מקור חיים - ב (טור פטדה חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן רסז
[א] בעבור כי בכל התפלות צריך האדם להיות נזהר בהם כמשחז"ל לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו ז"ל לא נענה אלא בתפלת המנחה ובלי ספק כי צריך לתת הבנה לדרשה זו דמאי שנא מכל התפלות אם מפני שאליהו נענה בשעה זו אין ראיה מזה לפי כי אליהו לא התפלל אלא באותה שעה ולעולם אימא לך שאילו התפלל בבקר היה נענה ומאי אולמיה דתפלת המנחה לדברי האומר כן ואמנם הדבר מתבאר במקומו עם משחז"ל אימתי תמה זכות אבות ויש סברא שאמר מזמן הושע שנאמר ועתה אגלה את נבלותה וכו' ואיש לא יצילנה מידי אלו האבות נמצא כי באותו יום לא היה זכות אבות והגיד הכתוב ויהי בעלות המנחה וגו' שהוא מיותר ולדרשה קאתי לומר ואף על גב כי תמה זכות אבות הוא אמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל ונענה ותפלת המנחה הוא סוף היום והשתא אתי שפיר מ"ד אף בתפלת שחרית וערבית דלא פליגי אלא מאחר שלמדנו שנענה במנחה שהוא סוף היום אם כן גם אם היה מתפלל בבקר היה נענה אמנם ללמוד לענין מעשה הנה לא מצינו שנענה אלא בתפלת המנחה אם כן במנחת שבת צריך ליזהר עוד ואמנם ע"ד שנתבאר אצלי כי בתפלת שחרית האדם קונה רוח ונשמה בתוספת יצדק להיות זהיר בתפלת המנחה ר"ל כי האדם יתעטף בטליתו וילבש תפילין כמו בתפלת שחרית כדי שיקנה תוספת רוח נשמה וביותר יזהר בתפלת מנחה של ערב שבת כדי להיות מוכן לקבל קדושת שבת כי בכל הקדושה צריך הכנה ע"ד בא לטהר מסייעין אותו דהיינו על ידי נשמה חדשה ששורה עליו מן מעשה הטוב כאשר נתבאר מן הזוהר ולכן יהיה זהיר במנחת ערב שבת להתפלל בטלית ותפילין ובכונה גדולה לטוב לו כאמור ואין נופלין על פניהם כדי שלא לעורר הדין וכדאיתא בזוהר פרשת במדבר דף ק"ך: וז"ל ת"ח כיון דבר נש עביד צלותא ודאי בעובדא ובמלולא תליא מלתא וקשיר קשורא דייחודא אשתכח דעל ידיה מתברכין עילאין ותתאין כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאלו אתפטר מן עלמא דהא אתפרש מאילנא דחיי וכניס רגלוי לגביה ההוא אילנא דמותא דאהדר ליה פקדוניה כד"א ויאסוף רגליו אל המטה דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו השתא בעי לאתכנשא לגבי ההוא אילנא דמותא ולמנפל ולימא לגביה אליך ה' נפשי אשא בקדמיתא יהיבנא לך בפקדונא השתא דקשירנא ייחודא ועבידנא עובדא ומלול' כדקא יאות ואודינא על חטאי הא נפשי מסירנא לך ודאי ויחזי בר נש גרמיה כאלו אתפטר מן עלמא דנפשי' מסיר לגבי האי אתר דמותא וכו' והנה נת' מדברי המאמר כי נפילת אפים הוא למסור נפשו לגביה ההוא אילנא דמותא ולפי כן אין ראוי לומר נפילת אפים שלא יתעורר אילנא דמותא כאמור וביותר יהיה האדם זהיר במנחה זו דמאחר כי אתקשו ימי השבוע לחיי האדם כמו שנתבאר מיתור מלת בהם שבעים שנה הכי קאמר ימי שנותינו שהם מששת ימי בראשית בהם נשרשים שבעים שנה כי לזה נאמר אם חרוצים ימיו מלמד כי מששת ימי בראשית חרץ הקב"ה ימיו של כל אחד ולכן ביום הששי שהוא דוגמא לששים שנה צריך האדם להכין עצמו כנ"ל וביותר כי ינטו צללי ערב ידמה לו כאלו העריב שמשו והגיע זמנו להפטר מן העולם שלכן החי יתן אל לבו לעשות זוודין להוליך עמו שכן אומרים לו העולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת אם אין אדם מכין מה יאכל בשבת ובזה הכונה אין צריך ליפול על פניו שהנה מה שצריך לכוין האדם כשנופל על פניו לחשוב כאלו נפטר מן העולם כבר הקדים לחשוב מחשבה טהורה זו בתפלת המנחה ואין צורך לזה לעשות נפילת אפים דהיינו כי אין לנו מצח להרים ראש מפני המעשים לא כן עתה שנתן אל לבו להיות מוכן להקביל פני בוראו בקבלת שבת:
[ב] מקדימין להתפלל תפלת ערבית יותר מבימו' החול לפי כי ליל שבת לא נאמר בו ערב אלא ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו והיינו בלילה וקרי ליה יום ולכן נמי טוב להקדים ומפלג המנח' יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד גם מי שמתענה כנ"ל ולכן בדוגמא לזה יקדים להתפלל קודם שיעריב שמשו בעוד היום גדול כי כן אחז"ל גדולה היא התפלה לפני הקב"ה בין לענין עונות שבין אדם למקום בין לעון שבין אדם לחבירו דחמור טפי הלא זה דברי המאמר עצמו שמביא ראיה מחזקיה שנתרצה בתפלה לפי שחטא בין אדם למקום אמנם קין נתכפר לו מחצה להיות בין אדם לחברו הקב"ה מחל את שלו הא למדת שגדולה היא התפלה לפני הקב"ה שנאמר וישב בארץ נוד ולכן יקדים להתפלל על עצמו גם בברכת השכיבנו וכו' איתא בזוהר פרשת בראשית דף מ"ח וז"ל ת"ח בשעתא דישראל מקדמי ומזמני להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורש סוכת שלום כדין קדושת' עילאה נחתא ופרישת גדפהא עלייהו דישראל וכו' ואריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו' ולכן צריך לומר ופרוש עלינו סוכת שלום וכו' ולהדליק כי לכן נר נשמתו ידליק בתוספת ומה גם לעתיד ויאכל מיד כי כן יהיה לו בגן עדן ונוסף לזמן התחיה כאשר נת' כל הצורך:
ולענין שורש דין זה ראוי לך לדעת כי אין תפלת מנחה של ערב שבת כמו בשאר ימי החול לפי כי עתה התחילה מטרוניתא להתראות לפני בעלה לפי כי בזמן הבריאה חוה נבראת באחורי אדם הראשון ואחר כן ויבן ה' את הצלע דהות מסטרוהי בצד אחור כתרגומו ועשה אותה עזר כנגדו להחיות זרע כי כן ויאמר להם פרו ורבו ולכן מתעורר הענין זה כמו בזמן הקודם להורות כי כך היא המדה למעלה כי הנה כבר אנכי הגדתי והשמעתי כי כל ענייני השבת הם תיקון העון מזמן הבריאה ולכן בתפלת המנחה הכונה הוא להחזיר הכלה פנים כנגד פנים כנגד בעלה ומפני כך אין שם נפילת אפים כי תכלית הכונה בנפילה זו כשאומר אליך ה' נפשי אשא היינו כדי להעלות נפשו בסוד אור חוזר כדי לייחד שניהם אמנם עתה אינו צריך כי הנה כשאומר מלך עוזר מכוין לעשות הכלה למעלה עזר כנגדו וכשאומר שים שלום נעשה הייחוד שהוא לצורך אותה שעה ואחר כך צריך לטבול כנ"ל מלשון הזוהר לאסחאה גרמיה משימושא דחול ואמנם מכל מקום ירחץ פניו ידיו ורגליו כדי להכניע ההוא מדורא דאשא המתעורר באותה שעה ומדלג על אותם הגוונים כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל כנ"ל ומתקרב אל הקדושה להתאחז ממנה ועל ידי הרחיצה מתעורר ההוא שלהובא מסטרא דימינ' ומכניע אותו ומיד לובש ד' בגדי לבן והולך להקביל שבת כדי לזכות לתוספת נשמה שישרה עליו ומקדים להתפלל ערבית יותר מימות החול לפי כי כל התיקונים הנעשים הם לרחל ולכן התפלה שבע ברכות לקיים מש"ה אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה ר"ל לפי שעדין היא קטנה אף על גב כי היא שלימה בכל האברים עדין צריך להגדיל אותה ולכן מדליק מפלג המנחה אחר תפלת מנחה להגדיל אותם כדאיתא בזוהר פרשת תרומה כי נר מצוה מאי נר אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין עילאין רמ"ח שייפין עילאין ואיהי פתחת תרין דרועין דילה לגבייהו אקרי נר הנה נתבאר מדברי המאמר כי הנקראת נר הוא כאשר היא מקבלת איברים עליוני' כי היא נגדלת ועלתה למעלה ועוד ימצא בענין הנר של שבת האר' גדולה לעינים שלה לפי שנקראת עולמתא שפירתא דלית לה עיינין כדאיתא פרשת משפטים דהיינו רחל כי לא נאמר בה זולת יופי שנאמר ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה ולא נאמר בה עינים זולת בלאה שנאמר ועיני לאה רכו' ולכן מבי' לה האר' עליונה ע"י הדלקת הנר כנזכר ובקבלת שבת ניתוסף כל התיקון ואח"כ ילך לאכול מיד בסוד אכלו רעים ובזה יזכה העושה כן להתעדן בשלחן ונר בגן עדן:
[ג] בברכת השכיבנו אינו חותם בה שומר את עמו ישראל וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"ל. וז"ל צלותא דא איהו לאגנא עלן מגו פחד בלילות מגו פחד דכמה סטרין דגיהנם דהא בההיא שעתא טרדי לחייביא בגיהנם על חד תרין מביממא ובגין כך מקדמי ישראל לומר והוא רחום דאיהו בגין פחד דגיהנם ובשבת דלא אשתכח פחד דינא דגיהנם ולא דינא אחרא אסיר לאתערא ליה דאתחזי דהא לית רשו בשבת לאעברא דינא מעלמא עכ"ל הנה מבואר כי בליל שבת אסור לומר פסוק והוא רחום וכן מפורש עוד לקמן דף קל"ה וז"ל כד עייל שבתא איהי אתייחדת ואתפרש' מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת בייחודא דנהירו קדישא ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ולית שולטנא אחרא בכלהו עלמין ואנפהא נהירין דנהירו עילאה ואתעטרת לתתא בעמא קדושא וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא לברכא בחדוא בנהירו דאנפין ולומר ברכו את ה' המבורך וכו' ואסיר לעמא קדישא למפתח לגבה בפסוקי דדינא כגון והוא רחום וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי אסור לומר פסוק והוא רחום כדלעיל אמנם במאמר הקודם נתבאר כי אסור לומר אותו מטעם כי השבת הוא מגין ואין פחד לבריות מן המזיקים ואין פחד לנשמות מגיהנם שהרי כבה ולא מן הפועלים הדין המענישים אותם אמנם מן המאמר הזה למדנו איסור נוסף כי זה הוא מפני שמורה העדר למעלה חלילה דמאחר כי הכלה נתפרשה מסטרא אחרא על ידי פ' זה חוזר ונאחז בה ובכן נמי אין לומר פסוק ה' הושיעה כי גם הוא בכלל דמשמע כי אין להם כח בשבת להושיע ולכן נמי אסור לאמרו ואומר ברכו בלבד והיינו מה שאמר בזוהר דף קל"ה וז"ל ועל דא אסיר לעמא קדישא וכו' אלא כלו ברעו ורחימו סגי יתערון ברכאן עילא ותתא כחדא ברכו את ה' את דייקא כדאמרן דא שבת דמעלי שבתא ברוך ה' המבורך דא אפיקו דברכאן ממקורא דחיי מאתר דנפיקי מינה כל שקיו לאשקאה לכלא ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא קרינן ליה המבורך איהי מבועא דביר' וכיון דמטו תמן ברכאן הא ודאי בירא אתמליי' דלא פסקין מימוי לעלמין וכו' כיון דמטאן התם כלהו לעולם ועד והלשון ארוך משם תלמד לכוין דבר המצטרך לענין:
בברכת השכיבנו אינו חותם שומר את עמו ישראל כדאיתא פרשת ויקהל דף ר"ד וז"ל ובהאי ליליא האי נקודה אתפשט נקודה ופריש גדפוי על עלמא וכל שלטונין אחרנין מתעברו ונטירו אשתכח על עלמא וכדין איתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עציבו וכל חמתא ולא אשתכח כד חדוא עילא וחתא וכו' ולקמן דף ר"ה ז"ל כיון דהאי רוחא שרייא על עלמא כל רוחין בישין וכל מקטרגין בישין אסתלקו מעלמא ולא בעינן לצלאה על נטורא בגין דישראל אינון נטירין בההוא רוחא וסוכת שלום פרישת גדפאה עלייהו ואינון נטירין מכלא הנה מבואר מדברי המאמר כי אין לומר בהשכיבנו שומר את עמו ישראל שהרי נטירין אינון ולכן כיון שהגיע לומר ובצל כנפיך תסתירני אינו אומר אלא ופרוס עלינו סוכת שלום ועל ירושלם עירך ברוך אתה ה' הפורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם אמן אמנם עיקר הענין מ"ש בזוהר פרשת בשלח דף מ"ד וז"ל ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה ארבע אלין למה אלא בגין דאינון תיקונא דכנסת ישראל והכי אתקרי מטה ושלחן וכסא ומנורה וכו' אמאי אקדימת מטה בגין דאיהי חביבה עליה יתיר מכלא והנה אמרו חז"ל קורות בתינו ארזים מה מטה זו אינה עשויה אלא לפריה ורביה כך היה ב"ה והיינו בסוד הבריאה ולכן יעקב אבינו ע"ה ויקח מאבני המקום כנגד י"ב שבטים אשר שם ועל עיקר זה הוא ברכת השכיבנו אמנם גיל שבת מטרוניתא סליקת לעילא רק פרישת גדפהא על עלמא ולכן הפורס סוכת שלום עלינו ממה דפרישת גדפהא והיחוד שלה נעשה בעמידה ותו לא מדי: