אור ברסלב

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן רסח

סימן רסז

[א] כך אמרו חז"ל המתפלל ואומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו דמשמע שנים עשו השמים והארץ וכל צבאם אמנם ראוי לתת טעם לדבר ומאי קשיא ליה דאמר אל תקרי ויכלו אמנם הענין הוא על דרך המפורש אצלי בכל מקום שאומר אל תקרי הוא לפרש הדבר והנה כונת חז"ל הוא כי ילמדו הדרשה מיתור של הפסוק ועוד יען נמצא בו שינוי והענין כי הפסוק זה מיותר שהרי נאמר אחר כך ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וגו' אם כן זה הפ' ויכולו השמים והארץ אך למותר ומה שמץ דבר נמצא בו שאמר ויכלו השמים היתכן לומר כי מעצמן נבראו כל אלו ולכן יאמר אל תקרי ויכולו שר"ל הם מעצמן כלו דהא ליתי אלא ויכלו כי יש מיעוט רבים שנים שכלו וגמרו שמים וארץ וכל צבאם כיצד האדם שמעיד ואומר ויכלו ר"ל מעצמן בעבור כך נעשה שותף להקב"ה דהיינו משחז"ל לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה אלא בדבר ה' שמים נעשו איזה דיבור של אותו שנאמר בהבראם בהא בראם מה הא אין צריך לנענע אבר כך ענין הבריאה ולכן האדם על ידי דיבור זה נעשה שותף לפי שאמר ויכלו ובכן ימתיק מ"ש מעלה הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה ר"ל דמאחר שאמר האדם מלת ויכולו להעיד כי מעצמן נגמרו מעלה עליו הכתוב ר"ל מלת ויכלו הכתוב חסר מעלה עניו כאלו הוא השותף באלו הדברים הרי נעשה שותף ואין שייך לומר מעלה עליו אמנם מעלה עליו שכתוב ויכלו חסר ובזה נעשה שותף להקב"ה כי מ"ש כאילו משמע הפך מן הדרשה כי אינו שותף גמור אמנם הוא אשר דברתי כי השותפות בעצם אדם היינו לענין הדיבור דאפי' בשותפות ממון נעשה בדברים אמנם לענין מעשה כמו שנאמר בדבר ה' נעשו אדם זה במעשה בראשי' הוא כאילו נעשה שותף להקב"ה. ולכן יזהר האדם לומר אותו בתפלת ערבית:

[ב] אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה ברכה שנזכר בה. שטעה וראוי לתת רמז בדינים אלו להגיד מה טוב לאדם במעשה הטוב בין במעשה עצמו ובין בענין הרמז שלו כי הנה נתבאר כי בכל ענין מעשה הוא מועיל לאדם בשלש זמנים בהווה ולעתיד בגן עדן ולזמן התחיה כנ"ל גם לענין הרמז שבו הוא הדוגמא כך ולכן יאמר אם טעה והתחיל תפלת החול ר"ל אם טעה מדרך השכל וחטא לפי כי זה הוא הגורם השכחה ולכן התפלל תפלה של חול לפי כי הוא דרך חול ואינו כדאי שתשרה עליו קדושת שבת, גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומאחר כי התחיל בו ענין הזכירה הוא סימן שנתעורר בו ענין התשובה כמש"ה דרכיו ראיתי וארפאהו כדאיתא בזוהר פרשת משפטים אמר. הקב"ה דרכיו ראיתי דאזלין בחשוכא ולא דעת ולא תבונה לחזור בתשובה בטרם תבא עליו הרעה לכן וארפאהו מכניס בלבו הרהורי תשובה ואנחהו כמי שנותן יד לאותו שטבע בטיט היון ומנהיג אותו למקום יפה כך זה נזכר שטעה ראוי להשלים אותה ברכה ומתחיל של שבת להודיע כמה מעלות התשובה כי באותה זכירה נעור ויכול לקבל תוספת שבת ע"י התפלה של שבת לא שנא נזכר באתה חונן שהנראה כי מדעתו חוזר בו יען כי אמר וחננו מאתך חכמה וכו' דא גרמה ליה לא שנא נזכר בברכה אחרת משאר הברכות שנרא' כי אין הזכיר' זו משלו אלא הקב"ה הכניס בקרבו הרהורי תשובה בין בערבית שנראה כי לא היה טעות העון גדול בין בשחרית בין במנחה דמשמע כי מה' היתה לו כאמור הכל בשוה ומתפלל של שבת ועלתה לו ומתקדש בה ויש אומרים כי במוסף להיות כי שם נאמר ענין שבת באורך בענין הקרבן שיזכור יהיה לרצון ופוסק אפילו באמצע ברכה ואומר של שבת: [ג] אם היה סבור שהוא חול מפני שחטא כאמור כי כן אמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות והיינו בדעתו ודאי ובלבו ולכן תתגבר עליו השכחה וכי סבור שהוא חול בלי ספק כי הוא עצמו חול והתחיל התפלה אדעתא דחול ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן הוה ליה מתחיל בשל חול מחמת השכחה ששלטה עליו וגומר אותה ברכה אבל אם היה יודע שהוא שבת ושלא בכונה התחיל תיבת אתה זה מורה כי חטא שלו היה בשוגג ולכן אפי' בתפלת שחרית של שבת שאינה פותחת באתה אינו גומר ברכת אתה חונן לפי כי ממנו היתה הזכירה לפי שחטא בשוגג דחשבינן ליה כטועה בתפלת שבת בין זו לזו כי זה מסיבת העדר המצוה כי באה לידו וזלזל בה כדלקמן:

[ד] מי שהתפלל תפלה של חול בשבת כי זה מורה כי גברו עונותיו ולכן הוא דרך חול מאותו רוח של שטות הנכנס בקרבו ולכן לא הזכיר של שבת כי לא תשרה עליו קדושת שבת לא יצא ידי חובתו ממה שחטא כלל ואם זכר והזכיר של שבת בתוך י"ח ברכות אף על פי שלא קבע ברכה לשבת כי לא עתה יוצא ידי העון כנזכר:

[ה] טעה ולא זכר והתפלל של חול בשבת להורות כי לא שרתה עליו קדושת שבת ולא הזכיר של שבת כי לא שרתה מלמעלה עליו הקדושה גם עתה אם עקר רגליו נראה שעבר על עון עקבי לכן חוזר לראש צריך נחזור בו מראש ועד סוף מכל מה שעשה ואם לא עקר אף על גב כי נמצא בידו עונות מאחר כי לא היה דש בעקביו הדברים הנקראים עון עקבי שהם סותמים הלב מן התשובה אף על פי שסיים תפלתו חוזר בו רק לשל שבת כדי שתשרה עניו קדושת שבת: [ו] הטועה בתפלות שבת כי כלם הם בקדושה והם דוגמא למתרשל במעשה המצות אשר חז"ל הגידו כתיב פלס מעגל רגלך וכתיב אורח חיים פן תפלס ל"ק כאן במצוה דאפשר לעשותה על ידי אחרים ולפי כי זה היה יושב ומשקל במצותיה של תורה ואומר זו אני עושה אותה וזו אין אני עושה אותה לכן נמי גברה עליו השכחה וטעה בתפלות שבת בין זו לזו והחליף אותם אינו חוזר מפני כי כולם שוים לטובה ויש אומרים שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר ר"ל כי הנה במצות של תורה יש הפרש כי אם באלו שני המצות חוץ ממנו מתבונן במצוה שאפשר להיות על ידי אחרים אבל אם יזדמן לו תפילין וכיבוד אב באופן שאי אפשר להניח התפילין אחר כך איזה מהם קודם ואמנם אדם זה הקדים לקיים כיבוד אב לפי דסבירא ליה שהיא גדולה מן התפילין דכתיב בה והארכת ימים היינו מ"ש שאם החליף של מוסף ר"ל תוספת שכר הנמצא בה החליף אותם באחרת או אחרת של תפילין במוסף של כיבוד אב חוזר כי זה נמי משקל במצותיה של תורה ואף על פי כי שתיהן אי אפשר להיות על ידי אחרים:

[ז] חוזרים לומר ויכלו מפני י"ט שחל להיות בשבת כי אז אין אומרים אותו בתפלה ולכן צריך לאומרו לקיים משחז"ל כי מעלה עליו הכתוב שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כנ"ל וגם להוציא מי שאינו יודע מפני כי פליאה דעת ממנו מסיבת העון ולכן אומרים אותו בקול רם ומעומד:

[ח] ואומר שליח צבור ברכה אחת מעין שבע והדוגמא לזה כי הנה בחול מתפלל י"ח ברכות דוגמא ליה לי"ח דברים שהם נזכרים ונעשים וחי בהם אמנם של שבת הם שבע שש הנה שנא ה' והשביעית תועבת נפשו והם שלש לחוד כנגד שלש חמורות שנאמר בהם גדולות כי הזהיר מהם ישא ברכה מאת ה' כנגד שאמר ישעיה שבעה כמשחז"ל בא ישעיה והעמיד התורה על שבע ואדם שנזהר בהם כאילו קיים כל התורה וראוי לקבל שבע ברכות הוא מרומים ישכון וכו' ואמנם ש"צ כי הוא דוגמא לרוכל המכריז ואומר מאן בעי סם חיי ייתי לגבאי כנ"ל נחלק הקודם והיינו מאן דזכי לחיי בא' כנזכר בזוהר פרשת תרומה לכן הוא חוזר ואומר ברכה אחת מעין שבע כי זה יהיה חלק הנזהר מלשון הרע שהוא שקול כשלשה חמורות הנקרא גדולות כמשחז"ל ע"ז דכתיב חטאה גדולה גילוי עריות דכתיב הרעה הגדולה שפיכות דמים דכתיב גדול עוני ולכן אומר הוא לבדו ולא הצבור לפי כי הוא במקום הרוכל המכריז מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע שנאמר בה ושבע תועבת נפשו זו שביעית שהיא קשה מכולם הפורש ממנה ישא ברכות של ישעיה הם מנין שבע ולכן נמי אין היחיד אומר אותה:

[ט] י"ט שחל להיות ערב שבת אינו מזכיר של י"ט בברכה מעין שבע והדוגמא לפי כי אלו השבע ר"ל שבות מהם ולא תעשה אותם לא כן הוא בי"ט:

[י] אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין ולפי שעם הנזכר אין ראוי להזכיר עניינים אלו משום דשכיח דבור ביותר שם כל אחד כפי מה שצריך או לשמח החתן או לנחם האבל ולפי כי כן שנינו וכל המרבה דברים מביא חטא לכן הס שלא להזכיר ברכה מעין שבע:

[יא] גם בשבת שאחר יום טוב אומרים אותה מטעם הנזכר כי השבת גורם שהוא דוגמא שבות מענין זה שהוא בכלל מה שצוה הכתוב ודבר דבר אפילו דברי חול אסור כל שכן לדבר המרבה דברים מביא חטא:

[יב] אין לדבר בשעה שאומרים ויכלו ולא בשעה שאומר שליח צבור ברכה מעין שבע משום מעשה שהיה באותו חסיד המדבר באלו ואמנם מאחר כי נתבאר כי שליח צבור הוא דוגמא לרוכל המכריז ואומר מאן בעי סם חיי ייתי לגבאי וכל העם שומעין אסור לדבר להפסיק בענין זה:

[יג] אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת כי העון גרם לו כנ"ל או שלא התפלל כלל ושמע משליח צבור ברכה מעין שבע ולא הפסיק בדבור מראש ועד סוף יצא לפי כי על ידי כך יתן אל לבו לשוב לקיים מ"ש הרוכל מי האיש החפץ חיים והעיקר התשובה:

וכאשר נתבונן עוד בדינים אלו יהיה מ"ש אומר ויכלו בתפלת ערבית להורות כי הנה תפלת ערבית אז עלתה הכלה ונתפרשה מן הקליפה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ז. וז"ל צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כרסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה כד עייל שבתא איהי אתייחדת ואתפרשת מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת בנהירו עילאה ואתעטרת בכמה עטרין למלכא קדישא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר דאיכא תרתי לטיבותא דאתפרשת מסטרא אחרא ועוד דאתעטרת בכמה עטרין ולכן כדי להורות על שלימות זה הנמצא לה לכלה זו בתפלת ערבית לכן יאמרו יראי ה' ויכלו השמים והארץ והוא לשון של שכלול והוא לשון כלה לומר כי כלתה דא הוא עתה בערך שנשתכלנה מזמן הבריאה דכתיב ויביאה אל האדם דקשיט לה בכ"ד קישוטין כמנין ויביאה וכן הוא עתה ויביאה אל האדם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו הראשונה שנאמר אעשה לו עזר להחיות זרע:

אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה ברכה להיות כי תפלה של חול נמי הוא מתעורר לעשות ייחוד למעלה וכל היחוד הוא בבחינת רחל ולכן כאשר טעה והתפלל נמי בשבת של חול מה בכך ולכן גומר אותה ברכה כי בזה נמי נמשך לרחל שפע והאר' ולכן גומר הברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת שהוא הארה ביותר נוספת לא שנא נזכר בברכת אתה חונן לא שנא אם נזכר בברכה אחת משאר הברכות מאחר כי בכל הברכות הוא כדי להמשיך השפע אליה ולכן אין הפרש בין בערבית בין בשחרית בין במנחה לפי כי כלם הם להמשיך לה הארה ולכן גם שתהיה הארה מועטת בערך של חול אין זה העדר גם לא בעבור שמתפלל של חול מתבטל ממנה הארת השבת רק איהו דאפסיד אנפשיה שאינו מקבל שפע בנשמתו רק הארה מועטת לפי כי כל מעשה של האדם הגשמי הוא עושה הייחוד למעלה ומאותו הייחוד עצמו נמשך לו הארה ממנו כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל בגין דבעובדא דעביד בר נש בהאי עלמא אתעטר מאן דמתעטר ודאשתאר אתעביד מניה לבושין להאי בר נש הנה לך ראיה ברורה כי העושה המצוה יהיה לו חלק ממנה אמנם זה יהיה לענין הלבושים שלעתיד אבל יותר מזה ימצא אל האדם בעת ובעונה של המעשה כי יזכה לתוספת רוח או נשמה כפי מעשיו וכפי הכנתו כאשר נתבאר בחלק הקודם בענין התפלה ולכן לעולם גומר מה שטעה לפי כי אין זה ענין העדר למעלה כלל רק העדר לעצמו כאמור ויש אומרים דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה וכפי הדרך ישכון אור אין צריך נפסוק אלא אומר אחר כך מוסף לפי כי גם בזה אין העדר למעלה מפני כך:

אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול וכשהתחיל כשאמר מלת אתה נזכר קודם שאמר חונן הוה ליה התחיל בשל חול מן המדה הנקרא אתה להמשיך ממנה וגומ' חותה ברכה אבל חם היה יודע שהוא שבת ושלא בכונה התחיל מלת אתה מאחר כי ימצא כינוי זה בכמה מקומות לכן אין זה מעכב לא מבעיא בתפלת ערבית שהוא חומר אתה קדשת אלא אפינו היה בתפלת שחרית שאינה פותחת באתה אינו גומר ברכת אתה חונן דחשבינן ליה פשוטה כתפלת שבת בין זו לזו ומתפלל של שבת. מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת לא יצא דחף על גב כי לענין הנוגע למעלה אין זה העדר לפי כי קדושת שבת נא תסתלק מן הכנה מפני כן אמנם איהו דאפסיד אנפשיה כי לא יצא ידי חובתו ואם הזכיר של שבת בתוך י"ח ברכות אף על פי שנח קבע ברכה נשבת יצא לפי שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי מעצמו: טעה והתפלל של חול בשבת ונח הזכיר של שבת אם עקר רגליו חוזר לראש לפי כי בכוון הרגלים הוא מורה שהוא עומד לפני השכינה בעולם האצילות לכן כשעקר רגליו מורה שנפטר משם ויצא מאותו עולם ולכן חוזר לראש ואם לא עקר רגליו כי עדין הוא לפנים באצילות ולכן אף על פי שסיים תפלתו אינו חוזר אנא לשל שבת להמשיך מאורות עליונות באותו עולם:

הטועה בתפלות שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר לפי כי לעולם הכנה מתברכת בשבע ברכות אמנם ההפרש הוא כי בכל תפנה מקבלת משבע יותר עליונות כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בענין שבע ברכות שמברכים חת הכלה אמנם כל זה הוא תלוי בענין הכונה להמשיך לה הארה יותר גדולה מלמעלה לפי כי בכל תפנה עולה במעלו' אחרות יותר עליונות אמנם הברכות הם בעצמן אין בהם שינוי וכל השבעה בהשואה אחת וממקום קדוש יהלכו עד שבתפלת המנחה נאמר בה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם היא עצמה נעשית קדש עליון והיינו חכמה בסוף וחכמה בראש ולכן אם החליף של זו בזו אינו חוזר לפי כי אין הברכות מעכבים את העלייה שלה לפי כי העלייה הוא מחמת קדושת היום ואין הברכות גורמים לה העלייה רק הברכות הם המשכת האור לה ממקום יותר עליון ואין זה דבר מעכב ויש אומרים שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר אמנם כפי זה הדרך ישכון האור אין צריך לחזור מאחר כי הברכות אין מעכבין העלייה אל הכלה אמנם הם המשכת האור לה זה שפע ממקום יותר עליון ומי ומי יודע להפריש בכוונות הללו ולכן יש פנים לכאן ולכאן:

חוזרים לומר ויכלו משום יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפלה ואמנם הענין הוא כי זה שאומרים ויכלו הוא ענין עלייה אחרת ואין זה כמו הקידוש של התפלה ואמנם ויכלו שאומרי' ביום טוב של שבת הכל הוא בהשואה אחת לפי כי אז צריך לכוין שבכלל אותו השפע והאור הנמשך לכלה כויכלו שלאחר העמידה הוא בכלל מה שהיה לה באמצע התפלה כענין בכלל מאתים מנה ובכלל חזרה זו מוציא לשאינו יודע ואומרי' אותו בקול רם ומעומד לפי כי המשכת אור זה הוא ממקום הנקרא קול רם והענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת ויגש דף ר"ט:

וז"ל מאן דצלי צלותיה וקם קמיה מאריה אצטריך ליה דלא למשמע קליה בצלותיה ומאן דאשמע קליה בצלותיה צלותיה לא אשתמע מ"ט בגין דצלותא לאו איהי ההוא קלא דאשתמע דההוא קול דאשתמע לאו איהי צלותא ומאן איהי צלותא דא קלא אחרא דתליא בקלא דאשתמע ומאן הוא קלא דאשתמע דא ההוא קול בוא"ו קלא דתלייא ביה ההוא קל בלא וא"ו ובגין כך לא אצטריך לי' לבר נש למשמע קליה בצלותיה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי קול בתשאי הוא למטה והיינו בסוד תפלה בלחש וקול מלא בואי הוא קול עליון שהוא בקול רם וכן מפורש בפרשת יתרו בענין הקולות ולכן יאמר ויכלו עתה בקול רם לפי כי הוא במקום עליון ולא בערך ויכלו של התפלה: ואומר שליח צבור ברכה אחת מעין ז' דהיינו כנגד התפלה שנאמרת בקול רם ולכן היחיד אינו אומר אותה אין רשות ליחיד לחזור התפלה בקול רם: יום טוב שחל להיות בשבת אינו מזכיר של יום טוב בברכה מעין שבע והוא מפני כי הארה זו נמצאת לכלה בשבת בלבד לפי שהיא בסוד בת שבע ולכן בכל התפלו' הם שבע כדי להאיר בה מלמעלה לכן בשבת אומרים ברכה מעין שבע שהרי נאמר בה מנורת זהב כלה ושבעה נרותיה עליה הרי כנגד שבעה של התפלה של ערבית שבעה ושבע מוצקות הם כנגד שחרית ומנחה נמשך כל זה לנרות אשר על ראשה ומשם נמשכים לה ולכן בערבית חוזרים ואומרים ברכה מעין שבע כדי להמשיך לה משבעה עליונו' ממנה מה שאין כן ביום טוב ולכן אין אומרים ברכה מעין שבע ביום טוב ואין מזכירין י"ט בברכה מעין שבע בשבת:

אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים משום דבבית חתנים אין צריך לאומרה שהרי הכלה שם נתברכה בשבע ברכות ואין לה צורך בברכה מעין שבע ובבית אבלים מטעם אחר דלא מהני כלום לאומרה כי האבל ששולט שם אין יכולת לדחות אותו לגמרי:

אף בשבת שאחר יום טוב אומרים ברכה מעין שבע לפי כי לעולם אין שינוי בענין קדושת שבת כי לעולם האשה עולה עמו כמשחז"ל אין לדבר בשעה שאומרי' ויכלו ולא בשעה שאומרים ברכה מעין שבע והנה המעשה שראו פניו של אותו חסיד משונות לפי שהיה מדבר כשאומר החזן ויכלו וברכה מעין שבע משמע לפי שהיו דברים של חול אמנם אין זה האמת דא"כ מאי איריא שנענש וכי תימה מפני שהיה מדבר בב"ה דברים של חול והרי גם המדבר דברים של חול בשבת באיזה מקו' אסור שנ' ודבר דבר שלא יהא דיבורך של חול כמו דיבורך של שבת אמנם הענין הוא אפי' בדברי תורה אין רשות לאדם לדבר בכל זמן שמתפלל שליח צבור ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"א וז"ל כד אתי צפרא וצבורא אשתכחו בבי כנישתא בעו לאשתכח' בשירין ותושבחן וכו' לאתתקנא תיקונין ולאתערא חדוה וכו', ומאן דמשתעי בבי כנישתא ווי ליה דאחזי פירודא ווי ליה דגרע מהימנותא ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מניה ואנהיג קלנא בתיקונא דלעילא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כמה גדול הפגם שעושה למעלה המדבר בבית הכנסת ולכן העונש שלו גדול הוא ומאחר שהוא מקום לתוספת רוח או נשמה באמצעות התפלה והמצות הנעשות עמה ומכ"ש בתפלת שבת הנה ימצא כי המדבר שם לא מבעיא שאינו מרויח כלום אמנם יהיה לו עונש גדול ומדקאמ' לית ליה חולקא באלהא דישראל משמע שהולכת ממנו חלק הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל כמשחז"ל ולכן צריך להזהר בזה ביותר וכך היה מנהג הרב זלה"ה שאפילו דברי תורה אם שואלים ממנו לא היה משיב כדי שלא ימשך עמו דברים אחרים:

אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת או שלא התפלל כלל ושמע משליח צבור ברכה מעין שבע מלה במלה וענה אחריו אמן יצא:

תוכן העניינים

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה