אור ברסלב

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן רעג

סימן רעב

[א] אחרי הודיע ענין הקידוש. כי חייב האדם לקדש עצמו בעוה"ז כדי שתשרה קדושת הקב"ה עליו ובזה יהיה עושה רצון קונו מ"ש ונקדשתי בתוך בני ישראל ועוד כי ממלא רצונו כי מזמן הבריאה נתאוה לעשות דירה בתחתונים כמשחז"ל בפסוק מתהלך בגן ועל ידי המקדש עצמו נעשה כי כן הקדושה שורה עליו והיינו מה ששנינו אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו דהיינו תרתי לטיבותא ראשונה כי אז כל העם אשר בשער יאמרו ראיתם פלוני שלמד תורה מה מעשיו נאים אשרי מי שלמד תורה ועליו נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ועוד כי הקב"ה משרה שכינתו עליו ועשה רצונו שעושה דירה בתחתונים ובכן עושה נחת רוח ליוצרו ולכן אחרי הודיע כיצד ימצא לאדם לקדש עצמו חזר והגיד המקום אשר מתקדש בו והיה קדש ולכן אמר תדע כי אין קידוש אלא במקום סעודה דאע"ג כי האדם מתקדש עד מקום כי קדוש יאמר לו עיקר הקדושה יהיה לו לגדור את עצמו מריבוי אכילה ושתיה בעבור כי זה היה עיקר לכל הדברים ריעים שהגיע לישראל וכבר אמרה תורה וישמן ישורון ויבעט ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו ומכל שכן אם מרבה רעים לאכול ולשתות ועל אודות הרעה הגדולה אם מרבה סעודתו בכל מקום אין קץ לרעתו שהנה מעלה עליו הכתוב כעובד ע"ז ולכן ההיפך מובן כי האדם הפורש עצמו מדרך רעה זו קדוש יאמר לו ואמנם אף על גב כי חייב אדם לילך לסעודת מצוה אמנם שם צריך להיות זהיר מלדבר תועה ומענין קלות ראש וכיוצא מן הדברים המגונים הנמצאים בבית המשתה אז ימצא כי הקדוש' תצדק להיות עמו וכל העם מורים באצבע יתירה על קדושתו והיינו מ"ש אין קידוש בל' שלילה אין נמצא ומתראה ענין הקדושה באדם לעין כל אלא במקום סעודה של מצוה האדם המקיים הקדושה שם עליו נאמר החכם עיניו בראשו כדאיתא בזוהר פרשת בלק כי החכם תמיד מתבונן להמשיך אור השכינה על ראשו על ידי מעשה הנק' שמן טוב ותמיד עיניו שם שלא יאבד ממנו ולכן מרבה שמן המצוה תמיד וביותר על דרך זה ובבית אחד מפנה לפנה חשיב מקום אחד הלא זה דברי בפסוק ויד ה' היתה אל אליהו כי האדם כל אבר שעושה בו מצוה קבועה יקרא אבר רוחני עד כי כל האדם נקרא כלי להשראת שכינה ולכן הצדיקים נקראים כלי ה' שנאמר הברו נושאי כלי ה' ולפי כי פנחס הוא אליהו מתחלה וידקור את שניהם שלכן נתנו לו הזרוע והלחיים והקיבה ואחר כך שחט תת"ן נביאי הבעל והאשרה אל הנחל לכן היד שלו היא מכלל כלי ה' ונקראת יד ה' ולכן גוף אדם זה נקרא בית ובהיות מקיים המצוה באברים שלו כל אבר הוא מתקדש ולכן מפנה לפנה חשיב מקום אחד שאם קידש עצמו לאכול סעודת מצוה זו והדומה לה בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת אפילו הוא טרקלין גדול אינו צריך לחזור ולקדש כי כבר הוא מקודש וי"א שכל הרואה מקומו אפילו מבית לחצר אינו צריך לחזור ולקדש ר"ל כי האדם המתבונן בדעתו ורואה מקומו הנצחי ראשונה כמש"ה החכם עיניו בראשו הא דאמרן כי לעולם מתבונן להתמיד אור הקדושה על ראשו ועוד מתבונן ורואה בעיני שכלו מקומו הנצחי בגן עדן כמשחז"ל כל אדם יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בג"ע שנאמר לכן בארצם משנה יירשו לא זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם שנאמר ומשנה שברון שברם ולכן הרואה מקומו זה האמיתי בג"ע ע"ד ששנינו המכיר את מקומו והשמח בחלקו הרואה תמיד מקומו זה שלא יאבד ממנו ולכן קובע מקום לתפלתו וקובע עתי' לתורה ולתפל' שרואה מבית לחצר גם מקום לתפלתו כי לא השיג בדעתו לראות דברים גדולים בענין אהבת ה' רק מבית זה לחצר היינו מחמת יראה כי למחר יוליכוהו לחצר מות והוא לקברו' יובל ומיראה זו נכספה גם כלתה נפשו לחצרות ה' אינו צריך לחזור ולקדש כי הקדושה ראשונה לא תסתלק ממנו ויש אומרים שאם קדש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר דהיינו שקדש עצמו בעולם הזה על מנת לאכול לעתיד בג"ע באותו שלחן ולחם אבירים שפיר דמי ואין זה נק' כעבד המשמש ע"מ ליטול פרס לפי שהוא לעתיד ועוד מקדש עצמו על דעת לאכול לשבעה במקום אחר והוא שיהיה שני המקומות בבית אחד בגן עדן היינו חלקו וחלק חבירו כגון מחדר לחדר זה החדר שלו וזה חדר חברו או מאיגרא לארעא דהיינו מקום גן עדן עליון ומקום גן עדן תחתון שפיר דמי:

[ב] אם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם בבית הנצחי הקבוע לו בגן עדן ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר לזכות בחלק חברו כאמור צריך לחזור ולקדש במקום שאוכל שם לפי כי צריך קדושה נוספת להתקדש האדם לקנות חלק חבירו שם בגן עדן:

[ג] אם אם קידש ולא סעד דהיינו כי הנהיג בעצמו קדושה ולא סעד בענין אכילה של תורה כד"א סעד לבך פת לחם כמ"ש חז"ל האי פתא מזוניתא דלבא כנ"ל אף ידי קידוש לא יצא לא תשרה עליו קדושה על ידי מעשה מבלי ידיעה בתורה שהרי שנינו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד: [ד] יכול אדם לקדש לאחרים כך שנינו הוי מתלמידיו של אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתור' ולכן יאמר יכול אדם לקדש לאחרים היינו להדריך בני אדם לעבודת ה' כענין הרוכל שהוא מכריז ואומר מאן בעי סם חיי ייתי לגבאי וע"י המצאה זו כוליה עלמא אתו לגביה ומוציא ספר תלים ומראה להם מש"ה מי האיש החפץ וגו' נצור לשונך מרע כך יכול אדם לקדש לאחרים שיהיו כולם קדושים אעפ"י שאינו אוכל עמהם ואין מצטרף עמהם במעשה אלא כל אחד עוש' לעצמו דלדידהו הוי מקום סעודה מאחר שילמדו לעשות תורה ומצות ואע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים מדי דופים מן העון אם אינו נהנה עמהם להיות הלימוד בחברה הוא היין כי בזה ינקו מן העון אמנם כיון דהאי בורא פרי הגפן הוא חובה מקידוש הוא הדבר הנ"ל כי ענין זה הוא לתקן עון אדם הראשון שאכל מעץ הדעת כמ"ד גפן היתה שנאמר ענבימו ענבי ראש הללו הביאו יללה לעולם ולכן בורא פרי הגפן זה של שבת הוא חובה לקידוש וזה כקדוש היום דמי ויכול להוציאם מן העון אף על פי שאינו נהנה עמהם והוא שאינם יודעים לקדש עצמן והוא מלמד אות' להועיל ואם עדיין לא קדש לעצמו אע"פ שמלמד אותם בדרך ישרה יזהר שלא יטעום עמהם שאסור לאדם לטעו' ממעשיו כלום עד שיקדש עצמו במקום סעודתו כי זה הוא המבחן לאדם:

[ה] כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה מבחן זה יהיה אפי' אכל דבר מועט שם או שתה כוס של יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש במקום סעודה כנ"ל וגומ' סעודתו במקום אחר אם אינו רוצה לאכול בחברת אנשים ודוקא אכל נחם של תורה או שתה יין של תורה שנאמר לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי אבל פירות לא היינו פרפראות לחכמה אין בזה כח לקדש עצמו בהם:

[ו] ואם קדש בביתו ושמע שכנו זה הסגנון שאדם זה מקדש עצמו על ידי תורה ומצות ושלחן ערוך לפניו כי כן גם הוא היה מתנהג בדרך זו ולכן שלחן הרוחני של גן עדן ערוך לפניו מפני מעשיו ונהג בדרך שלו גם שלא ראה אותו רק שמע מה מעשיו דרך שמיעה לחוד יצא בו מן העון דשפיר הוי מקום סעודה לדידיה וכגון שנתכוין השומע לצאת מידי עונותיו על ידי דרך זה גם המשמיע מתכוין להוציאו דאי לא תימא הכי הרי נאמר והצנע לכת עם אלהיך כי צריך האדם לעשות בצינעא אמנם אם כונתו לעשות תורה ומצות בפרהסייא למען ילמדו אחרים ממנו והיינו מתכוין להוציא אחרים מהעונות הנמצא בידם:

[ז] יש אומרים שאין מקדשין אלא לאור הנר ע"ד הבדיקה כי צריך לבדוק לאור הנר חיפוש מחיפוש בכל אבר ואבר שבו כמשחז"ל ויסב חזקיהו פניו אל הקיר אמר לפניו רבש"ע חזרתי על כל אברים שנתת בי ולא מצאתי אבר שהכעסתי לפניך בו כן צריך האדם לעשות בתחל' לבדוק ע"י נר הוא מעשה המצוה המעורר כח הנשמה נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ואחר כלותו לבדוק ולהוציא את הטומאה לחוץ אחר כך מתקדש דהיינו סור מרע ועשה טוב ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר דאף על גב כי לא יעשה חיפוש במעשה הרע רק שהוא מתנהג בדרכי יושר בתורה ובמצוה מתקדש ואם הוא נהנה יותר בחצר כד"א נכספה גם כלתה נפשי לחצרות ה' ונהנה מן התפלה בחצר ה' מפני האויר כי שם נקרא אוירא דארעא דישראל מחכים כי זהו הנרצה אצלי בענין הלומד בב"ה לפי כי עתידין בתי כנסיות להיות קבועין בארץ ישראל היינו אוירא דארעא דישראל מחכים ולכן זה נהנה יותר בזה או מפני הזבובין היינו משחז"ל בפ' זבובי מות יצה"ר דומה לזבוב ויושב על מפתחי הלב וזה מתיירא מזבוב זה היצר שלא יחטיא אותו ולכן הולך לשם לקיים משחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לב"ה אם אבן הוא מתפוצץ לכן מקדש בחצר קונה קדושה לעצמו ואוכל שם מלחם התורה אע"פ שאינו רואה את הנר כמש"ה החכם עיניו בראשו להתבונן באותו נר הדולק על ראשו להדמות לנתן בר צוציתא שהיה נר דולק על ראשו אינו צריך לזה שהנרות לעונג נצטוו כי מתחייב האדם להתבונן על נר הדולק על ראשו כדי להתענג בה לעולם הבא ולא לצער ואדם זה בא ללמוד בחצר כדי להתענג שם לעתיד ואין לו צורך לזכור הנר אשר עליו והכי מסתברא:

וכאשר ניתן לב להתבונן על עיקר דינים הללו ופנה למעלה הכי קאמר אין קידוש אלא במקום סעודה אף על גב כי אנכי הגדתי כי הקידוש שמקדשין הכלה הוא למעלה כמש"ה ובהיכלו כלו אומר כבוד כדאיתא במאמר הנ"ל עוד אגיד לך כי אין קידוש אלא במקום סעודה הוא הדבר הנזכר בזוהר פרשת בלק דף ר"ט. וז"ל תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרהא אלף ות"ק סתרי גליפין בתכשיטהא וכד בעאת לאדווגא במלכא מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין וכו' כד מזדווג מלכא במטרוניתא סלקא עטרא דא ואתישבת ברישא דמטרוניתא וכו' כדין אימא בלחישו נגיד מתנן עילאין שדר וקבע לון בההוא עטרא וכו' כדין קלח אשתמע בכולהו עלמין צאנה וראינה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי לעת היחוד כד מזדווג מלכא במטרוניתא כדין סלקא עטרא דא ויתיבת ברישא דמטרוניתא והיינו קדושה הנמשכת לה מלמעלה אם כן מזה תשכיל ותדע ממוצא דבר זה כי אין קידוש אלא במקום סעודה דאף על גב כי בהיכל עליון מקדשין הכלה וקורין לה כבוד כנ"ל אין עיקר קידוש אלא במקום סעודה כד מזדווג מלכא עם מטרוניתא אז בא להם מלמעלה קדושה עליונה ובבית אחד נמי מפנה לפנה דהיינו בעולם האצילות עצמו הנקרא בית שנאמר נשבעה בטוב ביתיך אפילו מפנה לפנה חשיב מקום אחד שאם קידש לאכול הלחם אשר הוא אוכל בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת אפילו הוא טרקלין גדול הוא עולם האצילות אינו צריך לחזור ולקדש ואיתא בזוהר פרשת במדבר דף ק"ך. וז"ל רבי אלעזר שאיל לר"ש אבוי א"ל סימנא לזווגא דייחודא מנין א"ל ברי אף ע"ג דאוקימנא מילין לכל סטר וסטר ואיתבדרו הכא מלה והכא מלה סימנא דא נקוט בידך והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' א"ל והא לא יכיל עד דמקבל עליה בר נש עול מלכותא קדישא בקדמיתא ויהיב עליה עול דא א"ל כלא אמינא לך דהא ובא לו לקרן בקדמיתא והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא לבתר דרומית וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הכלה הנקרא קרן היא מתקשרת בכל פנה ופנה בפנות דרומית מזרחית וכן במזרחית צפונית וכו' ולכן הוא אומר שאם קידש את הכלה לאכול עמה בפנה אחת מאלו ונמלך לאכול עמה בפנה אחרת אפילו הוא טרקלין גדול הוא עולם האצילות אינו צריך לחזור ולקדש כדאמרן ויש אומרים שכל שרואה מקומו אפילו מבית לחצר דהיינו מבית הלכה לחצר היא הכלה עזרת הנשים אינו צריך לחזור ולקדש ויש אומרים אם קדש במקום אחר על דעת לאכול במקום אחר הלחם אשר הוא אוכל והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד היא הכלה כגון מחדר לחדר והם מש"ה חדרי בטן וכן הוא אומר ואל חדר הורתי והם סוד מה ששנינו החדר והפרוזדור או מאיגרא לארעא דהיינו בסוד אימא כדאיתא בפ' עלית כלך לגגות לארעא היא הכנה בסוד אסתר קרקע עולם היתה:

אם קדש בבית אחד עם הכלה על מנת לאכול שם לחם אלהיו ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר בבריאה צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם, אם קידש ולא סעד אם לא נעשה הייחוד אף ידי קידוש לא יצא:

יכול אדם לקדש לאחרים וסוד הדבר כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ז. וז"ל ויבא יעקב מן השדה בערב דא ת"ת קדישא ותצא לאה דא אימא לקראתו של ת"ת ישראל ותאמר אלי תבא לאעלא לך תחות גדפאי ולרוואה לך בתפנוקין עילאין וכו' כיון דנקטא ליעקב תחות בדפהא כדין וישכב עמה בלילה הוא הוא דסתים מכלא הוא דכל ברכאן וכל קידושין נפקי מתמן יעקב לא כתיב אלא הוא מאן דאתחזי לאתערא לגבה וכו' והנה מבואר מדברי המאמר כי בעלות ת"ת ישראל אצל אימא עילאה מתעורר היחוד עליון וישכב עם אימא עילאה הנקרא הוא היינו אבא עילאה כמ"ש מאן דאתחזי לאתערא לגבה ועל עיקר זה יאמר הדין יכול אדם לקדש לאחרים היינו ת"ת הנקרא אדם כמש"ה ומה שם בנו בגי' אדם לקדש לאחרים בסוד אבא ואימא לעורר הייחוד שלהם אע"פ שאינו אוכל עמהם שנאמר אכלו רעים לעילא דלדידהו דאבא ואימא הוי מקום סעודה למעלה ואע"ג כי בברכת היין אינו יכול להוציא אחרי' אם אינו נהנה עמהם לפי כי היין הוא יוצא מאימא עילאה יין המשומר בענביו ולא יתכן לברך אחר על היין זה אם אינו נהנה עמהם אינו יכול אדם זה להוציא אחרים אבא ואימא כי מהם נמשך היין כיון דהאי בורא פרי הגפן הוא חובה לקידוש כי הנה אימא עילאה מחוייבת לתקן הכלה תמיד היא הגפן שנאמר ופקוד גפן זאת שנאמר ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם הנה כי זה הוא חובה עליה לקדש אותה וכדאיתא במאמר הקודם ובהיכלו כלו אומר כבוד כי בהיכל עליון של אימא עילאה תמן מקדשין למאן דאצטריך לקדשא ובכן קראן לה כבוד כבוד ולכן כיון דהאי בורא פרי הגפן אינו כמו של ברכת מזון שהוא למטה כדאיתא פרשת תרומה אלא במקום עליון שהוא חובה לקידוש כקידוש היום דמי כאלו ת"ת ישראל נהנה ממנו ויכול להוציאם לאבא ואימא אע"פ שאינו נהנה עמהם באותה שעה והוא שאינם יודעים אחרים אלו אבא ואימא אין יודעים לקדש לעצמן בסוד והאדם ידע אלא על ידי ת"ת המלמד דעת שעולה אצלה בסוד אור חוזר ואם עדיין לא קדש לעצמו עם כלתו יזהר שלא יטעום עמהם מאותו ייחוד שאסור או לטעום עד שיקדש ת"ת ישראל במקום סעודתו למטה עם כלתו:

כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה אפילו אכל דבר מועט מן הלחם אשר הוא אוכל או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה בסוד שמאלו תחת לראשי יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר ודוקא אכל לחם בסוד הלחם אשר הוא אוכל או שתה יין שהוא בסוד שתיתי ייני אבל פירות דהיינו בסוד חיבוק לא:

ואם קידש בביתו עם הכלה ושמע שכינו הוא אבא עילאה ושלחן ערוך לפניו הוא אימא עילאה יוצא בו ומתייחד עם אימא דשפיר הוי מקום סעודה שם וכגון שנתכוון השומע אבא לצאת כי למעלה הוא סוד השמועה ומשמיע להוציא דאף על גב כי ת"ת ישראל לא עלה למעלה לעורר הייחוד הקול בלבד עולה למעלה וגורם היחוד ואפשר כי זה יהיה סוד הפסוק הקול קול יעקב ר"ל כי הקול שלו עושה ייחוד למעלה והיינו על דרך מעשה התחתונים כי כאשר אדם הגשמי לומד בתורה על ידי הקול מעורר למעלה ונעשה הייחוד של חתן וכלה כך יעקב הרוחני העליון על ידי קול הוא קול של תורה שאומר הקידוש נעשה הייחוד עליון בין אבא ואמא כדבר האמור:

יש אומרים שאין מקדשין אלא לאור הנר והענין כי הלא נודע כי הנר היא בסוד הכלה והאור נמשך לה מלמעלה שלכן נעשית בסוד נר הוא מ"ש במאמר הנ"ל בפ' תרומה בפ' כי נר מצוה אמאי אקרי נר אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין רמ"ח אברים עילאין ואיהי פתחת תרין דרועין דילה לגבייהו כדין איהי נר ולכן יאמר שאין מקדשין אלא לאור הנר בזמן שהיא בסוד נר זה אז מקדשין אותה ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר כי הנר הוא שלימות הנמצא בה בפני עצמו ואע"ג כי אינה מקבלת בסגנון זה תהיה מתקדשת ואם הוא ת"ת ישראל נהנה בחצר שלה בעזרת הנשים יותר מפני האויר הנמצא שם הנקרא אוירא דארעא דישראל מחכים או מפני הזבובים נגלה שם להבריח אותם הדינים כדי שלא יתאחזו משם הקליפות ליל שבת מקדש בחצר זה ואוכל שם הלחם אשר הוא אוכל שנאמר אכלתי יערי עם דבשי אע"פ שאינו רואה את הנר שהוא עליון לפי שהנרות לעונג נצטוו להיות עולה הכלה למעלה ולא לצער לעכב הקידוש עד שתהיה בסוד נר והכי מסתברא ודאי:

תוכן העניינים

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה