מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן מג
בדין חלה, במחלוקת המהרי"ו והט"ז והב"ח כשמפריש חלה אם חלה למפרע:
בש"ע יו"ד (סי' שכ"ד ס"ק ט"ו) בט"ז כתב וז"ל כתב מהרי"ו בתשובה (סי' מ"ח) וז"ל ועל העיסה שלא נטלו ממנה חלה ונתבשלה לא שייך הכא בטול דכל העיסה טבל כיון שלא הורמה חלתה, ומ"מ איכא תקנה כגון ליטול ממנה חלה לאחר שנתבשלה ויקח ממנה ממה שישער בעיסה יותר ממאה ואחת ואע"ג דכשנתבשלה היה הכל טבל מ"מ כיון דאח"כ הפריש אמרינן ברירה דבדרבנן אמרינן ברירה דהכי איפסק בפרק בתרא דביצה ותו דגבי חלת חוץ לארץ קיימא לן כשמואל דאמר אוכל והולך ואח"כ מפריש אלמא דאמרינן ברירה, ומ"ח חולק ע"ז דאין שייך ביטול באחד ומאה אלא בשכבר הורמה ואח"כ נפלה לתבשיל, משא"כ כאן דכשיפריש ויתוקן הכל כל מה שנתבשל, ולפענ"ד נראה דדברי מהרי"ו נכונים דהוקשה לו כיון שיש בעיסה זו חלקו של כהן והוא מבשל כולו נבלע טעם האיסור בכולו ולא מהני הפרשה אח"כ, וראי' לזה מזרוע בשילה בפ' ג"ה (צ"ח) דאמרינן התם דמבשל הזרוע שהיא חלקו של כהן עם הבהמה והיא בטילה בששים ומהתם ילפינן שיעור ששים לביטול, והלא הדברים ק"ו מה התם דאמרה התורה בפירוש לא יתנה רק לאחר הבישול, אפי"ה אי לאו הביטול היה אוסר שאר הבהמה ולא אמרינן שאין חלקו של כהן מתחיל רק לאחר הבישול אלא אוסר למפרע, ק"ו בחלה שהחיוב ליתן בשעת גלגול ודאי אוסרת כל העיסה אם אין שם ביטול נגדה כו' עכ"ד הט"ז ז"ל, והש"ך (סי' שכ"ג סק"ה) כתב וז"ל ואם חזרה ונתערבה כו' להכי נקט לישנא דאם חזרה ונתערבה לאפוקי אם לא הפריש חלה כלל דאז אפי' אם אין ק"א בעיסה מותר בכל ענין וכדלקמן דאוכל והולך ואח"כ מפריש, כתב מהרי"ו בתשובה על עיסה שנתבשל ולא ניטל ממנו החלה דיש ליטול עדיין ויטול מעט שיהא בשאר העיסה ק"א נגד החלה ולא יהא נאסר העיסה מן החלה עכ"ל, וצ"ע דהא אמרינן חלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש ולא מחלקינן בין היה ק"א בפת נגד החלה או לא, ונראה דהואיל וחלת חו"ל אינו אלא מדרבנן לא מחמרינן שתאסר למפרע אלא דוקא מכאן ולהבא אם נתערבה לאחר שהופרשה החלה, ולכן נ"ל דאף לדברי המחמירין שאינה בטילה אלא בק"א היינו אם נתערבה לאחר שהופרשה הואיל והיה עליה שם חלה מעיקרא, אבל בכה"ג שלא היה עליה שם חלה מעולם אין להחמיר כו' עכ"ל הש"ך:
ובאור דבריהם דלדעת מהרי"ו והט"ז כשמפריש חלה אמרינן שהוא חלה למפרע משעה שחל החיוב על העיסה וא"כ כשנתבשל בלא הפרשה ואח"כ מפריש אף שהאיסור טבל פקע מן העיסה, מ"מ קבל העיסה או התבשיל הטעם מן מה שהפריש עכשיו החלה הזאת והיא חלה למפרע וכמ"ש, ועל כן צריך שיתבטל בעיסה או בתבשיל כל אחד כדינו, משום הכי צריך להפריש חלק קטן שיתבטל בעיסה ובתבשיל, אבל דעת הב"ח דאינו חל עליה שם חלה רק מכאן ולהבא אבל אין עליו דין חלה למפרע א"כ כשנתבשל יש לו דין טבל וכשמפריש חלה נתקן הכל אף טעם הטבל שקיבל העיסה והתבשיל וזה ברור:
ודעת הש"ך אף דלכאורה נראה שהוא סובר כדעת הב"ח, אבל באמת הוא דעת שלישית דרק בחלת חוץ לארץ מחמת שהוא מדרבנן כתב דלא מחמרינן לאסור למפרע, ומבואר מדבריו דבחלה דאורייתא הוי חלה למפרע וכדעת הט"ז, ולפי"ז אינו מובן מ"ש הש"ך ז"ל וכ"כ הב"ח, שהרי הב"ח לא מחלק כלל בין חלת חוץ לארץ לחלה דאורייתא, ורק שאינו קדוש כלל למפרע בכל מקום ולא מטעם דלא מחמרינן מחמת שהוא רק מדרבנן, וגם הט"ז לא הבין כן בדברי הב"ח דאל"כ מאי ראי' מביא מזרוע בשילה הא שם הוא מדאורייתא והכא הוא הטעם מחמת שהוא מדרבנן ודוק:
ויש להתבונן לפי דעת הט"ז והש"ך מהא דאיתא במס' מנחות (ע"ו ע"א) אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא כו' והא בעי אפרושי תרומה מינייהו וכי תימא דמפריש מכל חדא וחדא אחד אמר רחמנא שלא יטול פרוס יעו"ש, והוא מדברי הספרא בפ' צו וסתם ספרא הוא ר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל, ולפי"ז למה לי קרא אחד שלא יטול פרוס, והא כיון שנאפה חלה אחת ביחד הטבל והתרומה, הרי התרומה אוסרת השירים ואסור לזרים לאוכלן ואיך משכחת לה שיאכלו הבעלים, ועוד יש לעיין אם מפריש תרומה והשירים אסורים ומעולם לא הותרו הרי אין כאן שירי' נכרים וכדאיתא בפסחים (ל"ג) במפריש תרומה חמץ ד״ה אינה קדושה ופירשו רש"י ותוס' דאפילו למ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה אפ"ה אינה קדושה ומטעם דבעינן ראשית ששירי' נכרים, וה"נ ע"י הפרשת תרומת לחמי תודה לא הותרה הלחם ואין כאן שירי' נכרים [מיהו בתרומת לחמי תודה לא מצינו בי' דין ראשית ודוק]:
ועוד יש לעיין בזה שהרי תרומת לחמי תודה מקרי מורם מן הקדשים וזר אסור לאוכלם גם מצד מורם מן הקדשים וכמ"ש כן בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ט"ו) יעו"ש, לפי"ז שייך בי' דין יקדש ואוסר השירים מצד יקדש, ועי' בשו"ע או"ח סי' תנ"א סעי' ט"ו כסוי של ברזל שמשימין אותו על החררה כשנאפת על הכירה צריך ליבון, וכתב המג"א בשם הטור הטעם שמזיעה מהבל החררה יעו"ש, ובסי' תס"ז סעי' י"א אם נמצאת חטה בקועה בעיסה או במצה אפויה כו' ויש מי שאוסר כל העיסה, וכתב המג"א בשם תשו' הרשב"א סי' קע"ו וז"ל שהמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל העיסה יעו"ש עוד, ועי' עוד בסי' תס"א סעי' ה' לענין אפי' יעו"ש ומכ"ז מוכח להדיא דבאפי' בולע ודוק] וכיון שנבלע אוסר הכל ושוב אמרינן חתיכה נעשית נבלה דדוקא בשאר איסורין ל"א חתיכה נעשית נבלה דשם אין האיסור כי אם בשביל שהושבח, אמנם כאן כתיב כל הנוגע בבשרה יקדש, ורק דנגיעה לא הוי כי אם כשנבלע אבל כל שנבלע מקדש הדבר שנבלע בו:
[וזה כמה שנים כתב לי הגאון האמתי מרן ר' יצחק יעקב זצ"ל דזהו טעמן של בעלי התוס' שכתבו בנדה (מ"ז א') לענין חלת מדומע דפטור מן החלה אף כשיש שיעור מלבד התרומה [ועי' ר"ש בחלה פ"א דכתב להפך ודבריו צע"ג ודוק] משום דמקדש הכל ואף דבכל האיסורין ל"א דההיתר נעשה איסור, משום דבאמת ס"ל דבכל האיסורין אין מקום לגזור משום בב"ח דשם איסורו הוא כן, אמנם בתרומה דהוא קדש מדרבנן עשו כקדש דמקדש בבליעה כל שלא נתבטל וה"ה בנתערב ונעשה עיסה דהוי כבליעה דבעיסה הוי כתערובות לח בלח, ולזה נחלקו בירושלמי בתרמה אם בעי כנגד כולה משום זה הטעם דתרומה אמרינן דמתקדשת הכל כמו קדשים, דעל מריקה ושטיפה איצטריך קרא דאותה למעוטי תרומה דלא בעי מריקה ושטיפה וכדאיתא בזבחים אבל לולי זה היינו אומרים דגם תרומה בעי, ולזה בקידוש י"ל דגם מה"ת מתקדשת או דחכמים גזרו, אבל בכל האיסורין דאין זה מצד קדושה לא גזרו, ושי' רש"י בחולין בסוגיא דזרוע בשילה דבקדשים לעולם לא בטל אף במאה, ולכאורה הי' אפשר לומר בטעמו דס"ל דכיון דמקדש ההיתר שוב ל"ש ביטול כמו שאמרו בטומאה שנתערב בטהרה כיון דמטמא הטהור ל"ש ביטול ועפי"ז הי' מיושב כל קו' התוס' שם דכל הנך שהביאו אין מקום לדין יקדש, אמנם הלא משנה מפורשת בערלה, (פ"ב מט"ז) דקדשי קדשים שנתערב דתלי בנו"ט יעו"ש, והאריך עוד בזה הגאון ז"ל ויתבאר אי"ה עוד במק"א]:
ולכאורה מוכח מזה דלא חלה התרומה למפרע רק משעת הפרשה ואילך ולהכי אינה אוסרת הכא התרומה, ואמנם אין ראי' מכאן לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה דאפרשינהו בלישייהו דאין שם תרומה עליהם בעיסה דשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפ' התודה (ע"ח ב') שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם, ולפי"ז איצטריך קרא אחד שלא יטול פרוס היכא שתרם קודם שחיטת הזבח דאז עדנה לא חל שם תרומה ואחר שחיטת הזבח דחל לא שייך דתחול למפרע, אלא דהתוס' נדה (ו' ב') כתבו דקדושת פה חיילא גם קודם אפייה ואסור לשנותה מתרומה אחר הפרשה ולפי"ד צ"ל דחל שם תרומה למפרע, ובאמת שדבריהם צ"ב וכבר עמדתי בזה דאי חל שם תרומה דאסור לשנותה האיך יוצאין לחולין ע"י פדיון קודם שחיטת הזבח, אלא ע"כ מדנפדין ליכא עליה שם תרומה קודם שחיטת הזבח, אלא אפי' ליכא עליה שם תרומה בלישה מ"מ שפיר שני התם לרב דהא שפחתו של ר"ג מיירי בתרומת לחמי תודה ולאו משום קדושת תרומה הוא, אלא משום קדושת הלחם כולו דמקרי קודש וליכא קדושה יתירה בתרומה מבלחם. ומצאתי כן בס' קרן אורה:
[ומה שהקשה ע"ז מד' הרמב"ם ה' אבות הטומאה (פי"א ה' י"ג) דחלות התודה קודם שחיטת הזבח לא מקרי קודש לענין כל חומר בקודש, והשתא להאי לישנא דרב הונא ס"ל דמעל"ע שבנדה אינו מטמא אלא בקודש ולא בתרומה. מאי משני בתרומת לחמי תודה הא אכתי ליכא עלייהו אלא דין תרומה וכמ"ש הרמב"ם והוא מדברי התוספתא דטהרות שהביא הר"ש בפ"ק דטהרות וכן הביאו זאת התוס' חולין (ל"ה א'), ותי' דהסוגיא דנדה אזלא כמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקדש דמי ושפיר יש לחלות התודה אפי' קודם שחיטת הזבח דין קדש, והרמב"ם פסק כמ"ד לאו כקדש דמי וכמבואר שם אלא בעינן קדש מקודש דוקא, והעיר עוד מדברי הרמב"ם בה' משכב ומושב (פ"ג ה"ט) שכתב לענין טומאת מעל"ע דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקדש דמי יעו"ש, והנה ג"א בחי' למס' נדה עמדתי בזה טרם שראיתי דבריו ומצאתי שעמד בזה בתוספי הרא"ש שם בנדה שכתב שם וז"ל ד"ה הכי נמי דאפרשינהו בלישייהו, ולא הוי אלא חולין שנעשו על טהרת הקודש דאכתי לא קדשי, א"נ לאחר שקרמו פניהם בתנור ונשחט עליהן הזבח ונטמאו כשהוציאתן מן התנור עכ"ל, הרי הרגיש בזה הרא"ש ז"ל, ואמנם חידש לנו הרא"ש דללישנא קמא דר"ה דמעל"ע שבנדה מטמאה דוקא קדשים ולא תרומה, אבל חולין שנעשו על טהרת הקודש שפיר מטמאה וחומרת קדש מקודש עלייהו, ואמנם הרשב"א ז"ל בחי' הביא בשם ראשונים דס"ל דללישנא קמא דר"ה מטמאה חולין שנעשו על טה"ק, והרמב"ן ז"ל חולק עליהם וס"ל דללישנא קמא דר"ה אינה מטמאה אלא דוקא קודש, ומתוס' (דף ו') מוכח דס"ל דמטמאה חולין כשנעשה על טהרת הקדש גם ללישנא קמא דר"ה, והמהרש"א שם דעתו דלל"ק לא מטמאה חולין שנעשו על טה"ק וכן הוא דעת התוס' בחגיגה (כ"א) והרמב"ם ז"ל בה' משכב ומושב (פ"ג ה"ט) כתב וטומאת מעל"ע או מפקידה לפקידה למפרע כו' לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא חולין וכן חולין שנעשו על טה"ק שנטמאו באלו תולין כו' עכ"ל, וכתב מרן הכ"מ ומ"ש וכן חולין שנעשו על טה"ק גבי מעת לעת שבנדה איכא תרי לישנא התם ופסק כלישנא בתרא ואע"ג שהוא להחמיר בדרבנן משום דאלישנא קמא פרכינן פירכא טובי כו' יעו"ש, והרי אתה רואה שהרבה ראשונים ס"ל דגם ללישנא קמא דר"ה מעל"ע שבנדה מטמאה חולין שנעשו על טהרת הקדש והוא גם דעת רבינו ודברי מרן צ"ע:
והדבר מוכרח בגמ' שהרי פרכינן שם קודש בימי רבי מי הואי ומשנינן כדאמר עולא חבריא מדכן בגלילא הכ"נ בימי רבי, ושם ע"כ לא הקדישו ממש שהרי קיי"ל דאין מקדישין בזה"ז, וע"כ הכוונה שעשו על טה"ק, וכן כתב בתוספי הרא"ש שם וכן כתב הטור"א בחגיגה (דף כ"ה) יעו"ש, והרי מוכח להדיא דגם ללישנא קמא דר"ה מטמאה חולין שנעשו על טה"ק ועוד יש להאריך הרבה בזה והארכתי בזה במק"א מכמה מקומות מש"ס אבל אח"ז מצאתי בדברי רבותינו האחרונים ז"ל שהאריכו בזה ולכן קצרתי ודוק]:
ועיקר הקו' מהא דמנחות י"ל כיון דבמנחות (ע"ז ב') מב"ל בתרומת לחמי תודה אי חייבין עליה מיתה וחומש ואי מדמעת ועלה בתיקו, והרמב"ם ז"ל בה' מעשה"ק (פ"ט) פסק לקולא ויעו"ש במ"ש מרן הכ"מ בשם מהרי"ק ולהכי קילא תרומה זו גם לענין זה שאינה חל למפרע וכבר כתבתי מזה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ט"ו) יעו"ש מה שהבאתי דברי התוספתא תרומות (פ"ח) דתרומת לחמי תודה מדמעת יעו"ש:
ועוד י"ל בזה עפימ"ש שם במקור ברוך בהא דאמרינן בזבחים (קי"ז ב') תרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה וחקרתי אם הכוונה הוא דבבמה קטנה א"צ להפריש כלל תרומת לחמי תודה אלא דהלחמי תודה נאכלין בלא הפרשה, ואע"ג דאמרינן בזבחים (ל"ו ב') דקודם הרמה אסור באכילה, זהו רק היכא דלאחר הרמה בעי ליתן לכהן, משא"כ כאן דלאחר הרמה א"צ ליתן לכהן י"ל דא"צ גם להפריש, ול"ד לטבל של תבואה דשם הוא דין בהרמה וכאן הוא דין בנתינה לכהן, א"ד דגם בבמה קטנה בעי הרמה לתרומת לחמי תודה אלא דלאחר הרמה אוכלין הבעלים בעצמן, ומד' רש"י בזבחים (ק"א ב') ד"ה לא בבמה קאמר משמע דבבמה קטנה א"צ הרמה כלל שכתב דזר אין אוכל במורם משלמי יחיד ובבמה קטנה לא הי' חזה ושוק ומשמע דא"צ הרמה, ואמנם מד' הירושלמי פ"ק דמגילה (הי"ד) דנקט תרומת לחמי תודה לבעלים בבמה קטנה משמע דבאמת בעי הרמה רק דא"צ ליתן לכהן אלא דהבעלים עצמן אוכלים, ולפי"ז איצטריך קרא אחד שלא יטול פרוס בתרומת לחמי תודה בבמ"ק דאפי' אי נימא דחל למפרע מ"מ הותר לזר ודוק:
ויש להעיר עוד מהא דפסחים (מ"ז א') ושם עוד בגמ' (מ"ח א') דפירש"י דאע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה, אפילו הכי אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא אי בעי בוצע מכל חדא וחדא פורתא ואיכא למימר כל חדא חזיא ליה ומותר לאפות כו' יעו"ש ובתוס', ושם איירי לענין חלה דאורייתא, וא"כ לפי דברי הט"ז והש"ך קשה דאיך אפשר לומר הואיל ואי בעי בוצע מכל חדא פורתא הא חלה דאורייתא וא"כ יאסר כל העיסה כיון דאין בהעיסה שיעור לבטלה ומוכח דלא כדבריהם:
ומ"ש הט"ז להוכיח דחל החלה למפרע מהא דזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל הרי דלא הוי חלקו של כהן רק לאחר הבישול ומ"מ בעי ביטול בס' או במאה ומזה דן לתרומה וחלה דחל למפרע, נראה דאין ראי' מזה דגבי זרוע בשלה הרי מבורר חלק הכהן מעיקרא מיד מתחלת הבישול, ומ"ה בתחלת הבישול כיון דהגיע זמנו של כהן ליטול הרי כבר נעשה חלקו ולהכי צריך ביטול, [וכעין דאיתא במס' מנחות (ח' א'. י"א ב') מנחה לא ברור ברירה קומץ דידי' והא ברור ברירה קומץ דידי' וכיון שהגיע זמנה לפרוק כמאן דפרקה דמי יעו"ש, וכן בתוס' ב"ב (קכ"ג ב') ד"ה וקסבר חלקו ג"כ כעין זה דגבי תרומה ל"א כמו שהורמו דמי ומשום דלא ניכר. משא"כ גבי הזרוע והלחיים דניכר יעו"ש ודו"ק] משא"כ גבי תרומה דעדיין אינו מבורר חלק הכהן ל"א כמאן דנטל דמי ולהכי א"צ שיעור ביטול וז"ב:
וכבוד ידנ״ע הגאון ר' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר כתב לי וז"ל בדין חלה דעת מהרי"ו והט"ז כשמפריש חלה הוא חלה למפרע וכתר"ה הערה מן תרומה, נראה לחלק בין חלה לתרומה, דהנה קשה מאד להבין היאך חל למפרע אם לא קרא שם, ועד כאן לא אמרינן ברירה אלא כשאמר. מה שאני עתיד להפריש יהא מעתה, אבל אם לא אמר כלום איך יהא חלה ותרומה ומסתברא דזה לא הוי אלא מדרבנן, כי לפי שיטת הראשונים ז"ל דבטבל מעורב חלק התרומה ובשביל חוב התרומה הוא איסור וקדושת הטבל, וכי מברר התרומה והחלה הוי למפרע חלה ועי' בנדה (ז') דחולין הטבולין לחלה מקרי פתיך בה חלה, אלא דלפי דעת הרמב"ן ז"ל דקדושה הבאה שלא ע"י קדושת פי האדם אין בה מעילה, א"כ החלק התרומה והחלה הנמצאת בהטבל לא נתהוה ע"י האדם א"כ אין בה קדושת מעילה, ולכן גבי תרומה לא שייך החששא הזאת, אבל גבי חלה דנתהוה ע"י צירוף האדם שפיר מקרי הקדושה ע"י האדם וכשהפריש החלה נתברר שזה חלק חלה מעיקרא, כמו גבי יורשין דאמרינן ברירה וזה הוי ע"י אדם, וכן מצינו גבי מעשר בהמה דמהני שאלה אף שעשירי מאליו קדוש אבל שזה הקדושה נתהוה ע"י הצירוף וזה ע"י מעשה האדם [ועי' תוס"י בנדרים י"ח ב' ובס' סור"א ר"ה כ"ח ובמנ"ח בדיני מעשר בהמה ודוק] ולזה מהני שאלה:
והנה בהא דב"מ (דף ו' ב') דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דפריך ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסין לדיר להתעשר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, אבל אי נימא דמוציאין מידו הוי ממונו של בעל הבית, והקשה בתשו' חמדת שלמה דהא הכא אמרינן כיון דעפ"י דין הוי הספק שלו מקרי ממונו, לפי"ז קשה בהא דאי' בב"ב (פ"א ב') בקנה שני אילנות דמספקא לן אם קנה קרקע ולהכי מספק מביא ואינו קורא, הא בקרקע ודאי לא מהני תפיסה דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ומספק הוי של בעל הקרקע המוכר והוי אדמתו, א"כ למה הלוקך מביא הא לא הוי אדמתך:
ונראה לחלק דהתם גבי מעשר בממה מה דבעינן שיהא המעושרת שלו, הוא מפני שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו וכן אינו יכול לפטור עם דבר שאינו שלו וכיון שע"פ דין אף שנתהוה ספקה עכ"ז הזכותים שלו הוא, ואין חבירו יכול לתפוס הוי עפי"ד הזכותים שלו, וכיון דהזכותים שלו מקרי שלו ויוכל לעשות בה ככל אדם העושה בתוך שלו, אבל גבי בכורים הא דהקפידה תורה שאינו חייב בבכורים עד שיהא האדמה שלו אין הטעם משום הזכותים דנימא שאין אדם יכול להפריש בכורים מפירות שגדלו בשדה שאינו שלו, שהרי באמת הפירות שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה ומה לי אם גדלו משדה שאינו שלו, ורק דהתורה הטילה תנאי בדבר שאינו יכול להיות בכורים עד שיגדלו בשדה שלו ולא משום שחסר לו הזכות להפריש, רק בעינן בעצם שיהא שלו, ובעצם כיון דמספקא לן שמא קנה קרקע הוה בכורים מספק:
ולכאורה קשה ע"ז, דהא זה שייך היכא שהוא הקדיש אמרינן כיון דהחסרון דלא מהני הקדישו משום שאין יכול להקדיש אינו שלו, לכן שפיר אמרינן כיון שאם תפס מפקינן מקרי שיש לו זכותים, אבל גבי מעשר בהמה שעשירי מאליו קדוש והיאך חל ההקדש תורה שמא הוא של כהן, אלא ודאי אף שעשירי מאליו קדוש עיקר ההקדש חל ע"י אדם והיינו ע"י צירוף האדם ומקרי שהאדם מקדיש, ולהכי גבי חלה מקרי שפיר חלה ע"י אדם, משא"כ בתרומה כ"ז שלא קרא שם לא הוי הקדש ע"י אדם ועי' בירושלמי תרומות (ספ"ג) שאפילו לר"ש דנכרי יכול לתרום תרומה מ"מ אינו חייב מיתה דהוי כמו קדשי נכרים:
ומה שהעיר כתר"ה בתוס' נדה (ו' ב') דכתבו דחל קדושת פיו של תרומת לחמי תודה א"כ היאך מהני פדיון, נראה באור הדבר שקדושת התרומה משום הזמנה שהזמין להיות תרומת לחמי תודה כמ"ש התוס' לפי שיחדו אותה לקרות לה שם תרומה כו' ובקדושת הזמנה כיון שנתבטל עיקר הדבר היינו החלות תודה שפדאן ממילא נתבטל ההזמנה מאלו שהזמין אותן להיותן תרומת לחמי תודה וכמו שביארו דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דעגלה ערופה אסורה מחיים אעפ"י שפסק דנמצא הרוצח מותרת, והוא משום דעיקר האיסור משום הזמנה וכשנמצא הרוצח נתבטלה ההזמנה וכן הכא כשפודה החלות ממילא אין כאן עוד מה להפריש, ולא דמי להתם דאם מתה או נשחטה דאסורה ולא נתבטל ההזמנה שלה, אבל הכא כיון דעיקר היא החלה ואם ליכא חלה אין בזה דין תרומה וכמובן עכ"ל הגאון דווילקומיר שליט"א על דברי הנ"ל ודפח"ח:
ומה שבאר בדברי התוס' בנדה דהתרומה חלה מטעם הזמנה אם כי פשטות דברי התוס' מורה כן מטעם הזמנה אמנם הדבר צע"ג, דהזמנה ל"מ רק בדבר שאין בו קדושת כלי שרת והאיסור והקדושה הוא רק ע"י מעשה, אז מהני ההזמנה כאלו כבר נעשה אותו מעשה האוסרת שהרי ההזמנה הוא הזמנה לאותו מעשה, משא"כ בדבר שהאיסור והקדושה הוא ע"י כלי שרת שהכלי שרת הוא הקובעת האיסור והקדושה, אז לא מהני ההזמנה לומר דחשיב כאלו כבר נתנו לכלי שרת, דהזמנה לא מצי להיות במקום כלי שרת, והגאון ר' מנחם מנדל שליט"א הגאבד"ק ריגא הראני דמבואר הדבר בתשו' הרשב"א ח"א (סי' ל"ד) יעו"ש ואינו כעת תח"י, [וזה כמה שנים שנים הקשה רב גדול אחד בהקובץ יגדיל תורה שיצא לאור בסלוצק בהא דמנחות (ק' ב') המנחות והנסכים יש להם פדיון עד שלא קדשו בכלי ואמר שמואל אפי' הם טהורים נפדים משום דעד שלא קדשו בכלי עדיין אין עליהם קדושת הגוף, וע"ז הקשה דבהקדיש למנחות נהי דכ"ז שלא קדשו אין עליהם קדוה"ג הזמנה מיהא איכא, א"כ נאסרו ולא תהני להו פדיון מטעם הזמנה כיון דאין מחוסרין להיותן קדוש קדוה"ג רק נתינתן לכלי, א"כ דמי לעגלה קודם עריפה יעו"ש, ולפי"ז לק"מ וכולם שפלפלו בזה לא ראו דברי תשו' הרשב"א] לפי"ז שוב אין לומר דהתרומת לחמי תודה נתפסת מטעם הזמנה, דכיון דהכלי שרת קובעתן הקדושה ל"ש בזה הזמנה ודוק: