ונעשה סמל כנ"ל. וזה מת ביום טוב ראשון שהיה מזמן הבריאה לפי כי בראש השנה נברא העולם. ולכן יתעסקו בו כותים נעשה ראש לסטנים ולמלאכי חבלה ולכן דין זה נוהג לעולם כאשר הוא יום טוב מת הוא ואינו עולה לעולם הענליון עולם החיים כמו שאר המלאכים שהם מסטרא דקדושה כדאיתא בזוהר פ' קרח קריאי מועד חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון וכו'. לא כן הוא לסמאל אנא מתעסקים בו כותים והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש ונדחה מסעודת אסתר דזמינת לכל חילהא ומה גם בכל יום ויום דשייך יום טוב ראשון ושני לסטרא דקדושה כי הנה בזמן קריאת שמע הוא יום טוב ראשון לגבי הקדושה מלמטה למעלה כי אז הוא סוד בת מלך שהריחה ציקי קדרה ועבדיה הצדיקים מביאים לה בחשאי הוא נדחה משם סמאל כדאיתא בזוהר פרשת תרומה כבר נתבאר בענין הוצאת המת והכנסת כלה. וכאשר נדחה סמאל מתעסקים בו כותים סטרא דיניה וכן הוא בענין התפלה בפ' אשר הלך חשכים סטרא אחרא שנדחית למטה בזמן התפלה וזה הוא נעשה ע"י עבד כותי זה כאמור. ואמנם כל זה נעשה מפני כי סטרא דקדושה מפני החרבן והגלות נק' מת שנאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ולכן נאמר רחל מבכה על בניה, וכן הצדיק נאמר בו מפני הרעה נאסף הצדיק וביארתי כמשחז"ל שלשה נקראים מתים מי שאין לו בנים כאמור. ומי שירד מנכסיו זה הצדיק. כדאיתא בזוהר ומיומא דאתחרב דבי מקדשא נא אתעטר קב"ה בעטרוי ומצורע זה סמאל כמשחז"ל הני סלעין שבלחש צרעת הוא ולכן מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו כנענים הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ב וז"ל ואי תימא נפש לעילא דאתיישבת גו גופא בקברא אן הוא קברא אלא בההוא קליפה תקיפא וכן לענין הצדיק וכבר נתבאר בהלכות יום טוב כל הצורך אין להאריך בזה ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה להיות כי כן סטרא אחרא מפתה האדם ומעביר אותו על דעת קונו ועושה מלאכת רבו זה הקב"ה אשר הפקיד אותו לפתות בני אדם כדאיתא בזוהר לזונה שצוה אותה המלך לפתות את בנו כדי לראות אם יעמוד בצוויו נמצא כי הפיתוי הוא מלאכת רבו שליחותיה קא עביד אבל הוא שלא מדעת רבו כי לא היה רצונו בנך כי הנה כשהאדם צדיק גמור אין לו רשות עליו כגון אותם שהיו מכריזים עליהם ברקיעא הזהרו בפלוני ובתורתו וניכר שהוא אינו עושה לדעתו מותר ומה גם לענין אחיזה הקליפה למעלה שנ' והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וגו' והחזיקה בו ונשקה לו נמצא שעושה מלאכת רבו שנאמר ויבא הביתה נעשית מלאכתו והוא שלא מדעתו מותר ואינו צריך להפרישו כי הנה קליפת נוגה נמצא בה צורך ולישראל אחר שאינו רבו שנאמר בו כי נער ישראל אפילו עושה לדעת ישראל מותר כל שאין שם אמירת ישראל עליון רק מעצמו נעשה בזמן המיעוט של הלבנה ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה לפי כי ישראל זה עלה למעלה בסוד הכלים כנ"ל ויש אומרים שכל שנא קבל עניו שבע מצות בני נח הוא סמאל כאמור כיון דכנעני גמור הוא אין רבו שבקדושה מוזהר עניו שהרי מרד בו כדאיתא בזוהר פ' תצא בתר דעבד גרמיה אלוה קב"ה עתיד לאעברא ליה מעלמא וכדאיתא בתיקון ח' לפי דאחזי קב"ה לסמאל דהוו ישראל עתידין למהוי תחות רשותיה ואוחמי ליה אגריה כו' ואינון מבזין יתהון ואמרין איה אלהיך שנא' כל מכבדיה הזילוה ולכן אין רבו מוזהר עניו שהרי מרד בו ולכן לפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביום טוב ראשון מותר לומר להם לעשותו דהיינו מה שדוחים אותם לחוץ ונעשה אח"כ היחוד כנזכר לעיל:
[ב] מאחר עלות ההסכמה כי העבד היינו יצה"ר דאף על גב כי האדם הוא עבד נו כמו ש"ה ועבד חפשי מאדוניו הרי נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו זה יצר הרע ישלים אתו נהפך לעבד לו שנאמר טוב נקלה ועבד לו זה יצר. הרע כנ"ל ולכן יאמר עתה והיכא דמותר העבד זה לעשות מלאכה לעצמו והיינו מלאכה הידועה לו לפתות בני אדם להחטיא אותם וזה עושה לעצמו להנאתו להיות כי נפש רשע אוותה רע אם אמר לו האדון זה הקב"ה אדון כל הארץ יקרא שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת לפי כי המלאכת הפיתוי והעונות הם פרנסתו כדאיתא בזוהר ובפירוש אתמר פ' תרומה וההוא זונה וכו' כך יצר הרע אתתקף בעבור העון ומתחזק ולכן כיון שהתנה עמו אדון כל הארץ מבעוד יום עושה הוא לצורכי מזונותיו ובלבד בצנעא כגון הרהורי עבירה שהם קשים מעבירה שמתחזק בהם שלא יהא בדבר חשש רואים כנזכר:
[ג] כותי גמור זה יצר הרע שהוא שכיר שהרי נהנה מן העבירה ובעבור כן נמצא ונאמר ואתה מחיה את כלם אין רבו מצווה על שביתתו שהרי אף על גב כי שבת קודש הוא הנה הקליפה מענישים לחוטא גם ביום השבת לאותם שהם מחללים שבת בפרהסיא וכן נמי הם מפתים בני אדם וכמה מעשים רעים נעשים ביום השבת וכל צרכי עוה"ז נעשה ביום השבת לפי שאינו מצווה על שביתתו שהנה מעיקרא לא רצו לקבל התורה כנ"ל ולכן נמי הם נמצאים כבני אדם שהם מחללים השבת לפי שהם דוגמא לערב רב שעשו להם אלהי זהב בעבור יום השבת שנאמר ביני ובין בני ישראל וכדאיתא בזוהר פ' בראשית וכאשר נמצא ערב רב אינון נחתין לאתגשמ' בהון וזה לך האות כי הם מחללים שבת בפרהסייא ואין רבו מצווה על שביתתו כי הבחירה בידו:
וכאשר חוזר למעלה עיקר דין זה הכי קאמר והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו כי הנה נתבאר כי שלשה עבדים הם עבד רע זה סמאל עבד טוב זה מטטרון ולכן יאמר והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו היינו מ"ש בזוהר פרשת בלק אשר הלך חשכים הלך לשון יחיד חשכים לשון רבים והיינו הקליפה דשארי בחיבורא וסיים בפירודא כי כאשר סטרא אחרא מתעוררים להתייחד זה עם זה בסוד זכר ונקבה דוגמא אל סטרא דקדושא מיד מתפרשאן לפי כי בא כח מסטרא דקדושה ומפריד אותם דאלמנא כן היו מטרטישי עלמא וכדאיתא בזוהר פ' ויקהל כד אתער ההוא מדורא דאשא מסטרא דשמאלא ומתגבר ועייל מלגו מאותם גוונין ומתקרב אצל ההיא נקודה פנימית למיטל נהורא כדין אתער חד שלהובא דאשא מסטרא דימינא ופוגע בה ומכניע המדורה דאשא ואעיל לה לנוקב' דתהומ' רבא ולכן יאמר היכא דמותר העבד כי כל ס"א מכלל עבד רע הם וזה מותר נעשות מלאכה זו לעצמו ואינו מתבטל שהרי במוצאי שבת חוזר ויוצא מנוקבא דתהומא רבא וחוזר לאיתנו לתנאו הראשון ולכן ימצא שמותר לעשות מלאכה זו לעצמו אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויפרנס עצמו ביום השבת כיון שהתנה עמו מבעוד יום עושה הוא לצרכי מזונותיו שנאמר אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ומה גם אותה קליפת נוגה שנאמר בה והנה אשה לקראתו שית זונה והחזיקה בו ונשקה לו ואמרה לו שכבה עמי לפי שנאמר בה וחלק משמן חכה כדאיתא בזוהר פ' ויקהל כיון שהתנה עמו מבעוד יום עושה הוא לצרכי מזונותיו כי בכך פרנסתם לפי שלוקחים מאור סטרא דקדושה וממנה הם מתפרנסים והם חיים עדינה שנאמר ואתה מחיה את כלם ובלבד בצנעא שלא יהא בדבר חשש נראים ודבר זה משתמע לתרי אנפי ושניהם אמת והם מעכבי זה לזה ואמנם לענין אותה מדורה דאשא הנה היא טמונה בנוקבא דתהומא רבה כל יום השבת ולא תתראה לחוץ כלל שלא יהיה בדבר חשש רואים. וכן לענין קליפת נוגה כי מפרישין אותה ונעשה חשמל כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל מהו חשמל חש ואתגלייא מל כד"א מל יהושע וגם זה יהיה בענין שאינו נראה והיינו מ"ש ובלבד בצינעא שלא יהא בדבר חשש רואים וגם מזה מובן כי הם נמי לא יהיו מתבוננים ורואים בסטרא דקדושה מפני כי כל אלו נמצא בהם מין הרע וכדאיתא בזוהר פרשת שלח לך במתיבתא אתמר דסיהרא קדישא וכו'. ואיהי אתכסייא בלבושא דתכלת לאו דאיהו לבושא דילה דהא שש וארגמן לבושה אלא בגין דתחות ימא דא אית מצולו' י"ם ואינון דכר ונוקבא ואית לון עין הרע וכו' ולכן יאמר ובלבד בצנעא דאע"ג כי סטרא אחרא הוא יעשה הדברים האלה לצרכי מזונותיו כאמור אמנם ובלבד בצנעא כאשר מתחבאים כל אחד במקום הראוי לו שלא יהא בדבר חשש רואים כי הם לא יהיו רואים בסטרא דקדושה. ואמנם השני דברים האחד סיבה לשני כי להיות שהם נטמנים בנוקבא דתהומא רבא לכן אין מציאו' לראו' בסטרא דקדושה עו"ג גמור היינו סמאל אל אחר עו"ג גמור' שהוא שכיר שהרי נוטל שכר טרחו מן התמצית של ארץ ישראל כדאיתא בזוהר פרש' בלק במשעול הכרמים היינו שביל דקיק דמתפרנסין מניה כתרין תתאין ודא קרינן ליה תמצית והיינו מה שאמרו חז"ל כל העולם שותה מתמצית ארץ ישראל ואינו מצווה על שביתתו. ולכן הוא עולה ומקטרג יורד ומשטין לפי כי סטרא אחרא אין מקיימין השבת שנאמר ביני ובין בני ישראל: