אור ברסלב

מקור חיים - א· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן יד

סימן יג

[א] בתחלה אתה דורש כי זאת תהיה תורת האדם בציצית בכל פרטיו הנז' למעלה כי אחת מהנה הוא כי יועיל להקל עול שעבוד מלכיות מעל הרגיל בו ולובש אותו וכן שנינו המקבל עליו עול תורה ומצות פורק ממנו עול מלכות ולכן יבא ענין הרמז בציצית שחייב בארבע כנפות לרמוז כי הצל יציל משעבוד ארבע מלכיות ולכן כך הוא אומר ציצית שעשאו עכו"ם פסול לפי כי הציצי' זה יהיה כח שלה להקל עול השעבוד מעלינו בכלל ופרט ואיך יתכן שיעשה אותו עכו"ם מאחר כי בלי ספק אין בו כונה טובה ואין בו כח לכך ולכן פסול דכתיב דבר אל בני ישראל לאפוקי עכו"ם כי לא ידע לכוין מאחר שאין בו רוח טהרה ונוסף עוד דמאחר כי הציצית זו כחו לאלהיו להציל מעבירה כמעשה שהיה הנ"ל אם כן מה מעשה עכו"ם אבל האשה כשרה לעשות כי היא בכלל בני ישראל ומה גם כי נמצא בה קדושה ויש יכולת במעשה ידיה להקל עול השעבוד ולהציל האדם מן החטא כאמור ומה גם מאחר כי אנכי הגדתי והשמעתי כי נמצא תועלת בעטיפת הציצית להוסיף רוח חדשה באדם ואיך יתכן מי שאין בו רוח כי הוא עכו"ם איך יהיה כח במעשה ידיו להמשיך טהרה על איש הישראל ולהוסיף בו רוח חדשה ולכן פסול אמנם האשה כי היא בכלל האמונה ונמצא בה רוח קדושה כשרה לעשותן ונוסף עוד כי הציצית מועיל בענין התחיה כנ"ל ועכו"ם אין לו תחיה ולכן פסול: עוד אשוב להתבונן בענין הציצית בענין ראשון אשר נתבאר כי הציצית מועיל לזמן התחיה כי בזכותו הגוף חוזר וניעור ומתקיים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך והם ט"ל כריכות אמנם עוד תשכיל ותדע ממש"ה מכנף הארץ זמירות שמענו אשר נתבאר על ענין הציצית בזוהר פ' שלח לך דף קע"ה וז"ל מכנף הארץ דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ עכ"ל דראוי להבין מאי קאמר דא כנף דציצי' דאיהו כנף הארץ כיצד ימצא ענין זה שהוא אומר דא כנף הארץ כדרך פשוט ועדיין לא פורש לנו אמנ' כונת הזוהר לעשו' הקש בענין זה דאלו בזה כתיב כנף שנאמר על ציצית הכנף ושם נאמר מכנף הארץ אתייא כנף כנף והיינו מ"ש דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ שר"ל ממלת כנף נפקא ליה אמנם כאשר נתבונן מה נתחדש בהיקש זה גם אם נאמר אתייא כנף כנף לכן אמר במתק דבריו דא כנף דציצית ולא אמר דא כנף דטלית כי הנה הציצית אינו כנף רק שהוא תלוי בכנף הטלית שנאמר ונתנו על ציצית הכנף אמנם רצה במאמרו זה להגיד כי באמת נקרא הציצי' כנף ולא מפני שהוא סוף הטלית דא"כ למה נקרא כנף סוף הטלית היל"ל ועשו להם ציצית בסוף בגדיהם או בקרנו' בגדיהם אמנם נקרא כנף באמת ובתמים מפני כי כנף עולה בגימ' ק"ן וארבע פעמים כנף הם ת"ר כמנין ציצית ולכן צדק במאמרו דא כנף דציצית חזר ואמר דאיהו כנף הארץ ללמד על ענין אחר דמעיקרא למה נקרא ציצית ע"ש שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ דהיינו לזמן התחיה וכמשחז"ל מהיכן האדם מציץ לזמן התחיה מאותו עצם הנקרא לוז לפיכך נקרא בלשון ציצית שעולה בגי' ת"ר לפי שהוא מכוון כנגד גוף האדם שיש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים וציצית עולה ת"ר וי"ג חוליות הרי תרי"ג ולכן היא שקולה כנגד כל המצות נמצא שלמדנו ממאמר זה כי הציצי' הוא מכוון כנגד האיברים של האדם ועל ידי מצוה זו יהיה בטוח כי יקום לזמן התחיה ולכן יאמר נא ציצי' שעשאו עכו"ם פסול מאחר שהנחנו כי ציצי' הוא מורה על הגוף ולכן תדע ותשכיל כי ימצא מי שהוא זהיר במצות ציצית ולא יהיה לו תחיה יען וביען כי אותו הגוף נעשה על ידי עכו"ם היינו מש"ה וברותי מכם המורדים והפושעים בי וכן אחז"ל אלו הם בני תשעה מדות אסנ"ת משגח"ת אמנם אשה כשרה לעשותם כלומר אשת חיל הנז' מתקנה אותם שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח שהרי נאמר וישב מטהר ומצרף כסף וכו' ואחז"ל כסף מטהר ממזרים מכ"ש כי אין דבר שעומד בפני התשובה ולכן על כל אחד מאלו שנתקן עליו צדק מש"ה ורוח חדשה אתן בקרבכם ואפילו בהיותו בעה"ז על ידי הציצית כדבר האמור וזה יהיה על ידי אשה עליונה סוד הטלי' דהיינו כנף הארץ כאמור:

[ב] הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כונה היינו מ"ש בזוהר פ' משפטים כי אינו דומה מי שיש לו מחשבת פיגול דפשוט הוא שממשיך נפש מסטרא אחרא אבל מי שלא נתכוון במחשבתו להמשיך נשמה קדושה לא כן הוא כי תדרשנו ימצא לך דף ע"ז וז"ל על הילדים אמאי שלטא לקטלא להו אלא האי בר נש לא אתכוון לאסתאבא וכו' ולכן יאמר ישראל שהטיל ציציות בבגד בלא כונה כי הלא צוה ה' והתקדשתם והייתם קדושים ואחז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה וממשיך על הולד נפש קדושה אמנם אם לא נתכוון להרע ולא להטיב אלא נעשו ציציות אלו שהם דוגמא לגוף בלא כונה טובה כאמור אם אין ציציות אחרים מתוקנים להכשירו דהיינו המשכת רוח אחר מחדש על אדם זה מפני כי לא זכה שהרי נאמר בזוהר פ' משפטים זכה יתיר יהבין ביה רוח ע"ד מש"ה ורוח חדשה אתן בקרבכם אמנם אם לא זכה יש לסמוך על הרמב"ם ז"ל שמכשיר שהרמז בזה הוא כי אפילו באותו רוח ראשון יקום לזמן התחיה ומ"ש אבל לא יברך למה לא יברך הנה אחז"ל תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה אמנם לא אמרו שלא יברך הברכות אם אין לו כונה ואיתא בזוהר פ' יתרו דף צ"ג וז"ל בשלוח הקן כתיב והארכת ימים וכו' ואי אזדמן ליה עובדא ויכוין ביה זכאה איהו ואע"ג דלא מכוין ביה זכאה איהו דעביד פקודא דמאריה. אבל לא אתחשיב מאן דעביד רעותא לשמה ויכוין ביה וכו' כמאן דלא ידע למסבר סברא דהא ברעותא תלייא מלתא לשמה וכו' דהא קב"ה בעי לבא ורעותא דבר נש. ואפילו הכי אי לית תמן רעותא דלבא דאיהו עיקרא דכולא על דא צלי דוד ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו וגו' דהא לית כל בר נש חכים לשוא' רעותא ולבא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי אע"ג שאין האדם מתכוין מתקבל מעשה האיש הישראלי לפני הקב"ה ולכן ראוי ציצית זה מאחר כי כך היא סברת הרמב"ם ז"ל: [ג] השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור וכו' הנה נודע כי ענין הגלגול שמתגלגל נפש האדם לתת לו אחרית ותקוה טובה שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והנה הנחנו כי הציצית הוא ענין הרוח דאתמר בה מארבע רוחות באי הרוח ולכן יאמר נא השואל מחבירו טלית הוא בחינת הרוח כי זה הוא אצלו בדרך השאלה לפי שאין עיקר הרוח משלו והנה לא היתה מצוייצת לפי כי אדם זה הוא בספק אם יהיה לו תחיה ובה נאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ ולכן הוא פטור מלהטיל בה ציצית לפי כי הוא יעמוד לתקן מעשיו אבל אין מעשיו משלימין לגוף הראשון כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רי"ג וז"ל מאן הוא צדיק גמור ומאן הוא צדיק שאינו גמור וכי מאן דלא שלים במלוי צדיק אקרי. אלא צדיק גמור דלא נטיל גלגולין עקימין וכו' צדיק שאינו גמור דבני בניין באחסנתא אחרא חפר בה בירין ואעדר הא אתקין אבני יסודא כמלקדמין ואעמל בה ולא ידע אי אשתאר דיליה וכו' ולכן יאמר פטור מלהטיל בה ציצית שלשים יום כלומר פטור מן העונש של ציצית שלשים יום והם שלשים יום שדנים את האדם כדאיתא בזוהר פ' ויקהל דף קצ"ט וז"ל לבתר דא מתלת' יומין ולהלא' כדין אתדן בר נש מעינוי מידוי ומרגלוי ואוקמו' עד תלתין יומין כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי האדם נדון שלשים יום על מעשיו ולכן אמר כי הוא פטור שלשים יום ר"ל דאף על גב שידענו שהאדם נדון על מעשיו שלשים יום היינו על אשר לא טוב עשה כנז' שם במאמר אמנם לא לענין מעשה המצו' כי הוא יותר חמור כנ"ל ולא כמו שחושבים קצת מן הגדולים כי לא תעשה הוא עושה פגם אבל מי שאינו מקיים מ"ע לא כן ואשתמיט מנייהו מ"ש בזוהר פ' יתרו דף פ"ה וז"ל כל פקודי אורייתא מתאחדן בגופא קדישא עילאה מנהון ברישא דמלכא מנהון בגופא מנהון בידין ומנהון ברגלין ולית מאן דנפיק מן גופא דמלכא לבר ובגין כך מאן דפשע בפקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא כד"א ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי בי ממש ווי לחייבא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הגורע מצוה אחת ממצות עשה נקרא פושע וכמאן דפשע בגופא דמלכא כביכול ועליו נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כביכול ולכן הוא נפגם באחד מאיבריו ולכן כמה מן המגולגלים בם עור ופסח ואין להאריך בזה והיינו דכתיב כסותך ולא של אחרים אבל אחר שלשים חייב מדרבנן הוא הדבר מ"ש בזוהר כי כאשר באים להכניס את האדם למחיצת הצדיקים אז דנים אותו פעם אחרת כדאיתא פ' בלק דף קפ"ה וז"ל הרי אוליפנא עד לא ייעול למחיצתהון דצדיקיא סלקין ליה לדינא וכו' וכדאיתא בזוהר פ' שלח לך דף קע"א וז"ל פתח ההוא ינוקא ואמר ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וכו' ועל דבעו למידן דיניה באתגליי' ואשתזיב מניה דא הוה באתגליי' דהוה מכסיף לרביה קמיה כולא בשאלתין וקושיין דיליה ולא חייש למהך לאחרא לאתקנא תלמידוי וחליש דעתא דרביה וכו' שבעה יומין הוו דלא אשתלי' דיוקני' וכד הוה אסתחי בכאיבא יתירא קמיה כולא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי יותר עונש נמצא לאדם על הדקדוקים ועל הפרטים מן העונש של העובר על מל"ת ופשוט הדבר ולכן יאמר כי לאחר שלשים יום שהאדם נידון על דברים הרעים שעשה בידיו ורגליו ועיניו וכיוצא כנזכר במאמר אחר כך הוא חייב מדרבנן כלומר נידון כדי להכניס אותו במחיצת רבנן תלמידי חכמים אז נענש מפני שנראית כשלו זה הרוח ואין הפרש בזה מן המגולגל למי שאינו מגולגל אם שאלה מצוייצת ר"ל כי אותו הרוח המגולגל שנכנס בו היה שלם ונכנס בו בסוד העיבור כי זה מורה למעלת שניהם של הרוח המתעבר שם ומעלת האדם עצמו שנכנס בו רוח זה מסיבת איזו מצוה שעשה והיינו משחז"ל בא להטהר מסייעין אותו כנזכר במקומו ולכן מברך עליה מיד לפי כי כאשר האדם זוכה ונכנס בו רוח זה מנהיג אותו לתורה ולעבודה והוא תמיד מודה ומשבח להקב"ה בלי סיבה:

[ד] מותר ליקח טלית חבירו ולברך עליה וכו' והנני מודיעך בזה סוד גדול שפירש מורי הרב זלה"ה בפסוק אם רעב שונאך האכילהו לחם אשר חז"ל פירשו מלחמה של תורה ואם צמא השקהו מים של תורה וכו' וה' ישלימנו לך והענין כי יש לאדם ללמד לרשע תורה ועל ידי כך אותו חלק הטוב שבו לוקח אותו הצדיק המלמד אותו וחלק הרע שבמלמד הולך אצל הרשע ואם מעט הוא ולכן יאמר הפ' אם רעב שונאך הרשע שמצוה לשנא אותו כמשחז"ל בפ' כי תראה חמור שונאך ברואה בו דבר ערוה יחידי כי מצוה לשנאת אותו שנאמר יראת ה' שנאת רע ולכן האכילהו לחם של תורה וכו' כי ע"י כך ה' ישצימנו עמך הוא נשלם מחלק הרע שבך ואתה גחלים נותן על ראשו מגהינם ואתה נשלם מחלק הטוב ואני אמרתי על ידי הקדמה זו מש"ה יגמור נא רע רשעים על ידי לימוד התורה ותכונן צדיק בחלק הטוב אמנם אין אנו בקיאים לדעת מי הוא זה שהרי כמה רשעים שעושים תשובה ולכן מסיים בה הכי ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק הוא הנרצה אצלי במשחז"ל כל אדם יש לו שני חלקים אחד בגהינם ואחד בג"ע זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכו' שנאמר לכן בארצם משנה יירשו וכו' כי זכות זה דקאמר היינו ע"י לימוד התורה כאמור וזש"ה הוכח תוכיח את עמיתך על ידי התורה מאלף ועד תיו היינו מלת א"ת כי תדרוש בסוף ובראש במופלא ובמכוסה שלא לנוכח שנאמר הוכח וכו' ומסיים בה ולא תשא עליו חטא לא תעמיס על הרשע חטא שלך שלא תלמד תורה אדעתא דהכי וסוף הכבוד לבא ולכן יאמר נא בדין זה מותר ליטול טלית חבירו רמז לבחינת הרוח שלו והטוב הנמצא בו ולא תאמר לא טוב הדבר הזה ומכלל האונאה יחשב וגדול ממנה שאתה מלמד הרשע תורה לקחת נפשו ממנו ולכן מודיע כי מותר לעשות הדבר הזה וזהו אצלי פירוש הפ' פרי צדיק עץ חיים ר"ל הצדיק עשה פרי על ידי התורה שהיא נקרא עץ חיים כאשר מלמד אותה לרשע שנאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה מה הקב"ה גוזר כך הצדיק כמשחז"ל כאשר מחזיר הרשע בתשובה אמנם נמי ולוקח נפשות על ידי הלימוד נק' חכם ולכן יאמר מותר ליקח טלית חבירו שיש לו שני חלקים כנ"ל הוא הרוח שבקרבו שהוא מכונה לטלית שמתעטף בה כנ"ל כד"א כי רוח מלפני יעטוף וזה על ידי התורה כאמור ונקרא חבירו מטעם הנז' במאמר זכה נוטל חלקו וחלק חבירו והוא לשון חברה ושותפות ועל ידי כן מתקיים בשניהם מש"ה כל רוחו יוציא כסיל דאיך יתכן כי הכסיל יוציא נפשו לרצונו כדאמרן ולכן נקט קרא כינוי כסיל ע"ד משאז"ל וכסיל לא יבין את זאת היא התורה ולפי דרכי ירצה כי הכסיל לא יבין את זאת התורה ששומע כי בעבירות הולך ממנו חלק הטוב וכל רוח אין בקרבו ואמנם וחכם באחור ישבחנה לרוח הנז' שלוקח אותה מן הכסיל והיינו מ"ש ומברך עליה מיד ר"ל כי על ידי שמברך האדם מאה ברכות בכל יום להקב"ה משלים רוחו כאשר יבא בע"ה ואמר ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת לרמוז בזה סוד גדול הלא זה דברי הרב האלהי מורי ורבי בתפלה שאנו אומרים על הצדיקים ועל החסידים וכו' ושים חלקנו עמהם דאיך יתכן כי על ידי תפלה יהיה חלקו עם החסידים הלואי על ידי מעשה אמנם הענין הוא לפי כי האדם על ידי מעשיו פעמים מאבד אותו חלק שלו כאמור שהולך אצל הצדיק אמנם יש חסידים כי אין רוצים ליהנות מדבר שאינו שלהם כאשר ית' בהלכות שבת בע"ה כי שם ביתו כי מרע"ה חוזר ונותן אותם עטרות שלקח מישראל בסיני כמשחז"ל ובתוספות למדנו מן הסמיכות שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים וסמיך ליה ומשה יקח את האהל מלשון בהלו נרו ולכן האדם מתפלל להקב"ה שאם בעונו נאבד חלקו הטוב יהיה מונח אצל חסיד אחד שאינו רוצה ליהנות ממה שאינו שלו ולכן בנקל מחזיר לו חלקו והיינו מ"ש בדין זה אם מצאה מקופלת טלית זו כלומר דאע"ג כי מותר לעשות באופן זה ליטול טלית חבירו כנזכר ולברך עליה מיד אמנם ובלבד אם מצאה מקופלת מאחר שזכה בה כי אותו שנאבד ממנו מתפלל ושים חלקנו עמהם כאמור יחזירנה לו מקופלת וזו היא מדת חסידות כאמור:

[ה] טלית של שותפין חייבת בציצית וכו' עוד זאת אודיעך סוד גדול מה טעם אחז"ל הרב קודם לאביו שהאב הביאו לחיי העה"ז והרב שלמדו חכמה הביאו לחיי העה"ב ולמדו חז"ל שנק' בנו ממש"ה הנה אנכי והילדים שנתן לי ה' וכי ילדיו היו אלא שהתלמיד נקרא בן וסוד הענין כי הנה המלמד תורה לתלמיד הגון כל מה שמקבל ממנו ממשיך בו חלק מהנשמה שבו ע"ד משחז"ל אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה כאותו פה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ואחז"ל אין אדם נופח אלא ממה שבתוכו וכן נמי המלמד תורה לתלמיד מכניס בתוכו חלק מרוחו באמצעות התורה שמלמד אותו ואמר רבי האי דמחדדנא מחבראי משום דחזיתיה לר' מאיר מאחוריו ר"ל כשהיה למד תורה כמ"ש רש"י ז"ל ומכ"ש כפי פי' הירושלמי הוא דבר גדול ונוסף עוד ההוא צורב' מרבנן דחזא גוהרקא דר' חייא ואתו תרי בוטיטי דנורא וסימאו עיניו הלך ונשתטח על קברו ואמר מתנייתא דמר קא מתנינא ואתסי וכל זה אות הוא לאיש הישראלי כי על ידי הלימוד יזכה להיות לו חלק מנשמת רבו שלמדו תורה ויותר מזה אחז"ל לעולם יראה אדם כאלו בעל שמועה עומד לנגדו ואיתא בזוהר פ' משפטים דף קכ"ג וז"ל תא חזי אנא חזינא ליה בחלמא לר' שמעון וכו' הוינא אחיד בידוי ונשיק בידוי אנא בהאי עידונא אתערנא בכי וחייך והוו תלתא יומין דלא אכילנא מדי וכו' ועם כל דא ביה אתקשרנא תדירא דהא כד נהירא לי שמעתתא חמינא דיוקניה דאתער קמאי עכ"ל הנה מבואר מדברי אלו המאמרים כי הרב הוא ממשיך על התלמיד חלק מרוחו ולכן נקרא בנו ולא בדרך השאלה אלא באמת הוא בנו כאמור ולכן יאמר נא טלית של שותפין דהיינו חלק הרוח שהוא סוד הטלית פעמים ימצא שהיא בשותפות על דרך הנזכר של הרב והתלמיד כנזכר חייבת בציצית להודיע כי כל חלק מהם הוא בפני עצמו וחי בהם זמן התחיה ומה גם לחיי העה"ב דכתיב על כנפי בגדיהם לשון רבים ובזה מדוייק נמי מש"ה דבר אל בני ישראל ר"ל כי ימצא בבני ישראל הלומדים תורה ועשו להם נמי ציצית שהוא תרי"ג עם החוליות כנ"ל שמכוון לנגד הגוף של האדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים באמצעות לימוד התורה שהם תרי"ג מצות וזה יהיה על כנפי בגדיהם דאע"ג דאיכא עון ולא יגלה כנף יהיה מכסה עליו כמשחז"ל וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו וזה יהיה לדורות' דירה קבועה יהיה עמהם אותו הרוח שירויחו לא יזוז מהם כפי מעשיהם לעולם זאת על ישראל: וזה יהיה מגיד משנה כל הדינים הנז' לצד עילאה ימלל להיות כי כל המעשה אשר יעשה האדם הגשמי הוא פועל למעלה כנ"ל וכדאיתא בזוהר פ' יתרו דף צ"ג וז"ל ובעובדא דלתתא לשמה אסתלק עובדא לעילא ואתתקן כדקא יאות עכ"ל לעניננו ולכן יאמר נא ציצית שעשאו עכו"ם פסול לפי כי אין מעשה של עכו"ם מועיל אבל נהפוך הוא כי הוא עושה פגם למעלה והאחת שהנחתי למעלה כי מעשה הציצית הוא ענין יחוד של חתן וכלה כדמוכח מלשון הזוהר וז"ל מכנף הארץ דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ הרי נאמר כי הכנף הוא בסוד הכלה הנק' ארץ ועוד לקמן ושם נאמר ז"ל צבי לצדיק דא צדיק חי עלמין דמניה נפקין וכו' הנה בפירוש אתמר כי הציצית הוא סוד הצדיק ולכן מובן כי כאשר מכניסים הציצית בנקב של הטלית הוא ענין יחוד כי שם מתייחדים חתן וכלה דרך אותו הנקב בסוד מש"ה אוהב ה' שערי ציון והיינו משחז"ל לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי וכן נמי ראוי לכוין בשעה שאדם מכניס הציצית דרך הנקב זה אם כן מאחר כי כן הוא הדין נותן כי ציצית שעשאו גוי והכניס אותו דרך שם פסול שהרי בכל זמן אשר נעשה היחוד למעלה מוציאין לחוץ סטרא אחרא כדי שלא יתאחז משם כדאיתא פרש' תרומה דף קל"ד וז"ל בשעתא דאיהי אתת בעולמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא לא אתת אלא כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא וכו' ולא יתיר והכי מכרזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא וכו' כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה וכו' כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא עילאה בלחישו ברזא דאלמלא לאו הכי לא יתפרש מינה ההוא סטרא אחרא ויתערב חדווהא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי בעת היחוד הוא בלחישו הלא זה דברי במשחז"ל והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המת והכנסת כלה ומה דברים שאין נעשי' בצנעה צריך לעשות אותם בצנעה וכו' דקשה איך יתכן לעשות אותם בצנעה והלא הוא אומר כי אין נעשים בצנעה א"כ קשיא דידיה אדידיה אך הענין הוא כי חז"ל מדברים ברמז על אשר נעשה למעלה כדבר האמור לפי שהרי כבר נאמר בעובדא דלתתא לשמה אתתקן עובדא לעילא ואתתקן כדקא יאות ולכן בא זה הלימוד בענין קל וחומר עצום ומה דברים שאין נעשים למטה בצנעה בזה העולם הגשמי שהוא עיקר לעורר הדברים למעלה ועם כל זה צריך לעשות אותם בצנעה ר"ל למעלה לקיים מש"ה והצנע לכת עם אלהיך דווקא ולא נעלם מעין הקורא מאמר זה פ' לולב וערבה ופי' רש"י ז"ל סברתו וכן בשאלתות דרב אחאי ע"ה אבל כפי אותם הפירושים אין מתיישב לשון המאמר מ"ש זו הכנסת כלה והוצא' המת דמשמע בהם עצמם אבל לאותם הפירושים הם דברים הצריכים לכלה ולמת ואמנם בפירוש עין יעקב אומר אני כפי הפשט כי מ"ש צריך לעשות אותם בצנעה היינו כי האדם שהולך לשני מקומות אלו שנאמר בהם לכת שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה אע"ג שהולך האדם לשם לא יפרסם שהלך לשם וגם לרואים אותו אפשר לומר כי לצורכו הלך ולדידן הוצאת המת זו סטרא אחרא הנקרא מת כדאיתא בזוהר פ' שופטים על פי שנים עדים יומת המת דא סמאל מת מעיקרו והכנסת כלה כמשמעו הוא הדבר שביארתי במשנה מעבירין את המת מלפני הכלה ר"ל מוציאין סטרא אחרא לחוץ תחלה ואחר כך מכניסין הכלה לחופה כאמור ומאחר כי לא יתכן להמצא שם עכו"ם מכ"ש אם עשה הציצית פסול מפני כי הוא ירמוז לייחוד העליון כנזכר כדכתיב דבר אל בני ישראל לאפוקי עכו"ם אבל אשה כשרה לעשותן דכתיב באשת חיל דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה ואיתא בזוהר שדרשה על מי שמחבר אותם ולכן האשה כשרה לעשותן וסוד הדבר הוא מ"ש פרשת בלק דף קפ"ט וז"ל חנוך מט"ט אמר שלשה שריגים ודאי לקבל תלת אבהן והא ד' אינון דילה אלא דא הוא דכתיב והיא כפורחת בזמנא דאיהי סליקת ופרחת לסלקא בכנפהא כדין עלתה נצה דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר דסליק בהדה ולא אתפרש מינה הה"ד וירכב על כרוב ויעף כד ויעוף כפורחת בזמנא דפורחת וכו' ואיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ב וז"ל תו אמר תרין אינון וחדא אתהדר וכו' אמר לון אלין תרין כרובים דהוה רכיב בהו קב"ה ומן יומא דא גניז יוסף מאחוי אגניז איהו ואשתאר חד לגבי בנימין הה"ד וירכב על כרוב ויעוף הנה מבואר מדברי אלו המאמרים כי הכלה עולה למעלה אצל דודה ומעלה עמה בנימין היינו נצה וז"ש עלתה נצה כאמור לכן יאמר כי האשה כשרה לתלות הציצית דאע"ג דקים לן כי הציצית הוא בחינת הצדיק כנ"ל מפ' צבי לצדיק חי עלמין הנה ג"כ בנימין הוא צדיק כדאיתא בזוהר בפ' צדיקים יירשו ארץ צדיק עייל צדיק נפיק והבן כל זה:

הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כונה וכו' כבר נתבאר למעלה כי בעובדא דלתתא לשמה אסתלק עובדא לעילא ואתתקן כדקא יאות ולכן צריך האיש הישראלי יעשה כל דבריו בהשכל לשמה ואמנם כאשר איש הישראלי הגשמי תלה הציציות בבגד בלא כונה הוא גורם כי כן נמי למעלה נעשה הדבר שלא בשלימות וכיצד ימצא כי ישראל עליון יעשה הציצית שלא לשמו אמנם זה יהיה סוד משחז"ל בפ' כי אבי ואמי עזבוני וכו' אמר דוד כלום נתכוון ישי אבא להעמידני והלא לא נתכוון אלא לצורכו תדע כי משגומרים מעשה זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן ונראה הדבר קשה להולמו דאיך יתכן לומר כן וגם שנאמר כי ישי שהיה דורש באוכלסא ומלמד דעת את העם נכשל בדבר זה איך בן חכם יאמר על אביו כך ומה גם כי הנה הרמב"ן ז"ל אמר מי שנתעורר לדבר זה אל יאמר אלך למותר לי אלא יכפה את יצרו ולא ירגיל עצמו לכך מפני כי ע"י כך האדם נעתק מן המותר לאיסור וכן אחז"ל משביעו רעב ומעשה של דהע"ה יוכיח אמנם כאשר נתעורר ענין אחר שראוי להתבונן כי הנה אלה הדברים כי אבי ואמי עזבוני נאמרו ברוח הקדש לכן אין לגנות על דוד על מ"ש כך אמנם ראוי להתבונן כי מ"ש להנאתו הוא לקיים מצות בוראו דאין לך הנאה גדולה מזה לפי כי על ידי כך מתעורר הייחוד למעלה כמשפט מעשה האיש הישראלי ולכן נאמר הענין ברוח הקדש להעיד על ישי שהיה מתהלך בתומו ועושה רצון יוצרו היה תדע כי משעה שגומרים הענין זה הופך פניו לכאן וכו' דאלו היה התכלית להנאה גופנית למה מחזירים פניהם ובכן יובן מ"ש ישראל שהטיל ציציות הוא הצדיק שנאמר צבי לצדיק בבגד הוא סוד הכלה באותו שער הפנימי שנכנס בו שנאמר לשמור מזוזות פתחי אמנם היה שלא בכונה להועיל לזולת אלא להנאת עצמו לפי כי על ידי הייחוד ירית אחסנתא דאבוי ואמיה ונעשה גדול כדאיתא בזוהר בפ' גדול ה' ומהולל מאד היכן בעיר אלהינו וכד לאו איהו מתחבר עם הכלה לאו איהו גדול ולא מהולל ולכן אם בענין הגשמי נמצא ציציות אחרים יטיל כי על ידי כן יהיה מתקן אשר קלקל למעלה ואם לאו סומך על סברת הרמב"ם ז"ל אבל לא יברך עליו אבל לי נראה כי יותר טוב להתיר הקשרים והכריכות ויחזור ויעשה אותם לשמן ונמצא מתקן למעלה נמי ויברך עליו:

השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת וכו' הנה נתבאר למעלה כי יש טלית במטטרון כדאיתא בזוהר פ' פנחס והם ט"ט וחמשה קשרים וכו' והנה מטט' מכונה להיות חבר לצדיק עליון מפני כי כן הוא מתלבש בתוכו כדאיתא בתיקונים בפ' כי עוף השמים דא מטטרון יוליך את הקול היינו הצדיק ולכן נאמר כי ישבו אחים יחדיו ושייך נמי בטלית דיעקב ואין להאריך והנה שאל הצדיק עליון טלית זו מחבירו שהוא מטטרון לפי כי בזמן החול נעשה הייחוד על יד מטט' כדאיתא בתיקונים כנ"ל ולכן מכונה טלית זו למטט' בסוד כי שמי בקרבו אמנם לא הייתה מצוייצת לפי כי כאשר עולה היא למעלה עדיין אין לה הארת הציצית ולכן יאמר פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום לפי כי ענין השלימות של טלית זו שהרמז שלה הוא במדה האחרונה השלימות שלה אינו רק בראש חדש שמתחדשת הלבנה ואנו אומרים בו כתר יתנו לך ולכן פטור מלהטיל בה ציצית שלשים יום וסימן ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום כדאיתא בתיקונים וכן יהיה הרמז מפני כי עדיין היא מתעכבת בשלש מדות האחרונות של החתן שהם נה"י ולא עלתה למעלה לכן פטור מלהטיל בה ציצית והיינו הסוד כי מעלים הכלה אל החתן במעלות האפריון ואחר כך פורשים על ראש שניהם הטלית כי מנהג של ישראל תורה היא וכל זמן שלא עלתה למעלה פטור מלהטיל בה ציצית דכתיב כסותך ולא של אחרים ועתה עדיין מכונה למטטרון אבל אחר שלשים יום דהיינו שהיא עולה למעלה בסוד התת' והם שני מלכים משתמשים בכתר אחד חייב בציצית מדרבנן לפי כי כך אמר לה הקב"ה כשקטרגה הירח ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון מיעטת אותי א"ל צדיקים יקראו על שמך וכו' והיינו מדרבנן חייב בציצית כי הנה עתה הציציות מגיעים לראשה וזה מפני שנראית כשלו עתה ולא של מטט' אמנם אם שאלה כשהיא מצוייצת שמורה כי עלתה למעלה מברך עליה מיד בסוד שבע ברכות ומתייחד עמה תכף: מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה וכו' הוא הדבר האמור כי מטט' מכונה לאח ולחבר לתת' ישראל ולכן יאמר מותר ליטול טלית חבירו כלומר תת' ישראל מותר ליטול טלית חבירו מטט' אע"פ כי היא אצלו מותר לו ליטול אותה להעלות אותה למעלה אצלו להתייחד עמה ולברך עליה כי כך אחז"ל שרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה שנאמר זכר ונקבה בראם ויברך אותם ובלבד שיקפל אותה כאשר מחזיר אותה למטט' אם מצאה מקופלת בסוד המיעוט וכן נמי מטט' מותר ליטול טלית חבירו תת' ישראל היא הכלה הנזכרת ולברך עליה אע"ג כי הייחוד שמתייחדת הוא עם הצדיק אמנם מאחר כי נעשה על ידו מברך עליה ובלבד שיקפל אותה ויחזיר אותה למעלה כשהיה מקופלת וכן נמי שייך כל דינים הללו באדם הגשמי עם השכינה לפי שהיא נמצאת עם הצדיק וכדאיתא בתיקונים ובזוהר בפ' בערב היא באה ובבקר היא שבה אצל בעלה אורחיה דעלמא מאן דנסיב אתתא דלאו דיליה באיש עלוי אמנם הצדיק עליון שמח בזה כמש"ה הנני נותן לו את בריתי ולכן אם הצדיק זה הגשמי שואל מחבירו זה הקב"ה שנאמר למען אחי ורעי טלית זו הכלה ואינה מצוייצת רק היא בסוד המיעוט פטור מלהטיל בה ציצית דאף על גב כי האדם מתקן הכלה בסוד פועל צדק כדאיתא בזוהר פרשת אמור דאלבישו למטרוניתא מאנאה ושוו לבושהא וכו' אמנם כל זה לפי שעה אמנם אין כח באדם הגשמי לעשות לה כתר שיהיה קבוע עד שלשים יום כי אז שני מלכים משתמשים בכתר אחד ואנחנו אומרים כתר יתנו לך ה' אלהינו אבל אדם השואל מחבירו זה הקב"ה טלית זו הכלה כשהיא מצוייצת והגיע לה האור עליון מברך עליה מיד תפילת המוספין סוד שבע ברכות וכאשר נאות לאורה מברך אשר במאמרו ברא שחקים וכו' עטרת תפארת לעמוסי בטן וכו' ולכן מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה ואם מצאה מקופל אף על גב כי כאשר היא אצלו מתפשטת ונבנית אמנם אח"כ מחזירה מקופלת לפי שאין באדם כח להעמיד השלימו' שעושה בכנסת ישראל זולת לפי שעה כנודע:

טלית של שותפין חייבת בציצית הוא הדבר האמור כי הכלה זו נקרא של שותפין דהיינו של תת' ישראל והנער מטט' גם הצדיק הגשמי כנזכר ועכ"ז חייבת בציצית דהיינו כי צריך לעשות בה ייחוד בכל מקום צבי לצדיק דכתיב על כנפי בגדיהם בלשון רבים כי הם חייבים לתת בה ציצית ולחבר אותה עם הצדיק כאמור ועל דרך האמור כי השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת כי חבירו הוא אדם הגשמי כי כל ישראל נקראים חברים להקב"ה שנאמר היושבת בגנים חברים ובא להודיע דבר חדש כי ראוי לאדם הצדיק ליטול טלית זו היא הכלה מחבירו זו הקב"ה לפי שהוא שמח כאמור מן הזוהר שנאמר צדיקים יירשו ארץ היינו צדיק עליון והגשמי ירשו הכלה הנקראת ארץ ולכן הוא אמר השואל האדם הגשמי מחבירו זה הקב"ה טלית זו כלתא דא ונתנו אותה לו שאינה מצוייצת לפי כי הצדיק עליון עדיין לא נתייחד עמה לפי כי הצדיק הגשמי יעיר בבקר לעסוק בתורה ומוכרח הוא כי שכינה כנגדו כמשחז"ל אפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה כנגדו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ולכן עדיין אינה מצוייצת כי לילה לאו זמן ציצית הוא כדלקמן לכן פטור מלהטיל בה ציצית קים ליה בדרבה מניה שהוא עוסק בתורה ומייחד אותה עם תת' ישראל ולכן נתן זמן כל שלשים יום ר"ל כל זמן שהוא עוסק בשלש מדות שבהם נברא העולם שנאמר בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו ובהם נבנה ב"ה כמשחז"ל שנאמר וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת והוא כינוי שלשים כדאיתא בזוהר בפ' מן השלשים הכי נכבד משום דכתיב כסותך ולא של אחרים אבל אחר שלשים חייב מדרבנן לפי כי הם משתדלים לייחד אותה עם דודה וזה מפני שנראית כשלו מאחר שעשה קבע לתורה כדאיתא בתיקונים לאותם שקובעים הלימוד נאמר לא תקח האם על הבנים לפי שהיא בקבע עמהם ועושים לה דירה שאלה כשהיא מצוייצת שהרי הגיע זמן של ציצית שהוא זמן הייחוד של חתן וכלה מברך עליה מיד כי על ידי כך נעשה הייחוד על ידו כאמור: מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה כך הוא הענין על דרך הנזכר כאשר חבירו של איש הישראלי זה הקב"ה כי הוא אומר למען אחי ורעי מותר לאדם ליטול מחבירו זה הקב"ה טלית זו הכלה בכל שעה שירצה ולברך עליה וזה על ידי עסק התורה והמצוה כי אז שכינה כנגדו כאמור גם הפשט לא יופשט כי הוא הטלית עצמו שמתעטף בו הקב"ה מותר לאדם ליטול אותו ולהתעטף בו כך אחז"ל ושמרתם משמרתי כל המצות אני עושה אותם ולכן נוסח של הברכה שתיקנו אשר קדשנו במצותיו כלומר מן הקדושה עצמה שהקב"ה מתקדש בה כביכול נתן לנו חלק ממנה כמשחז"ל קדושים תהיו וכו' למלך שעשו לו שלשה עטרות נטל אחת מהם והשתים בראש בנו כך כי קדוש אני ונאמר והנה איש לבוש הבדים ולכן מברך עליה מיד כי כן נכנס בקרבו רוח של טהרה כנ"ל ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת וזה יהיה על ידי קפליות של תורה כמשחז"ל:

טלית של שותפין חייבת בציצית הלא זה הדבר נתרעם עליו הקב"ה שנאמר רעך ורע אביך אל תעזוב היינו הקב"ה כמשחז"ל וזה יהיה ע"ד הנזכר כי הקב"ה והצדיק הגשמי הם שותפין בשכינה לפי כי השכינה היא תמיד עם האדם הצדיק כי לכן נקרא פני שכינ' כדאיתא בזוה' דף קס"ג דשכינת' אסתתר' בגוייהו וכדאיתא בתיקונים וז"ל אלין דעסקין באורייתא לשמה ונטרין פקודהא וכו' אתמר עלייהו לא תקח האם על הבנים ואם לאו שלח תשלח את האם וכו' ולכן ימצא כי טלית זו שהוא רמז לשכינה כאמור היא של שותפין והיא חייב' בציצי' כל אחד מתחייב לעשות בה ייחוד דכתיב על כנפי בגדיהם בלשון רבים:

עוד אפשר לומר טלית של שותפים שנים הם סוד ישראל ויעקב והוא סוד המשנה שנים אוחזים בטלית הם ישראל ויעקב זה אומר אני מצאתיה בסוד מצא אשה מצא טוב ר"ל כי כל אחד הוא מתקן אותה זה אומר כלה שלי כי הכלה היא של יעקב וזה אומר כלה שלי היינו ישראל ולכן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כי ענין שבועה רוצה לומר כי ממשיך לה משבעה מדות עליונות כנזכר פ' יתרו וכאשר נשבע שאין לה בה וכו' לפי כי המדה זו בסוד אות ה' האחרונה שבשם ובמלואה היא כזה ה"ה סוד שני ההין כי כאשר היא גדולה עולה עד ישראל אמנם בזמן שהיא בסוד ד' אין לה מציאות להתחבר עם ישראל ולכן ישבע שאין לו בה פחות מחציה שהוא סוד ה' ואחר כך שנשבעו שהיתה מלאה בסוד ה' אחר כך יחלוקו ויהיה בזמן ר"ח כי בתפילה מתייחדת עם יעקב ובמוסף מתייחדת עם ישראל ולכן יאמר נא טלית זו של שני שותפין האלה חייבת בציצית לפי כי יש ציצית בסוד יעקב ויש ציצית בסוד ישראל וכאשר מתייחדת עם כל אחד מהם יפרוש עליה הציצית שלו וזה סוד הפ' ופרשת כנפך על אמתך משום דכתיב על כנפי בגדיהם בלשון רבים דמשמע של שותפין הנזכרים והשני ציציות הם ברמז הנזכר לעיל מאמר מן הזוהר פ' שלח לך בפ' צבי לצדיק כי מצדיק חי עלמין נפקין החוטים וכו' ואמנם שם נאמר כי הם ל"ב חוטים כנגדן ל"ב שבילין דנפקין מחכמה עילאה ויש נמי כנגד ל"ב אלהים דעובדא דבראשית כנ"ל ולכן הרמז כנגד ב' ציציות הנזכרים כאמור:

תוכן העניינים

מקור חיים - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה