מקור חיים - א· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן כה
[א] "יכתיר "הוד "והדר " האיש הישראלי ליוצר הכלי אשר קרבנו לעבודתו במעמד הנבחר ונתן כתר בראש כל אחד שנאמר ואתן כתר תפארת בראשך ואעדך עדי ונוסף עוד אהבתו אלינו כי גם אשר חטאנו לו ונאמר הורד עדייך מעליך ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב חזר ונתן לנו עטרת תפארת במצות תפילין שנאמר פארך חבוש עליך אשר על ידי מצוה זו האדם עולה במעלות רמות הלא הדבר האמור במצות ציצית כי אף על פי שהקב"ה מקדש עמו ישראל מלידה ומבטן ומשתתף עמהם כמשחז"ל איש ואשה זכו שכינה בניהם ולכן באותה טיפה נותן הקב"ה חלקו כדין של שותפין שנותן כל אחד חלקו לתוך כיס אחד וכל זה יהיה להם יען שהם בני אבות שלכן נקראו ישראל חבל נחלתו מה החבל משלשה חוטים כך הם ישראל שלישיה מן האבות ובפי' שלי על התורה שם נאמר שנקראו ישראל כמשחז"ל למלך שהיה לו מפתח קטן ונתיירא שלא יאבד עשה לו שלשלת גדולה וכו' כך שתף שמו הקב"ה עם ישראל והיינו שם יה אשר בין איש ואשה הרי הם חבל נחלתו שלכן נאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ונאמר רוכב שמים בעזרך שנאמר ששם עלו שבטים שבטי יה וכו' כאשר מפורש במקומו ולכן נתן לנו הקב"ה מעשה המצות כמו ששנינו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות לעלות ממדרגה למדרגה עליונה ממנה כדי להשלים האדם נפשו רוחו ונשמתו כדי להיות מרכבה לשמו יתברך כי כאשר האדם זוכה על ידי המצות עולה מעולם לעולם יותר עליון ממנו עד שנעשה בערך מרכבה להקב"ה שנאמר לא ידעתי נפשי שמתני מרכבו' עמי נדיב ולכן יאמר נא הדין אחר שלבש טלית מצוייצת יניח תפילין לפי שמעלין בקדש הוא הנרצה בענין הציצית שנתבאר למעלה דאף על גב כי האדם כולל בנפשו שלשה חלקים הנקראים נפש רוח נשמה אמנם על ידי מעשה המצות קונה מדרגות עליונים כדאיתא בתיקון דף קמ"ו ז"ל ובג"ד אי בר נש לא אנח תפילין וציצי' במה ישכב בגלותא וכו' ובזכות פקודין אלין ירתין בני נשא תלת קטרין דאינון נשמתא ורוחא ונפשא וזה מן העולמות העליונים כדאיתא פרשת משפטים זכה יתיר יהבין ליה רוח זכה יתיר יהבין ליה נשמה והנה שם נאמר כי על ידי מצות ציצית האדם יזכה לבחינת רוח חיים שנאמר מארבע רוחות באי הרוח ולכן אחר שלבש טלית מצוייצת דהיינו כי על הסתם יזכה לתוספת רוח כאמור אחר כך יניח תפילין דהיינו כדי לזכות לתוספת נשמה לפי שמעלים בקדש ממדרגה למדרגה כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ג וז"ל כגוונא דא בר נש דלביש ציצי' אתעבד בכל יומא תם ים תם בארבע כנפים מתתקנן כדקא יאות י"ם בההוא תכלת דנונא דשבעין דרגין דימא. כד סטרא בישא אסתכל בהאי בר נש לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא. וכדין איהו תם י"ם עם ה' אלהיו ממש בתקונא חדא איהי לעילא ואיהו לתתא לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עילאין אוף הכי בר נש אסתלק איהו לבתר בתפילין גו דרגין עילאין וכו' ואיתא בזוהר פ' במדבר דף ק"כ וז"ל עובדא דקדמיתא בשעתא דבר נש קאי'. בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה לבתר יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפילין וכו' ובדברי חז"ל ראשך עליך ככרמל אלו תפילין שבראש לכן בא המאמר ברוב ענין לרמוז כי על ידי מצות תפילין קונה האדם תוספת נשמה והיינו שמעלין בקדש ולכן בא הרמז ברוב ענין כי צריך לשי' התפילין למעלה ולכן המניחים כיס התפילין שהרמז שלהם הוא בחינת תוספת נשמה עם הטלית שהוא סוד תוספת הרוח צריכים ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית ולא יעבור על המצות ואין צורך לדחות סברות האחרות ולמה מניחין תחלה הציצית דמאחר דבפירוש אתמר בזוהר כי תחלה מניחים הטלית לפי שהיא קדושה קלה ואחר כך אסתלק גו דרגין עילאין כשלובש תפילין אין צורך עוד להאריך בזה שאם באתי לדחות הסברות הנמצאות בכל דין יכלה הזמן ואין הרצון לאהבת הניצוח רק להעמיד הדין על דבר אמת והנה נתבאר נמי כי התפילין הם רמז לעולם יותר עליון כי משם נמשכת הנשמה לאדם וכדאיתא בתיקוני' מעשיה נפשין מיצירה רוחין מבריאה נשמתין לא נשאר טעם זולת זה:
[ב] מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ואחר כך יניח תפילין בביתו וכו' הענין להודיע ולקיי' מ"ש בזוה' פ' ואתחנן דף רס"ה וז"ל אמר רבי שמעון בשעתא דבר נש אקדים בפלגות ליליא וכו' בצפרא אנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה ואתעטף בעטופ' דמצוה ואתי לנפקא מתרע' דביתיה וכו' ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה ואוזפי ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא הבו יקרא לבריה דמלכא לפרצופא יקרא דמלכא רוחא קדישא שרייא עליה אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר וכו' ומאן דייעול קמיה לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישי' ולא ציצית בלבושיה ואומר אשתחוה אל היכל קדשיך ביראתך קב"ה אמר אן הוא מוראי הא סהיד סהדותא דשקרא וכו' ולכן יאמר נא מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו וכו' ומכ"ש מי שמניח אותו בלילה ואינו פושט אותו יניח תפילין בביתו וילך לבוש בטלית מוכתר בתפילין לב"ה כדי שיזכה שיאמר עליו רוח הקדש ישראל אשר בך אתפאר ואחר כך ילבש ויתעטף בטלית גדול אמנם מי שרגיל לילך לב"ה לימנות מעשרה ראשונים קודם עלות השחר עדיף טפי לפי כי הוא נוטל שכר כנגד כלם והוא מקיים מש"ה ברוב עם הדרת מלך כדאיתא בזוהר ואחר כך מתקדש יותר בעטיפת ציצית ואחר כך עול' במעלות קדושת התפילין לקנות לו תוספת נשמ' וגם כי האדם אינו מקיים להניח התפילין בביתו לא יגרע משלימות הנמצא בלבישת הטלית והנחת התפילין כל אחד כפי בחינתו בהיותו בב"ה עדיף כמדובר:
[ג] הרא"ש הי' מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה וכו' הן אמת דמסתברא כי יותר טוב הוא לברך ברכה זו קודם שיניח התפילין לפי כי ברכה זו לא נתקנה על שבח התפילין אמנם על כל דבר שהוא צורך אל האדם אנו משבחים להקב"ה כאשר יבא לקמן משים הכובע או מצנפת בראשו מברך עוטר ישראל בתפאר' ולקמן יתבאר כי כל אלו הברכות הם בעבור מה שעש' הקב"ה לישראל במצרים ולקח אותם גוי מקרב גוי ועש' עמהם כל הטובות הללו ולכן אף על גב כי כל אלו הדברים הם בהשוא' אחת לישראל ולאומות עכ"ז אנו מחוייבים לשבח להקב"ה לפי כי הוא בכבודו עש' עמנו כל אלו הדברים כאמור על ידי יחזקאל כדלקמן אמנם מכל מקום מדת חסידות הוא וראיתי מורי הרב זלה"ה שהי' נוהג לפעמים אומר כל הברכות לאחר שהי' לובש טלית ותפילין ופעמים אומר הברכות קודם נמצא כי אין דבר זה לעיכוב אלא שהיא שלימות יותר כי טוב להודות לה' והוא מעוטף בציצית מעוטר בתפילין ואמנם כבר נתבאר כי האדם שהוא שוחר טוב בליל' יש לו לברך כל הברכות שהרי נתחייב בהם ומברך ברכות התור' ואח"כ יושב ועוסק בתור' עד אור הבקר שהגיע זמן התפל' כמו ששנינו מעש' בר' אליעזר ור' יהושע וכו' ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית וצריך שיהיו עליו התפילין בשע' ק"ש ותפל' לפי כי הנ' חז"ל אמרו הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו שכיון שהוא קורא וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך נמצא שמעיד עדות שקר אמנם לפי דרכי מאחר כי התועלת לאדם בהנחת התפילין הוא כי מרויח תוספת הנשמ' אשר נמשך עליו מחדש והנ' לא נשלם הענין אלא עד שיקרא ק"ש מפני כי הנחת התפילין הוא ענין מעש' וק"ש הוא הדיבור ואם אין מצורף המעש' עם הדיבור בהשואה אחת אינו מועיל לו כדאיתא בזוהר פרשת במדבר בקדמיתא אצטריך עובדא וכו' כנ"ל ומה גם כי בזה יהיה תוספת הארה בעצם האדם לבחינות שלמטה ממנה שהם נפש ורוח שנאמר ויהי האדם לנפש חיה מתרגמינן לרוח ממללא הנה מבואר מזה כי עיקר הנפש והרוח הוא שלימות הדיבור: [ה] יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ד' פרשיות אלו וכו' הנה כבר נתבאר למעלה בכל הדברים האמורים שיכוין האדם בהם כי טוב להודות לה' על זה הדרך ולשעבד כחותיו לשמו ית' ולהודות לפניו כי הוא בעל הכח והיכולת אמנם כל עיקר הכונות האמורו' הללו הם אמורו' ומסודרו' למי שקצרה דעתו ולא חלק לו בבינה והיה כעם ככהן קטן וגדול בהשואה אחת אמנם אם נאמר שיאמין האדם על דרך מה שתקנו חז"ל בתחלת שאלותיו של אדם אתה חונן לאדם דעת וכו' וכן נמי בתפילין ויהיה ע"ד מה שנת' אצלי בפי' התורה במאמר מדרש משלי ר' אליעזר אומר חכמה בראש רבי יהושע אומר חכמה בלב וכו' ושם נאמר כי מחלוקת זה אינו רק על עיקר של החכמה היכן פועלת אם נתונה בראש או בלב שהרי הראיות הם ברורות ומפורסמות מן המקראות כי יש חכמה בראש ובלב כל חכם לב אלא שר' אליעזר סובר העיקר של החכמה פועלת בראש ומתפשטת נמי בלב ורבי יהושע סובר כי עיקר החכמה בלב ומתפשט נמי ופנה למעלה בראש ולכן טוב להודות לה' אשר קדשנו במצותיו ונתן לנו מצות תפילין אחת כנגד הלב והשניה בראש להודיע מש"ה יהיב חכמתא לחכימין וכו' וזה יהיה על ידי המשכת הנשמה לא עשה כן לכל גוי שנאמר ונשמת שדי תבינם ובזה יהיה זהיר שלא לעשות דבר שלא כהוגן שלא תסתלק ממנו הנשמה כי היא הסיבה לאדם שיהיה דבק עם בוראו כדלקמן:
יניח של יד תחלה וכו' ויברך להניח תפילין ולא יברך על הראש הנה מזה נלמוד מה שאמר למעלה בדין של המנעלים מימרת רבי יוחנן שאמר כתפילין כך מנעלים כי הנה בענין תפילין של יד היא קודמת אמנם אינו גומר לעשות כל הכריכות סביב לזרוע זולת שיעשה ז' כריכות ואח"כ מניח תפילין של ראש ואח"כ חוזר וכורך באצבע כאשר יבא לקמן בע"ה וכן הוא הענין בלבישת המנעלים כי תחלה ילבוש מנעל של ימין ולא יקשרנו ועכשיו שאין קשיר' במנעלים שלנו לכן ילבש מנעל של ימין תחלה ולא יכניס רגלו לתוך המנעל לגמרי ואחר כך ילבש מנעל של שמאל לגמרי ואחר כך חוזר ומכניס רגלו במנעל של ימין לגמרי זהו פשוטן של דברים אמנם עוד ימצא רמז בענין זה כי הנה נתבאר בזוהר כי המנעל הוא רמז אל האשה כדאיתא פרשת חוקת דף ק"פ וז"ל קם ר' אלעזר ואמר וזאת לפנים בישראל וכו' שלף איש נעלו וכו' האי קרא אית לאסתכלא ביה אי אינון קדמאי עבדי הסכמה דא בדינא דאוריי' ואתו בתראי ובטלוה אמאי בטלוה והא מאן דבטיל מלה דאורייתא כאלו חריב עלמא שלים. ואי לאו איהו בדינא דאוריי' אלא הסכמה בעלמא אמאי נטל הכא אלא ודאי בדינא דאוריי' הוה וברזא עילא' אתעביד' מל' ובגין דהוו קדמאי חסידי זכאי מלה דא אתגלייא בינייהו ומדאסניאו חייבי עלמא אתעבידת האי מלה בגוונ' אחרא בגין לאתכסאה מלין דאינון ברזא עילאה והא אוקמוה ויאמר אל תקרב הלום של נעלך מעל רגלך וכו' אמאי נעל הכא אלא אתמר דפקיד ליה על אתתא לאתפרשא מינה ולאזדווגא באתתא אחרא דנהירו קדישא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי המנעל הוא רמז אל האשה וכמשחז"ל ואיתא בחז"ל ותזנח משלום נפשי וכו' זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח ונתבאר בזוהר ובתיקוני' והתבונן מ"ש פ' משפטים לרחימתא שפירתא וכו' כי אשה זו היינו נשמה יתירה הבאה לת"ח בערב שבת ובכן בא תבא מימרת ר' יוחנן מכוונת במ"ש כתפילין כך מנעלים כלומר כמו שבתפילין הוא ענין תוספת נשמה כאמור למעלה כך מנעלים שהוא כינוי לאשה אין זו ענין אשה גשמית אלא רוחנית שהיא בחינת הנשמה וזה יהיה כונת הפ' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב משבח לכנסת ישראל שהיא אשת חיל ואומר מה יפה ומכוון לה סוד כינוי הנעל מש"ה של נעלך לפי שהיה בת נדיב אאע"ה שאחז"ל בת היה לו לאברהם ואפשר לרמוז בזה מש"ה גם צפור מצאה בית ודרור קן לה משבח לאשת חיל שנאמר בה כצפור נודר' מקינ' מצאה בית ולאח' שיצאה מן הגלות שהוא דרור כד"א וקראתם דרור אז יש לה בחינת ק"ן היא סוד נעל הנזכר שהוא בגימ' ק"ן שנא' כי יקרא קן צפור לפניך ויש לי לרמוז ענין התפילין שהוא מוסיף באדם הגשמי בחינת הנשמה כי כן עולה תפילין בגי' תק"פ וכן עולה שלש מלות בגימ' טו"ב לחל"ק נשמ"ה תק"פ כלומר כי מצות תפילין הנחתם טוב לאדם להמשיך עליו חלק נשמה מחדש כאמור ולכן יברך כשמניח תפילה של יד להניח תפילין ואחר כך יניח תפילה של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהן לפי כי תפילה של ראש הוא בכלל המשכת של תוספת נשמה על האדם ולקמן ית' הענין יותר:
[ו] אם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר על אותה מצוה וכו' הוא הדבר הנז' כי כל הדברים העליונים אשר האדם ממשיך עליו צריך להיות בהדרגה והיינו מש"ה יהיב חכמתא לחכימין וגם כן ומנדעא ליודעי בינה לפי שהם זו למעלה מזו וכדאיתא בזוהר פ' משפטים וז"ל וכיון דאתייליד בר נש יהבין ליה נפש מסטרא דאופני קדש זכה יתיר יהבין ליה רוחא דחיוון דאינון חיות הקודש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא דכרסייא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הכחות העליונים באים על האדם בהדרגה והיינו הטעם משחז"ל אין מעבירין על המצות ולכן מברך ברכה אחת על תפילה של יד ואח"כ מניח תפילה של ראש ואינו מברך אלא ברכה אחת לשתיהן מן הטעם האמור כי שתיהן הם להמשיך תוספת נשמה על האדם:
אם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר על אותה מצוה מפני כי כן דרשו חז"ל ממש"ה והיו לטוטפות בין עיניך כי כאשר מניח תפילה של ראש כבר הם שנים לפי שבתחילה מניח תפילה של יד ואין זה כענין מעבירין על המצות לפי כי שתיהם הם נחשבים לאחת והם על עיקר התועלת הנמשך אל האדם הגשמי המניח תפילין כי ניתוסף בו כח הנשמה כאמור ולכן מניח של יד תחילה ואחר כך מניח תפילה של ראש:
[ז] יברך להניח בקמץ תחת ההא ותהיה רפויה שלא יובן שהוא להניח אותם כד"א להניח ברכה אל ביתך וסימן לדבר להניח תפילין בגימטריא תרפ"ג וכן עולה בגימטריא קיבול חלק נשמה תרפ"א נוסף שתי מלות להניח תפילין שתים לומר כי קיבול חלק נשמה בא משתיהן שהם תפילה של יד ותפילה של ראש כאחד כדבר האמור:
[ח] כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן וכו' הנה כוונת הברכות הובא בזוהר פרשת עקב ע"ש אמנם עתה הנה באתי להשכילך למה צריך לברך על המצוה בתחילה והענין בדרך קצרה הוא הדבר שביארתי בפ' אם יש עליו מלאך מליץ וכו' כי הנה חז"ל אמרו אפילו תתקצ"ט מקטרגים על האדם ואחד מלמד זכות ניצול שנאמר פדעהו מרדת שחת וכו' ודבר של תימא הוא אמנם הענין הוא עם מה ששנינו העושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד אמנם המלאך אשר יברא האדם על ידי מעשה המצוה צריך להיות שלם בכל הפרטים לפי כי המצוה אשר יעשה האדם צריך לעשות אותה שלימה על ידי מעשה ודיבור ומחשבה כנודע וכן נמי נתן הקב"ה כח מסור ביד האדם לבראות בריאות שלימות על ידי מעשיו שלכן נאמר בבריאת האדם שלשה לשונות בתחלה נאמר נעשה אדם ונאמר וייצר ה' וכו' ונאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וזה לרמוז כי ימצא באדם שלשה כחות הללו עשיה יצירה בריאה וכן נמי בכל אשר יעשה האדם כך ימצא בו כל כחות הללו וזה יהיה על ידי כי כל מעשיו יהיו כלולים מעשה דיבור מחשבה כי מעשה הוא כנגד נעשה אדם והדיבור כנגד מש"ה וייצר והיינו מש"ה ויהי האדם לנפש חיה כתרגומו לרוח ממללא והמחשבה כנגד מש"ה ויברא אלהים את האדם כי הבריאה הוא בסוד המחשב' ובכן יצדק מש"ה בצלמו כלומר בכח המסור ביד האדם ולכן כאשר יסכים האדם לעשות המצוה מברך תחלה עם המעש' כדי שיהיה סוד הדיבור והמעש' מכוונים יחדיו יהיו מתחברים עם המחשבה והכוונה ובזה ימצא כי נברא המלאך שלם בכל פרטיו מעשה דיבור מחשב' כמו בריאת האדם כי בשעה שנוצר תכף באותה טיפה נמצא בה כל הכחות האלו כנ"ל רק שאין מתגלים בו זולת כל אחד בזמנו ולכן המלאך הנמצא בו שלימות זה מציל האדם מתתקצ"ט מקטרגים שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וכו' והפסוק ירמוז השלשה כחות הנמצאו' בו כי ממש"ה מלאך הוא רמז על הגוף שלו שהוא נברא מבחינת המעשה של המצוה ומלת מליץ מורה על שלימות כח הדיבור הנמצא בו ומ"ש אחד מני אלף הוא כנגד שלימו' הנמצא בו מבחינת המחשבה והכונה שמכוין האדם כנזכר במקומו ולכן המלאך הנמצא בו שלש חלקים של שלימות הללו מציל מן המיתה ולכן בא זה החיוב בדין זה להגיד כי כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כדי שיהיה המלאך שלם בכל פרטיו כאמור לפיכך צריך לברך על התפילה של יד אחר הנחתה על הקיבורת קודם הקשירה לפי שהקשירה הוא המעשה שנאמר וקשרתם לאות על ידך וכפי הדברים האמורים אפשר לומר כי לכן אין ראוי לברך על התפלה של ראש לפי שאינו צריך לברך לפי גדולתן דמאחר כי יש ענין מעשה בהנחת תפילה של יד אין צריך עוד זולת ענין המחשבה והכונה טובה מאחר כי מעשה ודיבור נצטרפו לטובה ולכן אסור להפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפיל' של ראש כדי שהברכה שהוא סוד הדיבור יועיל לתפילה של ראש שהיא מצוה בפני עצמה כמו ששנינו תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ולא של ראש מעכבת של יד אמנם אם הפסיק ביניהם חוזר ומברך כדי להשלים ענין כח הדיבור כנזכר ולכן מברך על של ראש על מצות תפילין אבל אם סח לצורך תפילין אינו חוזר ומברך לפי שהרי עדיין שלימות הדיבור מועיל מענין מה שבירך על תפלה של יד כאמור כי הברכה מועיל לשתיהן ולכן נמי אם שמע קדיש או קדושה בין תפילה של יד לתפילה של ראש לא יפסיק לענות עמהם דאף על גב שהוא דיבור של קדושה נקרא שהוא הפסק מאחר שאינו מענין של התפילין ועל האמת המשכת האור של הברכה שמברך על התפילין הוא יותר כדלקמן ולכן קים ליה בדרבה מניה ולכן שותק ושומע אבל מכוין למה שהם אומרים אמנם בכל הדרך אשר הלכתי שנתבאר כי צריך האדם לכוין במחשבה של צורך התפילין אין ראוי לכוין למה שאומרים קדיש או קדושה רק לכוין בכונת הצריכה לתפילין וכבר אחז"ל דאין רשות לאדם להסיח דעתו מהם משעת הנחתן והיינו אפילו להרהר בכל ענין של קדושה כדלקמן:
[יא] אחר שקשר תפילה של יד על הזרוע יניח של ראש כדי שלא להפסיק ביניהם וכו' לפי כי התענית הוא לקנות נשמה חדשה ולכן קודם שיכרוך סביב הזרוע יניח של ראש ולאו למימרא שלא יכרוך סביב לזרוע כלל אלא הרצון לומר לא יכרוך סביב לזרוע כל הרצועה לגמרי כדי שלא יהיה סיבה להסיח דעתו מהם ולקמן מתבאר כמה כריכו' צריך לעשו' קוד' שיניח תפיל' של ראש וכמ' כריכו' יעשה האד' אחר שיניח תפיל' של ראש:
יש מי שאומר שאסור להוציא תפיל' של ראש מהתיק שלה עד שתהא תפילה של יד מונח' והכי מסתברא משו' דאין עושי' מצות חבילו':
[יב] אם מניח תפילין אפילו כמה פעמי' ביום צריך לברך עליהן בכל פעם לפי כי הנה בכל פעם שהוא לובש אותם הוא ממשיך עליו קדושה עליונה כמשחז"ל בפ' קדושים תהיו וכו' למלך שעשו לו שלשה עטרו' לקח אחת לעצמו ונתן שתים בראש בנו ולכן בכל פעם שלובש תפילין ממשיך עליו מאותם עטרות ולכן צריך לברך אשר קדשנו במצותיו ר"ל שנתן לנו אלו העטרות והיינו מש"ה ישראל אשר בך אתפאר ולכן טוב להודות לה' בכל פעם שלובש אותם:
נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם צריך לברך לפי כי ענין זה הוא רמז לאדם מאחר אשר זכה וניתוסף בקרבו נשמה צריך שיהיה נזהר במעשיו ביותר על מה שעבר כדי שלא תאבד ממנו ולכן אל יסיח דעתו מהם ולכן בכל שעה צריך לפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש כמשחז"ל שלכן אחז"ל אם ראית ת"ח שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה מפני כי ודאי עשה תשובה מפני כי הת"ח זהיר למשמש תמיד במעשיו כדאיתא בזוהר פרשת קרח דף קע"ח וז"ל כי אין מעש' וחשבון ודע' וחכמ' בשאול וכו' מאן דאית ביה עובדא טבא או דאיהו מאריה דחושבנא הא אוקמוה דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא ויתוב מנייהו ויבעי עלייהו רחמי וכו' הנה מבואר מדברי זה המאמר כי האדם צריך לפשפש במעשיו בכל לילה ולכן על עיקר זה בא הרמז בדין זה אם נשמטו ממקומן התפילין שהוא דוגמא למי שהלכה ממנו חלק הנשמה מסיבת עון בלי ספק וממשמש בהם כאשר מחשב במעשיו קודם שיישן כאמור שצריך להרהר מה שעשה ביום ומתוודה כדי להחזירן למקומן צריך לברך טוב להודות לה' שנתן בו דעת לזכור מה שחטא ביום שהרי כמה פעמים שהאדם נכשל ולא יזכור מה שחטא והוא רובץ וישן על עונותיו ולכן מאחר שמשמש ימצא ועל ידי הוידוי מחזירן למקומם ודאי ולכן צריך לברך ולא יהיה כפוי טובה לפי כי הקב"ה בהשגחתו עליו לטובה זכר העון וכדאיתא בזוהר בפ' או הודע אליו חטאתו ויקרא דף כ"ג וז"ל ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא אורייתא מודעא ליה חוביה וכו':
הזיזם ממקומם התפילין היינו כח הנשמה לרצונו אמנם היה אדעתא להחזירם מיד ואין זה הענין כמו ששנינו האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אלא הענין הוא דוגמא למשחז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ולכן אדם זה הזיזם אלו התפילין היא הנשמה שקנה לרצונו רק שהיה אדעתא להחזירם לפי כי הוא ידע כי גדולה עבירה לשמה כאמור ולכן צריך לברך על שבח זה שנתן לנו הקב"ה:
מי שמניח תפילין של יד שהוא כדי לזכות לנשמה חדשה על ידי המצוה אשר יעשה אותה האדם ובתחלת ההידו' שהתחיל לדקדק במעשיו כדי לזכות לתוספת נשמה נפסק הקשר של יד היינו הקשר הנעשה עתה מן הנשמה עם בחינת הרוח והנפש שלשתן יחד והחוט זה המשמש נפסק על ידי איזה עון אשר חטא והוצרך לעשות קשר אחר מחדש על ידי מצוה או על ידי תשובה אמנם לא הסיח דעתו לפי שהיה כשגגה היוצא' אינו צריך לחזור ולברך דמסתברא שלא נסתלקה הנשמה כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"א וז"ל וכד בר נש אזיל באורח' דמאריה ואשתדל בפולחני' ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי עילאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי כאשר יחטא האדם פעם ראשונה או שניה אינו עושה בו רושם וכן איתא בזוהר פרשת ואתחנן בפ' וכסילים מרים קלון דף רס"ח הנה מבואר מדברי המאמר כי כאשר יחטא האדם פעם ראשונה אינו נרשם העון ולכן אינו צריך לחזור ולברך כדבר האמור:
אם הותר של יד קודם הנחת של ראש והענין בקיצור כי הנה ענין התפילין שהוא לזכות אל הנשמה כבר ביארתי בתחלת דברי כי הנה האדם נמצא בו חמשה כחות כמשחז"ל והם נפש רוח נשמה חיה יחידה ואמרתי כי אין לי עסק לבאר רק ענין הנשמה כדי שלא להאריך אמנם המובן הוא כי תפילה של יד הוא להמשיך כח הנשמה ותפילה של ראש הוא להמשיך בחינת נשמה לנשמה ולכן אם הותר קשר של יד קודם הנחת של ראש מהדקן ואינו צריך לחזור ולברך לפי כי הכל בחינה אחת אבל אם הניח של ראש שמורה על המשכת נשמה לנשמה ואחר כך הותר של יד שהוא עיקר הנשמה וזה מורה כי שנה בחטאו ולכן אינו יכול להמשיך עליו הנשמה לכן מהדק ר"ל מדקדק במעשיו ויעשה תשובה תכף כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה כמשחז"ל ומברך למי שמתרצה מן האדם בדברים:
מותר לברך על תפילין שאולין לא גזולים וכו' מאחר שהנחתי כי מצות תפילין הוא כדי לזכות האדם בהם לקנות חלק הנשמה ולכן נשמה זו ודאי באה אליו מעולם הנשמות אמנם פעמים יזכה האדם להשיג נשמה מאיזה צדיק כי על ידי המצוה מתעברת בקרבו וכדאיתא בזוהר פרשת נח דף ס"ב משחז"ל בא לטהר מסייעין אותו וז"ל אתא בר נש לאתדכאה מסייעין ליה וכו' הנה מבואר כי באופן זה תקרא נשמה זו בהשאלה אל האדם הזוכה בה היינו מ"ש מותר לברך על תפילין שאולין כלומר טוב להודות לה' כי יעשה חסד עם האדם אף על גב כי הבחירה נתונה ביד האדם והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמשחז"ל בפ' ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וכו' אבל אם גזל תפילין אינו מברך שנאמר ובוצע ברך ניאץ ה' והענין הוא משחז"ל הגוזל את חבירו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאלו גזל נפשו ונפש בניו ובנותיו ואפילו גרמא בניזקין שנאמר על אשר המית את הגבעונים ואפשר כי על ידי התשובה תתעבר בו ופעמים ימצא שמתעבר באדם נשמה מאדם רשע ואי' בזוהר פרשת משפטים בפ' אדם עשוק בדם נפש יש צדדים רבים צריך הרחבה גדולה וכלל הדברים כי כל אחת מאלו הנשמות צריך האדם להיות זהיר בהם ביותר ועל הרוב הם סיבה להחטיא אותו ולכן אין לברך עליהם:
[יג] נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון וכו' מדברי הגאון נראה חסידותו כי רצונו להחמיר שלא יחלוץ האדם התפילין קודם לכן אבל המנהג הנכון שלא לחלוץ אותם עד אחר עלינו לשבח כי הנה מה טוב לאדם להתמיד הקדושה רבה זו עליו ומה גם לענין הנזכר שעל ידי התפילין קונה האדם בחינת נשמה חדשה למה ימהר להשליך אותה גם הגאון ז"ל כך היה נוהג וכן ראוי לעשות לכל ירא ה':
תרתי אני בלבי לבאר הדינים הללו מדה שנית כפי השורש והסוד שלהם המוסכם מדברי הזוהר כנ"ל וכך היה אומר אחר שלבש האדם טלית מצוייצת יניח תפילין שמעלין בקדש וכו' והנה לבי יחיל בקרבי לא אוכל להתאפק מדברי הרב בעל הלבוש ז"ל אשר דוחה תמיד דברי הגאון ז"ל וכך הוא אומר ז"ל ועוד כתב בשולחן ערוך טעמא משום שמעלין בקדש ואינו יודע מה צריך לכל הטעמים וכו' הן אמת כי כונת בעל הלבוש לחזר אחר טעמים אעפ"י שאינם מוטעמים כדי לחזק המנהגים שלו אבל לא טוב להשיב על הארי ומה גם כי כל דבריו הם מיוסדים על האמת והם דברים מוסכמים על הרוב ואמנם לפי כי כן דבר כנגד הגאון ז"ל לכן נעלם ממנו מ"ש בזוהר פ' שלח לך דף קס"ג וז"ל כגוונא דא בר נש דלביש ציצית אתעביד בכל יומא תמים ת"ם בארבע כנפים מתקנן כדקא יאות ים בההוא תכלת וכו' וכדין איהו תם י"ם עם ה' אלהיו ממש בתקונא חדא איהי לעילא ואיהו לתתא לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עילאין. אוף הכי בר נש אסתלק איהו לבתר בתפילין גו דרגין עילאין עכ"ל הנה מבואר מן המאמר כי דברי הגאון צדקו והוא ענין נוגע למעלה טעם זה וגם דבר זה הוא מפורש בשום שכל בזוהר פ' במדבר דף ק"כ עובדא בקדמיתא בשעתא דבר נש קאים בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה לבתר יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפילין מהו תפילין תפילה של יד ושל ראש וכו' הנה מפורש הדבר כי הטעם הוא משום מעלין בקדש וכן איתא בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ג וז"ל וכדין איהו תם ים עם ה' אלהיו ממש בתיקונא חדא איהי לעילא ואיהו לתתא לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עילאין אוף הכי בר נש אסתלק איהו לבתר בתפילין גו דרגין עילאין עכ"ל כלל הדברים כי כל המשנה ידו על התחתונה בתפילה של יד ואינו ממשיך עליו הקדושה עליונה כלל לפי שאינו עולה בסדר של המעלות העליונות ולא עוד אלא שהוא עושה פגם במדות העליונות כאשר מפורש בדברי המאמר הנ"ל ז"ל לבתר איהי אתתקנת גו דרגין עילאין והוא לא ידע דרך ה' ואשם ונשא עונו ואל תתמה אחי על דברי אלה התבונן מ"ש בתיקונים דף פ"ו וז"ל ועוד נעשה אדם וכו' ואם הוא מנח תפילין דיד ותפילין דריש' בכל יומא דאינון לקבל זכור ושמור איהו בצלמינו כדמותינו ואי לא לאו וכו' ת"ח כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועיה קלא סליק בכל יומא לכל חיוון ומרכבות ואופנים ושרפים דממנן על צלותין הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין דעליה אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלמו בתפילין דרישא כגוונא דתפילין דמאריה עלמא דאיהו שכינתא עילאה תפילין על רישא דעמודא דאמצעיתא דאיהי כללא דתלת ספיראן עילאין וכו' ואיתא בתיקונים דף נ"ב לרשעים אינון תפילין קישורא לכל מקטרגין דלהון דאינון עשר כתרין תתאין וכו' הנה מבואר מדברי המאמר דאף על גב כי לענין המצוה של הנחת תפילין הכל שוים מכל מקום כמה הפרש נמצא בין המניחים ולכן אל תתמה על זה ולכן מאחר כי לבישת הטלית הוא ענין אור הנמשך על האדם מלמעלה כדמוכח מן הזוהר פרשת בלק הובא למעלה וז"ל כדין אימא עילאה פרישת על מלכא ומטרוניתא לבושין דיקר וכו' אמנם ענין התפילין הוא אור פנימי ונוסף עוד מן השבח כי המדות הם עולים למעלה לקבל אור זה כדמוכח מן המאמר הנ"ל פרשת שלח לך מדקאמר התם ז"ל לבתר אסתלק' איהי גו דרגין עילאין ולכן עתה תבין אל נכון משחז"ל מעלין בקדש ר"ל ישראל על ידי מעשיהם מעלין המדות עליונות עד מקום הנקרא קדש ולא מורידין שאין ראוי לכוין על ידי מעשה המצוה להוריד אור ממקום הנקרא קדש על המדות כי אין זה ענין שלימות רק להעלו' המדות למעלה ושם יקבלו האור והוא הפרש גדול אין זה מקום ביאורו ואיתא בזוהר פרשת יתרו דף פ"ד וז"ל אמר ר' שמעון בההוא זמנא דקבילו ישראל אורייתא יובלא דא אעטר בעטרוי לקב"ה כמלכא דאתעטר בגו חיליה דכתיב צאינה וראינה וכו' במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו מאן אמו דא יובלא וכו' אמר ר' יהודא בעטרה שעטרה לו אמו מאן עטרה דכתיב ישראל אשר בך אתפאר וכתיב ובית תפארתי אפאר עכ"ל לענינינו ואגב אורחין ראוי להבין מה שאלה זו ששאל מאן אמו והרי המתחיל יודע כי זה הוא ומקרא מלא הוא שנאמר כי אם לבינה תקרא קרי ביה אם בניקוד צרי ועוד נדעה מה זו שאלה מאן עטרה מהו הרצון ונדעה למה הביא ראיה משני פסוקים ישראל אשר בך אתפאר וכתיב ובית תפארתי אפאר תרי קראי למה לי ומאי אולמיה של פ' אחרון מן הראשון אמנם הענין בקיצור נמרץ לפי שר' שמעון ע"ה אמר כי בשעה שקבלו ישראל התורה היה הדבר הזה הגדול כנראה מדבריו כי לא נעשה כן בכל זמן והוא פליא מש"ה צאינה וראינה וכו' בעטרה שעטרה לו אמו לא נעשה כן בכל זמן ולכן אמר מאן אמו כלומר ידעתי כי יפלא בעיני המשכיל דבר זה לפי כי הוא ידע כי בכמה זמנים אימא נותנת עטרות לתפארת ישראל ואיך יאמר כי בשעה שקבלו ישראל נעשה כנראה שהוא דווקא בקבלת התורה וכי תימא אמת הדבר כי זמני' רבים יש שנותנת לתפארת ישראל עטרה זו היא אמו אמנם חדא מנייהו נקט אין לשון המאמר סובל הבנה זו מדקאמר בשעתא דקבילו ישראל וכו' משמע כי כן נעשה באותה שעה דווקא ולכן הדרא קושיא לדוכתא שהנה כמה פעמים נעשה הדבר הזה והנחת תפילין בכל יום יוכיח כדלקמן ולכן אמר מאן אמו דא יובלא כלומר כי הנה אמו סתם של תפארת ישראל היא התבונה כדאיתא באדרא זוטא ומש"ה כי אם לבינה תקרא הרי סמך ואמר לתבונה תתן קולה כדאיתא באדרא זוטא וז"ל איהי בינה ואיהי תבונה וכו' ולכן שאל מאן אמו כלומר שאם הרצון על התבונה הנה זה הוא מעשים בכל יום דמעטרא לבן קדישא ואיך יאמר בההוא זמנא דקבילו ישראל אורייתא דמשמע דווקא זה היה באותה שעה ולכן אמר מאן אמו דא יובלא שהיא העליונה לפי כי הם שלשה תבונות כמו שפי' הרב האלהיי זלה"ה מרי ורבי בפ' ואיש תבונות יחריש ואמנם יובלא לעילא וסוד הדבר משחז"ל כי הוולד הוא בשלש מדורות וכו' עוד חזר ושאל על העטרה עצמה שהרי קים לן בכל יומא אימא נותנת עטרה לתפארת ישראל כדאיתא בזוהר פ' פנחס וז"ל ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם מדקאמר יעשה היינו תמיד ולכן אינו אומר עשה אלא יעשה כד"א יעשה למחכה לו לפי כי בכל יום אפיק נהורין זהירין דלא פסיקו ואעטר להאי בן וכו' ולכן אמר מאן עטרה לכן השיב דכתיב ישראל אשר בך אתפאר כלומר כי יש הפרש גדול בין זה לזה כי הנה לעולם שאימא מעטרת לבן הקדוש אמנם העטרה היא יורדת מלמעלה ומעטרת אותו כדמוכח מן הזוהר פרשת בלק בפ' במשעול הכרמים אמנם פעמים שעולה תפארת ישראל למעלה ונוטל אותה עטרה בראשו וזה יהיה יותר שבח ושלימות לבן הקדוש מלך שלמה הנזכר ולכן הביא ראי' מפ' ישראל הוא הבן הקדוש אשר בך אתפאר ר"ל שעולה למעלה עד מדת תפארת שבה ונמצא כי בך אתפאר ומלביש מדת התפארת שבה ולא עוד אלא דכתיב ובית תפארתי אפאר היינו הכלה כמשחז"ל אין בית אלא אשה שנאמר בה פאר שנאמר כתפארת אדם לשבת בית גם כן אפאר אעלה אותה למדת התפאר' להיות שני מלכים משתמשים בכתר אחד כך נעשה בשעה שקבלו ישראל את התורה אמנם בכל יום אימא עילאה יורדת ומעטרת לבן הקדוש והיינו לאחר דפרישת עליה ועל מטרוניתא לבושין דיקר כדאיתא פרשת בלק והיינו סוד הטלית ולכן המניחים בכיס אחד התפילין והטלית וסוד הענין מש"ה כיס אחד יהיה לכלנו צריך ליזהר שלא יניח כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית וסוד הענין הוא כי הנה בתפילה נעשה הייחוד למטה בין חתן וכלה ועל ידי כן נעשה התעוררות למעלה לפי שעולים בן ובת למעלה בסוד אור חוזר ולכן נעשה אח"כ היחוד עליון והיינו סוד מ"ש חז"ל אין מעבירין על המצות אמנם במצות התפילין שהוא למעלה וצריך לעשות ייחוד התחתון בתחלה כדאיתא בזוהר לכן של יד קודמת לפי כי כן רחל היא מתחלת להתעורר שנאמר צדק יקראהו לרגלו ונאמר אלהים אל דמי לך ושואל' מהקב"ה שימני כחותם וכו' על זרועך כי עזה כמו' אהבה ולכן צריך לעשות תקנה זו כמדובר:
מי שהוא זהיר בטלי' קטן וכו' כבר נתבאר כי התכלית הוא לקיים מ"ש בזוהר פרשת ואתחנן מי שנכנס לב"ה ואין תפילין בראשו כשהוא אומר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך בת קול אומרת אם אדון אני אי' מוראי ואמנם אם האדם מכוין היטב במ"ש ואני' ברוב חסדך וכו' ומכוין דיכנס לשיעור שני פתחים להתפלל אנו ערבים שלא יאמרו עליו איה מוראי לפי שהוא מקיים מש"ה אוהב ה' שערי ציון וכו' לפי שהוא נכנס בהם כמשחז"ל מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר ושמחתים בבית תפלתי תפלתם אינו אומר אלא תפלתי ואחר שיכנס וישב במקום הקבוע לו ומכוין בסוד הקובע מקום לתפילתו כמשחז"ל אז לובש הטלית עם הכונות הנ"ל ואחר כך מניח תפילין אז טוב לו יותר ומכ"ש אם הוא משכים והולך לב"ה קודם עלות השחר לקיים מש"ה אעירה שחר ויש לי לרמוז בפ' זה מש"ה ויהי בבקר והנה היא לאה כי מש"ה עורה הנבל אותיות הנבל הם ר"ת "הייחוד "נעשה "בסוד "לאה ומלת כנזכר דכתיב עורה הנבל וכנור בגי' "וכן "רחל א"כ כונת מש"ה עורה הנבל וכנור היינו לתת התעוררות אל לאה ורחל לצורך הייחוד וכדאיתא בזוהר כי כנור הוא בסוד רחל כמשחז"ל כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה היה מנגן מאליו ואומר עורה כבודי וכו' וכן ראוי לכל ירא שמים ללכת לב"ה עד שלא יעלה עמוד השחר כדי להשתתף עם השכינה ונודע הוא מ"ש בזוהר על אדם שבא הראשון לב"ה כי שכרו כנגד הכל ונק' ירא ה' שנאמר מי בכם ירא ה' והוא שומע בקול הקורא אותו עבדו של מקום גם שלא ילמוד הנה מקיים מה ששנינו חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ואחר כך מתפללים כדי שתתחונן דעתו עליו:
הרא"ש היה מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניח תפילין וכו' כבר הגדתי כי אין דבר זה מעכב גם לא להועיל להוסיף קדושה באדם מ"מ הרוצה לעשות כמנהג זה לא הפסיד ואמנם לא אעלים ענין זה כי הנה גם למעלה ענין זה הוא כמו בדרך הגשמי שהאדם לובש כובע או מצנפת כמו כן נעשה למעלה לובש עטרה בראשו כמש"ה כתר לי זעיר ואחווך אמנם ענין התפילין הוא לחוד כדאיתא בזוהר בכמה מקומות ובפ' בא אל פרעה דף מ"ג ע"ש ובפ' ואתחנן מפורש בשום שכל כלל הדברים כי הכתר הוא דבר המכתיר אמנם התפילין הם סוד מוחין דירית ההוא ברא קדישא אחסנתא דאבוי ואמיה ותרין עטרין כדאיתא באדרא רבה וזוטא ומקומות הרבה ואין זה מקום להאריך:
צריך שיהיו עליו התפילין בשעת ק"ש ובתפלה כך אחז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו והרמז למדה האחרונה הנקראת עצם מעצמי וכן הוא מפורש בזוהר ובתיקונים כענין אין אדם מתיר עצמו מבית האסורים:
יכוין בהנחתם שצונו ה' אלהינו וכו' כבר נתבאר למעלה כי כונות הללו נאות וטובות אמנם לפי שכלו יהלל איש להקב"ה כי הנה מצינו בענין הקרבן נמצא עולה ויורד ואם דל הוא מביא סולת ועשיר בשורו מכל שכן בעניינים הללו כי ראוי לאדם לכוין כונות עמוקות שהרי בקרבן נמצא חסרון כיס ועכ"ז מתקיים שאם יחשוב האדם לעבור עבירה מביא קרבן עולה על הרהור הלב פר בן בקר מכ"ש כי בכונות אלו הגדולות האדם מרויח לעצמו שעושה לעצמו לבושים לצורך הנשמה ועושה נחת רוח ליוצרו כדאיתא בזוהר פרש' ויקהל דף ר"י וז"ל זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושין דקאמרן דמתלבשן בהו צדיקייא בגנתא דעדן אלין מעובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא בפיקודי אורייתא ובהון קיימא נשמתא בג"ע לתתא ואתלבשת בהני לבושין יקירין כד סלקא נשמת' בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאינון מרעות' וכונה דלבא באורייתא ובצלותא דכד סלקא ההוא רעותא לעילא מתעטר בה מאן דמתעטרא ואשתאר חולקיה לההוא בר נש ואתעביד מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא וכו' ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו ז"ל לבושין דלתתא בגנתא דארעא בעובדין לבושין דלעיל' בכונה ורעות' דלבא עכ"ל הנה למדנו ממאמר זה כי הכונה הטובה שמכוין האדם מתעטר מאן דמתעטר ר"ל הקב"ה כביכול כמשחז"ל כי הכל נעשה עטרה להקב"ה וממנו עצמו נעשו לבושים לאדם המכוין וכן איתא בזוהר פ' עקב בפ' ברכות לראש צדיק ובזה יובן מ"ש פ' מאימתי ז"ל אמר רבין וכו' מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו אין ימינו אלא תורה וכו' ואין עוזו אלא תפילין שנאמר ה' עוז לעמו יתן ומנין שתפילין הם עוז לישראל שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו' ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש וכו' הנה למדנו ממאמר זה כי הקב"ה מניח תפילין מפני שהוא משתבח בתושבחייהו דישראל והיינו סיבה שהקב"ה מניח תפילין ולכן ה' עוז לעמו יתן אלו תפילין כמ"ש במאמר הקודם כד סלקא אותה כונה טובה באורייתא ובצלותא מתעטרא מאן דמתעטרא ואשתאר חולקיה לההוא בר נש ואיתא בזוהר פרשה וארא דף כ"ה וז"ל וידעתם כי אני ה' אלהיכם פקודא דא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקב"ה בכללא מאי בכללא למנדע דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמ' וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון וכו' דא איהו בכלל וסופא דכולא בפרט וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי מצוה מן התורה לידע להקב"ה בכלל ופרט והנה ידיעת הכלל היינו הכונה הנזכרת שיכוין בהנחת התפילין שצונו ה' וכו' אמנם צריך נמי לכוין בפרט כמה כונו' הנזכרו' בזוהר כאש' יבא לקמן בע"ה ולמה הם נותנים התפילין על הראש וכנגד הלב:
יניח של יד תחילה שהרי נתבאר כי מעלין בקדש ומה גם כשמשים תפילה של יד צריך לפשוט יד שמאלו ולהניח אותה על יד ימין לקיים מש"ה שמאלו וכו' וימינו תחבקני כדאיתא בזוהר פרשת מצורע דף נ"ה וז"ל מאן דאנח תפילין כד אנח תפילה של יד בעי לאושטא דרועא שמאלא לקבלה לה לכ"י וכו' צריך שתהיה תפילה של יד קשורה לקיים מש"ה והיו לטוטפות בין עיניך וכפי מה שנתבאר למעלה כי ענין זה דוגמת כסא להקב"ה דהיינו כי תפילה של יד כנגד עולם הכסא לכן צריך להקדים אותה ואחר כך עולה למעלה ומניח תפילין של ראש וכנגד זה בא מכוון נמי לענין תועלת האדם שמושך עליו חלק הנשמה והוא מעולם הכסא כדאיתא בתיקונין מעשיה נפשין מיצירה רוחין מבריאה נשמתין ולכן כאשר מניח תפילה של יד מברך עליה כדי להמשיך עליו חלק הנשמה אבל אינו מברך על של ראש מפני כי משניהם האדם מרויח חלק הנשמה כאמור ולכן הוא מברך ברכה אחת בלבד על שתיהן וכך הוא המנהג הנכון ומקובל כפי דרך האמת ליודעים ומבינים ואיתא בזוהר פרשת ויגש דף ר"ה וז"ל תנינן אין מפסיקין בין גאולה לתפלה כמה דלא מפסיקין בין תפילה של יד לתפילה של ראש דבעי למחזי דכלא חד הנה מבואר מדברי המאמר כי אין לברך רק ברכה אחת לשתיהן ולכן אין מפסיקין ביניהם והכל מבואר בדרך זה ואמנם אגלה לך טפח בענין זה דמאחר כי הברכה הוא להמשיך השפע והאור ממקורא דכלא כדלקמן והנה איתא פ' ויקרא אכלו רעים לעילא דלא מתפרשן ולכן תבין כי אין צורך זולת ברכה אחת: אם פגע בשל ראש תחלה צריך להעביר על אותה מצוה וכו' אם מפני כי כן הוא הצורך לאדם הגשמי להיות עולה ממדרגה תחתונה למדרגה אחרת עליונה עליה וכן תמצא בשבח כנסת ישראל מתחיל מלמטה ואומר מה יפו פעמיך בנעלים וכו' ולכן תחלה מניח תפילה של יד כי זה יהיה כנגד הלב אשר שם הוא משכן הרוח ואחר כך מניח תפילין של ראש כדי להמשיך עליו תוספת נשמה כאמור ומה גם דמאחר שנתבאר כי המצות הללו הם במדרגות של העולמות צריך להיות כדרכו זו למעלה מזו ואין לשנות כדאיתא בזוהר פ' במדבר דף ק"כ וז"ל ת"ח רזא דמלה אף על גב דצלותא תלייא במלולא ודבורא דפומא כלא תלייא בעקרא דעובדא בקדמיתא ולבתר בדבורא ובמלולא דפומא מאן עובדא אלא ההוא עובדא דעביד בר נש בקדמיתא כגוונא דצלותא הוא ולא יצלי בר נש צלותא עד דיתחזי עובדא בקדמיתא כגוונא דצלותא עובדא דקדמיתא בשעתא דבר נש קאים בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה לבתר יתקשר קשורא דייחודא דאינון תפילין וכו' ואי פגים עובדא מלולא לא אשכח אתר דשרייא ביה ולאו איהו צלותא ואתפגים ההוא בר נש לעילא ותתא וכו' ווי ליה לבר נש דפגים צלותיה פולחנא דמאריה וכו' עכ"ל לענינינו הנה מבואר מדברי המאמר כי המשנה סדר מדרגות התפילין הוא פוגם למעלה חלילה וגם הוא נענש עילא ותתא כנזכר ולכן אם פגע בתפילה של ראש תחלה צריך להניח אותה ולהעביר על המצוה ויניח תפילה של יד תחלה מיושב כמ"ש במאמר ואח"כ מניח של ראש:
יברך להניח בקמץ תחת ההא ולא בפתח ובדגש דמשמע לשון הנחה כמו להניח ברכה ומה שלא תקנו חז"ל לקשור כמש"ה וקשרתם היינו מפני כי הברכה זו מועילה נמי לפטור תפילה של ראש ולכן תקנו לשון להניח שהוא כמו ענין התחלה לפי כי עדיין צריך להניח תפילה של ראש כמדובר:
כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפי כי עשיית המצוה הוא סוד הייחוד והברכה היינו סוד הפיוס וכך אחז"ל למדנו דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל וכה"א פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי וכו' ועוד נמצא טוב טעם בדבר עם מ"ש בזוהר פ' עקב דף רע"א כי ענין הברכה הוא מתתא לעילא ומעילא לתתא וז"ל רזא דרזין לאינון דידעי חכמתא דמאריהון למנדע רזא דברכאן וכו' ברכאן דלאו אינון בצלותא סלקין מתתא לעילא עד דמטו גו נהורא דלא נהיר ומתערי לעילא בתוקפא לההוא נהורא דלא נהיר דההוא ברכה וסלקא אתערו לעילא עד דמטו לכרסייא עילאה מקורא דכל חיין וכדין נפקי מההוא מקורא עילאה ברכאן אחרנין ואערעו אלין באלין ונשקי אלין לאלין ואתיין ושריין לריש צדיק לארקא לתתא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי יש צורך גדול בענין הברכה להיות קודמת למעשה המצוה לפיכך צריך לברך על התפילה של יד אחר הנח' על הקבור' שהוא הבשר התופח בזרוע האדם בפרק העליון קודם קשירתם שקשירתם הוא עשייתם ועל אותו בשר משבח ואומר בשר מבשרי כד"א ובשר קדש יעברו מעליך והבן: אסור להפסיק בדיבור בין תפילה זו של יד לתפילה של ראש וכבר אחז"ל אם סח בנתיים עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה לפי כי הדיבור באותה שעה עושה פגם אם דיבור של חול הוא מפריד הייחוד בין חתן וכלה וגם שאינו חול רק שהוא שלא לצורך אסור מטעם ששנינו כל שמדברת ושכניה שומעין קולה ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין כדי להזכיר מלת מצוה שהוא חיבור חתן וכלה כדאיתא בזוהר כדי לחזור ולעורר הברכה העליונה ולהמשיך אותה ממקורא דכולא אמנם אם סח בצורך של תפילין אינו חוזר ומברך לפי כי עדיין מועיל אותה ברכה ואותו התעוררות אשר נעשה מתחילה אמנם מכל מקו' הירא את דבר ה' לא יפסיק כלל אפילו שהוא לצורך התפילין רק יהיה מכוין לחבר השתי תפילות והנה אמר בזוהר במאמר הקודם מאן דפגים עובדא אתפגים ההוא בר נש לעילא ותתא:
אם שמע קדיש או קדושה בין תפילה של יד לתפילה של ראש לא יפסיק מפני כי משעה שמניח תפילה של יד צריך לחבר אותם בהתמדה דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כדי שיהיו שתיהם בהויה אחת ואשר לא טוב עשה שמחייב עצמו לברך ברכה אחרת על תפילה של ראש שלא לצורך דמשמע כאלו נעשה העדר בברכה של תפילה של יד הקודמת ונמצא דפגים עובדא וכבר נתבאר כי נחשב לו שפוגם למעלה ווי ליה דפגים עובדא ווי ליה לעילא ותתא כנ"ל ולכן צריך שלא להפסיק ביניהם כלל דאסור להסיח דעתו מהם ולכן קושר והולך תפילה של יד כדרכו ומניח של ראש והוא מתכוין בצורך של התפילין כדבר האמור דלא גרע ממשחז"ל העוסק במצוה פטור ממצות אחרת:
אחר שקשר של יד מיושב על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה וכו' איתא בזוה' פ' ואתחנן דף רס"ב וז"ל תפילין דדרועא היא שמאלא דאקרי ע"ז וירתא מעז הה"ד והיה לאות על ידכה בה"א והיא ה' דאוקימנא וכו' ועל דא מהאי תלייא רצועה חד לתתא דהא מינה תליין תתאי ואתזנו מינה וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי ברצועה של יד תליין תתאי ואתזנו מינה ג"כ ולכן כאשר קודם הנחת תפילה של ראש קושר עמה אחר כך שבעה כריכות כדי לחבר עמה שבע הנערות שלה הוא סוד המאמר ויביאו את המשכן אל משה הה"ד תובלנה בשמחות וגיל וכו' אם אין הנערות מביאות אותה הוא העדר דלא גרע מן הגשמי כאשר יבא לקמן ותכף יעמוד ויניח תפילה של ראש לחבר אותם ואחר כך חוזר לכרוך שני כריכות וטוב לכוין בהם כי הם סוד ועוף יעופף שהם סוד השני שרפים ממחוברים עם הכלה כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא שלכן מהם נעשה קרבן תורים ובני יונה ע"ש וכורך באצבע ג' כריכות דהיינו סוד הקידושין שנותן החתן לכלה כאשר יבא לקמן במאמר מן הזוהר הכל בכתב אמת ולא מן הסברא:
יש מי שאומר שאסור להוציא תפילה של ראש מהתיק עד שתהא תפילה של יד מונחת כי יברך על של יד תחלה לפטור את של ראש ואחר כך מוציא את של ראש ובשעת הדחק אין להשגיח על זה מאחר שהתחיל להוציא התפילה ולא הניח ומה שכתב הרב בעל הלבוש כי זה יש בו איסור על פי הקבלה וכו' בסוד לא תחסום שור בדישו והבן הנה הוא הבין ענין זה השור אבל ישראל לא ידע ועוד כתב הרב הנזכר ז"ל ויניח שתיהן מעומד והנוהגים להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד אינו מנהג. לא נודע במה כחו גדול שכתב כדבר פשוט שאינו מנהג ולפי שאין טעם בדבריו ואין להם שחר נתעלם ממנו מ"ש בזוהר בכמה מקומות כי תפילה של יד צריך שתהיה מיושב זה יצא ראשונה פרשת אמור ז"ל וספרתם לכם וכו' ועל דא חושבנא דא בעמידה ומלין דעלמא תתאה בישיבה ולא בעמידה ורזא דא צלותא דעמידה וצלותא מיושב הנה בזה הודיע כלל גדול ואני ביארתי סימן לדבר מ"ש רחל לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי שהוא מיושב ולא דעמידה עוד איתא בזוהר פרשת במדבר ז"ל בשעתא דבר נש עאל לבי כנישתא ידכי גרמיה בקדמיתא וכו' לבתר יקבל עליה עול מלכות לפרשא על רישיה פרישו דמצוה וכו' לבתר תפילה של יד דאיהי תפילה דמיושב לבתר תפילה של ראש דאיהי תפילה דמעומד וכו' ווי למאן דפגי' צלותי' וכו' הנה מבואר מזה המאמר שתפילה של יד היא מיושב והמשנה כמה העונש שלו חמור ומכ"ש המחזיר במנהגים שאין להם שורש מן הזוהר שנעשה בהסכמת הקב"ה כדאיתא בתיקונים נמצא מכשיל את הרבים ועונשו חמור ולפי כי הציקתני רוח בטני מרוב שיחי דברתי עד הנה ועברתי על דעתי לקיים הרימו מכשול מדרך עמי ואמרתי לא אזכרנו עוד:
אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם לפי כי כן נמי בכל פעם שמניח אותם נעשה ייחוד למעלה מחדש וממשיך הברכה ממקורא דכולא:
נשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירם למקומם צריך לברך דכיון שנשמטו מורה על הסתלקות האורות העליוני' שהם בחינת התפילין למעלה ולכן כאשר הוא ממשמש בהם להחזירם למקומם דהיינו כי על ידי המשמוש בהם הוא עושה מעשה ולכן חוזרים האורות העליונים למקומם בראש ולכן צריך לברך כמו בתחלתם להמשיך הברכה גם כאשר הזיזם ממקומם שהרי מורה שנסתלקו האורות מן המדות עליונות לכן אע"ג כי בדעתו היה להחזירם למקומם מאחר שנעשה מעשה והזיזם ממקומם מה מועיל ענין המחשבה אף על גב שעשה אדעתא להחזירם למקומן מיד צריך לברך מאחר שהמעשה הוא מחדש:
מי שמניח תפילין של יד וברך עליהם ובתחלת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר חדש אמנם לא הסיח דעתו מהם הנה זה המעשה היה חוץ מרצונו ודעתו לפי שנפסק הקשר בלתי רצונו ולענין שעשה קשר אח"כ הוא בהכרח ואין זה נחשב להפסק ובלבד שלא הסיח דעתו אז מועיל ענין המחשבה ואינו צריך לחזור ולברך אבל אם הותר של יד קודם הנחת של ראש מהדקן ואינו צריך לחזור ולברך לפי כי זה הוא גמר הנחת תפילין בענין המעשה לחבר אותם בייחוד גמור אבל אם הניח של ראש שהרי מורה שנגמר הייחוד עליון ואחר כך הותר של יד מהדק ומברך לפי שעתה נעשה ייחוד אחר מלבד הייחוד הנעשה ראשון ולכן מברך להמשיך ברכה על זו הייחוד הנעשה מחדש: מותר לברך על תפילין שאולין מפני כי מדעת הוא דניחא להו למעבד מצוה ולכן נמצא כי יש כח נמצא באדם זה להמשיך ברכה על המדות העליונות ועל המדות התחתונות בסוד ברכות לראש צדיק אבל גזולים לא יברך שנאמר ובוצע ברך ניאץ ה' לפי כי ענין הגזל גורם למעלה כך ח"ו שגם שם נגזל השפע עליון היורד מעולם העליון ההוא מקורא דכולא וכדאיתא בזוהר פרשת בלק בפ' במשעול הכרמים ולכן אין לברך עליהם לפי כי גם הברכה נמשכת על ידי כך לסטרא אחרא ח"ו:
נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון אמנם הוא דבר כמו זר נחשב ואין כונת הגאון להחזיק זה המנהג ותו לא אלא רצונו להחמיר על כמה מאשי הזמן שרצונם לחלוץ אותם קודם ובא לציון והוא ענין רחוק לפי כי מתחילה צריך לומר מזמור יענך ה' ביום צרה וכבר נתבאר בזוהר פרשת פנחס כי מזמור זה הוא כנגד שבעין קלין דרמאת ההיא אילתא כאשר יבא במקומו בע"ה ואח"כ אנו אומרים קדושת ובא לציון שהוא רמז לענין הלידה והיינו סוד הגואל שאנו מקוים כדאיתא בזוהר פרשת בלק בפ' ומגבעות אשורנו וכל זה מוכרח להיות לבוש תפילין אמנם השרידים אשר ה' קורא אין חולצים התפילין רק עד אחר עלינו לשבח עד שיאמר פ' והיה ה' למלך על כל הארץ כי זה הוא תכלית השלימות שאנחנו מקוים שיהיה ה' אחד ושמו אחד כדאיתא בגמרא אטו האידנא לאו אחד הוא אלא התכלית לומר שיהיה נכתב הויה ונקר' הויה כי בזמן הזה נקרא אדני וכן ביום שיש בו ס"ת נוהגי' שלא לחלוץ עד שיחזירו ס"ת למקומו משום כבוד התורה ומניחים אותו בהיכל אמנם בר"ח חולצים התפילין קודם תפלת מוסף מפני כי יום ר"ח הוא אות כדלקמן ומה גם שאומרים בו כתר יתנו לך והיינו בהשואה אחת אל התפילין כאשר יתבאר לקמן כי בזמן שקטרגה הירח ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון מעטת אותי אמר לה צדיקים יקראו על שמך ודוד הוא הקטן וכו' ולכן זהו הטעם שהקב"ה מניח תפילין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר כלומר זה הכתר נמצא לי כביכול בעבור ישראל לפי שמתחלה היה לו חצי כתר והחצי ללבנה וכאשר נגזר מיעוט על הלבנה לא נתרצית עד שאמר לה צדיקים יקראו על שמך א"כ מי גרם שנשאר לו כתר שלם הצדיקים כאמור היינו ישראל אשר בך אתפאר אמנם בר"ח בתפלת מוסף חוזרים להיות שני מלכים משתמשים בכתר אחד ולכן חולצין התפילין כי אז אין להקב"ה ענין תפילין כאמור אבל אומרים כתר יתנו לך דהיינו לרמוז כי אז חוזר אותו חלק הכתר ללבנה כמו זמן של הבריאה וישראל חוזרים ומחדשים זה הכתר כמו מתחלה: