מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן מב
בדין עומר וגדרי איסור חדש אם הוא איסור גברא או איסור חפצא.
במס' מנחות (דף ס"ח א') מבואר דבזמן המקדש העומר הוא המתיר חדש, ובגמרא סברי רב ושמואל בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ובזמן שאין בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, מ"ט תרי קראי כתיבי עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד בזמן שבית המקדש קיים עד הביאכם, ובזמן שאין בית המקדש קיים עד עצם יעו"ש, וכתב במנ"ח (מל"ת ש"ג) וז"ל ראינו דאף דגזיה"כ דהאיר המזרח מתיר מ"מ אם יש עומר ממשיך איסורו יותר, וא"כ לפי"ז אפ"ל לדידן דבזמן שאין המקדש קיים דאסור כל יום הנף ותחלת ליל י"ז מתיר ובזמן המקדש היה מותר ביום הנף עצמו אפ"ל דגזיה"כ הוא דוקא בזמן שאין מקדש תחלת י"ז מתיר, אבל בזמן המקדש תלוי דוקא בעומר ואם לא הביאו עומר אפשר דאסורה התבואה כל השנה עד שיביאו עומר הבא דגזיה"כ כן הוא דבזמן המקדש אין חדש ניתר רק בהבאת העומר ואין תלוי ביום כלל, וכן לרו"ש בזמן שאין מקדש האיר המזרח מתיר ובזמן שיש עומר אין תלוי ביום כלל רק בהבאת העומר ואסור כל השנה ולא מצאתי כעת גילוי לזה מהש"ס דאם בזמן המקדש נתעצלו או שגגו ולא הקריבו עומר דיהי' החדש ניתר כמו בזה"ז אדרבה מד' התו"כ בפ' העומר דאיתא שם לרצונכם אין כופין את הצבור בע"כ וכתב בזית רענן הטעם כיון דבא להתיר חדש לא יתרשלו מלהביא כמו חייבי חטאות כיון דלכפרה אתי אין מתעצל, ולכאורה אין הדמיון עולה כי זה העומר בא להתיר חדש שעה או שתי שעות קודם הלילה ותיכף בלילה מותר א"כ אין הכרח כ"כ אלא אם נאמר דאם לא יביאו עומר יהי' איסור חדש נמשך כל השנה ניחא דודאי לא יתרשלו כדי להתיר להם התבואה כל השנה עכ"ד המנ"ח, והביא עוד מד' הטור"א ברה"ש (דף ז') שכתב דגם בזמן העומר אם לא הקריבו העומר מותר לאכול החדש למחר והוא ז"ל העלה בוצ"ע וכתב שלא מצא ראי' ברורה לזה, והראוני שבתפארת ישראל במס' אבות (פ"ה מ"ד) כתב דאם לא הקריבו עומר אסורה התבואה כל השנה כולה עד העומר הבא יעו"ש:
ואמנם אנכי מצאתי הדבר מפורש לחד מקמאי והוא בחי' מנחות המיוחס להרשב"א ז"ל (דף ה' א') בהא דאיתא שם רשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, מקרב היכא קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל, אמר רב אדא בר אהבה קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום ופירש"י ז"ל הואיל והיום תהא מותרת לישראל אחר שתקרב מנחת העומר אחרת לאו מחוסרת זמן היא לגבוה עכ"ל, וכתב בחי' הרשב"א וז"ל ר"ל ונהי דלישראל אסורין השתא, מ"מ לגבי גבוה מותר לישראל קרינן בה כיון שבאותו יום תהא מותרת, ומ"מ קשיא והלא אין אסורה מפני מחוסר זמן כמו שפירש"י שתהא מותרת לאחר שתקרב האחרת שהרי שמא לא תקרב השניה או שמא תעשה כמותה שלא לשמה, וי"ל דגם בזה תלוי הענין בזמן שהרי אם לא תקרב היום ולמחר לא יקריבנה בעבור זה לא יאסר החדש דאפילו השתא דלא אסיק אדעתי' האיר המזרח מתיר, מ"מ סוף יום ט"ז מתיר א"כ בזמן בלא העומר תליא מילתא, ומאי דנקט רש"י הואיל והיום תהא מותרת ר"ל דאפי' לאלתר קודם סוף יום ט"ז תשתרי כו' עכ"ד, הרי מפורש יוצא לנו מפי אחד מהראשונים והוא מוכרח בגמ' דגם בזמן העומר אם לא הקריבו העומר מותר החדש בסוף יום ט"ז:
ועי' עוד בתוס' מס' ראה"ש (י"ג א') ד"ה ומהיכן הקריבו וז"ל משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות פ' ר' ישמעאל (ד' ס"ח א') דאף בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר עכ"ד, הרי דאם לא היו מקריבין עומר היו אסורים רק כל אותו היום וטעמא הוא פשוט דלמחר דשוב אי אפשר להקריב עומר, והוי עתה כמו בזמן שאין עומר דעצם היום הוא מתיר ודוק:
והתוס' במנחות (ה' ב') בד"ה האיר המזרח מתיר הקשו נהי דהאיר המזרח מתיר הלא עשה מיהא איכא כדמוכח לקמן בפ' ר' ישמעאל דעד הביאכם קרבן אלקיכם למצוה ותי' דאינו אלא מצוה מן המובחר בעלמא ואפי' עשה ליכא יעו"ש ואינו מובן לכאורה, והתוס' (בד' ס"ח א') כתבו דעשה גמורה היא יעו"ש, והנראה לי ליישב קו' התוס' דבאמת יש לחקור בעיקר איסור חדש מה הוא אם הוא איסור גברא, אבל על התבואה באמת ליכא שום איסור כיון דהוא איסור התלוי רק בזמן א"כ לא דמי לכל שארי איסורי אכילה שבתורה שהמה איסורי חפצא, [עי' בנוב"ת או"ח (סי' קי"ז) כתב דנבלה וכל איסורי התורה איסור גברא לחוד הן ותמך יסודו מד' הר"ן בנדרים (דף י"ח א') בד"ה הלכך נקטינן כו' יעו"ש, ואמנם בהגהות הגאון ר' ברוך פרנקל ז"ל שם כתב דאין ראי' מד' הר"ן והוכיח מד' רש"י בכריתות (י"ד א') ד"ה איסור הנאה דאיסורי מאכלות הוי איסור חפצא וכן הוכיח מד' הרשב"א בתשובה (סי' תרט"ו) שכתב לפרש ד' הירושלמי אבל בככר אחד כיון שהוציא עליו שבועה עשאו כנבלה כו' שר"ל דלגבי שבועה אחרת הוא דהוי כנבלה כיון דאסר נפשי' מיניה תו לא חייל על נפשי' איסור אחר על ככר זה כו' אבל נדר אחר נדר כו' לא חייל דהא משעה ראשונה הוי גופו של ככר עליה כנבלה ואין אחע"א כו' ע"כ, הרי דנבלה הוי איסור חפצא ולא איסור גברא יעו"ש, ועי' בחי' הריטב"א שסביב הרי"ף והרמב"ן בריש פ"ב דנדרים שכתב דחזיר ונבלה אין גופן אסור איסור חפצא אלא כי האדם אסור לאוכלן יעו"ש וצ"ע בזה] או דלמא דגם חדש אע"פ שהוא איסור התלוי רק בזמן, מ"מ בזמן איסורו הוא איסור חפצא כמו כל איסורי אכילות שבתורה, והנפ"מ הוא דאם הוא רק איסור גברא אין כאן איסור משום משקה ישראל דנראה ברור דהאיסור דמשקה ישראל הוא רק בדבר שהוא אסור איסור חפצא, אבל לא בדבר הנאסר מחמת איסור גברא וכמו שמותר להקריב קרבנות ביוה"כ אע"פ דהיום המה אסורים באכילה ומ"מ שפיר מקרי מן המותר לישראל ומשום דכל איסורא דיוה"כ הוא רק על האדם, אבל המאכלים בעצם מותרים המה ולהכי ל"ש בזה משום משקה ישראל, אבל אם הוא איסור חפצא שפיר נאסר משום משקה ישראל, ומצאתי בס' אור שמח ה' חמץ ומצה (פ"ו ה"ז) שחקר בזה וכתב דבזה פליגי בבלי וירושלמי דבריש פ"ב דפסחים אמרינן דבכ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו הוא איסור הנאה ויליף מנבלה ופריך בגמ' מהא דחדש דשרי בהנאה דתנן ומאכיל לבהמה ומשני דגלי רחמנא קצירכם אלמא דסבר דהוי איסור על המאכל כמו נבלה וטריפה, ובירושלמי משני א"ר אמי שניא היא שקבע הכתוב זמן, ופירוש דאין זה דומה לכל איסורין אלא שהוא מניעה על האדם כאיסור אכילת יוה"כ וכדומה שהוא עיכוב זמן מה באכילת האדם וא"כ ל"ש לומר שהתורה הרחיקה זה ואסרה בהנאה עכ"ד, ולפי"ז נראה לי דאפי' לפי שיטת גמרא דידן דחדש הוא איסור חפצא, היינו רק עד יום ט"ז דאיכא לאו באכילת חדש ולזה הוא דומה לנבלה וטריפה, אבל בט"ז דהאיר המזרח מתיר והלאו כבר חלף הלך לו ושוב אין מקום כלל לומר דהוי איסור חפצא דעתה לא דמי כלל לנבלה דבנבלה איכא לאו באכילתו והכא בחדש ביום ט"ז ליכא עוד לאו, ולזה אע"פ דאכתי איכא עשה דעד הביאכם, אבל העשה אינו אלא חיוב אקרקפתא דגברא דרק עליו איכא חיובא דהבאה ושפיר קרינא עד הביאכם, אבל עצם התבואה כבר הותרה ואין כאן איסור חפצא אלא חיוב הבאה לחוד ובזה ל"ש עוד לאסור משום משקה ישראל וכמו שנתבאר:
אלא דלכאורה משמע ההפך מזה בפסחים (מ"ח א') ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר יעו"ש, והרי משמע להדיא דרק באיסור דרבנן מחלקינן בין איסור גברא לאיסור חפצא, אבל באיסור דאורייתא אין חלוק בין איסור גברא לאיסור חפצא וזה ההפך מדברינו:
אבל דע דבשטמ"ק במס' ביצה (דף ב' ב') בד"ה רבה לטעמי' הביא בשם מורו הרב ז"ל דלקושטא דמילתא ס"ל לרבה דמוקצה דאורייתא וקו' הגמ' דאי מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר, ל"ק דגם בדאורייתא יש לחלק בין איסור גופו לאיסור דבר אחר יעו"ש והוא ממש כמו שכתבנו דנפ"מ בין איסור גברא לאיסור חפצא ואין סתירה מדברי הגמ', ועי' בדברי המרדכי ריש פרק לולב הגזול מה שכתב לענין אין ממעטין ביו"ט דלא הוי מצוה הב"ע והביא מד' הגמ' פסחים הנ"ל יצא מוקצה דאיסור ד"א גרם לו יעו"ש:
ואכתי יש לעיין בזה מדברי הירושלמי חלה (פ"א) דאיתא שם פלוגתא חזקי' ור' יוחנן חזקי' אמר בשעת הקרבן הקרבן מתיר ור' יוחנן אמר דגם בשעת הקרבן היום מתיר דכתיב עד עצם היום הזה וכתיב עד יום הביאכם טול מבנתיים זמן הבאה והיינו דהאיר המזרח מתיר, ואיתא שם מודה ר' יוחנן שהוא אסור עד הקרבן, ופליגי שם ר' ירמי' אמר איסורו מדין תורה ור' יונה ור' יוסי אמרי תרויהון איסורו מדבריהן ומייתי ר' יוסי ראי' דאיסורו מדבריהם מהא דאר"י אם הביא מנחה בששה עשר כשר אין תימר איסורו מד"ת היא ששה עשר היא חמשה עשר יעוש"ה כל הסוגיא, ומוכח דאפי' בששה עשר [דלאו ליכא ורק עשה איכא] ומ"מ אם העשה הוא מד"ת והיינו מדכתיב עד הביאכם ומ"מ אם הביא קודם לעומר פסול ולא מקרי ממשקה ישראל ומוכח דגם באיסור גברא אסור משום דאין זה מן המותר לישראל:
ואפשר לומר דהא דבעינן ממשקה ישראל יש בו שני גדרים א' י"ל דכמו שאסור באכילה להדיוט לישראל כמ"כ אסור באכילה והיינו הקרבה למזבח והיינו איסור עצמיי להקדש דהאיסור הוא בעצם להקדש כמו שאסור להדיוט בעצם, והאיסור להקדש אינו מכח איסור הדיוט [ועי' בחי' מנחות המיוחס להרשב"א ז"ל (דף ס"ח ב') כתב שם וז"ל ונ"ל צורת הפירוש כך הוא דר' טרפון ודאי היה יודע זה שהשיב ר' יהודה אלא שלא היה דעת ר' טרפון שאיסור חדש לגבוה יהיה מכלל ומכח איסור הדיוט דמדקאמר רחמנא מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות א"כ משמע הוא דדבר שנאסר בפני עצמו הוא שנאסר חדש לגבוה עד הקרבת שתי הלחם ולא מכלל איסור חדש של הדיוט הוא כו' יעו"ש, והוא כמו שכתבתי די"ל דהאיסור להקדש הוא מצד עצמו ולא מצד שנאסר להדיוט ודוק], ב' י"ל דכל האיסור להקדש הוא מכח איסור הדיוט והיינו אף דלגבוה הוא מותר עכ"ז כיון שאסור להדיוט הוי כמו מום והקריבהו נא לפחתך [ועי' לעיל בסי' ל"ו אות ב' שהבאתי בשם הגאון ר' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר שכתב עפיד"ז לפרש דברי הגמ' חולין (צ' ב') מי כתיב לא יאכל המזבח לא יאכלו בנ"י כתיב ור"ה ממשקה ישראל כתיב מן המותר לישראל יעוש"ה], ולפי"ז י"ל דהירושלמי ס"ל דאיסור חדש לגבוה הוא איסור בעצם ושלא מכח הדיוט ולכן אע"פ דהאיסור הוא רק איסור עשה מ"מ אסור לגבוה הוא ואסור להביא מנחות גם בט"ז קודם הקרבת העומר ודוק כי קצרתי:
וכבוד ידנ"ע הגאון הגדול ר' ליב רובין שליט"א כתב לי בזה וז"ל הנה חדש בזמן המקדש שאז מתיר דוקא הבאת העומר ולא האיר המזרח, י"ל בתרי אנפי או שבזה הוי לאו הבא מכלל עשה והוי איסור או שכוונת התורה שהמצוה הוא שמקודם צריך להביא עומר ואח"כ יאכל ואין איסור בדבר רק המצוה הוא שיביאו קודם העומר, ולהכי לא שייך לאחר שהאיר המזרח ממשקה ישראל שאין כאן שום איסור רק מצוה הבאת העומר, ובזה יובן דברי התוס' בראה"ש (י"ג א') ד"ה ומהיכן הקריבו כתבו וז"ל משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות פרק ר' ישמעאל (ד' ס"ח א') דאף בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר עכ"ד, ואינו מובן לכאורה דהא אפי' למ"ד האיר המזרח מתיר מ"מ בזמן המקדש אסור לאכול עד הבאת העומר, ולפי"ז א"ש כיון שאיסור אין כאן רק מצוה להביא מקודם העומר וכיון שאין כאן עומר ואינו יכול להביא א"כ אין כאן שום מצוה, אבל אם נאמר שיש כאן איסור והיינו לאו הבא מכלל עשה א"כ גם לדידי' יש כאן איסור בזמן בהמ"ק בלא הבאת עומר ועי' בירושלמי תרומות (פ"ג ה"ג) מה נפיק נשרף הכרי:
ועי' ברמב"ם ה' תמידין ומוספין (פ"ח ה"ב) חטים שירדו בעבים לא יביא ואם הביא כשר, והקשו היאך מותר להקריב שמא השתי הלחם פסול, אכן גם שם אין איסור להקריב קודם לשתי הלחם רק מצוה שיהא שתי הלחם ראשית וכיון שאינו יכול לקיים ולהביא שתי הלחם ראשית משום הספק להכי מותר להקריב שארי מנחות, והירושלמי יסבור דהוי לאו הבא מכלל עשה והוי איסור להכי הוי פסול משום משקה ישראל, ורק דהוי איסור דרבנן והוי איסור גברא כדברי כתר"ה:
וע"ד חדש אם הוא איסור גברא, כבר אמרתי בזה דחדש הוי איסור נמשך בכל רגע ורגע ולא שנאסר לגמרי עד ט"ז בניסן אלא בכל רגע ורגע חל האיסור, ולא דמי לחמץ בפסח שם האיסור חל בזה הזמן, ומה שמותר לאחר הפסח שאז אינו זה הזמן וכשיבוא עוד זמן פסח חוזר לאיסורו, משא"כ בחדש שזה הזמן אינו אוסר כי לאחר ט"ז ניסן מותר לעולם, והבאתי ראי' מהא דכריתות (ה') מה לכרמל שלא נשתנה והיכן מצינו דבר שנשתנה שעי"ז יהא מותר ולא שייך זאת לפלוגתא דר"י והרא"ש וכבר עמדו בזה, ולפי"ז א"ש דכאן שהאיסור הוא נמשך והו"א דכשנשתנה לא חל ע"ז איסור חדש ודוק עכ"ל הגאון הנ"ל:
ויש להעיר במ"ש לבאר ד' התוס' ברה"ש דכיון דאיסור אין כאן רק מצוה להביא מקודם העומר וכיון שאין כאן עומר ואינו יכול להביא א"כ אין כאן שום מצוה, דהנה הטור"א הקשה בהא דכתבו התוס' דאי לא הקריבו עומר היו אסורים כל היום, דהא אם אין עומר בעולם ממה להביא הא ודאי דהאיר המזרח מתיר דמה לי אי איכא עומר וליכא בית להקריבו דמתיר האיר המזרח הואיל ואי אפשר בתקרבה, מה לי אי איכא בית ועומר אין הא נמי אי אפשר להקרבת עומר, ומרן רעק"א ז"ל במערכה ט' למס' רה"ש כתב ליישב דס"ל כיון דרק ספיקא הוא אם הביא שליש, וא"כ דלמא לא הביא שליש וקמי שמיא גליא דאיכא עומר להקריב ובזה לא אמרינן דהאיר המזרח מתיר, אבל באמת היכא דודאי ליכא עומר, גם התוס' ס"ל דהאיר מזרח מתיר עכ"ד, ולפי"ז גם אי נימא דליכא רק מצוה מ"מ היו אסורים לאכול כיון דמ"מ הוא רק ספק אם הביא שליש ודוק:
ויש להעיר לכאורה במ"ש התוס' דאיכא גם עשה עד הביאכם, לפי"ז בהא דהקשה בירושלמי חלה המובא בתוס' קדושין (ל"ח) ד"ה אקריב עומר דאמאי לא אכלו מצה מחדש וליתי עשה ולדחי ל"ת ומאי קושיא הלא איסור חדש עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומכאן לכאורה ראי' דאינו אלא מצוה מן המובחר ואפי' עשה ליכא וכבר העיר בזה בהגהות מלאכת יו"ט במנחות שם יעו"ש:
ועפימ״ש א"ש דאי נימא שכוונת התורה שהמצוה הוא שמקודם צריך להביא עומר ואח"כ יאכל ואין איסור בדבר רק שהמצוה הוא שיביאו קודם העומר [וכעין זה איתא במכלתא פ' בא ר' יונתן אומר אין מילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח ומה ת"ל המול לו כל זכר, הרי שהיו לפניו שתי מצות מצות פסח ומצות מילה אינו יודע איזה מהם תקדים כשהוא אומר המול לו כל זכר תקדים מצות מילה למצות הפסח יעו"ש, והיינו דאין כאן עכוב ורק מצות הקדמה ודוק], לפי"ז נראה דמצות הקדמה ל"ש כ"א ביום ט"ז שהוא יום הנף שאז יכול להקריב העומר ושייך בזה מצות הקדמה, משא"כ קודם יום ט"ז דאכתי לא מטא זמן הקרבת העומר ל"ש כלל מצות הקדמה [וסברא זו כתבו התוס' במנחות (מ"ט ב') לענין אם שחט קודם התמיד יעו"ש וכן הריטב"א בחי' למס' יומא (כ"ט) יעו"ש] לפי"ז קודם יום ט"ז אין כאן עשה אפי' לפי שיטת התוס', ושפיר הקשה הירושלמי ליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש והיינו דבלילה אין כאן עוד עשה, [ויש להאריך עוד בזה לענין לילה אם מקרי ראוי לקרבן ואכ"מ ודוק], וגם אי נימא דהוא לאו הבא מכלל עשה ג"כ ל"ק שהרי השטמ"ק במס' כתובות (מ' א') הביא בשם הרשב"א דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה שדין לאו לה, לפי"ז עשה דמצה דוחה הלאו דחדש והלאו הבא מכלל עשה ומטעם דעשה דוחה תרי לאווין:
ואמנם השאג"א לסי' ל"ג) כתב דלאו הבא מכלל עשה דין עשה לו ואין עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה, והוכיח מפסחים (נ"ט) דפריך התם אלא לר' ישמעאל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, והרי עשה דהשלמה הוא בשב ואל תעשה ואעפ"כ פשיטא להגמ' דאין עשה דמחוסר כפורים שהיא בקום ועשה דוחה ל"ת, ודבריו המה נגד הרשב"א, וראיתי אח"ז בערוך לנר ביבמות שהאריך בדברי הרשב"א יעו"ש (בד"כ) ובסוף הספר מש"כ בשם אביו ז"ל יעו"ש שיישב דברי הרשב"א וא"ש: