אור ברסלב

מקור חיים - א· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן יט

סימן יח

[א] הנה ענין הציצית נת' למעלה כי הוא ענין תיקון בנפש האדם לקנו' לו רוח חדש ומועיל נמי לעתיד לזמן התחיה אמנם ענין רוח זה הנמשך על האדם על ידי הנחת הטלית אל יחשוב האדם כי הסגולה הוא בטלית עצמו עד מקום שאם יהיה לאדם טלית מצוייצת בביתו בארגז ימצא לו ממנה כל השלימות הנזכר בהווה וגם לעתיד אין הדבר כן אלא ציצית חובת גברא הוא כי על ידי מעשי האדם הלובש הטלית יזכה לכל הדברים האמורי' אך לא ימצא לאדם שלימות אם לא ילבש אותו כי אין הציצית חובת מנא כי כל זמן שאינו לובש הטלית פטור מן הציצית ויש בענין זה סוד גדול אגידנו לך בדרך רמז דמהיכא תיסק אדעתין כי הציצית יהיה חובת מנא והענין בקיצור כי להיות שהציצית הוא סוד בחינת הרוח כמפורש לעיל כי מפני לבישת הציצית נמשך בחינת הרוח על האדם זה הלובש אותו והנה נודע הוא כי בחינת הרוח הוא סוד פרצוף כדאיתא בכמ' מקומו' בזוה' ובפ' תרומ' דף קמ"א ז"ל רוחא דא איהו דעאל בגנתא די בארעא ואצטייר תמן בדיוקנא דגופא דהאי עלמא בחד מלבושא דמתלבש' תמן וכו' וכן פ' שמו' דף י"ג שם נאמר כמה דגופא אתבני בהאי עלמא מקטורא ד' יסודי ואתצייר בהאי עלמא אוף הכי רוחא אתצייר בגנתא מקטורא דארבע רוחין דקיימא בגנתא וההוא רוחא אתלבש תמן ומתציירא מנייהו בציורא דדיוקנא דגופא דאתצייר בהאי עלמא וכו' הנה מבואר כי הרוח מצטייר והוא היושב בג"ע הארץ ומתענג שם אם כן מזה נלמוד כי הציצית יהיה חובת מנא ולכן השמיענו כזאת כי הציצית הוא חובת גברא ולא חובת מנא כלומר כי הנה בכל השלשה פעמים שמועיל מעשה המצוה כנ"ל שהוא בהווה ולאחר המות ולזמן התחיה לא ימצא הכרח שיהיה הציצית חובת מנא אם לענין ההווה גם שנודה שהרוח הוא בחינת פרצוף דוגמת צורת האדם הנה התבונן באדם הגשמי שהוא בעל פרצוף וצורה ובזמן שהוא נזרע מאביו ובבחינת טיפה לחוד הרי אין שם צורה כלל ולכן כדומה לזה יהיה בחינת הרוח נמשך על האדם לשעה קלה אין בו זולת הארה בלבד ומה גם אחר כך כאשר נעשה מלבוש לנשמה כאשר יבא לקמן בע"ה בענין התפילין אם כן הטלית נקרא מנא ואין בעצמו חיוב ציצית וכן הענין לאחר מיתת האדם וכן לזמן של התחיה אין שם הכרח כי יחזור ויתלבש אותו הרוח בקרב איש דאפשר כי ישאר בשורש שלו למעלה כדרך שהטיפה הוא בראש האדם והוא אדם ממש ואין בזה הכרח לירד ולהיות נמשכת למטה הטיפה ההוא ולכן כל זמן שאין לובש האדם הטלית פטור מציצית בענין הגשמי כאמור ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית אע"ג כי כחו גדול להמשיך על האדם בחינת הרוח מ"מ בשעת עשייתו אין בו כח להמשיך קדושה על האדם ונהפוך הוא כי על ידי מעשה המצוה האדם ממשיך שלימות על בחינת הטלית ובפרט אם עשה כל הקשרים והחוליות בכונה ע"ד הנ"ל מפני שאין מצוה אלא בלבישתו ובאותו פרק האדם קונה השלימות כדבר האמור למעלה:

[ב] עשה טלית לצורך תכריכין וכו' משום דכתיב כסותך שיהיה לצורך שלו בחיים ולכן אעפ"י שלובשו לפעמים בחייו פטור אמנם אם נמלך יברך עליו ומכ"ש שמברך עליו שהחיינו כדין מי שקנה כלים חדשים ולובשם וביותר שייך בענין זה לאומרו שחיה ללבוש אותו ואמנם כפי הדברים האמורים לעיל כי על ידי הציצי' האדם קונה רוח חדשה ואפשר שמתקיים בו משחז"ל בא לטהר מסייעין אותו וקונה לעצמו בחינת רוח מאיזה צדיק ולכן בא דין זה להגיד על עיקר זה וכך הוא אומר ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא שרוצה לומר אף על גב כי הדברים אמורים בענין הלובש הטלית כי על ידו הוא זוכה לקנות לו רוח מן הזולת אל תחשוב בדעתך כי השבח הזה ימשך אל האדם על ידי לבישת הטלית ואם אינו לובש אותו אינו זוכה להמשיך עליו בחינת רוח חדשה באחד משני פנים או יבא לו בחינת רוח מעולם העליון או ימשך עליו רוח חדשה מן הזולת והוא בסוד העיבור אין הדבר כן ולכן תדע ותשכיל ממוצא דבר זה כי הציצית חובת גברא כלומר השבח הנמצא לאדם על ידי מצות ציצית זה הוא חובת גברא כי כל איש הישראלי על ידי מעשה התורה והמצוה קונה לעצמו רוח חדשה באחת משני פנים הנזכרים כדאיתא בזוהר פ' משפטים וז"ל זכה יתיר יהבין ליה רוח מסטרא דחיות הקדש וזכות זה הוא כפי מעשיו של אדם והיה מצות הציצית כאחד מהם אבל אינו חובת מנא כי אין זה השבח תלוי בענין לבישת הטלית דווקא שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית ולא מפני כך האדם פטור מן התורה והעבודה לזכות בהם ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית לפי כי זה השבח אינו תלוי בגוף הטלית בהטלת ציצית שאין המצוה אלא בלבישתו כי אז אפשר יקנה לו רוח חדשה כדאמרן:

עשאה ציצית לצורך תכריכין כלומר אם באולי נתכוון אדם זה להרויח תוספת הרוח לצורך אחר המיתה לפי כי מי שאין בו זולת בחינת נפש אינו מבין בענייני בעה"ז ועיקר זה מועיל לענין מ"ש בברכות יכבדו בניו ולא ידע והקשה מכל אותם המעשים שהיו הרוחות מספרות וכו' אלמא ידעי ומסיק בצערא דידהו ידעי וכו' כל ענין זה מתיישב על ידי עיקר זה כי הכל אמת אמנם מי שאין בו זולת בחינת נפש נמשל כבהמות כי אינו יודע בענייני העולם וצורך הבריות אמנם מי שזכה להיות בו בחינת רוח הוא יודע הכל ומספרים זה עם זה ובכן תבין מה שהקשה שם מעשה בשתי רוחות שהיו מספרות וכו' דייקא מ"ש רוחות ועל הזוכה לכך עליו נאמר ילכו מחיל חיל ללמוד בתורה ואין להאריך בראיות כי אין זה מקומו אמנם על עיקר זה יאמר נא עשאה לצורך תכריכין כי כונתו היתה לזכות לבחינת הרוח כדי שיועיל לו לאחר המיתה אך לא היתה כונתו שלימה רק לצורך תכריכין כההוא רוח שהיה מספר לחברתה ואומרת הניחוני שאני קבורה במחצלת של קנים ולא היתה כונתו לקנות רוח סתם שאלו כך עשה היה זוכה בהווה וגם לאחר מיתה כדרך זה ולכן אף על פי שלובש זה הטלית לפעמים בחייו פטור מן הברכה דמאחר כי הברכה התועלת שלה הוא כדי להמשיך עליו תוספת רוח שכך הוא הנוסח של הברכה אשר קדשנו במצותיו ובענין זה המכוון בו הוא יועיל לו לצורך תכריכין נמי אמנם זה המכוון לצורך אחר המיתה הנה הפסיד התועלת הנמצא לו בהווה בעה"ז ולכן פטור מן הברכה כאמור אמנם לא מפני כך הפסיד המצוה כי בודאי תועיל לו לאחר המיתה כמש"ה בשכבך בקבר תשמור עליך ושם נאמר ושכב בשלמתו וברכך והוא רמז לציצית כדאיתא בזוהר ובתיקונים ופשוט הוא כי תועיל לו נמי לזמן של התחיה שנאמר והקיצות היא תשיחך בזמן שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך כלל הדברים לא הפסיד מכללות מצות ציצית מכל התועלות הנמצאים בו זולת ענין הברכה הוא המועיל להווה בהיותו בעה"ז ותו לא:

שבתי וראה לבאר דין זה ע"ד הנ"ל בענין הרוחני ופנה למעלה וכך היה אומר ציצית חובת גברא הוא וכו' הוא הדבר הנ"ל ממאמר מ"ש בזוהר מכנף הארץ דא כנף דציצית וכו' ובמאמר פרשת פנחס שם נאמר ל"ב חוטין אינון ל"ב שבילין דנפקי מחכמה עילאה והם מתלבשים בתוך ל"ב אלהים דעובדא דבראשית ולכן יאמר נא ציצית חובת גברא הוא זה תפארת ישראל אשר החוטין מקיפין אותו והוא מתלבש בהם ואין אלו האורות חובת מנא של הלבוש עצמו הם המקיפים כי אין להם צורך להקיף לתת' ישראל להנאת עצמן אמנם הוא חובת גברא תפארת ישראל כאמור כי חובה עליו להתלבש בהם כדי להטיב לעצמו ומה גם כדי להאיר לכלתו לפי שהנשים פטורות מן הציצית כנ"ל והיינו מ"ש שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מן הציצית דהיינו כי כאשר נאמר כי הטלית הוא בסוד הכלה שנאמר מכנף הארץ היא ארץ החיים הנ"ל הוא אינו לובש הטלית זו הכלה פטור מן הציצית לפי כי תכלית הציצית להמשיך לכלה מאותם ל"ב שבילין ול"ב אלהים דעובדא דבראשית כאמור ולפיכך אינו מברך האדם הגשמי על עשיית הציצית אעפ"י כי החוטים הם רמז לל"ב שבילין ול"ב אלהים דעובדא דבראשית כנזכר לפי שאין המצוה של ייחוד העליון נעשה אלא בלבישתו לפי כי אז ממשיך אותם הארות עליונות לעצמו ומטיב בהם לזולתו לכלתו הנזכר:

עשה טלית לצורך תכריכין וכו' הנה הדוגמא לזה למעלה הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ב וז"ל כגוונא דא לתתא הכי מתפרשן בבר נש ואף על גב דכלהו קישורא חדא נשמה סלקא לעילא גו נביעו דבירא רוח עאל בגנתא דעדן כגוונא דלעילא נפש אתיישבא גו קברא ואי תימא נפש לעילא דאתיישבת גו גופא בקברא אן הוא קברא אלא גו ההוא קליפה תקיפא וכו' ולכן אע"ג שלובש אותה מחיים לפעמים פטור ואין מברך עליה כדי שלא להמשיך ברכה אל הקליפה:

עוד יהיה סוד הענין מ"ש ציצית שעשאו לצורך תכריכין רמז למ"ש במשנה בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם והענין בדרך רמז הוא כי הנה תמיד אנו מברכים להקב"ה מן העולם ועד העולם לפי כי הם שני עולמות עה"ז ועה"ב והנה תפארת ישראל הוא המתחבר עם שני עולמות הללו ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ו וז"ל ר' שמעון פתח מי זאת הנשקפה וכו' מי זאת רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא ודא הוא עולם ועולם וכו' יעקב דהוה שלים אעיל רחימו בתרין עלמין וכו' וכאשר מתעלה יותר יאמר כאלו מת ועבר ובטל מן העולם היינו עולם העליון ואז אותו הטלית שלוקח יהיה מכונה לשם תכריכין ולכן אעפ"י שלובשו לפעמים בחייו כאשר יהיה למטה פטור מן הברכה שהרי טלית זה עליון מאד לכן צריך ללבוש ולא שייך לומר עליו ברכה כי הברכה הוא לאמשכא ברכאן ממקורא עילאה וטלית זו הוא יותר עליון קים ליה בדרבה מניה:

עוד ירצה במאמרו זה ציצית חובת גברא וכו' הענין יובן עם מ"ש בזוהר פ' וארא דף ל"א בפסוק דרכיה דרכי נועם וכו' וכל אותם ל"ב שבילין דנפקין מחכמה עילאה כולהון נקיט לון ברית יחידאי ואעיל לון לימא רבא כד איהו בתוקפיה ועביד שלם הה"ד וכל נתיבותיה שלום הנה מבואר מדברי זה המאמר כי אותם ל"ב נתיבות פלאות חכמה עיקר מה שלוקח אותם הצדיק ברית יחידאי היינו כדי להכניס אותם בסוד הכלה ועביד שלמא היינו שלום הבית והוא הנרצה בענין הציצית הנכנס בדרך הנקב שבטלית כנ"ל כי הם אותם ל"ב חוטין ל"ב שבילין דנפקי מחכמה עילאה כדאיתא בזוהר ומכניס אותם הצדיק חי עלמין באותו שער הנקרא שער הפנימי כמש"ה מכנף הארץ זמירות שמענו כד"א השמעי לי על ידי זמירות ל"ב שבילין כנז' בזוהר והם צבי לצדיק חי עלמין כאמור ולכן מזה נלמוד כי הציצית שהם ל"ב חוטין הנזכרים הנכנסים בכלה הלא הם חובת גברא של הצדיק כי עליו מועיל ענין זה וחובה הוא עליו לקחת אותם ולהכניסם לכלה ועביד שלמא ולא חובת מנא של הטלית הרומז בכלה לפי כי בחינת הדרכים הם שלה שנאמר דרכיה דרכי נועם דרכיה של תורה שבע"פ הם דרכי נועם כי הם נמשכים לה מן המדה הנקראת נועם כנזכר שם במאמר אבל נתיבותיה היא אינה לוקחת אותם ואין נמשכים לה אלא ע"י הצדיק הנקרא שלום ועביד שלמא הוא שלום הבית הרי מבואר כי אין הציצית חובת מנא שכל זמן שאין הצדיק עליון לובש הטלית הוא סוד הכלה פטור מציצית כי היא כסותו לבדה לפי שהיא נקרא' אשת חיל עטרת בעלה והבן וכל זמן שאינו לובש טלית זו פטור מציצית אינו חייב להמשיך ציצית זה הם ל"ב שבילין לכלה ולפיכך אין מברך על עשיית הציצית האדם הגשמי כי כן נמי למעלה בענין המשכת ל"ב שבילין אל הצדיק אין צורך לענין ברכה כי כך אמז"ל שרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה לפי כי אין הברכה עליונה נמשך אלא על איש ואשה שנאמר זכר ונקבה בראם ויברך אותם ולכן אין מברך על עשיית הציצית שאין מצוה בזה אלא בלבישתו אז מקיים המצוה שנאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו:

עשה טלית לצורך תכריכין וכו' הנה הצדיק עליו נאמר מפני הרעה נאסף הצדיק כי הנה כאשר בזמן מיעוט הלבנה מתעוררת אז אשה רעה שנאמר והנה אשה לקראתו כמשחז"ל על יוסף הצדיק העיזה פניה ותאמר לו לכה נרוה דודים עד הבקר ונאמר ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ולכן אז נאמר כי מפני הרעה זו נאסף הצדיק ופנה למעלה והוא סוד המשמש באבר מת כאשר מתבאר במקומו ולכן אז הצדיק הוא מכונה למת ולכן עשה ציצית מהארת ל"ב שבילין הללו לצורך תכריכין להתלבש בהם להמלט מאשה רעה הנזכר' כי כן השכר של הציצית הוא שמציל מאשה רעה וכמעשה שהיה כנ"ל וזהו סוד הענין ולכן פטור מן הברכה כי אין הברכה נמצאת אלא בהתחבר הצדיק עם אשה יראת ה' ולכן אפילו הוא לובשו לפעמים בחייו בזמן שיש לו חיים בסוד חי עלמין פטור מן הברכה אמנם הברכה נמשכת מעצמה על ידי התחברות עם אשה טובה הוא אצלי סוד מש"ה גמלתהו טוב ולא רע וכו' הנאמר על אשת חיל כדאיתא בזוהר פ' תזריע דף מ"ב וז"ל גמלתהו טוב היא זמינת טב לעלמא זמינת טב להיכלא דמלכא ולבני היכליה וכו' הנה הדבר מבואר מן המאמר שהכלה ממשכת טובה כפולה לבעלה ולכל העולמות בני היכלא וכו':

תוכן העניינים

מקור חיים - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה